חינוך לאהבת ישראל על פי משנתו של מרן הראי"ה קוק
מחבר: הרב חיים דאום
בשדה חמ"ד, גיליון ג-ד, 1996
אין ספק שאהבת ישראל היא אחד מערכי היסוד שיש לחנך אליהם. אולם תורתה של אהבת ישראל רחבה היא, והניגש לחנך כיום לאהבת ישראל בקרב הציבור הדתי לאומי, צריך להגדיר לעצמו מהם הדגשים הנחוצים בנושא זה בימינו.
הדברים שכתב מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אשר היה "גאון באהבת ישראל" (הרב משה צבי נריה, מאמר "רבנו", ספר "משנת הרב", עמוד 8), במקצוע גדול זה שבתורה - אהבת ישראל (אורות ישראל פרק ד סעיף א, אורות הקודש חלק ג עמוד שכ"ה - "עבודת הסנגוריא"), יאירו את דרכנו בבואנו לעצב דרך חינוך לאהבת ישראל המתאימה לזמננו.
מטרת מאמר זה היא להציע קווים למחשבה, כיצד יש לחנך בתקופתנו לאהבת ישראל על פי דרכו של מרן הראי"ה זצ"ל.
א
מרן הראי"ה קוק זצ"ל לימדנו, שבטבע הנפש של כל אחד מישראל קיימת קדושה פנימית, ועל כן יש לאהוב כל אחד מישראל, כולל אלו שאינם שומרי תורה ומצוות (אגרות הראיה ב עמוד קפו). יש צורך גם "בעת אשר רמיסת קודש וזלזול דת ייראו בכל תוקף ועוז - להבחין שעם כל זה כוח ישראל גדול הוא, ועצום לא-להיו", (אורות ישראל פרק ד סעיף ב), ומתוך כך להתמלא אהבה כלפי כל ישראל, גם אלו העוברים על דת, "כי מי זה יוכל לשער את האורה והקדושה הגנוזה בנשמת כל אחד מישראל" (אגרות הראיה ב עמוד לד).
יש שרצו לנתק את הקשר בין שומרי התורה שבישראל לבין פורקי העול. אולם אפילו עצם העלאת רעיון הפירוד אינו אלא ביטוי לשפלות ולצמצום רוחני:
"מחלוקת הדעות על דבר הדרכת הכלל, אם בזמן הזה, שרבו פריצים נושאי דגל ההפקרות ביד רמה, ראוי להפריד את האומה, שהכשרים נושאי דגל שם ה' לא יהי להם שום יחש עם פורקי העול הפושעים, כל עיקרה של פלוגתא זו באה מפני השפלות הכללית". (אורות התחיה)
ומרן הראי"ה קוק זצ"ל כתב על עצמו:
"אני מעיד עלי שמיים וארץ, שחיבתי היא גדולה, ממש בכל לבי ובכל נפשי, לכלל עמנו ולפרטיהם ולכל מפלגותיהם, מפני שאני מאמין באמונה שלמה, שכל חלק מהם הוא אבר מיוחד בשיעור הקומה הקדושה והנפלאה, שהיא כנסת ישראל כולה במלוא מובנה". (מאמרי הראיה חלק ב עמוד 523)
ב
דעתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שיש לאהוב גם את עוזבי הדת שבישראל, לא היתה מקובלת בימיו בקרב שומרי התורה, גם לא כל גדולי התורה בדורו של הרב הסכימו עמו. כך למשל ידועה תמיהתו של הרידב"ז על שיטתו של הרב בעניין זה.
לפיכך היתה עבודת השלום שקיבל הרב על עצמו (אגרות הראיה ב עמוד קסא), להרבות אהבה כלפי פורקי העול בישראל, עבודה חשובה ומקיפה, אשר היתה בה פריצת דרך ומהפכה.
הניגש כיום, בקרב הציבור הדתי לאומי, לחנך לאהבת ישראל לאור משנתו של מרן הרב זצ"ל, מוצא שהיחס הבסיסי לאלו שאינם שומרי תורה ומצוות שונה מהיחס שהיה מקובל בקרב הציבור הדתי בדורו של הרב. בעוד שבדורו של הרב זצ"ל היחס המצוי לאלו שלא שמרו תורה ומצוות היה שנאה, היום אין כל שנאה כלפי אדם העובר על מצוות הדת, אוכל מאכלים שאינם כשרים, מחלל את השבת וכדומה.
