פרשת ה"מן"
מחבר: עמירם דומוביץ
בשדה חמד, גיליון 1, 1997
המבנה של פרשת ה"מן", העומדת במרכזו של פרק ט"ז בספר שמות (א-כז), הינו מורכב וחריג בהשוואה למבנים הפשוטים והמסודרים של פרשיות דומות בתורה, העוסקות בצרותיו ובתלונותיו של עם ישראל בדרך בצאתו ממצרים. כדי להבליט את המבנה הייחודי של פרשת ה"מן" מתבקשת השוואה בינה לבין פרשיות דומות ומקבילות במקרא, ובעקבותיה נדרש הסבר מפורט למבנה המורכב והחריג של הפרשה הנידונה.
קריעת ים סוף (שמות י"ד, י-כ"א)
פרשת המים במרה (שמות ט"ו, כב-כה)
פרשת המים ברפידים (שמות י"ז, א-ו)
פרשת ה"מן"
מבנה הפרשה (שמות טז, ב-כז)
השאלות העולות ממבנה פרשת ה"מן"
שאלה מרכזית
מדוע שובש סדר השלבים ונשבר המבנה ההגיוני בפרשה זו?
פירוט השאלה המרכזית
א. מדוע יש צורך בשני פתרונות נפרדים אשר ביסודם הם בעלי תוכן זהה – הבטחה להאכיל את העם?
ב. מה מטרת הנאומים של משה ואהרון?
ג. מיקומם של הנאומים בין שני הפתרונות, על שום מה?
ד. בפתרון השני נאמר למשה למסור את תוכנו לעם ("וידבר אליהם לאמור (שמות ט"ז,יב)), ואילו מן הפתרון הראשון עולה כי הדברים נאמרו רק למשה (ויאמר ה' אל משה" (שמות ט"ז,ד)), שכן לא נאמר בהקשר זה "דבר אל בני ישראל" או כיוצא בזה.
מה גרם אפוא להבדל זה בין שני הפתרונות?
שאלה זו לכאורה, עומדת בפני עצמה בלא קשר לעניין המבנה, ברם, בהמשך יובהר כי גם היא רלוונטית לנושא.
תשובות
ניתוח פסוקים ד'-ה': הפתרון הראשון
אפשר לחלק פסוקים אלה לשלושה חלקים, כאשר כל חלק מציין פן אחר הקשור ב"מן":
בעוד שהחלקים המדברים על "הנס" ו"השבת" ברורים, הרי שהחלק המדבר על ה"ניסיון" טעון הסבר. על איזה ניסיון מדובר נראה את דבריהם של שני פרשנים:
|
אבן עזרא שמות ט"ז, ד
"וטעם אנסנו שיצטרך אלי בכל יום ויום"
רשב"ם שמות ט"ז, ד
"מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו וילכו בתורתי".
|
והרי "תורתי" אלו הם ציווים ומצוות. והשאלה היא: אלו ציווים, הקשורים ב"מן", תוכם מורה על התלות היומיומית בקב"ה? התשובה היא: כי "תורותי" מרמז על הציוויים שנאמרים בהמשך הפרשה:
א. לא להרבות (שם, טז)
ב. לא להותיר (שם, יט)
האנשים "המרבים" או "המותירים" הם אלה אשר אינם חפצים ב"יצטרך אל הקב"ה בכל יום" (אב"ע), הם אינם רוצים ש"עיניהם יהיו תלויות למזונותיהם אל ה'" (רשב"ם), אלא מנסים להבטיח את מזונם לעתיד, בדרך טבעית ע"י שמרבים מן או מותירם ממנו.
עתה לאחר שגם עניין הניסיון, המופיע בפתרון א', ברור, נעתיק את הדיון לפסוקים העוסקים בפתרון ב' ובביצוע (שם, יא-כז), תוך דילוג זמני על הפסוקים ו-י (הנאומים).
פסוקים אלו עוסקים בשלושה נושאים, ולמרבה ההפתעה אלו הם שוב, הנס, הניסיון והשבת, ולא זו בלבד אלא שהם מופעים בדיוק באותו הסדר.
