הסיפור נסים על הים - י.ל. פרץ
אמנותו, אמינותו וקשייו הדידקטיים
מחבר: ד"ר נפתלי טוקר
בשדה חמ"ד , גיליון 1-3, 2001
תוכן המאמר:
א. אגדה שאינה יהודית
ב. דג יהודי בים הנצרות
ג. מוטיב הדג במדרשי חז"ל
ד. יוסף מוקיר שבת והדג
ה. זיקת הסיפור אצל פרץ לסיפורי האגדות
ו. נסים על הים ונשמות אילמות
ז. בורים ופשוטי עם בחסידות
ח. בין תרועת החליל ביום כיפור לסטיה כנשמה אילמת
ט. עולם אבסורדי מבחינה יהודית
י. הגלישה אל עבר הגרוטסקה
יא. מלאכים באיקונים נוצריים
יב. איורי המלאכים של יוסל ברגנר
יג. אין הליכה פלאית על המים ממש
יד. ההליכה על פני המים ממש
טו. מלאכים יהודים באיוריו של יוסל ברגנר לעומת מלאכים נוצרים
טז. המצאה דרמטית
יז. "מעגלי צדק" לש"י עגנון
יח. פואטיקת הניגודים
יט. הערות
מילות מפתח: י"ל פרץ, אגדות עם
להלן תוכן הסיפור (ספר א', כרד א', קכא-קכח):
מעשה בסטיה הדייג, שגר עם משפחתו בכפר הולנדי, כמשפחה יהודית יחידה בין דייגים נוצרים. החוט האחד המקשר את סטיה עם היהדות הצטמצם לביקורו בפעם בשנה ביום הכיפורים, בעיירה סמוכה, כדי להשתתף בתפילה במקום קדוש. בערבו של יום כיפור היה נוהג סטיה לדוג דג מיוחד כדי לאוכלו בסעודה המפסקת, בהסבו בבית השוחט שבעיירה.
אותו ערב יום הכיפורים קרבה סערה לבוא. חרף אזהרות הדייגים יצא סטיה אל הים כדי לדוג כמנהגו דג לסעודה המפסקת. בעיצומה של הסערה, מתנשא סוף כל סוף לנגד עיניו דג של זהב. סטיה רודף אחריו כשהדג נעלם ומופיע, נעלם ומופיע ומושך באופן זה את סטיה אל לב הסערה. והנה מתגלית לנוכח עיניו גוויית אשתו בשערותיה השחורות והיא צועקת הצילה הצילה. תעתועי הדג ותעתועי האישה מתפרשים לו כמעשה של כשפים. לבסוף הוא זוכה להצלה פלאית. בראותו שירד כבר ליל כיפורים הניח למשוטי הסירה כדי להימנע מחילול היום המקודש. את חייו מסר בידי האלוהים. ואז מופיעים שני מלאכים הנושאים אותו אל החוף וברשתו מפרכס דג זהב. כך לא נפסק המנהג אצל סטיה. את יום הכיפורים עשה כפי שדרכו היה לעשות מדי שנה.
אגדה שאינה יהודית
כבר תמהו המבקרים, מה ראה פרץ, שהפליג בסיפורו זה להולנד וגיבורו יהיה דייג, בעל מקצוע שלא היה נפוץ אצל היהודים בגולה1. אם רצה להדגים ראייה חדשה של מוטיב הניסיון ומסירות הנפש של יהודי על קדושת יום הכיפורים, יכול היה לשתול את גיבורו בעולם יהודי פולין או בעיירה כלשהי במזרח אירופה. משל יהודי היושב בכפר פולני נידח, בבית מרזח שלו, בין אלפי גויים (ראה סיפורו, 'שרה בת טובים'), ורק פעם בשנה ביום הכיפורים, בא לעיירה יהודית וכו'.
