המפקח הכולל בחינוך הדתי
מחבר: ד"ר מתתיהו דגן
בשדה חמ"ד, גיליון 1, 1997
תוכן המאמר:
אוטונומיה לבתי הספר ומשמעותה לחינוך הדתי
ביזור והאצלת סמכויות
היערכות הפיקוח הדתי
דרושות תמורות בתפקידי המפקח בישראל
המפקח בצבת דרישות סותרות
סיכום
מערך חדש של תפקידים ופעולות למפקחים בחינוך הדתי
הקצאה של משאבי הפיקוח
החברה הישראלית מושפעת מהחברה המערבית, והיא מטמיעה בתרבותה את ההתפתחויות בחברה זו.
כך הדבר גם במערכת החינוך בישראל. קיימת נטייה להיסחף אחרי האפנות החדשות, ולאמץ את הדפוסים החברתיים של המדינות המפותחות, על ידי הכנסת שינויים במוסדות החינוך ובארגון בתי הספר. הדבר נעשה ללא בדיקה מה תהיה השפעתם של שינויים אלה על החינוך בישראל ומה תהיה משמעותם לגבי תוצאות החינוך.
אוטונומיה לבתי הספר ומשמעותה לחינוך הדתי
דוגמא לשינויים, שחלקם מתרחשים בפועל: מתן אוטונומיה לבתי הספר, ביזור המערכת מן המטה אל גופים מקומיים והעברת סמכויות למנהלים, למורים להורים ואף לתלמידים. העדפת זכויות הפרט ומימוש משאלות אישיות של מורים ותלמידים במערכת החינוך על חשבון מטרות ציבוריות. ובמקביל, צמצום המחויבות לקהילה, לחברה ולמדינה, פגיעה בתפקידיו של בית הספר כמקנה ערכי תרבות וחברה וכמחנך למחויבות לקהילה, לציבור ולמדינה.
עמדתו של החינוך הדתי בנושאים אלה, שונה באופן מהותי. החינוך הדתי אינו דוחה תהליכי מודרניזציה התורמים לשיפור באיכות החיים, אף אינו דוחה שימוש בכלים חדישים ומדעיים בתוכניות ובשיטות הוראה. החינוך הדתי סבור שאין לאמץ בצורה אוטומטית את הכיוונים החדשים, ללא בדיקת ההשלכות המעשיות של כיוונים אלה לגבי תפקידינו כמחנכים לערכים יהודיים ואוניברסליים. אי אפשר לאמץ ערכים חדשים טרם בדיקה מדוקדקת את מידת השפעתם על החינוך הדתי, ערכיו ואמונותיו, ואת השינויים שייגרמו בעבודה החינוכית עם תלמידים ומחנכים על פי המסורת היהודית. עמידה על משמר המדיניות החינוכית בתחום הערכי, מחייבת טיפוח מנהיגות חינוכית שתלמד את המגמות של הזרמים החדשים, ותוכל להתמודד עמם ולהוביל את המהלכים הקיימים והחדשים בתבונה. מנהיגות זו תוכל, תוך סינון והתאמה של המגמות הכובשות את המערכות החינוכיות בעולם ובישראל, להתאימן לעקרונות משנתו של החינוך הממלכתי הדתי.
ביזור והאצלת סמכויות
מערכת החינוך כיום נערכת להרחבת הביזור והאצלת סמכויות למחוזות, לרשויות המקומיות ולבתי הספר, תוך הבעת נכונות לוותר על כמה מסמכויותיו הבסיסיות של משרד החינוך בתחומי ההכוונה הערכיים, הלאומיים והחברתיים.
בשנים האחרונות נדונו בגופים הפדגוגים של משרד החינוך נושאים כמו: תהליכי הפרטה של בתי הספר, מתן הזכות למנהל לניהול עצמי, שמשמעותו חופש בחירה בפעולות המנהליות והפדגוגיות בביה"ס. מגמות אלה מלוות בהוראות והנחיות למתן חופש פעולה וגמישות בקיום ההנחיות של משרד החינוך גם בתחומים ערכיים, עקרוניים ומדיניים שנחשבו עד כה כסמכות בלעדית של גורמי השלטון הקובעים את המדיניות הכוללת של מערכת החינוך.
