קורא מודרני מול הסיפור המקראי

ב. סיפורי שמואל הראשונים (שמ"א א'-ג')

הדגמה נוספת ישמשו לנו סיפורי שמואל הראשונים. באמצעותם מבקשים אנו להראות כיצד  מטפל הסיפור המקראי באותה אידיאה באמצעות נפשות אחרות. שמואל, בדומה לשמשון,נועד להיות "נזיר אלוקים מבטן ומלידה". אולם בניגוד לאחרון, שנתגדל בצל קורתם של  מנוח ואשתו - ב"סביבה" בלתי מכוונת ובלתי מחנכת - ובגד בייעודו (כפי שראינו לעיל), - שמואל שנתחנך בבית חנה ואלקנה - היה לנביא ולשופט; ליורשו של עלי - מי שנכשל בחינוך

בניו.

אלקנה וחנה לעומת עלי

הרקע להבנת הסיפור, שוב, מוצע בפתיחתו (שמ"א, א' 2-1):

"ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים

ושמו אלקנה בן ירוחם בן תחו בן צוף אפרתי;

ולו שתי נשים שם אחת חנה ושם השנית פנינה.

ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים".

הפרוט (הנראה כ"יתר") של "ייחוס" אלקנה (עד לדור רביעי לאחור) - לעומת העדר כל"ייחוס" אצל מנוח (כפי שראינו לעיל) בא לציין - כדרכו של המקרא - את מעמדו החברתי הגבוה של אלקנה כ"גיבור חיל".

אף שאלקנה ומנוח ניצבים לפני אותה בעיה קשה - עקרות האשה - שונה התייחסות אלקנה אל התופעה. אין זה רק עניין של יכולת כלכלית (אמידות אלקנה לעומת דלות מנוח) - בעת שהראשון (בדומה לאברהם) נושא לו אשה אחרת (פנינה) על אשתו האהובה (חנה), פתרון מוסכם מעין זה יש בו, כבר, מן המלמד על מערכת היחסים היפה - המבוססת על אהבה,הבנה, רגישות ועדינות - ששררה בין אלקנה וחנה (כפי שעוד נראה בהמשך), בניגוד למערכת היחסים הפרובלמטית שאפיינה את חיי הזוג מנוח ואשתו. כך, ראינו, כיצד מנוח נתייאש מן האמונה והתקווה, כי אשתו העקרה תלד בנים - עד כד גילוי חוסר אמון בבשורת "האיש";אם לא שחשד במהימנות סיפורה של אשתו, לעומתו אלקנה אף שהיו לו כבר ילדים מפנינה,לא נתעלם מצערה (המאופק) שלחנה אשתו האהובה, בהיותו "ירא אלוקים" הקפיד על מצוות התורה לעלות לרגל אל מקדש ה'; ובהזדמנות זו - בהשתחוותו לה' - התפלל, מן הסתם, כי תיפקד אשתו בבן (שם ד'):

"ועלה (נהג לעלות) האיש ההוא מעירו מימים ימימה

להשתחוות ולזבח לה' צבאות בשלה".

כאן מפסיק המספר את סיפורו, הנמשך בפסוק 4:

"ונתן (נהג לתת מדי עלותו לשלה) לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות וגו'".

בהערה מטעמו:

"ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'".

בהערה אינפורמטיבית ("מיותרת") תמימה כביכול זו, מכין אותנו המספר לקראת העימות שהוא מבקש כי נערוך (בסיפורי ההתקדשות של שמואל לנביא - פרקים א'-ג') בין נוהגם של אלקנה ירא ה' חנה אשתו ושמואל בנם - ובין נוהגם ("משפטם") של עלי הכהן הגדול ובניו בני הבלייעל.

את נועם הליכותיהם של אלקנה וחנה ואת עדינות נפשם (לעומת גסות רוחו של עלי וקהות רגשותיו) מבקש המספר להציג במאורע הדרמטי, הפותח בביטוי (פסוק 4): "ויהי היום ויזבח אלקנה", ועיקרו במשבר נפשי רגעי (סוף פסוק 7: "ותבכה ולא תאכל"), הפוקד את חנה,המאופקת והעצורה ברגשותיה, משך שנים, עד אותו יום - כפי שהמספר מפרט ומתאר את התנהגותה זו במאמר המוסגר (פסוקים 7-4):

"ונתן (אלקנה, בעת ש"עלה מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבח לה' צבאות בשלה"נהג לתת) לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות (בלא לקפח אותה או את ילדיה); ולחנה (לעומת זאת) יתן (נהג לתת)  מנה אחת אפים כי את חנה אהב (אע"פ ש) וה' סגר רחמה.  (ואף ש) וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעמה, כי סגר ה' בעד רחמה;  (ואע"פ ש) וכן יעשה (נהגה "צרתה" לעשות דבר זה)  שנה בשנה מדי עלתה בבית ה' - כן תכעסנה...  (בכל זאת, משך שנים, התאפקה חנה ולא הגיבה - עד לאותו יום, כאשר התפרצה) ותבכה ולא תאכל".

אותה שעה, אלקנה, הבעל האוהב והרגיש, מנסה להרגיע את אשתו בצערה (פסוק 8):

"ויאמר לה אלקנה אישה (ה"ייתור" לרמוז לדרך ההבעה: ברכות ובעדינות):

חנה! למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך

(השאלות התוכפות מביעות דאגה וחרדה לשלומה) -

הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים".

ולא חש אלקנה, כי בשעה שניסה לנחם את חנה באושר ("טוב") המאפיין את חייהם המשותפים - תוך שהוא מציג "טוב" זה בעמדה עודפת על ה"טוב" הנובע מגידול בנים, תחת להרגיע את חנה בצערה - בלא כוונה - הגביר את המשבר הנפשי אליו נקלעה אותו יום.אולם חנה, שלאחר שנתפרקה בבכי שבה אל איפוקה העצמי - אינה מגיבה, מילולית, על דברי הניחום של בעלה. התשקר בנפשה - ותקבל את דבריו - והיא אינה מסכימה עימהם? דווקא כאשה וכרעיה - להשלמת אושרם - אין היא יכולה להתייאש מן התקווה כי יפקדנה אלוקים בבן. עם זאת, נראה, כי למשמע דבריו הגיבה בחיוך של הבנה, ואפשר הרגיעה את אלקנה במגע יד עדינה או בלטיפה קלה. לאחר מכן עשתה פניה והמשיכה לשבת ליד השולחן, עד תום הסעודה, כנוהגה בשנים עברו.

אולם, משתמה סעודת הזבח וכל בני הבית, כמסתבר, עלו על יצועם - (פסוק 9):

"ותקם חנה אחרי אכלה (אחרי האכילה - סעודת הזבח)  בשלה (העיר) ואחרי שתה (אחרי השתייה)"

ותתייצב לפני ה' (כגרסת תרגום השבעים), בהיכל, שמחוץ לעיר שילה.

על פתחו של ההיכל - שומר על קדושתו שלא תתחלל על ידי שיכורים (גברים ונשים) בעקבות סעודת הזבח בעיר - מצאה חנה את "ועלי הכהן ישב על הכסא על מזוזת היכל ה' " . הערה זו מסבירה גם על שום מה נזהרה חנה לא להשמיע הגיגיה בקול רם. בייחוד, אם נניח, כי עלי היה כבר, אותה שעה, עיוור באופן חלקי (כמבואר בהמשך הסיפור) וחוש-שמיעתו היה, אפוא,מחודד. אי לכך: למרות סערת נפשה (פסוק 11):

"והיא מרת נפש (מתדיינת עם הקב"ה)

ותתפלל על ה' - (בקושי עוצרת בעד רגשותיה) ובכה תבכה - (עם זאת נזהרה) ותדר נדר ותאמר (בינה לבין עצמה - בלא שתשמיע קול: "מדברת על לבה" - כאמור להלן): ה' צבאות! אם ראה תראה בעיני אמתך וזכרתני (ופקדתני בבן) ולא תשכח את אמתך (להדגשת בקשתה)  ונתתה לאמתך זרע אנשים (בן זכר)  - ונתתיו לה' ("נזיר אלוקים" כשמשון) כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו".

עלי, שכאמור לעיל, בעיוורונו החלקי, לא היה מסוגל לראות את פניה של חנה בצערה (ולא הכירה מביקוריה בבית ה' בשנים שעברו) - ולעומת זאת הגיעוהו שמועות על התנהגותן המפוקפקת של "הנשים הצבאות פתח אהל מועד" (להלן ב', 22) - החל חושד בחנה (פסוק 12 )

"והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' - ועלי שמר את פיה (מבקש לעמוד על תוכן דבריה - אך) וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע (כמאפיין את אישיותה המאופקת והעדינה - כפי שראינו לעיל. חנה לא תזעק ולא תטיח דברים כלפי אלוקים.אך הכהן הגדול, האמור להיות האיש בעל שאר הרוח המבין לנפש בני עדתו, - בשיפוט מוטעה: "בעיוורונו") - ויחשבה עלי לשכרה".

מכאן הנזיפה שהוא נוזף בחנה (פסוק 14):

"ויאמר אליה עלי (בגערה):עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעליך (ולכי מאת פני ה' - כפי שמוסיף תרגום השבעים)".