עיצובו של גיבור הסיפור סטיה כדייג האוהב את הים עד כדי תשוקה למצוא במצולותיו את קבורתו, אינו מתקבל מכל בחינה שהיא כטיפוס יהודי. לא יתכן שבאיזו שהיא פינה נידחת בדמיון העממי הצטיירה הקבורה באדמה כסיוט מחלחל, וההיבלעות בתחתיות הים כאידיאל נכסף. הרעיון של קבר ישראל שרשים עמוקים לו באמונה היהודית, העממית כהלכתית, עד שכל הלך מחשבה המנוגד לו יערער אותה חוקיות פואטית המעניקה לסיפור את אמינותו. כל אגדה וסיפור עם ניזונים בסופו של דבר מעיקרי האמונה של העם שבתחומו נוצרו או הוכלאו ואת רוחו ביקשו לשקף. א. בן-אור2 מעריך את הסיפור כעולה מבחינה אומנותית על כל האגדות שב"מפי-העם", וגם המשל המקופל בו אינו דל במוטיבים רעיוניים: ים החיים זועף סביב היהודי בגולה, וסירתו מיטלטלת על פני הנחשולים ונטרפת, והיהודי עורג אל אלוהיו ומתפלל אליו בלשונו הפשוטה, ומלאכי מרום חשים לעזרתו ומביאים אותו אל חוף מבטחים, ולא נפסק המנהג, כלומר: 'עוד לא נותקה השלשלת'.
לעומת א. בן-אור הרגיש לחובר3 שהסיפור הוא בעיקרו אגדה לא יהודית, הידועה בין העמים הצפוניים. פרץ עיבד אותה ועשאה לאגדה יהודית אך עדיין נשארו בקרבה עוד רשמים לא יהודיים.
דג יהודי בים הנצרות
אל משמעותו של הסיפור "נסים על הים" שב מ. בוסאק4. דג הזהב המתנשא על המים, המפרפר, מקיש בזנבו, מתיז טיפות על פניו של סטיה ומושכו אל הים, מתפרש אצלו בדוחק כפיתויה של הנצרות למשוך את היהודי, הבודד בכפרו, אל הים הגדול, המלא דגים- ים הנצרות. מול דג הזהב, צבע המעלה אסוציאציות של שערות העמים האריים-הנוצריים, שטה אשתו, שחורת השערות, אם לבניו. היא המסמלת את המקור, המוצא, היהדות. וסטיה, הנמצא בין הדג לבין האישה הטובעת, מייצג את היהודי הקרוע בין עולם מוצאו ההיסטורי, המוטבע בעומק נפשו, לבין סביבתו הריאלית הנכרית. הוא פונה אל האישה הטובעת להצילה, אך ביניהם מתרוממים הנחשולים.
אולם את דג הזהב ביקש סטיה לדוג לשם קיום מצוות הסעודה המפסקת. זו המצווה שהייתה החוט היחיד שקשר אותו אל היהדות. על קיומה של מצוות 'הדג' חירף את נפשו על פני הגלים הסוערים וזכה על כן לנס. דג זה עלה גם אחר כך על צלחתו בסעודה המפסקת שהייתה משותפת לו ולשוחט. סמליותו של הדג נשתמרה הן במדרש, באגדה ובמסורת העממית היהודית5.
מוטיב הדג במדרשי חז"ל
קרוב למוטיב 'הדג' שבסיפורנו, היא האגדה המובאת בבראשית רבה י"א, ובפסיקתה רבתי כ"ג:
אמר ר' תנחומא: מעשה בחייט אחד ברומי שהלך בערב יום הכיפורים ליקח דג בשוק. לא מצא שם אלא דג אחד. עמד הוא ועבדו של אפרכוס על המיקח. היה זה מעלה אותו בדמים וזה מעלה אותו בדמים, עד לשנים-עשר דינרים. לקחו החייט. בשעת סעודה אמר האפרכוס לעבדו: למה לא הבאת לי דג? אמר לו: אדוני, למה אעלים ממך? הלכתי לשוק, ולא היה שם אלא דג אחד, ונמצאתי אני ויהודי עומדים עליו, והעלה בדמיו עד שהגיע לשנים-עשר דינרים. מה היית מבקש - שנביא לך דג בשנים-עשר דינרים? אתמהא! אמר לו: מי הוא? אמר לו: אדם פלוני. אמר לו: לך וצווח לו שיש לו אוצר ויהא למלך. הלך וצווח לו. אמר לו: חייט אני. אמר לו: מה ראית, חייט יהודי, שאתה אוכל דג בשנים עשר דינרים? אמר לו: אדוני, יש לנו יום אחד שהוא מכפר על כל העברות שאנו עושים בכל ימות השנה, וכשהגיע יום זה לא נכבדו? אמר לו: כיון שהבאת ראיה לדברים הרי אתה פטור. מה פרע לו הקב"ה? הלך (החייט) וקרע אותו דג. וזמן לו הקב"ה בתוכו מרגלית טובה, והיה מתפרנס הימנה כל ימיו.