היערכות הפיקוח הדתי
על המפקחים במשרד החינוך מוטלים תפקידי ההובלה וההנהגה של מוסדות החינוך. כדי שיוכלו לעמוד במשימות החדשות ולמלא את תפקידם בהתאם לחלוקה מחדש של הסמכויות, מתבקש שידוד מערכות ובחינת תפקידיו המסורתיים של המפקח לאור השינויים במערכת החינוך בתקופה זו. משרד החינוך מעיין בשנים האחרונות מחדש בהגדרה של תפקידי המפקח, אך בהצעות המתגבשות אין מהפכה של ממש בתפיסת התפקיד.
מנקודת מבטו של החינוך הדתי, השינויים המשמעותיים ביותר כרוכים בשינוי ערכים בסיסי העומד להתרחש בחברה הישראלית ביחס למעמדו של הפרט וזכויותיו, כלפי צרכים המתנגשים עם טובת הכלל. חופש הפעולה המוצע נותן לגיטימציה למאוויי הפרט גם בתחומי החומרנות לשמה, ומעלה את החשש לצמצום משמעותם הרוחנית של החיים. ההגשמה העצמית נתפסת כבעלת עדיפות ראשונית גם כאשר היא מנוגדת לערכים מוסכמים ומקובלים על הציבור היהודי בישראל. תפיסות אלה מנוגדות למטרות הקיום היהודי בימינו, והן מרחיבות את הפערים הערכיים בין החינוך הדתי והכללי. ההתמודדות עם כיוונים אלה מחייבת הכנה והערכות מדינית, מנהלית וארגונית של ההנהגה החינוכית של החינוך הממלכתי הדתי. התמודדות זו מחייבת הכנת מערכת נהלים מתוקנים המתמודדים בנטיות הנוגדות את דרכה של תורה. יש לנסח אתוס שיבטא את התרבות המשותפת לכלל ציבור המפקחים של החינוך הדתי, שישקף ייחודיות ומחויבות לערכים ואמונות, נורמות של עבודה, מיומנויות ושפה מקצועית משותפת.
דרושות תמורות בתפקידי המפקח בישראל
לפני שנדון בנושאים המיוחדים לחינוך הדתי, מן הראוי לסקור את מצבו ומעמדו של הפיקוח החינוכי בכלל המערכת מבחינה פורמלית ורשמית.
הכללים וההוראות המנחות כיום את המפקחים, לא עודכנו זמן רב, ולא הותאמו לשינויים במציאות החינוכית של ימינו. אנו עדים לשינוי במעמדם של המורים, בהעלאת רמת השכלתם, בלגיטימציה הציבורית שניתנה לדיפרנציאציה בתהליכי הוראה, בשינויים המתבקשים בשיטות ההוראה וביחסים שבין מורה לתלמידיו. מול שינויים אלה נראה כי מערכת החינוך בישראל היא האחרונה המשמרת את שיטות הפיקוח ההיסטורי שהיו מקובלות בעבר ברוב מערכות החינוך בעולם.
מבחינה פורמלית עדיין מצפים מן הפיקוח כי ימלא את התפקידים הקלאסיים של הערכה והדרכה של מורים ומנהלים, תוך הפעלת סמכויותיו הפורמליות; עדיין מצפים ממנו שיבסס את סמכויותיו והשפעתו מכוח מעמדו הסטטוטורי, ועדיין דבקים בשיטות הערכה אנכרוניסטיות ובלתי מהימנות גם לאחר שמעמדם, בסיס השכלתם והכשרתם של המורים בישראל נשתנו לבלי הכר. השימוש בשיטות הישנות של הערכת המורים פוגע במעמדו של המורה, משום שההוראה היא מן השרידים האחרונים של מקצוע אינטלקטואלי המוערך על פי צורת הביצוע שלו ולא על פי התוצר.