חנה, היודעת על עיוורונו החלקי של הכהן הגדול; והמכירה, עם זאת, את התופעה של הנשים השיכורות, "בנות הבליעל", - מבינה לחרדתו של הכהן הגדול; ומוכנה לסלוח לו על שחשדה בשכרות. בעדינות נפשה עורכת חנה את דברי תשובתה לנזיפת הכהן בלשון מתנצלת - כשהיא חוזרת ומסבירה את מצבה הנפשי הקשה: (פסוקים 16-15)

"ותען חנה ותאמר (לאט לאט בעדינות): לא, אדני, אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי (ובשל מצבי הנפשי הקשה - בלא  שתפרוט מהו שכואב לה) ואשפך את נפשי לפני ה'.(הפסקה. עלי אינו מגיב. עלי אינו שואל מהו שמציק לאשה. אי לכך נאלצת חנה להתגונן):

אל תתן את אמתך לפני (כמו) בת בליעל (כמתחננת ומבקשת: אל נא תטעה בי! -בדבריה אלה, מבחינת המספר, מבליטה את "עיוורון" עלי ביחס לבניו, המוצגים - דווקא הם - כ"בני בליעל" להלן ב', 12) כי (שבה חנה ומתנצלת) מרב שיחי וכעסי (על עצמי) דברתי (העזתי לדבר עמך הכהן הגדול) עד הנה".

דברי חנה פקחו עיני עלי לראות, כי האשה שלפניו אינה בת בליעל. אף על פי כן אין עלי מתנצל בפניה על דבריו הבוטים כלפיה. יתר על כן: עלי, גם עתה, אינו מתעניין לדעת מהו שמדאיב את נפשה. תגובתו לדברי חנה מצטמצמת בברכה כללית שגרתית (פסוק 17):

"ויען עלי ויאמר"  (לא נאמר "לחנה". המספר רוצה לציין, כי גם עתה התייחסותו לחנה סתמית. אין דברי ברכתו - שמתוך הנימוס - מכוונים לבעיית קונקרטית; שהרי זו (עקרותה) לא הוצגה לפניו):

"לכי לשלום! ואלוקי ישראל יתן את שלתך (לשון של איחולים) אשר שאלת מעמו".

אולם חנה, יראת ה', התייחסה לדברי הנימוסין ולברכת האיחולין של עלי כאל הבטחה (נבואית), מאת הכהן הגדול משרת ה' בקודש, כי תיפקד בבן זכר. מרוב התרגשות לא מצאה מלים בפיה; ונסתפקה - מתוך רגש של ענווה - בדברי תודה קצרים לכהן הגדול על מעש החסד ("החן") שעשה עמה - האשה הקטנה (פסוק 18)

"ותאמר (מיד; בתגובה ספונטנית): תמצא שפחתך חן בעיניך..." - ולא יספה.

מלאת סיפוק מן ההבטחה האלוקית - לפי הבנתה את דברי עלי (פסוק 18 בהמשך)

"ותלך האשה לדרכה (מן ההיכל אל בעלה בעיר; ולאחר שסיפרה לו את שארע בהיכל ה': את דבר נדרה אשר נדרה וההבטחה שהבטיחה - לפי הבנתה - הכהן הגדול; ואלקנה מאמין לה - שלא כמנוח; - אותה שעה) ותאכל ופניה לא היו לה עוד. (וכך,למחרת היום), וישכמו (חנה ואלקנה כאחד) בבקר וישתחוו (הודו) לפני ה' (על "הבשורה". ואלקנה מצטרף, עתה, אל נדרה של חנה - כפי שמסתבר מהמשך הכתובים - פסוק 21 - "ויעל האיש אלקנה... ואת נדרו). וישבו (לאחר מכן - מלאי תקווה) ויבאו אל ביתם הרמתה - וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה'".

ומכיוון שחנה האמינה, בכל לב, כי נפקדה כתוצאה מהענות ה' לתפילת נדרה באמצעות עלי,כאשר (פסוק 20):

"ויהי לתקפות הימים (כעבור שנה) ותהר חנה ותלד בן (כי אז החליטה) - ותקרא את שמו שמואל, כי (אמרה-חשבה) , 'מה' שאלתיו' ('שמואל' רומז בצלילו ל'שאול מאל') .

עם זאת: מתוך רצונה להעניק לרך הילוד בטחון בסיסי, שאם כמותה ובית כבית אלקנה עשויים ליתן לו - משכנעת חנה את בעלה לדחות את ביצוע הנדר לכמה שנים - בלא שיחששו מחמת אלוקים (כדרך שחשש מנוח מפני מלאך ה'). ואמנם בשעה שביקש אלקנה לעלות,כדרכו, מדי שנה, לבית ה'; ובהזדמנות זו לקיים את נדרו ביחס לשמואל (פסוקים 20-21):

"ויעל האיש אלקנה וכל ביתו (כמדי שנה) לזבח לה' את זבח הימים ואת נדרו - (אותה שעה)  וחנה - לא עלתה (סירבה לעלות עמו), כי אמרה לאישה (יהי הנער שאול לי על מנת שאוכל לחנכו) עד יגמל הנער (לסוף שלוש שנים) והבאתיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם. ויאמר לה אלקנה אישה (בהבנה מלאה) : עשי הטוב (הנכון המושלם) בעיניך. שבי עד גמלך אתו (ללא כל חשש) אך (ובלבד שלא יהא במעשה זה משום הפגיעה במה שנראה  לו לאלקנה כנדר אלוקים מפי עלי) יקם ה' את דברו (והנער לא ייפגע מהפרה כביכול זו של הנדר)".

ואמנם (סוף פסוק 23) "ותשב האשה ותינק את בנה עד גמלה אתו". ומשגדל והיה לנער (סוף פסוק 25) "ויבאו את הנער אל עלי" - דווקא אליו - מתוך הנחה, כי על פי דברו נפקדה חנה; וודאי יגלה עניין בהתגשמות "נבואתו". (פסוק 26)

"ותאמר: בי אדני, חי נפשך אדני, אני האשה הניצבת עמך בזה להתפלל אל ה'".

חנה מניחה כי עלי, אף שהוא עיוור למחצה, יזכור את האירוע המיוחד - לדעתה – בשעה שהתפללה לה' ונדרה ליתן את פרי בטנה לה' (דבר מיוחד במינו גם בימים ההם); ותפילתה זו  (לפרטיה - כך הניחה בתמימותה) קיבלה את אישורו הנבואי של הכהן הגדול. אך עלי, לתדהמתה, אינו נזכר. עלי גם אינו מגיב כלל על דבריה. מנסה, אפוא, חנה להזכירהו – כשהיא נזקקת, במכוון, לדברי "נבואתו" (למעשה דברי ברכתו השגרתיים) -  "אל הנער הזה (המופקד בידך מעתה) התפללתי; ויתן ה' לי את שאלתי מעמו".  

ושוב אין תגובה. אך חנה ממשיכה (פסוק 28)

"וגם אנכי השאלתיהו (במכוון משתמשת בלשון דומה ללשון "נבואתו") לה' כל הימים אשר היה (במשמעות של יהיה)  הוא שאול לה'".

ואף שגם עתה לא גילה עלי כל התייחסות אישית לחנה או לאלקנה - "וישתחו שם לה'" - הודו לו על קיום "דברו" - והבינו, אף סלחו, לעלי הזקן החצי עיוור את "שכחת" האירוע הפרטי הגורלי עבורם.

שמואל הנער ובני עלי "הנערים"

העימות בין דמות חנה ואלקנה - הורי שמואל - ובין דמות עלי אבי חפני ופנחס - כפי שהוא  מצטייר בסיפור הראשון (פרק א'), נמשך בסיפור השני (המתחיל לאחר תפילת חנה - פרק ב', 11) - בעימות שבין שמואל ובין בני עלי. עימות כזה מוצג כבר בשני פסוקי הפתיחה (12-11):

"וילך אלקנה הרמתה על ביתו והנער (שמואל) משרת את ה' את פני (לפני) עלי הכהן; (ולעומת זאת) - ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'".

בהמשך מוסר לנו המספר - בפרוט יתר - תמונה חיה המשווה לנגד עינינו את התנהגותם הגסה והנפשעת של בני עלי עם אנשים ( תחילה) ועם אלוקים (לאחר מכן). זאת בניגוד גמור לנוהגו הנעים של שמואל - כפי שהמספר חוזר ומסכם בסופו של הקטע הסיפורי הזה (ב', 26):

"והנער שמואל הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים".

התיאור פותח במה שכבר הפך להרגל ולנוהג קבוע ("משפט" - כביכול) אצל הכוהנים בני עלי - ביחסם אל העם - המתבצע על ידי "נער הכהן" שלוחם (פסוקים 14-13):

"ומשפט הכוהנים את העם (ביחסם על העם):

(בעת ש) כל איש זבח זבח - ובא (היה רגיל לבוא) נער הכהן (שלוחו), כבשל הבשר (בשעה שבשר הזבח היה כבר מתבשל), והמזלג שלש השנים בידו, (בצורה גסה היה תובע את חלק הכוהנים כשהוא מכה) והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור (סוגים שונים של כלי בישול בעלי גודל שונה) - כל אשר יעלה המזלג, יקח (עבור)  הכהן בו  (באמצעות המזלג - בכוח);  ככה יעשו (זה היה מנהגם)  לכל ישראל הבאים (בעת שבאו) שם (במקדש)  בשלה".

זאת ועוד: מנהגם זה היה נוהג (פסוקים 17-16):

"גם בטרם יקטרון את החלב (לפני הקטרת האימורים על המזבח - לפני שהותר הבישול הפרטי של הקרבן כבמקרה הראשון) ובא (נהג לבוא) נער הכהן (הנזכר לעיל) ואמר לאיש הזבח: תנה בשר לצלות לכהן (כיוון שאיני רוצה לקחת) ולא יקח ממך (הצורה "יקח" במקום "אקח" מוסרת את העגה התוקפנית של שלוח הכהן) בשר מבשל (כבמקרה הראשון) כי אם חי (כדי לצלותו). (וכאשר)  ויאמר אליו האיש (הזובח) קטר יקטירון (מן הדין שתחילה יקטירו) כיום (אפוא)  החלב (ואחר כך) וקח לך כאשר תאווה נפשך,  (נוהג היה הנער) ואמר (בלשון תקיפה, לפי הקרי) : לא!  (אלא) כי עתה  (דווקא עכשיו) תתן; ואם לא (תתן) - לקחתי בחזקה!".

