חינוך לעסקים לא אתיים
מחבר: מאיר תמרי
בשדה חמ"ד, גיליון ל"ט, 1996
הקדמה
מקובל לחשוב ששחיתות, מסחר בלתי הוגן וחוסר אחריות הנם רק תוצאות של חולשת אנוש, או מעשיהם של מספר נוכלים הנמצאים בשולי החברה.
בבדיקה מעמיקה יותר וגלויית לב, נגלה שכל התופעות הללו הינן פרי מוסכמות חברתיות, לפיהן שקר, מרמה, ניצול ואנוכיות, נהפכים לנחלת הכלל ולהתנהגות נורמטיבית. ההעתקה בבחינות במוסדות החינוך בכל הרמות, הינה למעשה אחד הפירות שמניב זרע זה. אין לראות בהעתקה מעשה ילדות ולהתייחס אליו בסלחנות, שהרי זה הקטן גדול יהיה...ויפה פסק ר' יוסף קארו ב'שולחן ערוך': "ראוי לבית דין להכות הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה (למרות שלפי דין תורה הקטן אינו בר חיוב), כדי שלא יהיו רגילים בה". (חו"מ שמט,ה)
שקר
תלמיד המעתיק, או מגיש עבודה או בחינה שנכתבה על ידי תלמיד אחר, הוא משקר. עפ"י דברי חז"ל, מי שמוסר דברי תורה של חכם אחר ומעמיד פנים שהם שלו, מתקשט בנוצות לא לו. יתר על כן, היות ואינו אומר דבר בשם אומרו (כפי שעשתה אסתר שמסרה הדברים בשם מרדכי), הוא מונע גאולה מן העולם (מסכת אבות ו, ו).
"ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא)
אסור לשכוח גם את ההשפעות השליליות הנגרמות לשקרן עצמו. הרבי מקוצק, הרב מנחם מנדל, אומר: "לא תשקרו איש בעמיתו" - צריך היה להיות כתוב "לא תשקרו איש באמיתו" (באמת שלו).
"ולא תשקרו" - כל התחום הגדול של השקר, לא יכירנו מקומו בחיי החברה והמסחר. האמת, הכרת הדברים והיחסים כמות שהם, הם יסוד השלום והנאמנות לחברה. דיברת האדם עריבה לכבודו וליעודו, היא מנוף הקסם של כל פעילות בחברה, ואילו השקר הופכה לניגודה, והיא נעשית כלי שרת של כל רע וכל פשע.
כחש הוא גזילת האמת, ואילו שקר הוא גניבת האמת. וכשם שהכרת האמת חשובה ונעלה מן הערך הקשור לרכוש חומרי, כך גניבת האמת היא פשע חמור בהרבה מגניבת רכוש.
החנפים, הגונבים מרעיהם את החשובה שבאמיתות - האמת שבהכרת עצמם; והצבועים, שכל אישיותם טבועה במטבע שקר, הם מן המגונים שבכיתות השקרנים, והאיסור "לא תשקרו" בא להרחיק אותם מחיי החברה בישראל.
כדרך ש'אמת' אינה רק אמת הגיונית, אלא גם אמת מעשית - נאמנות, כך השקר מציין בגידה. המשקר אינו מקיים את דברתו. הציוויים "בנים לא ישקרו" (ישעיה סג,ח) ו"ולא תשקרו איש בעמיתו" מזהירים גם מפני כך: אל תשלו את רעיכם בהבטחות שווא, קיימו את דברתכם.
ובסופו של דבר: "ולא תשבעו בשמי לשקר" - שכינתי, השופטת בין איש לרעהו, אל תקרא לה לעזרתך כדי לאמת את השקר. (ר' שמעון ב"ר רפאל הירש)
"מדבר שקר תרחק"
לא די בהמנעות משקר גלוי וברור. בחיינו קיים מספר אין סופי של שקרים קטנים, לבנים, מקובלים ומצחיקים, שמביאים להשתרשות של השקר כדרך חיים.
חז"ל פירשו את המילים "מדבר שקר תרחק" באופן הבא:
מנין לתלמיד שאמר לו רבו:
"יודע אתה שאם נותנים לי מאה מנה שאיני מבדה (מרמה).
מנה יש לי אצל פלוני, ואין לי עליו אלא עד אחד".
מנין לו שלא יצטרף עמו?
תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק" (שבועות לא, א).
בהמשך הדברים נאמר שגם להיות נוכח במשפט - רק כדי ליצור רושם בבי"ד שיש לתובע שני עדים - אסור, למרות שאינו משקר, משום שנאמר "מדבר שקר תרחק".
הסבר: הרב אומר לתלמידו: אתה יודע שאינני שקרן. הלוויתי כסף ואין לי עדים. בוא אחרי והעד בשבילי, כדי שאקבל את כספי בחזרה, הדבר אסור. אפילו לעמוד ליד העד האמיתי, כדי שהלווה יחשוב שיש לתובע שני עדים - גם זה אסור.
ובהמשך נאמר שם:
מנין לנושה בחברו מנה, שלא יאמר:
"אטענו במאתיים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר" - אסור, שנאמר: "מדבר שקר תרחק".
כלומר: אסור לטעון טענה שקרית, "תן לי מאתיים", גם אם המטרה היא לקבל מהחבר מה שהוא חייב באמת: מאה.
האם אין בהעתקה משום שקר, ביצירת רושם שהיא פרי עטו, מוחו ומחשבתו של הכותב?
גניבה
קשה אולי לראות בהעתקה גניבה של ממש, שהרי אין לוקחים בפועל דבר ממשי מאחרים, לא חפץ, לא כסף ולא כל פריט אחר.