ההערכה נעשית במדגם מקרי של שיעורים שהתאימו לתכנית עבודתו של המפקח. המורה נתבע להתאים את אישיותו המחנכת לרצונותיו והדגשותיו של המפקח, כשמעייניו של המורה מופנים לסיפוק רצונותיו של המפקח, ולא בהכרח לצרכים של תלמידיו או למטרות החינוכיות המוצהרות של בית הספר. סגנון פיקוח זה מעודד סטנדרטים אחידים של הוראה, המכוונים לקבל את הערכתו החיובית של המפקח. גישה זו איננה יכולה להתאים לחינוך התלמידים כיום, היא אינה משרתת את התפתחותם האישית, גם לא מעודדת את התאמת ההוראה למקצועות השונים ולסיטואציה המיוחדת של הכיתה. בדרך ההערכה הפורמלית הקיימת אין המורה נדרש לקבל אחריות על התוצאות החינוכיות של תלמידיו.
המפקח בצבת דרישות סותרות
צריך לציין שבמקביל לשימור הגדרת תפקיד המפקח, מתרחש תהליך המתעלם מן ההגדרות הפורמליות שהוזכרו. המפקח נדרש עתה למלא משימות נוספות בתחומי התאום של פעולות הנהלת המשרד, ופעולות אלה מצמצמות את הזמן העומד לרשותו לביצוע משימות פיקוח מסורתיות. הדרישות החדשניות נתבעות מן המפקח למרות שלא שונו ההוראות ולא בוטלו התפקידים המסורתיים שנוסחו לפני למעלה מארבעים שנה.
מצב זה גורם ללחצים על המפקח, הנדרש להכריע בין מגוון תפקידים ומטלות רבות. בין השאר - כמתאם במערכת החינוך באזור פיקוחו, כמייצג את המשרד ומדיניותו בפני מחנכים, מנהלים ואנשי השלטון המקומי. הוא נתבע להעריך ולהדריך מורים ומנהלים, ובמקביל לקיים מערכת תאום והנחיה של כלל ציבור המדריכים ובעלי תפקידים אחרים באזור אחריותו. על כתפיו מוטלת האחריות לשילוב יוזמות חדשות במוסדות החינוך ולהכנסת שינויים משמעותיים בעבודתם של המורים והמנהלים.
חכמתם ותושייתם של חלק מהמפקחים עומדת להם, כאשר הם מתאימים ביוזמתם את תפקידיהם להתפתחויות החדשות. הם קובעים לעצמם סדרי עדיפויות חדשים ובוחרים בסגנון עבודה פתוח, פחות סמכותי כלפי המחנכים. במקום ניצול הסמכות להורות ולהנחות, משתתף המפקח בקביעת החזון החינוכי, מוביל בקביעת מדיניות, ממלא תפקידי בוררות בקונפליקטים במוסד החינוכי ומחוצה לו.
תהליכים הפוגעים במעמד המפקח התעלמות מן התמורות הרבות שחלו בעולם המחשבה והמעשה החינוכי, והימנעות מהגדרה חדשה ואמיצה של תפקידי המפקח, גורמת למבוכה רבה במערכת החינוך ולירידה בסטטוס של הפיקוח בעיני המנהלים והמפקחים.
בין השאר מתפתחים התהליכים הבאים:
א. ערעור על סמכותו של המפקח כבא כוחה של המדיניות החינוכית, סדרי עדיפויותיה והגותה החינוכית. הערעור אינו רק על מעמדו הסטטוטורי של המפקח, אלא גם על יכולתו לייצג מידע מעודכן, על מומחיותו בתחומי ההוראה, וגם על מידת האפקטיביות של ניסיונו החינוכי בעבר ותרומתו כיום למערכת החינוך.
ב. צמצום היכולת של מערכת החינוך להשפיע, ליזום ולקיים מדיניות ארצית בתחומים לאומיים וחברתיים חשובים. כמו: מדיניות של עידוד אינטגרציה חברתית ולימודית, מתן משקל משמעותי לתחומים ערכיים, קיום תכנית לימודים מינימלית במקצועות היהדות, הקפדה על סדרי מינהל תקינים, מקומן של מוסכמות ביחס להתנהגות מורים ותלמידים, טיפול בתלמידים חלשים וקבלת אחריות לתוצר החינוכי ועוד.
