הקרב על המשפחה

מחבר: אפרים רז

בשדה חמ"ד, גיליון 3, 1994

המשפחה היא אויב הקידמה. בעצם קיומה המחייב, המונוליתי, היא אויב הקידמה. משפחה, זו שיש בה אב ואם (האחד זכר, והאחר נקבה), ויש בה ילדים, ויש לילדים חובות וזכויות, וההורים אחראים לחינוך ילדיהם, ואחראים למשפחה כולה - משפחה זו היא אויב הקידמה.

ובמשפחה כזאת, יש חלוקת עבודה שמרנית ומפלה: הגבר אחראי בדרך כלל לפרנסת המשפחה, והאישה גם היא שותפה למשימה זו. אבל אם האישה הרה, והיא צריכה מסיבות רפואיות או אחרות לצמצם את היקף עבודתה, יכולה היא לעשות זאת בלי לחשוש לקיום הכלכלי של המשפחה. ואם היא מחליטה להיות מיושנת (או מתקדמת, תלוי ברופא ובאופנה של אותו חודש), והיא מחליטה להניק את התינוק, יכולה היא לדחות את שובה לעבודה או לצמצמה מעבר ל"שעת הנקה" הניתנת לה על פי חוק, וגם אז לא תחשוש ממשבר כלכלי במשפחתה.

ואם יוולדו תאומים, או שיהיו במשפחה מספר ילדים קטנים, ובני הזוג יחליטו כי מוטב שהאימא תחנך את הילדים ולא העוזרת, והאישה תיקח פסק זמן מעבודתה, גם אז לא תחשוש ממשבר כלכלי. משפחה זו היא אויב הקידמה, ויש להילחם בה.

כי מה אומרת הקידמה? משפחות יש מסוגים שונים: יש משפחות שההורים הם אבא ואימא, ויש משפחות שההורים הם שני אבות, ויש גם משפחות שההורים הם שתי אמהות. (אינני מפריז: בטיוטת ספר לימוד לגני הילדים הייתה הבחנה כזאת, ורק כאשר התחילה שערורייה ציבורית הושמטה ההבחנה המתקדמת הזאת). ומה עוד אומרת הקידמה? כי האישה צריכה להילחם על חירותה ועל יכולתה לממש את עצמה. ועוד אומרת הקידמה: ילדים הם מטרד, הם בוכים, מרעישים, מלכלכים, ומפריעים ליכולת הריכוז של ההורים המתקדמים.

ועוד אומרת הקידמה: האישה מופלית לרעה על ידי הטבע (הריון והנקה), ועל ידי החברה (המביאה בחשבון שכר האישה את היעדרותה מסיבות הריון, ואת יום עבודתה המקוצר מסיבות הנקה). אי אפשר להילחם בטבע, אזי נלחם בחברה.

וכיצד תהיה המלחמה בחברה? המלחמה היא במשפחה היהודית, הקונבנציונאלית, היולדת ילדים ומחנכת אותם לערכים שנקבעו על ידי ההורים בלי לשאול את רשותם של הילדים. המרגילה את הילדים להרגלי ניקיון, נימוס, חיברות, חובות כיבוד הורים ומורים, זקנים וחלשים, בלי לזכור שיש אסכולות הרואות בכל זה את סממני העולם הישן, שיש להתקדם מעבר לו.

והמשפחה השמרנית הזאת מחנכת את ילדיה לאיפוק ולריסון. בתחומי המזון ("לא לקחת שתי עוגות בבת אחת!" [במשפחה אשכנזית]; "לא לקחת עוגה לפני שהמארח מגיש את העוגה!" [במשפחה ספרדית]; ליטול ידיים ולברך לפני האכילה. להתאפק מלאכול גלידת קצפת שעות ארוכות לאחר אכילת בשר. ובתחומים אחרים: לא להפריע לשכנים, לנהוג איפוק ודחיית סיפוקים. גם סיפוקים מיניים. והמשפחה השמרנית שולחת את ילדיה לבית ספר ולתנועת נוער המלמדים שלא הכל מותר, גם אם הוא נעים כאן ועכשיו. ולא כל ריסון עצמי גורר אחריו משברים ותסביכים. (הוי, זיגמונד פרויד, מי יגלה עפר מעיניך!)