העיקרים המשותפים לשני הסיפורים הם דבקותם הבלתי נלאית של הגיבורים לקיים מצוות הסעודה המפסקת בדג. שניהם זכו על כך לנס. סטיה חרף את נפשו על פני הגלים הסוערים בשביל לצוד דג וזכה לנס הצלה מטביעה, בידיהם של מלאכים. החייט באגדה המדרשית, חרף היותו חייט פשוט, התחרה על מחיר הדג וזכה בו לבסוף בשביל הסעודה המפסקת בהציעו מחיר מופלג ומופקע של שנים עשר דינרים. לפיכך פרע לו הקב"ה וזימן לו בתוך מעי הדג מרגלית יקרה. הגמול על דרך הנס פועל אצל כל אחד מהם על עקרון המידה כנגד מידה.
האמנם הושפע פרץ בעיבוד הסצינה הזו מן המעשה בחייט?
יוסף מוקיר שבת והדג
יש לזכור שמוטיב 'הדג' והדבקות במשימה להשיגו בכל מחיר לשם קיום סעודת מצווה, נפוץ למדי ומתקשר באגדה אחרת לסעודת יום השבת. במסכת שבת קיט, ע"א, מיוחס הסיפור ליוסף מוקיר שבת:
יוסף מוקיר שבת היה לו בשכונתו נכרי אחד שנכסיו מרובים ביותר. אמרו לו כלדיים (חוזים בכוכבים): כל הנכסים שיש לך - יוסף מוקיר שבת יאכלם. הלך ומכר את כל נכסיו ולקח בהם מרגלית וקבעו בכובעו. כשהיה עובר גשר, הפריחה רוח את כובעו והטילתו לים. בלעו דג. נצוד הדג והביאוהו לשוק בערב שבת בין השמשות. אמרו: מי יהא לוקחו בשעה זו? אמרו להם: לכו והביאוהו אצל יוסף מוקיר שבת, שרגיל ליקח. הביאוהו אצלו ולקחו. קרעו ומצא בו מרגלית. מכרה בשלוש עשרה עליות דינרי זהב. פגע בו זקן אחד, אמר: מי שמלוה לשבת- השבת פורעת לו.
קיים דמיון גלוי בין פועלו של יוסף מוקיר שבת לשם השגת הדג בשביל סעודת השבת ושכר המצווה הזו שזכה, במוצאו מרגלית במעי הדג, לבין פועלו של החייט בחיזורו הבלתי נלאה אחר דג לשם הסעודה המפסקת. הגרסאות הללו מצביעות על המקום החשוב שתפסו דגים בחברה היהודית כסימן ברכה (מזל דגים). את חותמם הטביעו במסורת ישראל ובסיפורי העם.
זיקת הסיפור אצל פרץ לסיפורי האגדות
זיקת הסיפור אצל פרץ לסיפורי האגדות הללו היא חלקית למדי ומצטמצמת למוטיב נודע ונפוץ שעניינו דבקות היהודי בכיבוד סעודת מצווה בדג. בכל מקרה קשור מוטיב הדג בסיפור 'נסים על הים' בפולקלור יהודי ובדברי חכמים שהפליגו בחשיבות אכילת הדג. חכמים ביכרו לגור בעיר שיש בה דגים. לכידתו ברשת על ידי סטיה איננה נוחה להתפרש, כדעת מ. בוסאק, כניצחון הניצוץ היהודי באדם בישראל והנחלת תבוסה לפיתויי הנצרות.