ג. היגררות אחר "האפנות" המתפשטות במערכות החינוך ברחבי תבל, ללא בדיקת יעילותן ותרומתן לשיפור התוצר החינוכי שיטות רבות נהוגות זה מספר שנים במערכת החינוך, מבלי שנבדקה מידת השפעתן ויעילותן. זאת בנוסף לסכנות האפשריות הנובעות מכניעתו של החינוך היהודי למערכת אוניברסלית שמחקה בצורה עיוורת את השיטות החדשות, על תופעות הלוואי השליליות שלהן. מערכת החינוך בישראל, על מורכבותה ובעיותיה החברתיות והרוחניות, מחייבת בחינה מדוקדקת לפני קבלת מסרים חדשים.
התיאור שהוזכר לעיל, אינו מרנין את לבם של ציבור המפקחים ואף מעורר תסכולים במהלך עבודתם. מורים ומנהלים בעלי יכולת וכושר מנהיגות נמנעים מליטול על עצמם תפקידי פיקוח, לא רק בגלל תנאי העבודה והשכר הנמוכים, אלא בעיקר בגלל התחושה שאי אפשר להשפיע על המערכת ולהטביע את חותמם על מהלכיה, בעוד שבתפקידי ניהול ניתן להכניס שינויים מרחיקי לכת ללא גורמים מעכבים וללא מכשולים. מנהל בית ספר יכול לתכנן שינויים ואף לראות את התוצאות בעין, והוא חש סיפוק מן היכולת להשפיע ולתרום למערכת החינוכית והחברתית.
סיכום
יש צורך בראיה מחודשת של תפקיד המפקח בשנים הקרובות, להגדיר מחדש את המטלות המוטלות עליו, ולקבוע סדרי עדיפויות חדשים במסגרת הזמן העומד לרשותו. ניסוח מחדש של תפקידיו, יצמצם את המקרים בהם הוא פועל על פי לחצים מזדמנים של גורמים שונים במערכת החינוך (רשות מקומית, הורים וכד') או על פי הנושאים הלוחצים, המיידיים והבוערים, תוך הזנחת הצרכים לטווח רחוק.
מערך חדש של תפקידים ופעולות
למפקחים בחינוך הדתי
התשתית הרעיונית של החינוך הציוני הדתי, מבוססת על חינוך לשימור ערכים על פי תורת ישראל והמתחייב ממנה הלכה למעשה. קביעה זו אינה עומדת בסתירה לתהליכים הדמוקרטים והרצון להשתלבות בעולם המדעי-הטכנולוגי תוך אימוץ אורח החיים המודרני.
שימור הערכים מחייב דחייה של כמה שינויים רדיקלים שנתקבלו על דעת החברה המודרנית ובהם: כניעה למתירנות, העדפת חופש הפרט גם כאשר הוא מנוגד למחויבות לכלל, זאת בניגוד לערבות ההדדית המחייבת את עם ישראל. העדפת העתיד כנגד השיטה של "אכול ושתה כי מחר נמות". חינוך לשליטה עצמית בתחום הסמים ונגד נהנתנות מוגזמת, חינוך לאיפוק ולריסון היצר בתחומי האלימות המילולית והפיזית. חיזוק התא המשפחתי על פי מסורת ישראל מדורי דורות ועוד. לאור כל זה יש צורך בניסוח מחדש של תפקידי המפקח הדתי והעקרונות המנחים את עבודתו.
אנו מציעים שהמפקח הדתי יפעל בעיקר על פי העקרונות הבאים:
א. קביעת המדיניות ותכנון מערך קדימויות בעבודה
תאום וסיוע למנהל בקביעת המדיניות הבית ספרית על פי משנת החמ"ד, בעיקר זו שתתרום לתוצאות המצופות לשילובו של הבוגר בקהילה הציונית הדתית על כל משמעויותיו. מתן עדיפות לנושאים עקרוניים ולתכניות המופעלות על ידי המטה של מינהל החינוך הדתי, והמכוונות לביסוס אידיאולוגי ויצירת מערך של התקדמות בהשגת התוצרים, ובהשבחת ההישגים של מערכת החינוך הדתית על אוכלוסיותיה המגוונות ורמת מחנכיה ומנהליה.