ובמשפחה זו צריך להילחם. היא מייצרת אדם עצור, מתוסבך, אומלל. ראו את ההיפיס, ותבינו מהו אושר ושמחת חיים. ראו את צילומי ההפנינג בערד, ותראו נוער משוחרר.

והחברה המתקדמת מנסה בכל כוחה לשחרר את הילדים מכבלי הוריהם, מכבלי הריסון, המונע מן הילדים ליהנות, להיות בני חורין.

"כישורי חיים" - אילו חיים?

ספר שיצא על ידי משרד החינוך מנסה לשחרר את הילדים מהוריהם השמרניים. כיוון שאי אפשר לעשות את השינוי במשפחה, עושים אותו בבית הספר. שם הספר: "כישורי חיים", והוא מיועד למורים בכיתות א-ב. שם הפרק: "חינוך מיני וחינוך לחיי משפחה". וייזכרו כאן לטוב כותבי הפרק: חוה ברנע (ריכוז), אלה אשכולי, רחל בונה, רמי בן-יוסף, יהודית גרעין- כל, כרמלה עציון, שרה כוך, מירי שחם, שרה שטורם, דפנה שריר.

וכך כתוב בספר, בעמודים 249-251:

פעילות 1 - "טיול בגוף"

המורה תנחה את התלמידים בקול רגוע בטיול: הטיול היום הוא טיול מיוחד במינו. מטיילים על הגוף. כולם יעצמו את עיניהם. כל הילדים יגעו בשערות הראש. מה מרגישים? לאט לאט נוגעים במצח, באף בשפתיים, בלחיים ובאוזניים... מה מרגישים? אחר כך נוגעים בצוואר, בידיים וגם באצבעות הידיים... יורדים אל הבטן... ומשם ממשיכים בטיול לעבר הרגליים עד כפות הרגליים... אפשר לנגוע עוד פעם במקום שנעים לגעת בו... ולפקוח עיניים.

שיחה: איפה הרגשתי יותר נעים? האם כולם הרגישו נעים כשנגעו באותם מקומות?

הערות: בשיעור זה חשוב שעירום לא ייתפס כמשהו אסור, שיש להתבייש בו. אפשר לציין שהרבה פסלים וציירים פיסלו וציירו את גופו של האדם בעירום. כמו כן ייתכן שיעלה בשיעור, כי הנגיעה באיבר המין גורמת להרגשה נעימה. לעתים נעים לנגוע באיבר המין. פעולה זו נקראת אוננות. אוננות נעשית בפרטיות (בחדר הפרטי, במיטה וכו'). רצוי לא להיבהל ולא להימנע מהערה בנושא האוננות, כדי לא להעביר מסר שלילי על אוננות בפרט ועל מיניות בכלל.

על הצורך ללמד ילדים בכתה א-ב לאונן, ועל זכותם של המחברים לכתוב פרק זה בספר היוצא מטעם משרד החינוך - יחליט הקורא.

מציצנים

ההצצה לחדר המיטות של משפחות חרדיות הפכה להיות אובססיה של הציבור הנאור. ולא בכדי: חדר המיטות של משפחה "מתקדמת" פרוץ לכל: סופרים ומשוררים, צלמים ויוצרים מתארים אותו על כל פרטיו. אין סודות ואין מעצורים. אך מה הם עושים שם, הדוסים האלה, בחשכה? וסיפורי הסדין והחור מגרים את הדמיון. הראיתם נערים חילוניים בגיל ההתבגרות מצחקקים כאשר רואים הם טלית קטן תלויה לייבוש? וכך פרץ לשוק ז'אנר של "ספרות" הנכנסת לקרביים של הציבור החרדי, באותו תחום בו הצניעות יפה והשתיקה חובה והשערים נעולים בפני כל זר. "גן נעול, אחותי כלה, גל נעול מעיין חתום". ואת הגן הזה מנסים לפרוץ, ולהיכנס אליו בלא הזמנה ובלא נימוסי אורח.