כאנקדוטה לכל העניין הזה כדאי להביא מה שמספר פרץ ב"זכרונותי" (צח) על כוח סמכותו של ר' משה ואהל, רב העיר זאמושץ, גם בעסקי דגים לשבת, וכמה צייתו לו עם-הנשים:
"ראוי היה לכם לראות, כיצד בורחות הנשים מן החביות ומן הגיגיות של הדגים לשבת, אם הדייג מעלה את המחיר בפרוטה אחת, והר' משה ואהל, החושש שמא לא יוכלו עניי העיר להגיע לידי קניית דגים ולא תהיה להם שבת של ממש, שולח את השמש להכריז: אל יקנו דגים! כמפני הדליקה בורחים!"
נסים על הים ונשמות אילמות
עלינו לזכור שהסיפור 'נסים על הים' הוא השלישי בקבוצת המעשיות, באמצעותן ביקש פרץ להדגים את הרעיון שנשמות אילמות, ככל שתהיינה אילמות, מצליחות להגיע למדרגה גבוהה בהתכוונות שבלב בעיקר. זאת בתנאי שתהיה כנה ואמיתית. שלושת הסיפורים מציגים בעצם שלוש דמויות שמידת בורותן וריחוקן מן היהדות ומצוותיה הולכת ומחריפה על משקל פוחת והולך. יוחנן שואב המים, בסיפור הראשון "פסוקי דזימרא", יודע לקרוא פסוקי דזימרא אך אינו מבין פירוש המלות. ואף על פי כן, בזכות תשוקותיו לעבוד את הבורא מתנשאות המלים המשובשות היוצאות מפיו ועולות למעלה. וכך, חרף היותו בור ועם הארץ, חוננו אותו כוונותיו וייחודיו בחושים מופלאים ובשעת סכנה נצרך לעזרתו ה'אורח חיים' בכבודו ובעצמו.
אברהמ'ל הבטנון, גיבור הסיפור השני "שמע ישראל", הוא נשמה אילמת שבפיו אין לשון דיבור בכלל. כל מה שהוא יודע להגיד מסתכם ב"שמע ישראל". ושוב, בזכות אהבתו לאלוהים, היה ניגונו מרעיד את המרומים ומשפיע על המלאכים לנגן עמו שירה. שניהם מממשים את תפיסת העולם המוסרית שפרץ מקדים להסביר אותו עם פתיחת הסיפור במסה רעיוני:
"שערי תפילה אינם ננעלין גם לפני הבור שאינו יודע אף פירוש המלות בסידור, או בספרו של בן ישי, וגם לפני הנשמות האילמות שאינן יכולות לדבר אל המקום ולהתחנן לפני המקום" (מפי-העם, פז).
'סטיה' גיבור הסיפור השלישי, "נסים על הים", מצוי בדירוג נמוך יותר מבחינת זיקתו אל עולם היהדות. הוא אינו יודע מאומה. באורח חייו התלוש והמנותק מכל חברה וחיים יהודיים מייצג סטיה הדייג סעיף שני במסה הרעיוני שבפתיחת הסיפור:
"ואין הקב"ה מקפח שכר שום בריה, ואפילו מי שקיים מצווה בלי דעת שהיא מצווה, ואין הקב"ה מעניש בעד עבירה בשוגג, ועל אחת כמה וכמה בשעה שהשוגג חשב שהוא עושה מצווה" (פח).
בורים ופשוטי עם בחסידות
פרץ הרחיק לכת בביומה העלילתי של השקפת העולם הזו. 'סטיה' לא רק שאינו נענש על עבירותיו בשוגג, אלא כיון שחשב שבעבירותיו הוא עושה מצווה, ובעיקר בזכות המצווה האחת והיחידה שנשתמרה אצלו מתוך הקפדה, זכה לנס ולקבלת שכר.
הרעיון שלעצמו אינו חידוש מקורי של פרץ. בסיפורי העם שאימצה לעצמה החסידות, מוכרת המגמה להאדיר בסגולתם המיוחדת של בורים ופשוטי עם. כך מכריעה זכותו היתירה של שיכור פלוני, שכוח לו בתפילתו לפתוח שערי שמים לגשמים, את מדרגתו הרוחנית של הבעש"ט שקצרה ידו מלהושיע6. העובדה שאגדות העם נשענות על המוני מאמינים ומופנות אליהם מסבירה את הנטייה לחלק להמונים חשיבות ולהציג לא אחת עמי ארץ שבהם כבעלי פרימט רוחני7.