ב. מנהיגות פדגוגית מובילה
העמדת המנהל כדמות המרכזית בתהליכי החינוך, צריכה לקבל ביטוי מעשי בעבודתם של המפקחים. השקעה מיוחדת בהצמחה וטיפוח אישי וקבוצתי של ציבור המנהלים באזור פיקוחו, אליהם יועברו רוב הסמכויות הפדגוגיות. קיומם של מפגשים פדגוגיים קבועים עם קבוצת המנהלים, יסייעו לגיבוש המדיניות בצורה אחראית, במפגשים אלו ייבחנו העיקרים הרעיוניים של משנת החמ"ד ומשמעותם לאקטואליה החינוכית של בית הספר ושל התכניות והנושאים העומדים על סדר היום של מערכת החינוך. המפקח יוודא ביצוע המדיניות של משרד החינוך בכלל ושל החינוך הדתי בפרט. תכני הדיונים וקבלת ההחלטות לאחר מכן, יתבססו על עיון וקריאה במקורות יהודיים וכלליים - כולל הספרות החינוכית והמחקרית בארץ ובעולם.
ג. ניצול אפקטיבי של מערך ההדרכה
הקמת מערך הפעלה של המדריכים באזור פיקוחו. פורום המדריכים יתכנס אחת לחודש לדיון בבעיות המשותפות לכלל בתי הספר באזור. נקודת המוצא לבחירת פעולות תהיה שיפור התוצר בהישגי התלמידים, ושפור תהליכים ושיטות הוראה. בפורום המדריכים ידונו ויאושרו תכניות המיועדות לבתי הספר מיוחדים, תכניות האמורות לקדם ולטפח את צרכיו השונים של בית הספר. במקרים מסוימים יופעלו רוב כוחות ההדרכה בצורה ממוקדת בבתי הספר הדורשים שיקום חינוכי.
ד. מעקב והערכה
הקמת מאגרי מידע בית ספריים ואזוריים על ההתפתחויות השונות בכל מוסדות החינוך הנתונים לפיקוחו. מאגרים אלו יכללו מעקב אחרי ההישגים הכוללים של בתי הספר. זאת לא רק במובן הסטטיסטי, אלא יבדקו גם את מידת ההמשכיות וההשתלבות של בוגרי ביה"ס במסגרות ההמשך היוקרתיות. המפקח יתכנן ויעקוב אחרי תכנית קידום השכלתם והשתלמותם של כל המחנכים, המנהלים והמדריכים באזור פיקוחו.
ה. התפתחות וצמיחה עצמית
דאגה להתפתחות אישית מתמדת של המפקח. על מנת שהמפקח יוכל למלא את תפקידיו החדשים, עליו להמשיך ללמוד, להשתלם ולהעמיק בפרקי הדעת ביהדות ובמעשה החינוכי, להרחיב את בקיאותו בתחומים התובעים ממנו התייחסות ונקיטת עמדה אידיאולוגית או מעשית. המפקח חייב לקבוע עתים לתורה ולבקר לעתים מזומנות בספריות בתי ספר לחינוך במוסדות להשכלה גבוהה. לצורך זה יקבע מועדים חודשיים במסגרת עבודתו. עניין זה חשוב ביותר על מנת שיוכל לרכוש את מעמדו הראוי ואת היכולת לטפל בנושאים עליהם הוא מופקד.
הקצאה של משאבי הפיקוח
מכלול התפקידים שתיארנו מחייב הקצאה מתוכננת מראש של זמנו ותשומת לבו של המפקח, תוך הכרה שיעשה מאמץ לעמוד בה. קביעה של סדרי עדיפויות בעבודת המפקח תסייע בידו ובידי המערכת החינוכית להתקדם לעבר היעדים שנקבעו. להלן הצעתנו להגדרת תחומי עבודתו ולחלוקת זמן עבודתו של המפקח.
א. התחומים המנהליים
הערכה, בקרה ומשוב. מעקב מנהלי אחר המנהלים, הדרכתם בביצוע המדיניות, בתחומי איגום המשאבים ודרכי הקצאתם, מתן קביעות או פטורים למורים, דאגה לקיום קשרים שוטפים עם הרשויות המקומיות. הערכת המורים על ידי הסתכלות בעבודתם תתקיים לעתים רחוקות ורק במקרה הצורך, תוך מתן עדיפות להערכתם על פי התוצר החינוכי בהישגיו והתנהגותו של התלמיד, ולא על ידי הסתכלות מחשידה בעבודת המורה. יש לעודד שיטות הערכה אחרות כמו: הערכת עמיתים או הערכה עצמ-ית, מעקב אחרי תהליך האקדמיזציה של המורים והמנהלים ומימוש המטלות המיוחדות של החינוך הדתי.
