בת מצווה הלכה ומעשה
מחבר: ש. בן שמן
בשדה חמד שבט, תשכ"א
בשדה חמ"ד, 1961
הכלל של "ורווח תשימו" חל גם על בין הפרקים של האדם, ציון ההתחלה של תקופת חיים מרכזת מחשבתו של האדם על טיבה וערכה של התקופה ומעוררת אותו במעט או בהרבה, הכל לפי האדם, לפעולה מתאימה לשם ניצול התקופה כראוי. מכאן חגיגת הבר-מצווה המשמשת תחנת מעבר בין התקופות הבולטות ביותר בחיי האדם: תקופת הילדות, התקופה המופעלת ברובה, בשטח התורה והמצוות, ובין תקופת הבגרות, שבה נדרש האדם לפעילות עצמאית בהוצאה לפועל של צווי התורה.
אין זאת אומרת שהיום הקובע, יום בר-המצווה, ממצה את כל האפשר ואת כל הרצוי להכנה לקראת התקופה הבאה. תקופת ההכנה עצמה כבר נמשכה לפניו או עתידה להמשך אחריו. בעצם כל שנות החינוך והלימוד שלפני בר-מצווה משמשות תקופת הכנה, ועתידות שנות חינוך ולימוד רבות שלאחריו לשמש המשכה. יום בר-המצווה משמש רק כנקודת המעבר החוקית, שבה נסקרת מידת ההכנה שנעשתה עד כה ונתכן המערך לקראת המשך ההכנה וההשתלמות עם הביצוע למעשה.
אבותינו השכילו לציין את יום המעבר במצווה חשובה שיש בה עצמה ביטוי של עיקרי היהדות. הכשרת בן לקראת הנחת תפילין מחייבת עיון ועיסוק בעיקרים אלו. הוסף עליה את ההכנה בקריאת הפרשה, כולה או חלקה, וקריאת ההפטרה, והרי לפנינו זמן לא מעט המחייב את התלמיד לעסוק בהכנה נפשית לקראת הבר-מצווה. ואף על פי כן נדמה שעדיין לא נעשה כל האפשר לניצול מלא של היום הגדול הזה. עדיין לא תוכנה התכנית המלאה למען הכן את הנער לקראת הבר מצווה. בית הספר הדתי צריך היה להעמיד את הבר-מצווה כנושא מרכזי בכיתה של גיל הבר-מצווה כדי לנצל את כל האפשרויות לפיתוח החוויה הגדולה הזאת בחיי הנער.
אם בציון הבר-מצווה יש לנו בסיס מסורתי להישען עליו הנה בבואנו לטפל בשאלת הבת-מצווה אנו עומדים ב"בראשית". לפני שאנו שואלים את ה"איך", עלינו לברר אם אמנם יש מקום בכלל לחגיגת בת מצווה. בחיים המסורתיים לא התפתח הנוהג של חגיגת בת מצווה במקביל לחגיגת בר-מצווה. פעלו כאן בודאי אותם המניעים שפעלו על צורת החינוך והלימוד המצומצם שניתנה לבת ישראל בעבר. אנו, הנוהגים בדרכנו הלימודית לפי שיטת בן-עזאי: "חייב אדם ללמד את בתו תורה" (סוטה ג, ד) אין ספק שרצוי גם לציין את חשיבות השינוי במעמדה של הבת בהגיעה לגיל המצוות, ואין כל הצדקה לשלול מן הבת חוויה גדולה זו. זוהי הזדמנות בלתי חוזרת להעמיד את הבת על חובותיה, להדגיש את מעמדה החדש, למען נוכל לדרוש ממנה אחריות אישית כלפי חובותיה.
למעשה, כבר הקדימו אותנו החיים וכרגיל - בצורה שאינה לפי רוחנו. כיום חלק ניכר מן ההורים חוגגים חגיגות בת-מצווה כמוהן כבנים. מה חגיגת בר-מצווה נעשית בהפרזה מרובה, קבלת פנים מפוארת ובזבזנית שברובה היא חסרת תוכן ונטולת כל חוויה, אף חגיגת הבת-מצווה כך, אולם בשעה שלבן המצווה עומדת זכות הנחת תפילין והעלייה לתורה בבית הכנסת, נשארת הבת בקבלת-הפנים בלבד. נוהג זה לא זו בלבד שאין בו כלום מן החיוב אלא שיש בו הרבה מן השלילה, הבזבוז הרב הקשור עם החגיגות הללו יש בו משום גורם לערעור אשיות המוסר. חגיגות אלו הן מעמסה כבדה על שכם ההורים שברובם אינם יכולים לעמוד בהן, ההורים שקועים בעול כבד של חובות, והן מטילות אימה על ההורים. ואף על פי כן אין עוצר, שכן גדול יצר החיקוי, וגדולה בושתו של מי שאין לו.
בית הספר הדתי הוא שצריך לעמוד בפרץ, תפקיד כפול לו, מצד אחד להלחם בצורה הקלוקלת של חגיגות הבת-מצווה כפי שהן התחילו רווחות כיום, ומצד שני לעצב את הצורה החינוכית החיובית של החגיגות הללו.