אולם במקורות חז"ל קיימת הגדרה רחבה ומעמיקה יותר למושג גניבה, והכוונה ל"גניבת דעת". העתקה בבחינה היא בגדר של גניבת דעת, יצירת רושם שקרי על המורה, הבוחן, או כל אדם הקורא את העבודה.
אסור לרמות בני אדם במקח או ממכר, או לגנוב את דעתם. כגון: אם יש מום במקחו, צריך להודיע ללקוח.
אף אם הוא עכו"ם, לא ימכור לו בשר נבלה (בהמה שלא נשחטה כהלכה) בחזקת שחוטה כהלכה. (אע"פ שלא נגרם לגוי נזק, כי אין עליו איסור אכילת נבלות וטריפות, נוצר אצל הגוי הרושם שהמוכר היהודי אוהב ומכבד אותו, ולכן הוא מוכר לו בשר כשר).
ואף לגנוב את דעת הבריות בדברים שמראה ועושה בשבילו ואינו עושה - איסור" (שו"ע חו"מ רכח).
דברים ברורים ונחרצים נאמרו בנושא זה של העתקה וגניבת דעת במבחנים, ע"י הגאון ר' משה פיינשטיין, ונאספו בספר התשובות "אגרות משה" (חלק חו"מ סימן ל):
הנה מה ששמע שבישיבות מתירין לתלמידים לגנוב את התשובות לשאלות במבחני הסיום שעושה המדינה, כדי להונות ולקבל את התעודות שגמרו בטוב:
1. דבר זה אסור לא רק מדינא דמלכותא, אלא מדין תורה.
2. אין זה רק גניבת דעת, שג"כ אסור, כדאמר שמואל (בחולין צד, א) שאסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתם של עכו"ם, וכ"ש הכא, שהוא גניבת דעת כל העולם וישראל בתוכם.
3. זו היא גניבה ממש, כשירצה להשכיר עצמו אצל אחר לעבוד בעסקיו, ורוצים ברוב הפעמים לשכור את מי שגמר היטב לימודיו, והוא יראה לו תעודה שגמר בטוב, ועל סמך זה יקבלוהו לעבודה - זהו גניבת ממון ממש.
שקר זה אינו משלושת הדברים שמותר לאדם לשקר בהם, וכך נאמר בגמרא:
אמר רב יהודה: אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשני במלייהו א. במסכת ב. בפוריא ג. באושפיזא.
ופירש רש"י:
במסכת - לשואלים תלמיד חכם אם יש בידו מסכת סדורה, אע"ג דסידורא היא, יאמר לו "לאו", ומידת ענוה היא.
בפוריא - אם שואלים לו "שמשת מיטתך?" יאמר "לאו", מידת צניעות היא.
באושפיזא - שאלוהו על מארחו, אם קיבלו בסבר פנים יפות, יאמר "לאו". מידה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינם מהוגנים, לבוא תמיד עליו, ויכלו את ממונו. (בבא מציעא כג, ב).
נראה שיש בגניבת מבחנים, בהעתקה מחבר, גם גדר של גניבה ממש, שהרי יתכן ש"בזכות" ההעתקה יתקבל המעתיק ללימודים או לעבודה ב"זכות הצלחתו" בבחינות המיון, בשעה שלמעשה הצלחה זו היא שקרית, וחברו שנדחה, טוב ממנו. במקרה זה הוא גוזל את מקומו של חברו.
זה נהנה וזה לא חסר
לכאורה ניתן לומר שהיות ואף אחד לא ניזוק מן ההעתקה, יש מקום להתירה, או לפחות לא לאוסרה. התלמיד או הספר מהם העתיקו אינם ניזקים נזק כלל, ורק המעתיק יוצא נשכר, בבחינת "זה נהנה וזה אינו חסר".
אך האמת היא, שכלל זה של "זה נהנה וזה אינו חסר" אינו נאמר לגבי גניבה וגנב. במקרה זה, עפ"י הכללים ההלכתיים, הנהנה נחשב גנב, כשם שאדם המשתמש בממון חברו ללא רשותו נחשב גנב, גם אם החבר אינו מונע ממנו שימוש זה.
פעם נשאל רבי חסידי אחד מדוע נקראת החסידה "חסידה".
והשיב, בעקבות דברי הגמרא, שהיא נקראת כך מפני שבניגוד לציפורים אחרות, היא אוכלת יחד עם חברותיה.
נשאל שוב אותו הרבי: אם כך, גם לעכבר יש לקרוא חסיד, משום שגם הוא אוכל עם חבריו.
ותשובתו: ההבדל בין חסידה לבין עכבר הוא בכך, שהחסידה מתחלקת עם חברותיה באוכל שזכתה בו מן ההפקר, ואילו העכבר מתחלק עם חבריו באוכל שגנב מבעל הבית.
אחרית דבר
"אין שכחה לפני כסא כבודך".
נראה שההעתקה במבחנים מתאפשרת רק בגלל שהמעתיק מאמין שאין מי שרואה ויודע את מעשיו. המעתיק סבור שהוא לא יתפס, ולא יבוא על עונשו.
יש לחנך לאמונה שהקב"ה רואה ויודע, ורושם בפנקסו את המעשים. בבוא יום פקודה נפתח הפנקס, המעשים של החוטא נידונים לפני כסא הכבוד, והקב"ה פוקד על עוון זה את החוטא והחומס, את הגוזל והגונב דעתם של הבריות.
בעזרת חינוך לאמונה זו ניתן יהיה לצמצם, ואולי אף לגרום להעלמות התופעה.