* בתחילה, חטיבה של פסוקים העוסקים בנס (שלו ומן),
* בהמשך חטיבה של פסוקים העוסקים בניסיון (לא להרבות ולא להותיר),
* ולבסוף חטיבה של פסוקים העסקים בשבת (לחם משנה, שמירת שבת), כפי שניתן לראות בטבלה שלפניך.
מבנה פתרון א' לעומת פתרון ב'
אכן שלושת הנושאים - הנס, הניסיון והשבת - מופעים בסדר זה לראשונה בצורה כללית ותמציתית בפסוקים ד-ה. וחוזרים ונשנים בדיוק באותו סדר, אך בצורה מפורטת ומורחבת בפסוקים יא-כז, וכוללים גם את שלב הביצוע. [יש כאן מעין "כלל ופרט"]
בשני מחזורי הפסוקים נאמרו הדברים למשה מפי הגבורה, אך ההבדל בין האמירה הכוללנית במחזור הראשון לאמירה המפורטת במחזור השני - כאשר בתווך מופעים הנאומים של משה ואהרון - מוביל אותנו אל הפתרון לשאלות שעוררנו בראשית דברינו. לכשנתבונן בתוכן נאומיהם של משה ואהרון, ונבין את רקעם, מטרתם ותפקידם בנסיבות המיוחדות שנוצרו בפרשת ה"מן", נוכל ללמוד, הן על סיבת הפיצול של דברי ה' למשה, והן על סיבת האופי השונה של הדברים בשני המחזורים. לשם כך עלינו לחזור לשלבי הצרה והתלונה המופעים בפסוקים ב-ג ולבדוק את תוכנם ומהותם.
משה השומע מפי העם את תלונת הרעב, מבחין בתוך כך בבעיה נוספת חמורה לא פחות: טעות עמוקה באמונה, שהעם שרוי בו:
|
"ויאמרו אליהם בני ישראל מי ייתן מותנו...
כי הוצאתם אותנו (ממצרים) אל המדבר הזה" (פס ג').
|
אין הם אומרים: כי הוציא ה' אותנו ממצרים (ורש"י עומד על כך כפי שנראה בהמשך) אלא כי אתם, משה ואהרון "הוצאתם אותנו". הם רואים, כביכול במשה ואהרון את האלוהים, לדעתם אין עוד הפרדת רשויות: ה' הוא האלוקים, ומשה הוא שלוחו, אלא אוחזים בטעות כי כביכול, משה הוא האל והאל הוא משה.(3)
ואכן משה "הרועה" ניצב בפני דילמה קשה. עליו להתמודד בעת ובעונה אחת עם שתי בעיות קשות וחמורות: האחת, פיזית - קיומית - בעיית הרעב. והשנייה, רוחנית – ערכית - משבר באמונה.
ועם איזו מבין השתיים עליו להתמודד תחילה. עם ה"קמח" או עם ה"תורה"?
משה סבור כי פתרון משבר האמונה קודם לפתרון בעיית הרעב, שכן "הזן את העולם" עשוי שלא לזון את ישראל אם לא יכירו בו כ"אל מוציאם ממצרים". עוד הוא עומד ותוהה כיצד להשיב לב בנים לאביהם שבשמים, מתגלה ה' אל משה (פסוקים ד'-ה') ומודיע לו ורק לו, כי בעיית הרעב תיפתר בדרך נס, לאמור: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" ובתוך כך הוא רומז למשה, בצורה כללית, כי הנס יהיה כרוך בניסיון אמונתי ובשמירת השבת, אך מתפקידם הראשון (של משה ואהרון) לחלץ את העם ממשבר האמונה הפוקד אותו. ורק לאחר מכן תיפתר בעיית הרעב, בדרך ניסית אשר תהיה מותנית בעמידה בניסיונות ובשמירת השבת.