ראשון הכותבים, אם איני טועה, היה יהושע בר יוסף ב"אפיקורס בעל כורחו". כיוון ששנים רבות עברו למן הזמן בו הפך יהושע בר יוסף לאפיקורס מרצונו, ועד לזמן בו כתב את אפיקורס בעל כרחו, הצליח להוציא מתחת ידיו ספר בלתי אמין, שרק מי שאינו מכיר את החברה החרדית יכול להאמין לתיאורים שבו. גם אמנון לוי, בספרו "החרדים" תיאר את העולם החרדי כמו שמרגריט מיד תיארה את הילידים בסמואה, ובאותה מידה של מהימנות.

שני ספרים חדשים יצאו לאחרונה בתחום זה: "קריעה" של יהודית רותם, והאחר "ואל אישך תשוקתך" של נעמי רגן.

המשותף לשני ספרים אלה הוא - בורות. הצגת ענייני הלכה באופן מסולף, דוחה ועויין. יהודית רותם, למשל, קובעת כי:

"נודע לדינה בידרמן התואר שזכתה לו ברשימות הרבנות: "קטלנית". שני הגברים שנישאה להם נפטרו בדמי ימיהם, הראשון נפל בחדר האמבטיה... מת מדום לב. השני היה חולה סוכרת נעורים" (עמוד 166).

כל מי שלמד פעם אחת בחייו אבן העזר [סימן ט,א] יודע כמה דברי הבל כתובים במשפט מלומד זה.

יהודית רותם הפכה בעיה אישית לבעיה חברתית. בעל-לא-מתחשב הוא בעל-לא-מתחשב, יהא מקצועו אשר יהא: "כויללניק" או בעל מלאכה, רב או מרצה באוניברסיטה, בדיוק כמו שבעל-מכה הוא בעל-מכה, יהא מקצועו אשר יהא: מרצה ללוגיקה או נפח. אם הבעל עוזב את הבית לחודש וחצי ומשאיר אשה ותינוק קטן בזרועותיה, אין הבדל אם יצא להרצות בקיימברידג' או ללמוד בישיבה בירושלים. יהודית רותם הפכה את בעייתה האישית לבעיה חברתית, והצליחה להוציא מתחת ידה ספר המשכנע כי נישואיה לא עלו יפה, וכי לא הייתה הבנה בינה לבין בעלה. זה, ורק זה. זה עצוב, אבל זו לא בעיה של עם ישראל. זו בעיה אישית שהמחברת ניסתה להשתחרר ממנה באמצעות כתיבה.

נעמי רגן כתבה ספר מתוחכם יותר. כתיבתו באנגלית ותרגומו לעברית יצרו עיוותים מגוחכים: בסמינר בית יעקב לומדות "סטודנטיות", הרב לובש כפפות לבנות, והשפה בה מדברים אנשי היישוב הישן בספר אין לה ולא כלום עם השפה האמיתית שבפיהם. (אולי תקרא המתרגמת את "קופסה שחורה" של עמוס עוז, ותלמד כיצד משחקים עם סגנונות דיבור שונים!).

ניתוח הספר יראה כיצד מיסחרה נעמי רגן את הנושא כדי להופכו לרב מכר: כיצד הציגה את החרדים באור נלעג ודוחה, וכיצד, כדי לקרוץ להם ולבוא גם בקהלם, השחילה עקיצה כנגד הרב הרפורמי חסר הסובלנות לשיגיונותיה של דינה, הרוצה אוכל "גלאט כושר" (כך! ולא חלילה "גלאט כשר").

 ואל אישך תשוקתך

נעמי רגן מתארת עולם שהוא זר לה והיא עוינת לו. עולם של אנשים מלוכלכים, דוחים, שמנים, מסריחים מבצל, חסרי הבנה, המדברים אל נשותיהם בציטוטים מן התלמוד ובמושגים מוזרים. רק תכונה אחת חסרה ביהודים אלה, כדי שנעמי ריגן תכנס למועדון מכובד שאיני רוצה לנקוב בשמו: היא לא הזכירה את האף העקום של היהודי. מלבד זה הוזכר הכל: שמן, מלוכלך, טיפש ומסריח.