בעוברו לתאר, בעימות, את "משפטו" של שמואל בנם של חנה ואלקנה (פסוקים 18-17):

"(בעוד ש) ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים (הזובחים) את מנחת ה' (בשל נוהגם המושחת של בני עלי - "הנערים"), (לעומת זאת) ושמואל משרת את פני ה'  (בהיותו) נער חגור אפוד בד (מיוחד לו כלוי - בהיותו משמש, הוא דווקא, את עלי הזקן, בעיוורונו, כפי שמתואר בפרק ג' להלן) ".

בהמשך מוסר לנו המספר, מניין באה לשמואל מידת חסידותו, אף שנתגדל אצל עלי. מתברר, כי חנה אימו לא ניתקה את קשרה הנפשי החינוכי עם בנה, גם לאחר שמסרתהו לידי הכהן הגדול (פסוק 19):

"ומעיל קטן תעשה לו (תחת האפוד - להבדיל מן הכוהנים)  אמו והעלתה לו (שנה שנה) מימים ימימה - בעלותה את אישה לזבח את זבח הימים".

ומכיוון שעלי הכיר כבר את בני הזוג, כמי שהפקידו בידו את שמואל כנער משרת אישי לו -(פסוק 20)

"וברך עלי את אלקנה ואת אשתו ואמר (ברכה קונקרטית - בשונה מן הברכה הכללית שברך את חנה בפרק א'): ושם ה' לך זרע מן האשה הזאת תחת השאלה (ההשאלה ההפקדה  שהפקיד אלקנה את שמואל במקדש ה') אשר שאל (נתן) לה'.(לאחר מכן) והלכו (מאמינים בנבואת עלי כמו ב"דברו" אודות שמואל) למקומו (של אלקנה) ."

ואכן (פסוק 21)

"כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות".

וגם לאחר מכן הוסיפה, חנה, כמסתבר להשפיע על שמואל. ואמנם (שם בהמשך) "ויגדל הנער שמואל עם ה'". - זאת בניגוד לנוהגם המביש של בני עלי.

השפעה מחנכת חיובית, נמשכת זו, של חנה ואלקנה על שמואל - ותוצאותיה המושלמות - עומדות בניגוד לטיפול בכפפות של משי, שמטפל עלי הזקן - העיוור בבניו - בחולשת אופיו -כשהוא נמנע מלהפעיל עליהם השפעה ישירה ותקיפה, גם בעת שהשמועות המגיעות אליו קשות ביותר "גם עם ה' וגם עם האנשים". - זאת: בניגוד לתמונת הדברים המצטיירת משמואל (כמובא בסוף קטע סיפורי זה - על דרך העימות - פסוק 26):

 "והנער (ואילו הנער) שמואל הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים".

נראה לנו, אפוא, כי גם את פתיחת הקטע יש להבין על דרך העימות (פסוק 22):

"ועלי (ולעומת דרכם החינוכית של חנה ואלקנה - עלי) זקן מאד (ואע"פ שבתדירות)  ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת (ו' של דהיינו: שמע  את השמועה:) אשר ישכבון את הנשים הצבאות (הנאספות, הבאות להשתחוות) פתח אהל מועד".

על כך באה תגובתו בלשון רכה, מטיפה ומגומגמת (פסוקים 25-23);

"ויאמר להם: למה תעשון (יודע שנעשו מעשים קשים; עם זאת מתקשה לבטאם במפורש) כדברים האלה (נעצר בלשונו. מפסיק וממשיך) אשר אנכי שמע (המעשים - הפכו ל"שמועה" בלבד...) את דבריכם רעים (מסתבך בלשונו ומגמגם) ואת כל העם  (בדברים) אלה...  (מגמגם. נעצר. משנה את הנימה לרכה ביותר): אל בני! כי לוא טובה  השמעה (אין זו אלא "שמועה": רכילות שמרננים עליכם - לא כן הדבר?) אשר אנכי שמע מעברים (גמגום. הפסקה והשלמה: לא סתם אנשים רכלנים אלא) עם ה'...  (שוב  הפסקה. עלי מחכה לתגובת בניו. ותגובה אין. על כן שב להנחה הראשונית של מעשה  ולא שמועה בלבד. פנייתו תקיפה יותר. שימו לב:) אם יחטא איש לאיש (קיימת  אפשרות של התדיינות) ופללו (לפני) אלוקים (הדיין). (אולם)  ואם לה' יחטא איש (כפי שאתם חוטאים: "גם עם ה'") - מי יתפלל לו (מי יוכל לשמש לו טוען לפני ה').ולא ישמעו (בתדירות; למרות דבריו החוזרים ונשנים) לקול אביהם. כי חפץ (נגזר דינם) ה' להמיתם (בשל אי נכונתם להכיר בחטאם ולשוב בתשובה).

ולעומת זאת (פסוק 26);

"והנער שמואל הלך וגדל (פיזית) וטוב (מושלם במידותיו) - גם עם ה' וגם עם אנשים (בניגוד לבני עלי) ".

הקץ לבית עלי והתחילה לשמואל הנביא

סיפור התקדשות שמואל הנביא לנביא פותח בכתוב (ג', 1): "והנער שמואל משרת את ה' לפני   עלי", והמצוי בפתח הסיפור הקודם (ב', 11) בעימות לבני עלי בני הבליעל. נראה לנו, כי גם במקומו, בפתח סיפורנו זה, לא בא אלא כדי לעמת את דרך התגלות ה', העדינה, לשמואל הנער - אל מול דרך הבוטה, שבה נתגלה ה' לעלי הזקן, בקטע הנבואי שלפני כן (ב', 36-27).

הקטע פותח בדיבור קשה לעלי ולביתו: (ב', 28-27)

"ויבא איש אלוקים אל עלי (בלא כל תואר) ויאמר אליו: כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך - ואתנה לבית אביך את כל אשר בני ישראל".

ולאחר שנזף בו על כפיות הטובה של בית עלי (פסוקים 28-27) מטיח הנביא בפני עלי את אשמת בניו בצורה מפורשת. לעומת דבריו החמקניים לבניו (ב', 23) "למה תעשון כדברים האלה" - אומר איש האלוקים (פסוק 29)

"למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צוויתי (להקריב כראוי במקדש) מעון;  (ואילו אתה לא נתת לבך להתנהגותם המבישה של בניך והעדפת)

ותכבד את בניך ממני להבריאכם (להיותכם משמינים) מראשית כל מנחת ישראל לעמי".

מכאן העונש: מידה כנגד מידה (פסוק 30) "כי מכבדי אכבד ובזי יקלו": בית עלי יורחק מן המקדש, ויזדקק לחסד בית הכהונה החדש. זה יקרה בעתיד (למעשה עם הרחקת אביתר בימי  שלמה); אך האות לקיום נבואה קשה זו, כבר בקרוב: "וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך אל חפני ופינחס - ביום אחד ימותו שניהם"

(בלא שיצוין כיצד ימותו; כל שכן שלא נאמר כאן ולא כלום על נפילת הארון בשבי - עם מפלת ישראל אותה שעה).

לסיפור הקדשת שמואל, גופו, הפותח בביטוי (ג', 2) "ויהי ביום ההוא", מקדים המספר את  ההערה הבאה (ג', 1):

"והנער שמואל משרת את ה' לפני עלי;

ודבר ה' היה יקר (נדיר) בימים ההם: אין חזון (נבואי) נפרץ (מצוי)".  

בהערה זו יש המשך דרך העימות שנוקט בה המספר (כפי שראינו לעיל)  - בהעמידו את ייעוד "והנער שמואל" אל מול עתידם של בני עלי (כפי שנצטייר בנבואת איש האלוקים לעיל), זאת ועוד; הערה מקדימה זו באה לעזור לנו להבין את פשר התנהגותו המוזרה של שמואל בעת שנתגלה אליו אלוקים: א) שמואל היה רק נער בלתי מנוסה (בהתגלות אלוקית),

ב) שמואל שרת את עלי הזקן העיוור; ועל כן חשב, כי הוא הוא הקורא לו לעוזרו.

ג) בהיות דבר ה' בלתי שכיח, אותם ימים, לא העלה שמואל על דעתו כי ה' יתגלה אליו הנער  (ולא אל עלי הזקן).

הערות רקע, בכיוון זה, נראה לנו, שילב המספר גם בראשית תיאור האירוע עצמו. לאחר לשון הפתיחה (ג', 2) "ויהי ביום ההוא" מציין המספר את העובדה:

"ועלי שכב במקומו (בלשכתו) ועינו החלו כהות: לא יוכל לראות"

כי על כן היה לו שמואל נכון לשרתו ביום ובלילה. ואמנם באותו יום, עדיין לילה, בעוד (ג', 3)

"ונר אלוקים (נר התמיד, המועלה לפני ה' מערב ועד בוקר) (ראה שמות כ"ז 21-20; ויקרא כ"ד, 3-2) טרם יכבה - (על כן) ושמואל (עדיין) שכב (על מקומו - בלשכה - כלהלן  סוף פסוק 10: וילך שמואל וישכב במקומו; ולא ששכב) בהיכל ה' אשר שם ארון אלוקים".