וכך מסופר על נער חסר דעת שהובא ביום הכיפורים לתפילה בבית הכנסת של הבעש"ט. ומה שלא עלה בכוח הבעש"ט לעשות בתפילות פיו ובכוונותיו, הצליח הנער לפתוח שערי שמים לתפילת הנעילה בניגון חליל הרועים שבכיס בגדו.
המוטיב הוא אפוא דומה לזה שב"נסים על הים". החילול בחליל בעצם יום הכיפורים נתדמה אצל הנער רועה הצאן, כעשיית מצווה. בדרך זו הבין שהוא נותן ביטוי כן ואמיתי לאהבתו את האלהים. כיון שכך לא רק שלא נענש על העבירה, אלא לבעש"ט נגרם קורת רוח ובמוצאי יום הכיפורים גילה שהנער הזה העלה בחליל שלו את כל התפילות.
הרעיון שבנסיבות מסוימות עשוי חילול של יום הכיפורים להתקבל כמעשה קידוש, אינו מעוגן, כמובן, בעולם ההלכה היהודי. נער שוגג, החושב לתומו שהוא מקדש את יום הכיפורים בתרועת חלילו, ייחשב מכל בחינה שהיא כעובר עבירה, ובהתאם לשגגתו יצטרך לתיקון ולתשובה. והנה חרף פירכתו ההלכתית, לא רק שלא נדחק הסיפור לקרן זווית, אלא אדרבה, תפוצתו הרבה מצביעה על התחבבותו העממית8. תמימותו של נער אטום דעת, שחילולו בחליל היה תוצאה מן המפגש הראשון שלו בחייו עם תפילה יהודית, שבתה את לב הקוראים.
בין תרועת החליל ביום כיפור לסטיה כנשמה אילמת
אף על פי כן קיימים הבדלים מהותיים בינו לבין הסיפור "נסים על הים". תרועת החליל בפי הנער, עם כל הכנות ותום הלב שבה, מכה את ציבור המתפללים בתדהמה ומוערכת על ידם באופן טבעי כעבירה חמורה מבחינה הלכתית. על כן הם בהולים ונבוכים. אבי הנער נאבק עמו כל העת ומזהירו באזהרה רבה לבל ירהיב בנפשו לעשות זאת. התנהגותו של הנער מתפרשת אמנם כמימוש עצמי נאיבי לאמונה שבלב, אך כנורמה בלתי מקובלת ואף אסורה. תגובתו של הבעש"ט והערכתו המפתיעה את מעשה החילול כאקט של קידוש היא פואנטה שהפרה את הציפיות הטבעיות לדברי כיבושין מפי הבעש"ט. יושם גם לב שהחילול בחליל מתואר בסיפור כאירוע מקרי, ספונטאני וחד פעמי, שהוערך כך על ידי הבעש"ט בגלל הנסיבות המיוחדות. הערכתו נוגעת בעצם לכוחה של תרועת החליל ולהשפעתה על העולם השמימי, הסמוי מעיני האדם. ניתן לשער עד כמה הייתה משתבשת אמינות הסיפור לא נשתבצה בו אפיזודה נוספת שהייתה מספרת על הבעש"ט שצווה על הנער לבוא מכאן ואילך, מדי יום כיפור לתפילת נעילה כדי שיחלל בחלילו את תפילתו התמימה. יש לשער ששערי השמים לא היו נפתחים יותר לתפילת עם ישראל. במלים אחרות: הסיפור החסידי מספר את מעשה החליל והנער מתוך מודעות ברורה שהמעשה שעשה הנער נוגד נורמה דתית. סתירה זו והמודעות לה, הן חוליה תימאטית הכרחית בתכנית הסיפור, על יסודה נבנתה הפואנטה.
שונים הם פני המהלכים בסיפור "נסים על הים". סטיה הדייג מוצג אמנם כבור מפשוטי העם, אך אין המספר מגלם אותו כמי שזכות יתירה לו, גדולה מזכות הצדיק. מעלתו הבלעדית היא הקפדתו העקבית, הנשנית מדי שנה בשנה, לשמור על הסעודה המפסקת בערב יום הכיפורים ולצום עד הערב הבא. לשם כיבוד הסעודה המפסקת בדג ראוי לשמו היה מוכן לחרף את נפשו על גליו הסוערים של הים. "החוט האחד", כדברי המספר, "המקשר את משפחת הדייג אל האומה - לא נתק"!