קשה לקבוע מדוע יחס שומרי התורה לעוזביה שונה בקרב הציבור הדתי-לאומי כיום ממה שהיה בימי הרב קוק. יתכן שהרב הצליח בעבודתו הרוחנית, והפיג את השנאה שהיתה מצויה כלפי העוברים על דת. יתכן שיש אדישות לחובה שכל ישראל ישמרו את מצוות התורה. יתכן שבדורנו דגל הליברליות נישא יותר מדי ברמה, ויתכן שיש סיבות אחרות לכך. על כל פנים נדמה כי הציבור הדתי-לאומי, השומר תורה ומצוות, אין בו שנאה כלפי אלו שאינם שומרי תורה ומצוות. בפרט נכון הדבר באותם רבדים בציבור הדתי-לאומי בהם יש קירבת משפחה, שכנות או ידידות עם אנשים שאינם דתיים. מי שקשור לאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, טבעי שלא ישנאם. בדורו של מרן הרב זצ"ל, כאשר אלה שלא שמרו תורה ומצוות חיו בנפרד ובאורח חיים שונה - היתה מצויה שנאה במחנה שומרי התורה כלפי עוזבי התורה. ואפשר שהגישה שהייתה רווחת בימי הרב, קיימת עד היום בקרב הציבור החרדי.
ג
על כן נראה שאין צורך לחנך כיום לאהבת פושעי ישראל. חידושו של מרן הרב זצ"ל שיש להתנהג באהבה ובקירוב עם עוזבי הדת הוא היום מילתא דפשיטא, וכל המלמד את שיטתו של מרן הרב זצ"ל בעניין זה מוצא שזוהי התפרצות לדלת פתוחה. נשאר רק הצורך לחנך להבנה עמוקה של היחס החיובי כלפי עוזבי הדת. ליחס החיובי כלפי אלו שאינם שומרי תורה ומצוות יש להוסיף את התוכן של הכרת הקדושה הסגולית הפנימית שיש בהם, לדעת שיש בקרב כל אחד מישראל קדושה טבעית מירושת אבות, אשר אותה יש להעריך ובגינה יש להוקיר כל אדם מישראל (אגרות הראיה ב עמוד קפו).
ד
אולי יש מקום לחנך גם לאכפתיות לשמירת כל ישראל את מצוות התורה. היחס החיובי שקיים כיום כלפי עוזבי הדת, יש בו לפעמים גם חיסרון - חסר הרצון שצריך להיות קיים בקרבנו, שכל אחד ואחד מישראל ישמור את כל מצוות התורה. יש מקום להשלים חיסרון זה, ולחנך את הציבור הדתי לאומי לשאיפה שכל ישראל ילכו בדרך התורה.
וכך העיד מרן הרב זצ"ל על עצמו:
"החרידה אותי השמועה, שנועזו איזה יחידים פועלים לחלל שבת בפרהסיא באופן מדאיב באמצע היום במושבה. את האש, הבוערת בעומק פצע נשמתי משמועות כמו אלה לא אוכל, אחי האהובים, למסור לכם על גיליונות". (אגרות הראיה א עמוד קמו)
"אנחה גדולה יוצאת מעומק לבי על שפלות הרוח שלנו... שובו מחילול שבת, שובו ממאכלות אסורות, שובו מכל אורח רע". (מאמרי הראי"ה חלק ב עמודים 341-343)
מכיוון שאכפתיות שכל ישראל ישמרו תורה ומצוות אינה מובנת מאליה היום, ויש בה חידוש, על כן יש להסבירה ולנמקה. וההסבר צריך להיות כזה שיתאים לרוח הגדולה של דורנו, השואף לכללות בכל דבר:
"את הכול יש להושיט לדורנו זה במובן כללי, דרך המשפך של זרם החיים של כללות האומה". (מאמרי הראיה חלק א עמוד 78)
יש לבאר את האחדות המצויה באומה, וללמד כי כל אדם מישראל שאינו הולך בדרך התורה, הרי הוא מחליש את הרוח הלאומית של ישראל:
"כל הרפיונות שבאים לעולם ברוח ישראל, מקורם הוא שיכחת התורה ורפיון ידיים מן התורה". (אורות התורה פרק ב סעיף ה)
הרצון שכל ישראל ישמרו את מצוות התורה אינו סותר את האהבה כלפי עוזבי הדת. ראשית, מפני שהאהבה לכל ישראל נובעת מהכרת הקדושה הפנימית המצויה בטבע נשמתו כל אדם מישראל, בין אם הוא שומר תורה ומצוות ובין אם אינו נוהג כך (אגרות הראיה ב' עמוד קפו. וראה גם מוסר אביך, מידות הראי"ה, סבלנות):
"אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה הא-להי של כנסת ישראל, שהיא לה סגולה עצמית שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים". (אורות ישראל פרק ד סעיף ב)
האהבה לעוזבי הדת אין פירושה העלמת עין מהחסרונות: "האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה". על אף ראיית הפגמים יש להכיר את העצמיות האמיתית של האומה, שהיא כולה זכה:
"הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום" (אורות ישראל פרק ד סעיף ג).