כאן סיום הכתוב המקורי, המתייחס לנר האלוקים הנמצא בהיכל ה' - שנקטע על ידי הערת המספר בדבר תנומת שמואל, עדיין. אותה שעה - בעת שלפתע התגלה אליו ה' (פסוק 4)"ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני" -

כמו אל משה - מעל הכפורת שעל הארון אשר בהיכל ה'. (הביטוי המספיק "ושמואל שכב" יוצר את הרושם כאילו הציון "בהיכל ה' אשר שם ארון אלוקים" - מתקשר אל: "ויקרא ה' אל שמואל וגו'". כאומר: בהיכל ה', אשר שם ארון ה', נתגלה ה' אל שמואל).

ציון הרגע להתגלות ה' (בסיפור המקורי) על ידי הביטוי "ונר אלוקים טרם יכבה בהיכל ה' אשר שם ארון אלוקים" - מבקש להכניסנו לאווירה נינוחה של התגלות ה' (שלא כרגיל). ואמנם: אף שמוטיב "האש" (הטהורה, המקודשת) מופיע בהתגלות זו - כמו אצל נביאים  אחרים - תמונת "האש", כאן, רכה ועדינה (נר דולק באשמורת הלילה האחרונה). משום כך  מסתבר, לא נתפס כלל שמואל הנער להתרגשות אכסטטית - בשעה שאלוקים קרא לו כבר  בפעם הראשונה, ברכות, "שמואל שמואל" (ראה פסוק 10: "ויקרא, כפעם בפעם, שמואל  שמואל"). אלא בשעה ש(פסוק 4)

"ויקרא ה' אל שמואל (לאט לאט בניחותא) -

ויאמר (נבעת, נחרד ממקומו, לראות את שלום עלי): הנני!

(ומיד - כמשרת נאמן ודואג) וירץ אל עלי ויאמר הנני (נכון לשירותך בכל ישותי) כי קראת לי (בטוח, כי עלי קרא לו; ועמידתו כולה אומרת היענות מוחלטת לקריאת הזקן).

ויאמר (ניעור משנתו, עלי, כמתנצל, מרגיע את הנער הנבעת) לא קראתי (בניחותא). שוב  שכב.(למרות זאת שמואל חש עצמו כנזוף: על שהעיר את הזקן משנתו, בשל חרדת יתרלשלומו, בשומעו קריאה בחלום בלבד) - וילך וישכב".

אולם כאשר (פסוק 6)

"ויסף ה' קרא עוד שמואל (הפעם, בהיותו נים-ולא-נים, שמע כבר את הלחישה האחת מבין השתיים: "שמואל". עם זאת, הפעם, אין שמואל ממהר לרוץ אל עלי - חושש  להעירו לשווא) ויקם שמואל (לאט לאט) וילך אל עלי (משפט ארוך וממושך לעומת  "וירץ אל עלי" לעיל). ויאמר (שוב) הנני כי קראתי לי (הפעם, אפשר, בנימה של היסוס: "כי" בנעימה של "אם" קראת לי). (אך עלי, המבין לצערו של הנער ומבקש, שוב,  להרגיעו, - חוזר על דבריו דלעיל, בנימה אבהית סלחנית, בהוספת המלה "בני":)  ויאמר: לא קראתי, בני, שוב שכב".

כדי להגביר את המתח; וכדי לבאר על שום מה לא הבין שמואל (גם בפעם השלישית) כי ה' קורא לו; אף על פי שהיה ער, כיוון שטרם הספיק הפעם לשכב (השווה סוף פסוק 5: "שוב  שכב; וילך וישכב" - הביטוי האחרון אינו כאן); באה עתה ההערה (פסוק 7): "ושמואל טרם ידע את ה' וטרם יגלה אליו דבר ה'" - לא כן עלי הזקן, אי לכך, בשעה ש(פסוק 8)

"ויסף ה' קרא שמואל בשלישית (בטוח שאינה חלום או הזיה; אך חושש מתגובת עלי - אין שמואל רץ ואינו מתמהמה. השווה: "וירץ אל עלי" - בראשונה; "ויקם שמואל וילך  אל עלי" - באריכות לשון בשניה - אל הכתוב כאן בשלישית:)

ויקם וילך אל עלי - ויאמר (בביטחון גמור) הנני כי קראת לי. (אותה שעה - ורק אז  אומר לנו המספר)

ויבן עלי כי ה' קרא לנער".

מרגע זה אין עלי מתייחס יותר אל שמואל כאל נערו משרתו. מעתה מדריכהו עלי, בכל כובד האחריות, להיותו נביא משרת ה' בלבד (פסוק 9):

"ויאמר עלי לשמואל (במלוא ההערכה):

לך שכב, והיה אם יקרא אליך (משום מה נתקשה עלי להשלים - "אלוקים". אפשר מעצור פסיכולוגי), ואמרת דבר ה' כי שמע עבדך.

וילך שמואל וישכב במקומו (בלשכתו)";

וכאשר (פסוק 10):

"ויבא ה' ויתייצב (כביכול נתקרב ועמד על ידו) -

ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל -

ויאמר שמואל (בהתרגשותו)

דבר (ולא העיז, בחרדתו, לחזור על דברי ההדרכה של עלי - ולשאת את שם ה'), כי שמע עבדך".

אותה שעה מגלה ה' לשמואל, כנביא, את דבר הנבואה על העתיד לקרות את בית עלי בעתידהקרוב (בשונה מנבואת איש האלוקים, לעלי, על שיקרה לביתו בעתיד הרחוק - מימי שלמה ואילך). (פסוקים 14-11)

"ויאמר ה' אל שמואל הנה אנכי עשה דבר (מאורע בעל משמעות) בישראל אשר כל

שמעו תצלינה שתי אוזניו (המכוון למפלת הארון וישראל - שבמסגרתו יתקיים"האות" על דבר מות שני בני עלי ביום אחד - כנבואת איש האלוקים לעלי) , ביום ההוא (עם המפלה) אקים אל עלי את כל אשר דברתי (באמצעות איש האלוקים) אל (עלאודות) ביתו - החל וכלה. והגדתי (הוכחתי)  לו כי שפט אני את ביתו עד עולם - (בגלל) בעוון אשר ידע כי מקללים (מבזים - מלשון קלון - את האלוהים) להם בניו - ולא כהה (גער) בם. ולכן נשבעתי לבית עלי אם (שלא) יתכפר עוון בית אלי (באמצעות) בזבח ובמנחה עד עולם".

לאחר נבואה קשה זו משתדל שמואל לנהוג כאילו לא קרה מאומה (פסוק 15):

"וישכב שמואל עד הבקר ("וישכם בבוקר" - על פי תרגום השבעים - שמואל ממשיך להיות, כלוי, משרת פשוט בבית ה') ויפתח את דלתות בית ה' (מתאמץ להתחמק מעלי הזקן - כיון ש) ושמואל ירא מהגיד את המראה (החזון הנבואי) אל עלי".

אולם עלי, מיוזמתו, (פסוק 16)

"ויקרא עלי את שמואל (בצורה מרגיעה) ויאמר: שמואל בני (על מנת לקרבו אליו) – ויאמר (בצייתנות מלאה)  הנני (משרתך) ".

אך עלי, היודע כי שמואל נתנבא; וכי התנהגותו מעידה על רצונו להתחמק מנבואה קשה -דוחק בו (פסוק 17)

"ויאמר (בקוצר רוח): מה הדבר (הנבואי) אשר דבר אליך (משמיט - השמטה בשל מעצור פסיכולוגי - את שם ה' - כלעיל פסוק 9) - - -

(שמואל שותק, עלי לוחץ עליו) אל נא תכחד ממני (ומשביעהו): כה יעשה לך אלוקים וכה יוסיף אם (שלא) תכחד ממני דבר מכל הדבר אשר דבר אליך"

(שוב משמיט את שם ה'. וחרדתו מפני הדבר הנורא באה לכלל ביטוי בגמגומו - משהוא חוזר ושונה על הביטוי "הדבר"). תחת השבעה זו אין שמואל יכול לעצור בעד דברי הנבואה (פסוק 18)

"ויגד לו שמואל (כנביא) את כל הדברים (הקשים שדבר ה') ולא כחד ממנו (כבקשתו) ".

אותה שעה מתגלה עלי בגדולתו הנפשית. מיד המשך (פסוק 18)

"ויאמר (באופן ספונטני): ה' הוא הטוב בעינו יעשה"

- דהיינו קיבל עליו את הדין.

כאן מגיעה מערכת סיפורי שמואל הראשונים לכלל סיכום וסיום: לעומת אחרית בית עלי (כמתואר לעיל בנבואות איש האלוקים והתגלות ה' לשמואל) - נראה, להלן, כיצד (פסוק 19):

"ויגדל שמואל וה' היה עמו; ולא הפיל (ה') מכל דבריו (דברי נבואתו דלעיל) ארצה".  

אותה שעה - אחר מפלת הארון וחרבן מקדש שילה - (פסוק 20)

"וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'".

המסר מן הסיפור

בתום עיוננו במסכת סיפורי שמואל הראשונים - מודרכים על ידי הקווים המאפיינים את  הסיפור המקראי כפי שהעלינום בראשית דברינו - הגיעה השעה שנשאל את עצמנו: מהו  ה"מסר" של סיפור זה, בכללותו, לנו הקוראים היום. נראה לנו, כפי שכבר הצענו לעיל, כי  סיפורי שמואל הראשונים משלימים את האידיאה המרכזית שמצאנו בסיפורי שמשון - על  דרך העימות: בשונה משמשון ה"גיבור" שהכזיב; "נזיר האלוקים" שבגד בייעודו - מכיוון  שלא נתחנך כראוי על ידי אמו ואביו; - שמואל, שנתגדל ונתחנך על ידי חנה ואלקנה, כדבעי - היה לנביא ולמושיעם של ישראל (כפי שעוד יסופר בהמשך תולדות שמואל). בית גידולו  החיובי למופת של שמואל נתן לו כוח נפשי לעמוד איתן: לא להיות מושפע ולא לנטות אחר  דרכם של בני עלי - "בני הבליעל" - מי שכיהנו במקדש בו שימש כנער משרת לאביהם הכהן  הגדול הזקן העיוור.