לנושאים אלה מומלץ להקדיש 15% מזמנו של המפקח.
ב. התחומים הפדגוגים:
דאגה לקיום קבוע של הפורומים של המנהלים והמדריכים, הדרכה אישית וקבוצתית של קבוצות אלה, עיצוב ובנייה של כוח ההדרכה, תאום פעולות ההדרכה והקצאה של משאבי ההדרכה למוסדות השונים. כתיבת דו"חות כלליים על ביקורים מקיפים, הערכת מנהלים בשיטות אלטרנטיביות ובניית תשתית אידי-אולוגית, קבלת אחריות לטיפול ומעקב בקבוצות התלמידים החריגים לסוגיהם השונים ופגישות קבוצתיות קבועות עם כלל ציבור המורים בבתי הספר הנמצאים תחת פיקוחו, דאגה מיוחדת להתפתחות פרופסיונאלית מלאה על פי המערכת הערכית המיוחדת לחינוך הדתי.
לנושאים אלה מומלץ להקדיש כ50%- מזמנו.
ג. תחום מנהיגותי מדיני
הובלה של מדיניות משרד החינוך בכלל ומינהל החינוך הדתי בפרט, בדיקה והערכה של התוצר החינוכי, עיבוד תכניות לפיתוח צוותי מנהלים ומורים, פיתוח יחסי גומלין בין המנהלים והפיקוח על ידי עידוד, תמיכה ופיתוח עצמי. בדיקת התאמתם של המורים מבחינה דתית, דאגה להתפתחותם האישית של כלל ציבור המחנכים באזור פיקוחו. קיום מערכת תאום ועדכון עם הממונים ועם אנשי הרשויות המקומיות, דאגה לזכויותיו של המורה והתלמיד הדתי. תיעוד עבודת המפקח. התמחות בהערכת תוצרים במקרו של המערכת ולא בפרטיה. כמו: ההישגים של בוגרי החינוך היסודי ומידת יכולתם להשתלב במסלולים היוקרתיים והתורניים בחינוך העל-יסודי. הדגשת החובה של המחנכים בגילאים השונים להכין את תלמידיהם לשלבים הבאים בחינוכם, ולא להסתפק בביקורת כלפי המסגרות הקודמות.
לנושאים אלה מומלץ להקדיש כ25%- מזמנו.
ד. תחום הצמיחה האישית של המפקח:
עדכון עצמי בתוצאות המחקר החינוכי, קביעת עתים לעיון במקורות היהדות בנושאי חינוך במשמעותם הרחבה, השתתפות בהשתלמויות מתאימות ברמה גבוהה, העמקה בגיבוש הרעיוני, כתיבה ופרסום מאמרים בענייני חינוך וכד''
לנושאים אלה מומלץ להקדיש כ10%- מזמנו.
לסיכום
במערכות החינוך בכלל ובמערכת החינוך הדתי בפרט משפיעים מנהיגים ומחנכים חדורי אידיאולוגיה והשקפה. מחנכים אלה מאמינים כי הסמכות שניתנה להם מבטאת אחריות לתוצר החינוכי, ומחויבות להישגים נמדדים ומשמעותיים. זאת בניגוד לתפיסה הרואה במפקח איש מינהל המבין בפדגוגיה, אשר סמכותו נובעת ממעמדו הסטטורי.
אנו מציעים לטפח את המפקח כמדינאי של החינוך, הרואה בתוצר מטרה עיקרית של מערכת החינוך, והוא מתכנן את עבודתו על פי חזון ומעשים חינוכיים לתקנתה של החברה. שינוי בתפיסת תפקידי הפיקוח יעניק לכלל המערכת הדתית בטחון רב בדרכה, ויאפשר להשתמש באוטונומיה ובחידושי החינוך בצורה יעילה יותר.