על כן כשאנו רוצים שילכו כל ישראל בדרך ה', אין זה ממעט באהבתנו לכל אחד ואחד מישראל.
שנית, מפני שדרך הקירוב והאהבה דווקא היא הדרך המועילה ביותר בדורנו להביא לקיום תורה ומצוות, ודרך הריחוק והגינוי נדמה שהיא יותר קצרה, אך לאמיתו של דבר היא ארוכה ומלאת חתחתים (אגרות הראיה א עמוד שנב):
"רק בחבלי אהבה ועשות חסד אנו יכולים להמשיך אלינו לב צעירינו, רק בנחת ושלום". (אגרות הראיה א עמוד שסח)
"עלינו להמשיכם בחבלי אהבה והתקרבות וסבלנות גדולה, שהוא יותר קרוב להצליח מדרך האיבה והתהלכות בזעם". (אגרות הראיה ב עמוד קסא)
לפיכך, דווקא שאיפתנו שכל ישראל ישמרו את מצוות התורה, מולידה בקרבנו אורך רוח וסבלנות כלפי עוזבי הדת, כי מתוך האהבה העמוקה שאנו אוהבים את עמנו הננו שואפים לקרבו אל ה', ומתוך כך יש לנו כוח סבל כלפי כל משובותיו (אגרות הראיה ב עמוד עח).
נמצא, שהרצון שכל ישראל ישמרו את מצוות התורה אינו סותר את האהבה כלפי עוזבי הדת. אדרבה, סבלנות כלפי עוברי דת, הנובעת מחוסר שאיפה לשמירת המצוות על ידי כל אחד ואחד מישראל, אינה מידה אמיתית:
"סבלנות שהיא באה מתוך רכרוכית הלב ורפיון הרוח, הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה, שסופו להביא שנאה מרה וקשה כשאול". (אגרות הראיה ג עמוד קנז)
רק סבלנות המצויה בלב, יחד עם שאיפה שכל ישראל ילכו בדרך הישר, היא מידה אמיתית שיש לה קיום (ראה אורות הקודש חלק ג עמוד שיז - "קדושה מלאה אהבת הכול").
איחדנו, אפוא, בין יחס האהבה והקירוב כלפי החוטאים לבין הרצון לבער את החטאים:
"כאן אנו כוללים כבר כאחד שני זרמי רוח שהיו יכולים לעמוד במצב של שני הפכים שאינם יכולים להתאחד - הקנאה הקדושה, קנאת ה' ותורתו וכל קודש, והסבלנות המתונה, המלאה רוח חסד ודרכי שלום" (אגרות הראיה ב עמוד עח).
כאשר אנו שואפים שאלו שאינם שומרי תורה ומצוות ישובו בתשובה שלמה, אין פירוש הדבר שאנו רואים את הציבור הדתי לאומי כהולך בדרך השלמות. כל אדם מישראל מקיים חלק מתרי"ג המצוות, ואין איש יודע חלקו של מי גדול יותר. שאיפתנו היא שכל אדם מישראל יתקרב לה' ככל יכולתו, וכל אחד יתקן את הטעון תיקון אצלו.