באגב לומדים אנו מן הסיפור על כוחה והשפעתה הגדולה של האשה האם (חנה לעומת עלי) בחינוך הבנים: אם, שהיא אכפתית ומעורבת (לא "סלחנית") בדרך גידול ילדיה; הפועלת  מתוך רגישות עדינות והבנה. אם, היודעת את הכוון החינוכי שלה; ועומדת איתנה (ללא  "ויתורים") על הגשמת התכלית החינוכית הערכית שהציבה לפניה. על חשיבות בית גידולו של האדם, העשוי לחרוץ את גורלו לחיוב - בהיותו תמים עם ה' אלקיו - כשמואל; או ח"ו לשלילה - בהיותו ערום נבל ובן בליעל גם עם ה' וגם עם אנשים - כשמשון   וכבני עלי; - נוכל לעמוד, משנעיין במסכת סיפורים נוספת, שגיבורה הראשי אבשלום בן דוד.

ג. סיפור אמנון ותמר (שמ"ב י"ג)

אמנון ותמר

מקומו המרכזי, בסיפור זה, של אבשלום - הצעיר - השאפתן, הערום המתחסד, האינטריגנט, המושך בחוטים מאחרי הקלעים (כפי שנכירהו בהמשך הסיפור) - נרמז כבר בפתח הסיפור -על דרך הקדמתו (במשפט טפל) למי שנדמה כגיבור הסיפור: אמנון. (י"ג, 1),

"ויהיה אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר - ויאהבה אמנון בן דוד".

העדר הציון "הבכור" (ראה לעיל ג', 2) ליד אמנון; והשוואתו לאבשלום - שניהם: "בן דוד",רומזים לעניין המרכזי העומד מאחרי האירועים בסיפורנו: המאבק על הירושה.

בסימן המאבק על הירושה עומדת (כמסתבר מהמשך הסיפור) אהבת אמנון (בן אחינועם)היזרעאלית - האשה "הקרתנית") לתמר - האחות היפה של אבשלום (בת מעכה בת תלמי מלך גשור - לעיל ג', 3) - שנישואיהם (האסורים) עשויים היו לקדם את סיכויו (כנשוי ל"בת מלך") להיות יורשו של דוד.

אבשלום הערום הפיקח (כפי שנראה להלן), היודע על אהבה זו ומבין את תכליתה (מפי "מרגל", יונדב, כפי שנשער להלן), מבקש לנצל את הדבר (ולו במחיר היפגעות אחותו -"המטרה מקדשת את האמצעים"), כדי לקדם את סיכוייו למלכות - אם שיפיל את אחיובפח, שהוא טומן לו.

אמנון הצעיר האימפולסיבי (כפי שנראה להלן) מחפש הזדמנות להיפגש עם תמר - הנמצאת תחת השגחת אחיה אבשלום בביתו - כדי להציע לה (בשל היותם אחים חורגים) להינשא לו על-דרך חטיפה ואונס (ולאלץ בכך את דוד להסכים לנישואיהם). אמנון מתאמץ ואינו מצליח (פסוק :2)

"ויצר לאמנון (כה נצטער עד)  להתחלות בעבור אחותו (שלא יכול לפגוש בה, מכיוון שהייתה סגורה בבית אחיה ואמה) כי בתולה היא. ויפלא בעיני אמנון (נבצר מיכולתו)לעשות לה מאומה (לתכנן איזו שהיא תכנית, שתאלץ אותה להיות עמו, על מנת שיוכל לבצע בה את זממו) ".

במצב דברים זה אין אמנון מסוגל ליתן לבו לחשוד בעזרה הבלתי צפויה ש"מנדב" לו, מי שאין הוא יודע (כמונו הקוראים בשלב זה של הדברים) משמש משרתם של שני אדונים: אחד פיקח - אבשלום; ואחד תם - אמנון. (פסוק 3)

"ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד ("מקופח" משום מה בחצר המלכות; אף על פי ש) ויונדב איש חכם מאד (דהיינו ערום פיקח)".

כרעו של אבשלום יתגלה יונדב, להלן, כאשר "במקרה" (כמו כאן) יישאר בחצרו של דוד, על מנת לנקות את אבשלום מאשמת טבח המוני בבני המלך: (י"ג, 33-32) "כי אמנון לבדו מת..."- כראוי לו, על שעשה בתמר (והמלך לא עשה מאומה)...

יונדב, לפי השערתנו, "נשתל" על ידי אבשלום בבית אמנון אחיו, כדי לרגל אחריו (ממנו,כמסתבר, ידע אבשלום על אהבת אמנון לאחותו ועל תכניותיו לגביה). בהתאם להנחיותיו של אבשלום, נראה לנו, מתעניין בשלום אמנון ו"מנדב" לו - בערמה את תכניתו כיצד ליפגש עם תמר (פסוק 4):

 "ויאמר לו (בנעימה דואגת ומתעניינת - כדי לרכוש את אמונו): מדוע אתה ככה דל (פרצוף מסכן לך - ואתה הנך) בן המלך, בבקר בבקר (פניך נפולים, - מן הסתם, רומז, חלומות כלשהם מציקים לך, אם כך) הלוא תגיד לי (מהו שמציק לך)... ויאמר לו אמנון (בתמימותו - בלא שיחשוד בו מאומה, שהרי התיימר להיות רעו): את תמר אחות אבשלום אחי (אחותי החורגת - האסורה עלי - הסגורה באחריות אבשלום) אני אהב (ואיני יודע, אפוא, כיצד אוכל לראותה ביחידות...) ".

יונדב "הרע" "החכם", המבין ללבו של הנער האימפולסיבי; ויודע את תכניתו הפנטסטית קצרת הראות (בהיותה בנויה על הנחה מוטעית: על פיה תמר תיאות להינשא לו - הבכור  היורש - על דרך חטיפה ואונס מרצון, אך אם תינתן לו ההזדמנות להציע לה הצעה "קוסמת" זו בהיותם ביחידות), - "מנדב", אפוא, יונדב לאמנון, בערמתו (כמסתבר: במתוכנן ובמוסכם עם אבשלום - מלכתחילה ובמזיד) את התבנית הבאה (העשויה להתקבל על דעת הנער התמים, שאינו מכיר את תמר הילדה התמימה - כדרך שמכיר אותה יונדב, רעו של אבשלום -היודע, כי זו תדחה את הצעת אמנון לחטיפה ואונס מרצון; ועל כן רואה את הנולד: אמנון הנער האימפולסיבי, נפגע בכבודו, יגיב בצורה בלתי שקולה - יאנוס את תמר על כורחה - ויתן במעשהו זה עילה בידי אבשלום לנקום את "חרפת" אחותו בשעה המתאימה; ובדרך זו ייפטר מן המעצור העיקרי בדרכו אל הכתר): פסוק 5:

 "ויאמר לו יהונדב: שכב על משכבך והתחל (על דרך הערמה) ובא אביך (בדאגתו לך)  לראותך ואמרת אליו (בנעימה קפריזית של ילד מגודל ומפונק; בקשה שדוד האב  הסלחן לא יוכל למנוע ממך): תבוא נא תמר אחותי (בסתם; לא "אחות אבשלום אחי"  כדבריך אלי. זאת, שלא יעלה צל של חשד אצל המלך - החכם כ"מלאך אלוקים" - מה  זוממים אבשלום ויונדב) ותברני (תאכילני) לחם; (וכסגולה להבראתי) ועשתה לעיני את הבריה (המאכל המיוחד האהוב עלי) , למען אשר אראה ואכלתי מידה (ונרפאתי - לדידו של דוד; ולדידו של אמנון - בדרך זו תינתן לו ההזדמנות להיות ביחידות עם תמר, על מנת שיוכל להציע לה לשכב עמו לרצונה; ולאלץ, בדרך זו, את דוד לנישואיהם -האסורים על פיחוקת התורה - "בכורח" מסיבות הדברים) ".

אמנון התמים האימפולסיבי אינו שוקל את התכנית יתר על המידה ומיד (פסוק 6):

 "וישכב אמנון ויתחל; (וכפי הצפוי) ויבא המלך (התואר "המלך" - כאן ובסמוך -במקום דוד האב, - בא לציין את נקודת מבטו של הנער השאפתן, אמנון, המלא הערצה למלך יותר משלאב) לראותו.

ויאמר אמנון אל המלך: תבוא נא תמר אחותי (מקפיד למסור את לשון יונדב; אך,בהמשך, מוסר את רוח הדברים בלשונו שלו) ותלבב לעיני שתי לבבות (קורא בשם המאכל האהוב עליו, שלא היה ידוע ליונדב, בהצעתו לעיל) ואברה מידה".

דוד אינו חושד מאומה. נעתר לקפריזה של בנו בכורו (פסוק 7) :

 "וישלח דוד (האב - לא המלך - להבליט את נקודת מבטה של תמר התמימה, הבת הנאמנה, הממושמעת) אל תמר הביתה (ביתו של אבשלום) לאמור: לכי נא בית אמנון אחיך (אין לך מה לחשוש) ועשי לו הבריה (משמיט, במכוון, את בקשתו הקפריזית: "ותלבב לעיני ...ואברה מידה")".