הפואנטה איננה הפעם בעשיית עבירה בעבורה זוכה סטיה לנס ולשכר וזאת בגלל שהעבירה נדמתה עליו כמעשה מצווה. ציד דג לכבוד הסעודה המספקת הריהי כידוע בחזקת מצווה. הפואנטה עולה וצפה למשמע זכייתו הגדולה לנס ולשכר למרות שהייתה זו המצווה היחידה שנשתיירה בידו מכל תרי"ג המצוות. רק אותה הקפיד לקיים. קיום המצווה האחת וקופת העבירות שהוא עובר עליהן בשגגה אינם אירוע מקרי, חד פעמי, אלא נוהג טיפוסי שנתקבל ונשתרש אצל סטיה ואבותיו. סטנדרט זה של יהדות נתפרש בעיניהם כמתוקן ונכון. בניגוד לסיפורים האחרים לא שיבץ הפעם המחבר במהלך הסיפור נקודת ראות מאזנת. להוציא את המספר היודע להציג את אורח חייו של סטיה כשגגה של נשמה אילמת, אין הסיפור מאוכלס בדמויות שכנגד היודעות לשפוט ולהעריך נכונה את שגגותיו מנקודת ראות יהודית שורשית. שהרי לא רק סטיה אינו יודע על דבר יהדותו ולא כלום, אלא גם סביבתו הגויית, בתוכה שתל אותו המחבר, אין איש שיתפקד כנציג נאמן ליהדות נורמאטיבית. משמע, אין בסיפור אותה התמודדות, המאפיינת סיפורים מעין אלה, בין נשמה אילמת ששגגותיה הגלויות נדונות לחובה מנקודת ראות הלכתית יבשה, לבין הצדיק היודע לבחון ולבדוק את השגגות על פי מידת הרחמים והידיעה הנסתרת של הכוונה. היהדות המעוותת של סטיה היא הנורמה המתפקדת בלעדית בסיפור.
עולם אבסורדי מבחינה יהודית
הפואנטה מועמדת על כן להתממש רק אצל הקורא המשכיל, היודע שכלל עשיותיו של סטיה אינן עולות בקנה אחד עם נורמות הלכתיות מובהקות, אלא שבזכות היותן ביטוי כן ותמים של "נשמה אילמת", מצטרפות גם שגגותיו לזכויות ומן השמים מזכים את סטיה בנס גלוי ובשכר של דג זהב כדי שלא ייפסק ממנו מנהג הסעודה המפסקת שנותר בעצם כחוט האמיתי שקשר אותו ליהדות.
הבורות הנרמזת, דרך משל, במנהגו של סטיה הדייג למסור את הדג לשוחט המקום כדי שהלה ישחט אותו לסעודה המפסקת, האירוניה שבאופי המעשה לא תובחן לאשורה אצל הקורא שאינו יודע כי דג, בניגוד לבעלי חיים אחרים אינו נצרך לשחיטה אצל שוחט כלל.
הרעיון "שאין הקב"ה מעניש בעד עבירה בשוגג ועל אחת כמה וכמה בשעה שהשוגג חשב שהוא עושה מצווה", הגיע לידי הדגמתו הקיצונית בהליכות חייו של סטיה. ההדגש החזק שביקש פרץ לתת להשקפה זו גרר אותו לשתול את סטיה בתוך עולם אבסורדי מבחינה יהודית. הרי זו משפחה יהודית אחת מבודדת בין משפחות הגויים שבכלל אינה יודעת על דבר יהדותה ולא כלום. "כשסטיה על הים וסערה קמה, הילדים קוראים: סאנטה מאריא! סאנטא מאריא! מאריא הקדושה"! הרי אלו קריאות בעלות אופי נוצרי מובהק אותן שם המחבר בפי הילדים כדי להגדיל ולהחריף ברמת ההתבוללות של המשפחה.