נפנה אפוא לנאומיהם של משה ואהרון, נבדוק את תוכנם ונראה כיצד הם מתמודדים ביחד עם הקב"ה, במשבר האמונה. נראה שהם נוקטים בכמה דרכים:
1. בפתח הדברים פונים משה ואהרון אל העם לאמור: "ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים". בדברים אלו הם תוקפים בצורה ישירה את הבעיה, כמובא ברש"י על אתר:
|
רש"י שמות טז,ו
וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים -
לפי שאמתם לנו "כי הוצאתם אותנו", תדעו כי לא אנחנו המוציאים
אלא ה' הוציא אתכם, שיגיז לכם את השליו.
|
2. מילת המפתח שמנחה את נאומי משה ואהרון, החוזרת ונשנית שוב ושוב שבע פעמים בתוך ארבעה פסוקים היא: ה', להודיעם כי ה' הוא האלוקים.
|
שמות פרק טז, ו-ט
ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל: ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה', ונחנו מה, כי תלונו תלינו עלינו. ויאמר משה: בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע, בשמע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינם עליו, ונחנו מה, לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה', כי שמע את תלונותיכם.
|
3. התוכן הכללי של הנאום מצביע על ניסיון השכנוע של משה ואהרון, כי ה' הוא האלוקים, הוא הוציאם ממצרים ורק בכוחו לספק להם אוכל, ולפיכך על העם לפנות בתלונותיהם אל הקב"ה ולא אליהם: "ונחנו מה, לא עלינו תלונותיכם כי על ה'". יש לשים לב כי רעיון זה נאמר פעמיים בנאום כה קצר.
עתה נכנס ה' בכבודו ובעצמו ל"תמונה", במטרה לחלץ את העם מן המשבר.
4. בתום הנאומים מסופר:
|
שמות טז, י
ויהי כדבר אהרון אל כל עדת בני ישראל, ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה'
נראה בענן. וידבר ה' אל משה לאמור...
|
איזו משמעות נודעת להתגלות השכינה לעיני בני ישראל באמצעות "ענן הכבוד" במעמד זה?
נראה וכיצד מפרש את הדבר האבן עזרא.
|
אבן עזרא, שמות טז, י
"וידבר ה' - וראו כי משה הלך אל הכבוד ודבר עמו".
|
לכאורה דברי האבן עזרא לא מוסיפים דבר להבנת הפסוק. ברם אם כנים דברינו יש להבין כך את דבריו: ה' ומשה "משתפים פעולה" לעיני כל ישראל ועורכים "הצגה", למען יראו כי משה הולך לקבל הוראות מגבוה, ולמען ילמדו כי לא משה הוא ח"ו האל, אלא רק שליחו הנאמן ועושה דברו(4).
5. זאת הפעם ה' בכבודו ובעצמו, ולא ע"י שליח, עושה את הנס לעיני כל ישראל. במבט לאחור נגלה כי משה ואהרון "נטלו חלק" בעשיית הנסים לעם ישראל ממצרים ועד למרה.
במכות מצרים: "ויט אהרון את ידו במטהו ויך את עפר הארץ...( שמות ח', יג) (5) .
href="#h5(מכת כינים)
בקריעת ים סוף: "ויט משה את ידו על הים... ויבקעו המים" (שמות י"ד, כא).
במרה: ויורהו ה' עץ וישלך (משה) אל המים וימתקו המים" (שמות ט"ו, כה).
אין להתפלא אפוא שרבים מבני ישראל טעו וייחסו למשה ואהרון תכונות על אנושיות וכוחות עליונים שבאמצעותם הם גורמים כביכול, לשינוי סדרי בראשית, ומכאן ועד למשבר אמונה ואמירה "כי הוצאתם אותנו" ממצרים הדרך מאוד קצרה. סביר אם כן להניח כי על מנת לעקור ולשרש מלב העם את האמונה הנפסדת בכוחם האלוהי של משה ואהרון, אין הם נוטלים הפעם חלק כלשהו בעשיית נס ה"מן". לפתע פתאום ובלא כל התערבות ידי אדם "ויהי ערב ותעל השלו... ובבקר הייתה שכבת הטל... ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא..." (שמות ט"ז, יג-טו) או אז יכול משה לומר לעם "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאוכלה" (שמות ט"ז, טו). וע"י כך לעקור מליבם את מחשבת הכפירה שמשה ואהרון הם האל שהוציאם ממצרים.