משפט אחד מופלא כתוב בסוף הספר. הרב-הפסיכולוג אומר לדינה, כי אדם חייב לדעת לנפות. והוא מסביר לה: עכשיו לא תביני את דברי, בבוא היום תביני. דינה מבינה את הדברים רק בסוף העלילה: אין הכללות, אין דפוסים. מראה חיצוני אינו משקף את פנימיותו של האדם. אל תכניס בני אדם למגירות, ואל תצפה שיפעלו לפי הדפוסים שבדמיונך. כמה חבל שנעמי רגן לא קראה את ספרה, ולא למדה לנפות. לא למדה כי אי אפשר לתאר חברה שלמה באותו דפוס. לו קראה את ספרה, לא היו הדמויות שטוחות כל כך, דומות כל כך, דוחות כל כך.

היהודי המכוער

נעמי רגן סבורה כי הזקן הוא שואב האבק של הדתיים.

"הוא ליטף את זקנו האדום, זקן ארוך ודק, ופלה מתוכו את הפירורים שנשארו מארוחת הבוקר". [ע' 76].

"לאופה היה זקן אדמוני ושיער אדום לוהט, אך נדמה כי גם הזקן וגם הראש מאובקים תדיר בשכבת קמח דקה". [ע' 120].

וכיצד נראים הבתים מבפנים?

"הבית היה חשוך.... כלים נערמו בשני הכיורים, החלבי והבשרי, השיש, הנקי להפליא בדרך כלל, היה עכשיו זרוע שלוליות קטנות מלאות פירורים, כתמים חומים כהים ולבנים". [ע' 116].

או:

"הוא רחץ את ידיו בקפידה תחת מי הברז החלוד, סיבן אותן נמרצות, ואחר כך

ייבש אותן במגבת מפתיעה בניקיונה". [ע' 101].

מגבת נקייה היא "הפתעה".

"הוא הוציא מכיסו עיפרון, ליקק את החוד, ופישפש בכיסיו עד ששלף מהם פנקס ששוליו מרופטים, מלא כתמי קפה וחישובים מתימטיים". [ע' 82].

"היא בחנה את כף ידו והסמיקה: כף היד הרחבה הייתה זרועה שרידי דגים." [ע' 89].

מציעים לדינה "שידוך". הנה מראהו:

"צעיר רחב גרם, נטול זקן, כיפה שחורה לראשו, ידיו חזקות, ציפורניו מוכתמות בצבע, והוא לבוש בגדי עבודה." [ע' 84].

ויש גם תיאור כזה:

"בפינה רחוקה של מוחה ציירה אותו לעצמה מבוגר בעשר שנים מכפי שהוא היום, כשכרסו התפוחה, שכבר עכשיו נראית בבירור מבעד לחליפה הכהה והטובה שהוא לובש, מתנפחת לממדים של צמיג משאית". [ע' 120].

הם לא רק מלוכלכים, הדוסים, הם גם שמנים:

"...ניסיון כושל לרכוס את הכפתורים האחרונים במקטורן בחליפה שלו. כרגיל, בגלל ממדי גופו, זאת הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית." [ע' 379].

וכיצד מלטף בעל את אשתו?

"היא החזירה לו חיוך, ובביישנות הושיטה את ידה לעבר ידו, מנסה להתעלם מן הרכרוכיות והשמנמנות של היד, שפרקיה לבנים ובשרניים." [ע' 45].

גם הנשים לא ניקו משבט לשונה של נעמי רגן. כך נראית הרבנית:

"הרבנית פלדר... הייתה אישה גבוהה ומרשימה, והחזה שלה דמה לחרטום איתן של אנייה". [ע' 148].

בדקתי תמונות של אניות מלחמה ואניות סוחר, ובכל מאמצי לא הצליחתי להבין דימוי דרמטי זה.

רק שני אנשים רזים בספר: אברהם, שאינו מוכן להתחתן עם דינה כי אין לה מספיק כסף לצורך השידוך:

"הוא גבוה... ורזה" [ע' 57],

ונח, המפתה חסר המצפון:

"גבר נאה מאוד, רחב כתפיים במידה וצר מותן". [ע' 189].

גם הנימוסים של הדוסים דוחים. הנה הם:

"הוא התעלם בגבורה מקרקורי בטנו שלו, הבטן הריקה שהתחילה להמות למראה האוכל... הוא התיישב על המיטה והסתכל בה. הוא קיווה שקיבתו המורכבת לא תקרקר בקול רם מידי". [ע' 119].