ה
גם אם לא נחוץ לחנך בתקופתנו לאהבת אלו שאינם שומרי מצוות, מכל מקום לא תם הצורך לחנך לאהבת ישראל. הרבה פילוג ושנאה מצויים, לצערנו, בעם ישראל כיום, וחובתנו להרבות אהבה ואחווה, שלום ורעות.
נראה שעיקר השנאה הקיימת כיום בקרב הציבור הדתי לאומי מופנית כלפי אלו אשר מוכנים למסור חלקים מארץ ישראל, חפצים בהטבת מעמדם של הערבים שבתוכנו ורוצים להקים להם מדינה עצמאית. השנאה כלפיהם נובעת מהתפיסה כי אנשים אלו אינם קשורים אל עמם וארצם, נטשו את החזון הציוני, והם מתרפסים בפני אויבינו ומפקירים את בטחון ישראל.
מרן הרב זצ"ל, כשהסביר מדוע נכון לאהוב את עוזבי הדת שהיו בדורו, כתב בין השאר כי אלו שאינם שומרי תורה ומצוות הרי הם קשורים לציונות, אשר יש בה עניינים נשגבים ונעלים (אגרות הראיה ב עמוד רח), והינם עוסקים בישוב הארץ, בכינוס הגלויות ובתחיית האומה על אדמתה, שזהו מפעל החביב עלינו חיבת נשמה לאין קץ (מאמרי הראיה חלק ב עמוד 325), אשר כולו קודש. ואף אם חושבים העוסקים במפעל זה שאינם נזקקים לרוח א-להים -
"אפילו מי שאומר שאיננו נזקק כלל לרוח ה', כיוון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל, הרי הרוח הא-להי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כורחו" (אורות התחיה ט).
אנשים, המוכנים למסור חלקים מארץ ישראל, חפצים בהטבת מעמדם של הערבים שבתוכנו ורוצים להקים להם מדינה עצמאית, קשה לנמק את האהבה כלפיהם בכך שמעשיהם הינם לטובת האומה. מה שאמר מרן הרב זצ"ל כדי להרבות אהבת ישראל בימיו אינו מתאים למקום בו צריך לחנך לאהבת ישראל כיום.
כדי לחנך לאהבה כלפי אנשים אלו, יש להבליט כי בטבע הנפש של כל ישראלי מונחת קדושה פנימית, אשר אינה קשורה למעשיו ולהשקפותיו, והיא סיבה לאהבת כל אחד מישראל
"כי מי זה יוכל לשער את האורה והקדושה הגנוזה בנשמת כל אחד מישראל" (אגרות הראיה ב עמוד לד).
יש לחלוק על הדעות שאינן נכונות ואף מזיקות ומחריבות, אולם אין לשנוא את המאמינים בדעות אלו.
וניתן גם למצוא בשיטתם של האנשים הללו צדדי זכות, ואותם להאיר (ראה אורות הקודש חלק ג עמוד שכז - "העין העליונה" ד"ה ועל ישרי לב). יסודו של הפירוד הוא בצדדים השליליים שכל כוח באומה רואה בחברו, והאחדות היא כשכל כוח מביט אל החיוב שבאחרים (אורות התחיה יח).
ו
דגש נוסף, שיש לו מקום בחינוך לאהבת ישראל כיום, הוא ביחסנו כלפי החרדים. הציבור הדתי לאומי חש קירבה כלפי המסכימים עמו בנושאי הארץ והמדינה, גם אם אינם שומרי תורה ומצוות, יותר משחש קרבה אל החרדים, על אף שהללו שותפים לנו בדרך התורה והמצוות, וגם בנושאי הארץ והמדינה מסכימים עמנו בדברים מסוימים.
יש להבליט כי החרדים הינם עמיתינו בתורה ומצוות (אגרות הראיה ב עמוד ב), והתנגדותם לערכי הציונות - הרי היא כמחלוקת לשם שמיים (שם), אשר בזכותה נצרפה הציונות מסיגיה (אגרות הראיה ג עמוד קנו).
משום כך:
"חלילה לנו למעט אף בכל שהוא את קשר האהבה לכל יראי ה' חושבי שמו, באיזו מידה שהיא, וגם דילוגם ושגיאתם... מעוררת בנו אהבה וידידות פנימית". (אגרות הראיה ב עמוד עג)
"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש חלק ג עמוד שכד - "אהבת חינם ושנאת חינם").