עתה משנחלץ העם ממשבר האמונה והובטח לו לחם מן השמים, הגיע הזמן לנסותו, "הילך בתורת ה' אם לא, שכן "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה' יחיה (דברים ח' ג). האדם"
זה הזמן להעמיד את העם בניסיון וזו ההזדמנות להעביר אליו בפרוטרוט את מצוות ה' הקשורות במן:
הניסיון: "זה הדבר אשר צווה ה' לקטו ממנו איש לפי אוכלו... איש אל יותר ממנו עד בקר" (שמות, ט"ז, טז-יט).
השבת: "ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה... ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר... ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת" (שמות ט"ז, כב-כו).
כאן המקום לבדוק אם אכן יש בניתוח המפורט הזה של פרשת ה"מן", בכדי להשיב לשאלות שהצגנו בראשית דברינו. בראשן עמדה השאלה המרכזית שבה בקשנו להבין מדוע שובש סדר השלבים ונשבר המבנה ההגיוני בפרשת ה"מן". כמו כן ניסינו לערער על הצורך בשני פתרונות נפרדים שתוכנם דומה, ביקשנו להבין את מטרת הנאומים של משה ואהרון ואת מיקומם בין שני הפתרונות הנפרדים, ורצינו לעמוד על סיבת ההבדל בין הפתרון הראשון הקצר והתמציתי שהיה מיועד רק למשה, לבין הפתרון השני והרחב שמשה נצטווה לאומרו לעם.
תשובה אחת קצרה ותמציתית, העולה מן הניתוח המפורט דלעיל יש בה, לעניות דעתי, בכדי להשיב על כל השאלות גם יחד: משבר האמונה בפרשתנו, "קלקל את השורה" שיבש את הסדר ושבר את המבנה. לעומת זאת בשלוש הפרשיות (ים סוף, מרה, רפידים), שאליהן השווינו את פרשת ה"מן", לא היו בעם הרהורי כפירה לפיכך לא שובש הסדר ולא נשבר המבנה ההגיוני.(6)
באשר ליתר השאלות ניתן להשיב עליהן כך: הפתרון הראשון של ה' הוא קצר ותמציתי כדי להודיע למשה לבדו, כי אל לו לדאוג לבעיית הרעב "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". כמו כן הוא מודיעו בצורה כללית כי הנס ילווה בניסיונות ובמצוות השבת. ברם לא זו השעה להאריך בדברים אלו שהרי תחילה עליהם להתמודד עם הבעיה הקשה יותר - בעיית האמונה. ה' משה ואהרון משתפים פעולה לעקור את האמונה הנפסדת. ופועלים בכמה דרכים: נאומים של משה ואהרון, וחזיונות המראים לעם בברור, כי משה ואהרון הם שליחים של ה'. רק לאחר שבעיית האמונה נפתרה, מתפנים ה' ומשה לעסוק בפתרון המלא לבעיית הרעב (זה המכונה בפינו הפתרון השני). פתרון זה בניגוד לפתרון הראשון צריך לעבור לידי ביצוע, מיד לאחר השמעתו, ולכן הוא מפורט, ואותו ה' מצווה למשה לאומרו לעם.
"טרף נתן ליראיו" (תהילים קי"א, ה) אומר המשורר בתהילים, הווי אומר: ה' מספק את מזונם (=טרף) ליראיו - שומרי תורתו. פירושו של "מצודת דוד" לפסוק זה תואם להפליא את פרשתנו לאור הניתוח שהצענו, וזה לשונו: "טרף נתן ליראיו - זה המן שכלכל בו אנשי דור המדבר". לאמור ה' סיפק במדבר לעם את המן, רק לאחר שהם הפכו "ליראיו".
זכר עשה לנפלאותיו, חנון ורחום ה'.
טרף נתן ליראיו, יזכור לעולם בריתו (תהילים קי"א, ד-ה).