ועוד:

"מזג לעצמו כוס תה ממותקת בשלוש קוביות סוכר ומלווה בשלוש חתיכות עוגה. אחר כך ליקק את קצות אצבעותיו, ניער את זקנו מפירורים ומחה את שפתיו בגב ידו". [ע' 128].

וכרגיל: הריחוק יוצר ניכור, והזרות גורמת לבורות. על מה מדברים בחור ובחורה בפגישתם:

"המנהגים שלנו במיטה שונים משלכם... אנחנו לא מאמינים בללכת למיטה בלי בגדים כמו שאתם נוהגים. אנחנו נשארים גם במיטה מכוסים מכף רגל ועד ראש... הבעל צריך לנשק את פניה של האישה, וזה הכל, ויש רק תנוחה אחת שמותרת."

ותשובת הבחורה:

"כתוב [ש]אדם חייב לשמח את אשתו. האמת היא שתצטרך לעשות כל מה שמוצא חן בעיני". [ע' 143].

ומי שאינו מאמין שכך מדבר חסיד בלז עם תלמידת בית יעקב בפגישתם בפארק - ישאל נא את נעמי רגן, היא היתה שם, היא יודעת.

ומה אומרת אישה לבעלה בליל נישואיהם?

"אני נהניתי מהדרשה של הרב, ומה איתך, יהודה?"

המקווה, המקווה!

המיקווה מעורר סקרנות ואימה. דומני שאין ספר העוסק בדתיים שאין בו תיאור של המקווה. כך חיה אסתר ב"אבנים רכות", כך יהודית רותם ב"קריעה", וכך נעמי רגן. הנה תיאורה:

"בהכנעה עמוקה הסירה דינה את המגבת מגופה, ועמדה ערומה מול האישה המבוגרת, שבחנה אותה במין יבושת עניינית, הסירה ממנה שערות שוטות, בחנה את אצבעות רגליה ואת ציפורניה, וגזרה כל פיסת עור מתה שדינה עצמה החמיצה. כף ידה של האישה החליקה על עקבי רגליה של דינה, ובדקה אם לא נותר שם עור מחוספס. דינה הרגישה שהיא מסמיקה עד עמקי נשמתה." [ע' 154].

דינה ביקרה גם אצל הגינקולוג. משום מה ביקור זה עבר ללא כל תיאור פלסטי. הרופא רק אמר לדינה לנוח. כל ספר הדרכה לנשים בהריון ייתן תיאור מלבב של בדיקות אלה. מדוע ייעדרו מן הספר הזה?

הנלעג שבמשפחות

משפחות חרדיות מתחתנות בעזרת שדכן. למשפחות חרדיות ילדים רבים. כיצד מתרגמים עובדות אלה לרגשות לב והווי חיים? הנה:

"מה זה כבר משנה עם מי מתחתנים? הרי החתונה עצמה היא החשובה בסופו של דבר. ורק היא. כי הרי הכול יהיה אותו דבר, בלי קשר לזהות הגבר שלו תינשאי!" [ע' 98].

"הילד שהיה עכשיו ברחמה הכביד עליה, ולא אפשר לה להרים את דוביד.." [ע' 203].

"היא הרגישה את העובר נע בתוכה בחוזקה, והייתה בטוחה שהיא עומדת להתעלף כל רגע". [ע' 204].

"די היה לה בבעיות שלה. עוד תינוק עומד להיוולד לה, השלישי בתוך שלוש שנים." [ע' 214].

ולפעמים אפשר לחבר את שתי התכונות הנלעגות ואז מקבלים ילד+שמן. הנה, הנהו פרי הכלאיים:

'"נשמה'לה', חזרה ואמרה, שעה שהרגישה את משקל העכוז העגלגל והרך שלו, את הפעילות התזזיתית של רגליו הקטנות והשמנמנות.." [ע' 225].

ואני תמה: כיצד אפשר לשקול עכוז עגלגל?

וכאמור, צריך לשלם גם מס שפתיים לדתיים. כך אומרת ג'ואן לרביי שלה:

"אבל אני זוכרת שפעם אירחת בבית הכנסת קבוצה של מרפאים עממיים מאפריקה. ואז התפתח דיון שלם על סגנונות חיים אחרים, שונים, וגם על תמיכה באש"ף. ואני פשוט מתפלאה לראות שאתה לא יכול לקחת קצת מהסובלנות הזאת שדיברת עליה ולהפנות אותה על הבת דודה הישראלית שלי." [ע' 301].