ממושמעת - בלא לשאול שאלות; וודאי בלא שתחשוד במאומה - מיד (פסוק 8):

"ותלך תמר בית אמנון אחיה"

(אין כל חשש בליבה; אך, אפשר, סקרנית לדעת מה פשר בקשת אביה. ואמנם, בבואה  לביתו מצאתהו) והוא שכב (הבינה, אפוא, כי יש קשר בין מחלתו ובין בקשתו. אי לכך, מיד, ובחיפזון):

"ותיקח את הבצק ותלוש ותלבב לעיניו ותבשל את הלבבות".

אולם להפתעתה: לאחר ש(פסוק 9):

 "ותיקח את המשרת (המחבת) ותיצוק לפניו (את הלביבות - לעיניו - כסגולה לרפואה)  וימאן לאכול (מגלה דעתו כאילו נוכחות האחרים מקלקלת את "הסגולה")  ויאמר אמנון (לאו דווקא אמירה בדיבור. אפשר הורה בידו בתנועה קפריזות תקיפה, שמשמעותה ברורה:) הוציאו כל איש מעלי!  (ואמנם: תמהים; ואפשר חושדים) ויצאו כל איש מעליו".

אותה שעה (מיוחלת) - בהיותם ביחידות - נדמה לו לאמנון, בלהיטותו, כי השיג כבר את  מבוקשו. אותה שעה, שלא במודע, הופכת תמר (שאמנון אהבה "אהבה התלויה בדבר" (ראה פרקי אבות ה', ט"ז) - אמצעי לקידומו אל כס המלוכה) - לאובייקט (לא אהובה, לא אחות ולא אשה); מכאן השינוי שחל, מכאן ואילך, ביחסו אליה (פסוק 10):

 "ויאמר אמנון אל תמר (יושם אל לב: לא "אחות" ולא "אחות אבשלום") הביאי (לשון פקודה - כמו אל "האחרים"; לעומת "תבוא נא תמר אחותי" בפנייתו לאביו לעיל) הבריה החדר ואברה מידך".

תמר, בתמימותה, אינה חשה בשינוי שחל אצל אמנון, היא ממשיכה להתייחס אליו באמון

כאל אחיה:

"ותיקח תמר את הלבבות אשר עשתה (לעיל פסוק 9 בנוכחות "האחרים") ותבוא לאמנון אחיה (בלא כל חשש; וודאי ללא כל חשד) החדרה".

אולם כאן לתדהמתה: בשעה ש(פסוק 11):

 "ותיגש אליו לאכול - ויחזק בה (אחיזה בעלת משמעות ברורה; אך תמר ההמומה ממעשהו אינה מסוגלת לתפוס את משמעות הדברים. אי לכך רומז לה הנער, בדבריו, פשר התנהגותו) ויאמר לה: בואי, שכבי עמי, אחותי".

בנעימת קול רכה, הצעתו "שכבי עמי", רומזת להסכמה מרצון; בציינו את יחס הקרבה "אחותי", רומז, כי בדרך זו של "חטיפה ואונס", יאלצו את דוד המלך, על כורחו, להסכים לנישואיהם, על אף חוקת התורה .

ניעורה מן ההלם, של הרגע הראשון - מתנערת מתמימותה הילדותית בלחץ הסיטואציה המסובכת שהיא נקלעה לתוכה - מגייסת תמר את כל כוחות נפשה, כדי לטפל בנער האימפולסיבי, המחזיק בה, להוט לבצע את זממו גם על כורחה.

תמר, השבה אל עצמה, תופסת כי אחיזת אמנון בה אינה נובעת מדחף יצרי רגעי, אלא מהווה חלק מתכנית, מחושבת מראש, שבמסגרתה אין היא משמשת אלא אובייקט - העשוי (בהיותה נשואה לאמנון) לקדם ולהבטיח את שאיפתו להיות יורש העצר הבלעדי. אי לכך: אין תמר נתפסת למעשה היסטרי ספונטני - כמו ניסיון להיחלץ מאחיזתו של אמנון, או צעקה לעזרת האנשים שיצאו את החדר. מתוך אצילות נפש, ואמונה בכוחו של ההגיון, מנסה תמר - בערמה (חיובית) - לפנות אל רגש האחריות של מי שמתעתד להיות מלך; ולהניעו מעשיית מעשה העשוי לפגוע במטרתו הסופית. בלשון רכה נעימה ומרגיעה פונה, אפוא, תמר - כאחות דואגת  אל אחיה הצעיר, מי שנתפס (כביכול) לרגע של חולשת הדעת ואיבוד העשתונות (פסוק12) :

"ותאמר לו: אל אחי...  (מטעימה את המלה "אחי" - בנימה דואגת)  אל תענני (גם לרצוני- במשכב בתולין ; לא כדאי לך הדבר, מכיוון שבכך תיהפך לפורע חוק) כי לא יעשה כן בישראל.  (מפסיקה לראות כיצד משפיעים דבריה. נדמה לה כי נרגע. על כן ממשיכה תמר ומדגישה נקודה זו) אל תעשה את הנבלה הזאת (אתה המתכוון להיות מלך ישראל...) ."

ובכל זאת: אין אמנון מניח לאחותו. דבריה ההגיוניים לא שכנעוהו. תמר פונה, אפוא, אל דברים שבריגוש. נעימת דבריה משתנה בהתאם: יש בה נימה של זעקה שעל סף ייאוש מן הניסיון להניא את אמנון ממעשהו: (פסוק 13)

 "ואני אנה אוליך את חרפתי (אם תמלא זממך בי והפכתני - אני הנסיכה – לשפחה נחרפת, לא אוכל להסתיר זאת מאיש; ואם שתישאני, במעמדי זה לאשה - אתה המתכוון להיות המלך המורם מעם) ואתה תהיה (עקב זאת נחשב) כאחד הנבלים (איש פשוט, גס רוח, פורע חוק) בישראל".

שוב הפסקה. אמנון מוסיף להחריש; אף שעדיין אינו מרפה ידיו מאחיזתו בתמר. בשיקול דעת מוטעה מעריכה תמר את מצב הדברים כארגעה בנפשו של הנער. רק על דרך זו נבין כיצד  זה העיזה, עתה, להעלות לפניו - בנימה נינוחה ורגועה - את ההצעה הערומה הבאה (פסוק 13,ב):

 "ועתה ("ועתה" פתיחה להצעה חדשה) דבר נא אל המלך (כמלך, ימצא את הדרך, כיצד להתגבר על הקושי החוקי; איני רואה סיבה מדוע) כי לא ימנעני ממך".

את טעותה הגורלית, בהבנת מצבו הנפשי של הנער, למדה תמר להכיר מיד - משחשה על גופה ובשרה את תגובתו האימפולסיבית של אמנון. אותה שעה נתברר לה, כי בשתיקתו להערים  עליו בדבריה הראשונים ובהצעתה האחרונה - (פסוק 14):

 ולא אבה לשמע בקולה; (וכשהוא נפגע ממה שנראה לו כניסיון תמר אחותו לרמותו) ויחזק ממנה (האובייקט הלא אחות; נאבק עמה לאונסה על כורחה) ויענה וישכב אתה (שלא לרצונה) ".

להפתעתנו אין תמר זועקת לעזרה. נראה לנו, כי תמר, שחשה בטעותה הגורלית, זקפה חלק מן ההאשמה, על שקרה, לחובתה; ומוכנה הייתה, עתה, להבין ולסלוח לאחיה על התנהגותו. במצב נפשי זה נתפתתה לחשוב, כי מכיוון שאמנון ביצע בה את זממו, יהא מוכן עתה, לבקשתה, לישאנה לאשה - כתכניתו הראשונית.

ושוב טעתה, כפי שיתברר לה מיד, מתגובתו המילולית לאחר שבא על סיפוקו היצרי. אמנון - נפגע מהתנפצות תכניתו לשאת את תמר בת המלך לאשה - מרצונה הטוב על דרך חטיפה ואונס, התהפכו רגשותיו כלפיה: (פסוק 15)

 "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד - כי גדולה השנאה אשר שנאה (עכשיו) מ (ה)אהבה אשר אהבה (עד כה) (על כן - בהתייחסו אל תמר כאל אובייקט שין לו בו יותר חפץ - ) ויאמר לה אמנון (בגסות - כאל זונה) קומי לכי!".

מופתעת מן השיבוש שחל בתוכניתה לפתרון מצבה - נתפסת תמר לגמגום, בשעה שהיא מנסה לשדל את האח לא-האח, שישאירנה בביתו כ"פילגש" ולא ישלחנה כ"זונה". (פסוק 16)

 "ותאמר לו (האח לא-האח - מגמגמת מרוב ריגוש): אל (נא אחי - רצתה לומר – כלעיל פסוק 12 - ולא יכלה. גם החלק הראשון של המשפט הבא נבלע בגרונה: תן לבך) אודת (כי גדולה) הרעה הגדולה הזאת (שאינך מוכן לקחתני לאשה)  מ(ה)אחרת (שאנסתני) (והיא מפרשת את דבריה לאחר הפסקה: הרעה הגדולה היא) אשר עשית עמי לשלחני (כ"זונה")".

בשנאתו התהומית לתמר, לא רק שאין אמנון נעתר לבקשתה ההגיונית הצודקת - (פסוק 16,ג) "ולא אבה לשמוע לה" - אלא, שבהתייחסו אליה בבוז כאל זונה - תוך שהוא מחשיד אותה  כמי שנטפלה אליו (והראייה שלא צעקה) - פסוק 17:

 "ויקרא את נערו משרתו ויאמר (בשאט נפש):

שלחו נא את זאת (הנטפלת אלי) מעלי החוצה (כזונה) ונעל הדלת אחריה".