בי"ס "עציון" בחיפה, כמוסד חינוכי לבנות, חיפש דרך ואף ביצע הלכה למעשה חגיגות מספר שיש בהן משום התחלה. כמו בכל מצווה ובכל מאורע חשוב. גדולה השפעתה של ההכנה לקראת המצווה לא פחות מן המצווה עצמה. משום כך קבענו ששנת הלימוד בכתה ו', שהיא שנת גיל הבת-מצווה בדרך כלל, תקרא שנת הבת-מצווה. לפי התכנית צריכה שנה זו לכוון את כל תכנית לימודי הקודש לקראת יום של הבת-מצווה. בשנה זו ינתנו שעות נוספות לדינים, שעות מיוחדות לתפילה ושעות ללימוד טעמי המקרא. תכנית הדינים צריכה לכלול הלכות תפילה וברכות, הלכות הנוגעות למשק הבית, מאכלות אסורים, בשר וחלב, הכשרת בשר, הגעלת כלים, והלכות שבת ומועדים. חומר זה צריך לשמש אבן הבוחן לבת-מצווה. כל תלמידה תיבחן בחומר זה, אולם לא בצורה המקובלת בבית הספר אלא כשיחת-סיכום בין הבוחנים ובין הקבוצה של בנות המצווה.
השעות המיוחדות לתפילה ניתנו על ידי ארגון התפילה בציבור של תלמידות ביה"ס החל מכתה ה' ומעלה בכל בוקר, שבה תופסות התלמידות המתעתדות להיות בנות-מצווה את המקום המרכזי כשליחות ציבור וכקוראות בטעמי המקרא.
השעות המיוחדות ללימוד טעמי המקרא מכשירות את בנות המצווה לקרוא את הקטעים בתורה בחגיגת בת-מצווה כמפורט להלן, וכן מכשירות אותן לקרוא בתורה בכל יום שני וחמישי ובשאר ימים מיוחדים שהקריאה בתורה נוהגות בהן, בשעת התפילה בציבור שבבית הספר.
חגיגת בת-המצווה עצמה נעשית באופן קיבוצי, אם כי ביחס לחגיגות קיבוציות של בני מצווה יש לחכך בדבר. חשש זה הובע בחוזר של מנהל האגף הדתי הנ"ל, וזה לשונו: "נוהג זה (חגיגות בר-מצווה קיבוציות - ש.) מאפשר אמנם לקיים את היום ביתר חגיגיות אבל הוא מביא לידי תקלות רציניות; ילדים רבים אינם מתחילים להניח תפילין או להצטרף למניין עד לעריכת החגיגה", חשש זה אינו קיים בחגיגת הבת-מצווה, על כן נקטנו בדרך של חגיגות קיבוציות ולא רק משום זה בלבד שעל ידי כך יש להן אופי חגיגי יותר, יש כאן נימוקים מכריעים יותר:
א. קימוץ בהוצאות, הואיל שאחת המטרות של עריכת החגיגה על ידי ביה"ס היא העמדת החגיגה ברמה צנועה, קבענו כיבוד אחיד וצנוע המחייב את כל החוגגים כעשיר כעני. כמובן שהחגיגה הנעשית לחמש או שש בנות מקטינה את ההוצאות לכל אחת מאשר אילו היו עורכות את החגיגה כל אחת לעצמה.
ב. הכיתה מכינה תכנית בידור מיוחדת לכל חגיגה. לא ייתכן להכין במשך השנה תכניות כמספר התלמידות בכיתה המגיעה בלע"ה לחמישים ומעלה, ואומנם מתוך הניסיון המעט שהיה לנו, כשחילקנו את הכיתה לשמונה עד עשר קבוצות, עלו התכניות יפה ולא היו למעמסה על התלמידות.
ג. החגיגה הקיבוצית יש לה ערך רב מבחינה נפשית, החגיגה בצוותא עם בנות הכיתה, המורים, ההורים והאורחים כשכולם יחד שמחים על ההזדמנות לקבלת עול המצוות, מחזקת את ההרגשה הדתית ומעודדת את העמידה כנגד המלעיגים.
במסיבות בת-מצווה שנערכו בבית ספר "עציון" במשך שנת תש"ך הגענו למסגרת קבועה פחות או יותר. נתברר לנו כי היום המתאים הוא יום ראש חודש, יש בזה גם משום חידוש החגיגיות של היום הזה, גם המסגרת המקבלת צורה קבועה, שירי התפילה של ר"ח כגון "ברכי נפשי" או פרקי הלל משרים רוח חג, עם זה מקלה על הכנתם, שכן שירים אלה כבר ידועים לתלמידות והן חוזרות עליהן מדי חודש בחודשו. הסידור החיצוני צריך להיות מותאם, כמובן, לפי תנאי המקום. אולם גם כאן נוצרו קווים שכדאי לחשוב עליהם גם כשהתנאים אחרים. מצד אחד של האולם נקבע שולחן הנשיאות שעל ידו מסובים המורים, המנהל וההורים של בנות המצווה. משני צידי האולם נערכים השולחנות של תלמידות הכיתה ושל האורחים. בקצה השני של האולם נערך שולחן בנות המצווה. מלבד הקישוטים המקובלים נהגנו להעמיד על שולחן זה פמוטים כמספר בנות המצווה - "כלות" המסיבה.
סדר המסיבה הוא בערך כך:
1. הכרוז מזמין את כלות המסיבה לעלות לשולחן בנות-המצווה.
2. בנות המצווה מדליקות כל אחת את נרה ומברכות (מתוך כוונה על המלבוש החדש שהן לובשות באותו ערב) ברכת "שהחיינו".
3. שירת שיר של יום שעבר על ידי תלמידות הכיתה.
4. שירת "ברכי נפשי".
5. שירת שיר של יום הבא.
6. פתיחה מענייני היום - על ידי המנהל או אורח.
7. קריאה בתורה על ידי בנות המצווה.
8. קריאה בהפטרת השבוע על ידי בנות המצווה.
9. דרשה קיבוצית של בנות-המצווה.
10. חידון על חומר הדינים שלמדו או על חומר התורה.
11. שולחן ערוך.
12. תכנית בידור.