שגיאות ובורות

הבעיה הקשה של כל מחבר העוסק בתחום שאין הוא בקי בו, הוא השגיאות שהוא נופל לתוכן. בתחום דיני האישות, שהוא כל כך מורכב ומסובך, קל ליפול ולשגות. הנה, לדוגמה, הסבריה המלומדים של נעמי רגן:

"מן הבחינה ההלכתית הצרופה אין איסור על גבר לקיים יחסים עם אישה פנויה, ללא כל קשר למצבו המשפחתי. לאישה נשואה, לעומת זאת, מעשה אהבים שכזה נחשב לפשע חמור, שהעונש עליו הוא מוות. ההבדל בין המתירנות הזאת כלפי גברים וההחמרה כשמדובר בנשים מוסבר כמין השלמה מציאותית עם טבעם החלש של הגברים. זאת ועוד, מכיוון שרק נשים יכולות ללדת, חטא של אישה נחשב חמור יותר, שהרי הוא עלול להביא לעולם ילדים לא חוקיים, ממזרים, שעל פי ההלכה אסורים לבוא בקהל ישראל לעולם. במלים אחרות: ילדים אלה לא יוכלו להינשא אי פעם ליהודים, והם עתידים לשאת את כתם מוצאם לנצח". [ע' 189].

הנה השגיאות שבקטע: לא נכון ש"אין איסור על גבר לקיים יחסים עם אישה פנויה". בכל מקרה דין הגבר ודין האישה שקיימו יחסים זהה. אין שחר להסבר על "טבעם החלש של הגברים". לא נכון שממזר אסור להינשא ליהודים. דבר אחד נכון: ההלכה אינה מסכימה למצב בו ילד לא ידע מי אביו. האם נעמי רגן מסכימה לכך?

וכמובן, דברי הבל נוספים לא חסרים בספר. אבל יושב על הארץ:

"זכר למנהגי האבלות הקדומים שעל פיהם היו האבלים הופכים את כל המיטות והספות שבבית ויושבים עליהן כך, כשהן הפוכות. [ע' 205].

"בעולמה של דינה האמינו הכול, כי מי שצועד אפילו צעדים בודדים לפני שנטל את ידיו מעמיד את גופו בסכנה של ממש" [ע' 28].

עבודת האדם או עבודת ה'?

ההבדל בין הגישה של ההלכה לבין התפיסה "המתקדמת" הוא בעניין בסיסי אחד: מי עומד במרכז ההוויה והקיום: עבודת האדם או עבודת השם. שתי גישות אלה לא נפגשו ולא ייפגשו לעולם.

אם עבודת ה' היא במוקד הקיום, אזי האדם מכפיף רצונו לרצון ה'. וייתכנו מקרים בהם האדם הפרטי סובל סבל שאין לו הסבר הגיוני או רגשי. סבלה של האישה שבעלה ברח או מסרב לתת לה גט הוא סבל בלתי נסבל ובלתי מוסבר. אבל גם סבלו של אדם שנפגע בתאונת דרכים, והוא משלם בסבלו את מחיר הקידמה הטכנולוגית אינו מובן ואינו מוסבר. גם סבלו של זה שיצא להגנת ארצו ונפצע במלחמה, והוא משלם בגופו את רווחתם של יושבי העורף שחייהם בטוחים בגללו גם הוא אין הסבר ואין צידוק לסבלו. וכיצד יוסבר סבלו של העובד שקיפח את פרנסתו כי מנהל המפעל הימר על מוצר שאין לו דורשים, ונאלץ לצאת ב"תכנית הבראה"? ואם המנהל הוא בני גאון, הוא גם יתאר את הצלחתו בספר ("רק המעז מנצח"), והפועל שאיבד פרנסתו יקרא את הספר ויתפעל מכשרונו של המנהל שהציל מפעל.