בקריאתו לנער המשרת, פנימה החדרה, העמיד אמנון את תמר במצב בלתי נעים ביותר -בהיותה, מן הסתם, סתורת בגדים לאחר האונס. על תגובתה אותה שעה רשאים אנו להסיק מן הכתוב המפסיק בין פקודת אמנון לנערו ובין ביצועה (פסוק 18):

"ועליה כתנת פסים (בגד עליון צנוע, המסתיר את הזרועות והרגליים) , כי כן תלבשן בנות המלך הבתולות (בתור) מעילים".

רוצה לומר: במרווח זמן (ספרותי) זה עמדה תמר על כבודה לצאת החוצה לבושה כבת מלך. אותה שעה - בעודה מסדירה את לבושה וזוקפת את קומתה - חישבה את אשר תעשה בצאתה  מן החדר. ואמנם לאחר ש(פסוק 18, ב):

 "ויצא אותה משרתו החוצה (והיא לבושה כיאות) , ונעל הדלת אחריה,

(פסוק 19) ותיקח תמר אפר על ראשה; וכתנת הפסים (הסדורה) , אשר עליה, קרעה;  תשים ידה על ראשה (בתנועת צער וכאב)  ותלך הלוך וזעקה (זעקה ממושכת – לעורר את תשומת לב כל בני הבית וחצר בית המלך) ".

אולם, עד שלא הספיקה תמר לעורר - בזעקתה - את אנשי החצר ל"חרפה" שהמיט עליה אמנון אחיה, - באורח פלאי ומסתורי (אם לא שהיה הדבר מתוכנן מראש - כהשערתנו) - צץ  ומופיע, בדיוק באותה שעה, אחיה אבשלום; והפתעתה - בנימה רגועה, כאילו אינו מתרגש  כלל ממראיה ומזעקתה, פונה אליה לאיטו: (פסוק 20)

 "ויאמר אליה אבשלום אחיה (בנימה סרקסטית) : האמינון (הילד הזה - דרך זלזול למי שמתיימר להיות הבכור יורש העצר) אחיך (היודע, מן הסתם, את התחייבויותיו  המוסריות) היה עמך (השתעשע אתך? - למה מסוגל האמינון הזה? אל נא תגזימי  בתגובתך!) ".

נדהמת מניסיון אחיה לטשטש את שארע (בלא שתבין מה תכלית הדברים) נעתק הדיבור מפיה. אבשלום - בערמתו - מפרש את השתיקה כהודעה ב"אשמת" ההפרזה בתגובה. מכאן - לדעתו - המסקנה המתבקשת ממצב דברים "מוסכם" זה (פסוק 20, ב):

 "ועתה (מכאן המסקנה), אחותי (בנימה מחניפה), החרישי (התאפקי; היי הגיונית ומפוקחת: סוף סוף אחיך הוא, ואין זה מן התבונה לפגום בכבוד המשפחה בשל  התנהגותו הילדותית של "האמינון" הזה. הצעתי אפוא:) אל תשיתי לבך לדבר הזה  (להתנהגותו המטופשת - מסיים דבריו בתנועה של ביטול)".

אולם תמר, שידעה את שבאמת נעשה בה, לא יכלה להעמיד פנים (כפי שהציע לה אבשלום) כאילו אחיה אמנון רק "היה עמך". ביודעה (כמו אבשלום אחיה - כגילוי הכתוב להלן - סוף פסוק 22 - "כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחותו") כי "הדבר הזה"(כמו בפרשת דוד ובת שבע) (לעיל י"א, 11 ,11 ,614) אינו רק "משחק ילדים", - נאלצת,; י"ב, בעל כורחה, (פסוק 20, ג')

"ותשב תמר (אבלה) ושממה (אלמנה חיה) בית אבשלום אחיה (מי, שבאירוניה מרה, הסב בכל מה שארע לה עד כה - אך ורק כדי לקדם את עניינו האישי להיותו יורש העצר  תחת "האמינון" אחיו הבכור)".

משהתאכזבה תמר מתמיכת אחיה במצבה הקשה - לא נותרה לנו - הברירה, כי אם לפנות אל דוד אביה. תמר הניחה, כי האב החכם כ"מלאך האלוקים" - יאמין לגרסתה לאשר ארע (כפי  שבארנו לעיל); ולהסבר שהיא נותנת על שום מה לא צעקה.

האם האמין דוד לסיפורה של תמר אודות אמנון? החש המלך בצל שסיפור זה מטיל על  אבשלום? - מן המובא בסמוך נראה, כי דוד האמין לגרסתה של תמר, ומשלא יכול לעשות  מאומה - לא לאמנון ולא לאבשלום - בשל המצב שנוצר עקב אי צעקת תמר. (פסוק 21):

 "והמלך דוד שמע את כל הדברים האלה ("גרסת" אמנון ו"גרסת" תמר) ויחר לו מאד"

נתכעס על הסיטואציה שנוצרה; ובאין לו אפשרות לכעוס לא על אבשלום (אולי יוצר הסיטואציה) ולא על אמנון (קרבנה), - נתכעס על עצמו: על שבתמימותו אישר את ביקורה של  תמר בבית אמנון (ונעשה, שלא ברצונו, שותף לתכניתו הערומה של אבשלום...). דוד, לאחר פרשת בת שבע, לא יכול, במקרה זה, כי אם להחריש.

אמנון ואבשלום

בינתיים - במונעו מתמר לעורר מהומה בחצר המלך; ובאלצו אותה להיסגר "שוממה" בביתו, - הצליח אבשלום להשלות את "האמינון" "התמים" לחשוב, כי התנהגות תמר נובעת מכורח המציאות: משלא צעקה בשעת האונס אין לה, עתה, ברירה אלא לאמץ את גרסתו (כי נשלחה מעל פניו שנטפלה אליו). גרסה זו - כך חשב - "נאלצה" לספר לאחיה אבשלום; וזה "קנה"אותה.

אישור להערכתו זו את פני הדברים, מצא אמנון, הן בתגובת דוד המלך והן בתגובת אמנון אחי תמר לאשר (להערכתם) ארע: (פסוק 21) "והמלך דוד שמע את כל הדברים האלה - ויחר  לו מאד" - בינו לבין עצמו (כפי שראינו לעיל) - ומאומה לא עשה! אדרבא: אפשר שלא סיפרה  תמר לדוד על שארע לה אלא כעבור זמן מה; ובינתיים נוח היה גם לדוד "לקנות" את גרסת ההיטפלות של תמר אל אמנון. על כן אומר הכתוב בהמשך (עפ"י נוסח השבעים): "ולא עצב את רוח אמנון בנו כי אהבו כי בכורו הוא".

גם התנהגות אבשלום כלפי חוץ אישרה את גרסת ההיטפלות - כדברי הכתוב בהמשך (פסוק 22, א): "ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב" - משום, שכביכול, לא ידע על שבאמת ארע בין אמנון ותמר. אולם המספר מזכיר לנו, כי זוהי אך ורק ראית הדברים של אמנון; ואילו באמת הייתה זו אך העמדת פנים. בתוכי תוכו יצר לעצמו אבשלום את העילה להגות את אמנון מדרכו אל כס המלוכה - ביוצרו את סיטואציות האונס, שידע עליה - מכיוון שהוא תכנן אותה באמצעות יונדב (פסוק 22, ב):

 "כי שנא אבשלום (בלבו) את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחותו"

אך אמנון לא ידע על כך על פי התנהגותו החיצונית של אבשלום. אדרבא: בערמתו העמיד אבשלום פנים כאילו האמין לסיפור ("כל הדברים האלה"), שהפיץ אמנון על אודות תמר אחותו. בהתנהגותו "הפושרת" עם אמנון נזהר אבשלום שלא לעורר בו כל חשד כאילו הוא יודע את שארע לאשורו. בסבלנות רבה - כאופייני לו - ממתין אבשלום שנתיים ימים עד שהיה בטוח, כי כל חששות אמנון מפניו נמוגו. רק עכשיו, מתכנן אבשלום, ומבצע, את מזימתו להמית את אמנון: (פסוק 23)

 "ויהי לשנתיים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם (הר) אפרים – ויקרא אבשלום (לחג הגז) (ראה שמ"א, כ"ה, 8) לכל בני המלך."  

אותה שעה פונה אבשלום אל "המלך" לכבדו אף הוא בנוכחותו - עם ידיעתו (בערמתו), כי המלך ידחה הזמנה זו (בשל התחייבויותיו כראש המדינה). במצב דברים זה יציע אבשלום למלך - בהחניפו לאמנון ובלא שיעורר כל חשד אצלו - להעביר כבוד זה (של נוכחות המלך)ל"יורש העצר" (כביכול) אחיו הבכור אמנון: (פסוקים 26-24):

 "ויבא אבשלום אל המלך ויאמר: הנה נא גזזים לעבדך ילך נא המלך ועבדיו עם עבדך. (מתוך נימוס ובאהדה רבה - בלא לעורר חשד כל שהוא) . ויאמר המלך אל אבשלום (בנימה רכה ואבהית). אל בני! אל נא נלך כולנו ולא נכבד עליך (נהיה עליך לטורח). ויפרוץ (הפציר) בו (אבשלום; ובכל זאת - כפי ששער האחרון) - ולא אבה ללכת (אלא הסתפק בברכות שלום ופרידה) ויברכהו.  (אלא שכאן באה הצעתו המפתיעה של אבשלום:) ויאמר אבשלום (כאילו רעיון זה צץ אצלו לפתע עכשיו) : ולא (אם אינך יכול לבוא - לפי הכתיב; או "ולא" במשמעות של "ולא" - ואולי) ילך נא אתנו (במקומך)

אמנון אחי (בחנופה רבה) ".