בעיית הרע והסבל בעולם עתיקה היא, וימיה כימי היות האדם על פני הארץ. כל שיטת חיים וכל שיטת ממשל גורמת לסבל ולכאב, והדרך לשפוט אותה אינה לפי כאבם של היחידים שאין להם מנחם, אלא לפי העקרונות הכלליים של קיומה של החברה. אם ההלכה מתנגדת בכל מחיר ובכל התוקף לכך שאדם ייוולד בלי לדעת מי אביו - אזי לא יהיה כל דרך להתיר לאישה להיות נשואה לשני בעלים באותו זמן. (וגם אם התגרשה מאחד ונישאה לאחר תדרוש ההלכה המתנה כדי להיות בטוחה שאין היא בהריון). אם החברה החליטה כי רוצה היא לחיות חיים עצמאיים ולהילחם בכל אויב ומתנכל, יצאו בניה לקרב ויחידים יסבלו סבל שאין לו הסבר לטובת החברה כולה. אם החברה החליטה ליהנות מחשמל, יהיו מעטים שיתחשמלו אף יקפחו חייהם מכח זה.

אבל נניח לרגע כיוון זה, ונבחן את דמותה של החברה "המתקדמת", זו שהציבה את עבודת האדם במרכז. את ההדוניזם, את אהבת התענוגות, השחרור והחופש.

אני מצייר כאן תיאור של סדרת חוברות "כישורי חיים". האם יכול מי להסביר מתי חרגתי מן המוסכמות? הנה הרצף:

בכיתות א-ב: המורה מלמדת את הילדים לאונן בצוותא. הם דנים בשאלה, מבינים כי יש בגוף מקומות שנעים לגעת בהם, והמורה, מוזהרת על ידי חכמי משרד החינוך, אינה מראה אף ברמז קל כי יש עמדות בציבור הרואות בכך דבר מגונה.

בכיתות ו-ז: מחלקת את הכיתה לזוגות, (כאשר 10% מן הזוגות הן חד מיניות, בהתאם לאחוז ה"גאים" באוכלוסייה). כל זוג נדרש למשש את בן זוגו. מתקיים דיון בשאלה אילו מקומות נעים לגעת בהם, ומחליפים חוויות בהדרכת המורה.

בכיתות י-יא: המורה מחלקת את הכיתה לזוגות (כאשר 10% מן הזוגות הן חד מיניות, בהתאם לאחוז ה"גאים" באוכלוסייה). כל זוג לומד למשש את גופו של בן זוגו. המורה מדריכה את התלמידים לקיים יחסי מין בטוחים. לאחר מכן מתקיים דיון לגבי חופש מיני, מין בטוח ודרכי חיזור בחברות שונות.

אתם טוענים כי אני מפריז, כי איבדתי את גבולות הטעם הטוב. אז בבקשה: מדוע הצבתם קונדומטים בבתי הספר התיכוניים? מדוע גיל נישואין הוא 17 שנים, ואילו יחסי מין בין חברים בגיל נמוך מזה אינם עבירה? מדוע אתם נעצרים ב"כישורי חיים" בכיתות א-ב, ולא ממשיכים ברצף שהצבתי? מדוע אתם מבקרים את ההלכה המציבה גבולות, ואתם עצמכם מציבים גבולות אחרים. מי שמכם להציב גבולות?

התשובה פשוטה: אין חיים על פי הרצון וההנאה. בכל מסגרת ובכל מקום יש גבולות, שאם אין מתחשבים בהם מתפורר הכל.

לפני זמן מה התברר כי יש בארץ עמותה למלחמה בברית מילה. אין זה צודק שיפגעו בילד בלי לשאול את רשותו. והמשפחה, שטרחה והופיעה בטלוויזיה, הודיעה כי החלטות כבדות הן משאירות לילד כשיגדל. הוא יחליט אם רוצה הוא לבוא בברית, אם לאו. וראה זה פלא: מספר שאלות טריוויאליות שכחה המשפחה לשאול את הילד: האם אמנם רוצה הוא להיוולד כלל ועיקר? האם מוכן הוא לקבל את הוריו אלה כהורים? האם רוצה הוא לחיות בארץ ישראל, לדבר עברית, להיות כפוף לחוק חינוך חובה, ללכת לצבא, לעבוד, להתמודד, לגדול. את כל ההחלטות הקטנות האלה החליטו הוריו בשבילו. את ההחלטה הגדולה, להיות נימול או לא - זאת השאירו לו!

המשפחה היהודית היא הבלם לחברה מתפוררת ולכן היא אויב הקידמה.