תגובתו הספונטנית של דוד (החושד ואינו בטוח בחלקו של אבשלום בפרשת אמנון ותמר) -סירוב אדיב ותקיף: "ויאמר לו המלך: למה ילך עמך?!" (רומז לחששותיו של דוד למניעי בקשת אבשלום). אולם אבשלום, היודע כי דוד (קבל עם ועדה) לא יוכל להציע חשדו בגלוי, ממשיך ללחוץ על דוד - (פסוק 27, א) "ויפרוץ (הפציר) בו אבשלום" - עד שלא הייתה לדוד ברירה אלא להיעתר לבקשתו, - כשהוא מנסה להבטיח את עצמו, מפני מה שעלול לקרות בין אבשלום ואמנון, באלצו את כל בני המלך להלוות אל האחרון (פסוק 27, ב):

 "וישלח אתו את אמנון ואת כל בני המלך".

החלק הבא (הפחות מסובך) של התכנית מתבצע בפקודתו המפורשת של אבשלום - בקור רוח ובלא נקיפת מצפון (פסוק 28):  

"ויעש אבשלום משתה - (כמשתה המלך) ויצו אבשלום את נעריו לאמור: ראו נא כטוב לב אמנון (השמיט, כמובן, את תוארו "אחי") ביין ואמרתי אליכם הכו את אמנון (הלא-אח) והמתם אתו - אל תיראו (יש סיבה טובה למעשה זה - אף שאינה ידועה  לכם. הדבר על אחריותי - ממשיך ומעודד אותם אבשלום:) הלוא כי אנכי (אדונכם)  צוויתי (בפקודתי ואחריותי) אתכם. חזקו והיו לבני חיל (מוסיף ומעודד אותם - אפשר  משום התדהמה שאוחזת אותם למשמע הפקודה לרצוח את אחיו) ".

ואמנם - מדגיש הכתוב - הדבר נתבצע רק על פי פקודתו (פסוק 29)  

"ויעשו נערי אבשלום לאמנון כאשר צווה אבשלום"

(אפשר גילה להם את מניעי מעשהו: נקמת חרפת אחותו).

מעתה (כפי שצפה אבשלום): בעקבות רצח אמנון, והבהלה שנוצרה במקום, נפוצה השמועה על דבר טבח טוטאלי של בני המלך; שמועה שאמנון דאג כי תגיע לאוזני המלך האב. (פסוקים  29 30):, א -

"ויקומו כל בני המלך וירכבו איש על פרדו וינסו; (אך כבר בעודם) ויהי המה בדרך

(דאג, כמסתבר, אמנון כי) והשמעה (המוגזמת) באה אל דוד (האב הדואג) לאמור: הכה אבשלום את כל בני המלך ולא נותר מהם אחד".

ואכן השמועה עשתה את שאמנון הערום קווה כי תעשה. המלך, שחש עצמו אחראי, בעקיפין,לאשר ארע - משום שלא שמע לחששות לבו ואישר את הליכת אמנון אל אבשלום (כשם שאישר את הליכת תמר אל אמנון), - נתפס לרגשות אשם שדיכאו את נפשו עמוקות (פסוק :31)

"ויקם המלך (הנושא באחריות הדברים) ויקרע את בגדיו וישכב ארצה; וכל עבדיו (ה) ניצבים (עליו) קרעי בגדים".

מצב נפשי קשה זה מנצל - על פי התדרוך מראש של אבשלום - יונדב "רעו" של האחרון (כפי שכבר שערנו לעיל); שעל כן, במכוון, אינו נוכח במקום המשתה - אלא דרוך ומוכן, בבית דוד,להרגיעו ולהעמיד את הדברים בפרופורציה "הנכונה" בעיני אבשלום (פסוקים 33-32):

"ויען יונדב בן שמעה אחי דוד ("ויונדב איש חכם מאד" - כפי שראינו לעיל פסוק 3)

ויאמר (בנימה נינוחה ומרגיעה) : אל יאמר אדני (בהפרזה) את כל הנערים בני המלך המיתו (הממיתים; מניין הביטחון כי "הכה אבשלום את כל בני המלך וכו'" - כדברי השמועה...) כי (בסך הכל) אמנון לבדו מת (לא הוכה נרצח; אלא מת, כן בן מות הוא; ולאחר שאתה כמלך לא עשית לו את שצריך היה להיעשות בו לאחר חקירה ודרישה, נאלץ אבשלום למלא את חובתו כאחי תמר) כי על פי אבשלום (לדעתו - לאחר חקירה ודרישה) הייתה שימה (החובה - להמית את בן הבליעל - רומז ואין יונדב מעיז, כביכול, לומר זאת על בן המלך לפני אביו) מיום ענותו את תמר אחותו".

כאן מפסיק יונדב את דברים. כולם בהלם. אם היו חשדות אצל אנשי החצר על שארע ביןאמנון ותמר, בהיותם לבדם, איש לא העז להעלותם בצורה כה גלויה ובוטה לפני המלך; ועוד להטיל עליו את האשמה! - ומכיוון, שלפני השערתנו לעיל, ידע דוד, אותה שעה, את האמת מפי תמר - לא יכול, אף הוא, בשעה זו כי אם להחריש.

מצב דברים זה מנצל יונדב (על פי תכניתו הערומה של אבשלום) כדי להעמיד את הדברים  (רצח אמנון) בפרופורציה הנכונה: אמנון, לבדו, מת - בחטאו; ואילו אבשלום, הנוקם את חרפת אחותו, ייאלץ לשאת בעונש גלות מרצון (פסוק 33);

 "ועתה (המסקנה) אל ישם אדני המלך אל לבו דבר (אל יתמלא חרדה ודאגה) לאמור כל בני המלך מתו - כי אם (בסך הכל...)  אמנון (בן הבליעל) לבדו מת; (ואילו מי שפגע בו כדין נאלץ בכוח מסבות הדברים, להימלט על נפשו) ויברח אבשלום" .

יונדב - אך כלה דברו - ותגובת המלך טרם ניתנה (פסוק 34)

 "וישא הנער הצפה את עינו וירא והנה עם רב הלכים מדרך אחריו מצד ההר."

אותה שעה (פסוק 35):

 "ויאמר יונדב אל המלך (בנימה של סיפוק עצמי): הנה בני המלך באו; כדבר עבדך כן היה".

התמונה מסתיימת - כפי שצפה אבשלום בערמתו - בבכי של שמחה על "תחיית המתים", ובשכחת מותו של אמנון: (פסוק 36)

 "ויהי ככלתו לדבר והנה בני המלך באו, (ומרוב התרגשות ותדהמה) וישאו קולם ויבכו (מרב שמחה) וגם המלך וכל עבדיו בכו (מרוב התרגשות) בכי גדול מאד".

דוד ואבשלום

אולם בתום ההתרגשות ניעורו בדוד האיש רגשות האדם, שנטע בו יונדב "החכם" (בהדרכת  אמנון "הערום") - כמי שגרם למות אמנון בכורו; וכמי שהסב בבריחת אבשלום בנו (אשר הגן על כבוד אחותו שנטמאה על ידי אחיו). דוד האב יצטער, אפוא, על ריחוקו מאבשלום; ויתגעגע  אליו מאוד - כדברי הכתובים לסיום הפרשה )39-37):

 "ואבשלום (כבר) ברח וילך אל תלמי בן עמיהוד (אבי אמו) מלך גשור (כאשר) ויתאבל על בנו (אבשלום!) כל הימים (שהוא היה בגשור; אולם לאחר שבנו) ואבשלום ברח (כבר) וילך גשור - ויהי שם (כבר) שלש שנים, - ותכל (נפש) דוד המלך לצאת אל  אבשלום (בנו - מרוב געגועים אליו, וכן בשל רגשות האשם כלפיו; וביותר מכיוון שבינתיים) כי נחם על אמנון כי מת".

כך הצליח אבשלום להערים על אביו בפרשת אמנון ותמר - כשהוא יוצא מלפניו נקי כאב וכמלך; ולא עוד; אלא, שנוסף על רגשות אהבה טבעיים שהיו לו אליו כבן חכם ונאה (ראה  להלן י"ד, 26-25) - מעתה נקשר דוד אל אבשלום בעבותות רגשות האשם שהיו כלפיו  בשל כל שארע בפרשה זו.

על דרך זו נבין כיצד זה להלן (פרקים י"ד-י"ט) מצליח אבשלום להערים על אביו - עד שהוא מחזירו לירושלים וסולח לו על כל שארע; וגם לאחר שאבשלום מתמרד באביו, תולה דוד את הקולר בו - בחינוך שלא הצליח ליתן לנער הצעיר. על כן מצווה דוד את השרים, ערב הקרב, בנוכחות העם: "לאט לי לנער לאבשלום"; ומשנודע לו דבר מותו זועק המלך - האב: "בני אבשלום! בני בני אבשלום! מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני!". רוצה לומר: דוד נוטל על עצמו את כל האחריות לאשר ארע לאבשלום; וזאת, כמסתבר, משום שלהכרתו, נכשל באיזה שהוא מקום - אפשר בכורח מסיבות תפקידו כמלך - ביצירת הסביבה המחנכת המכוונת הניאותה לגידולו של יורש עצר: שלא יהיה ערום ואינטריגנט, אלא חכם ונבון - כפי שיהיה שלמה, מי שנתגדל בהשפעתו החינוכית של נתן הנביא.

סיום

עיוננו בסיפורים אודות שמשון, שמואל ואבשלום - כשאנו נזקקים לקווים המאפיינים את הסיפור   המקראי - הראה, כך נראה לנו, את האקטואליות של היצירה הספרותית המקראית, העוסקת   בנושאים מתחום האדם (כגון עניין "התורשה והסביבה במסכת החינוכית של האדם" - בסיפורים   הנ"ל), העשויים לדבר אל לבו ואל עניינו של אדם בן זמננו.