הקורא מתקשה לזהות את המקום הקדוש ההולנדי בו מבלה המשפחה ביום כיפור, מקשיבה לזמרת המקהלה, לקול העוגב ולקול החזן. המספר נמנע במופגן מלכנותו 'כנסיה', אף לא 'בית כנסת'. הכינוי הסתמי 'מקום קדוש' חוזר על עצמו כמה פעמים. וכך לגבי ה'דורש' העטוי פאר זהב בראשו. האמנם כומר הוא החובש לראשו כפת זהב, או שמא רבאי רפורמי הדורש מעל ארון הקודש?
העובדה שנמנע המספר במכוון מלנקוט זיהויים ברורים מלמדת אמנם על מודעותו לאבסורדים שבהווי היהודי ההולנדי. הרי אלה אותם מצבים קיצוניים של גרוטסקה ואבסורד על רקעם ביקש פרץ לגלם מתוך הבלטה עולם של אמונה תמימה העשויה להרקיע שחקים. חרף הריחוק והניתוק, חרף האבסורד, הנה כל עוד נשתמר קשר אמיתי אפילו בחוט אחד עשויה היהדות המצומצמת הזו לזכות בנס ובשכר.
וכך לגבי הכרעתו של סטיה לא להניע את משוטי הסירה המיטלטלת על פני הגלים הסואנים, וזאת מפני שהעריך, על פי האור שבצבץ מחלונות הדייגים שעל חוף, שהגיע יום הכיפורים. הקורא לתומו נוטה לפרש את שביתתו כסימן נוסף לדבקותו הגדולה במצווה האחת שנותרה אצלו למשמרת מכל יהדותו, והיא קדושת יום הכיפורים. הדייג מעדיף על כן להניח לסירתו להתהפך בים הסוער ולמות בטביעה, מאשר לחלל את יום הכיפורים בחתירה במשוט גם אם יציל בכך את חייו. שתיקתו העקבית של המספר בכל הנוגע למעשיו של סטיה ולחודל מעשיו התבססה ודאי על ההנחה שהאירוניה תבצבץ מאליה ותיתן חיזוק יתר לאידיאה שריבון העולמים מצרף את העבירה, שעם הארץ עושה לשם מצווה, לחשבון המצוות. שהרי פיקוח נפש דוחה גם את יום הכיפורים ומצד ההלכה אסור היה לסטיה להפקיר את סירתו לטלטלת הגלים הסוערים.
הגלישה אל עבר הגרוטסקה
השאלה העולה ומפרפרת בין השיטין היא האם אין בסיפור משחק אירוני מוגזם, עד שאין לדעת עד כמה הגלישה אל עבר הגרוטסקה היא בעצם תכנית מכוונת ומחושבת של המחבר וזאת כדי לפקפק בעיני הקורא כל נקודת תצפית חד משמעית כלפי המגמה הדידקטית המכריזה על עצמה, כביכול, ממהלכי הסיפור. חשד זה מקבל סיוע מעצם הסתירה הפנימית שבהתנהגותו של סטיה. מצד אחד הקפיד המחבר לעצב אותו כמי שמוכן לחרף את נפשו על גליו הסואנים של הים ובלבד שלא לחלל את יום הכיפורים בחתירה במשוט: "עשה בי כרצונך! - קורא הוא השמיימה - ביום הקדוש לא אניע משוט"! כנזכר לעיל ביקש בכך פרץ להציג בורות "סופר-הלכתית". ההלכה קובעת, כידוע, שפיקוח נפש הוא ערך עליון הדוחה גם את יום כיפור.
והנה בעיצומו של חירוף נפש זה על קדושת יום הכיפורים, הקפיד המחבר לתאר את סטיה כמי שעל לבו עולה מנגינת המקהלה במקום הקדוש, בלויית העוגב, הוא חוזר על הניגון ומזמר בלחש, ושוב חוזר על מנגינת העוגב - ובזמרתו זאת על שפתיו הוא רוצה למות... האין בכך הבעה סרקסטית כאשר פרץ כופה על הקורא לערוך הקבלה קומית-מעוותת בין מתי ישראל שהשתוקקו לסיים את חייהם באמירת "שמע ישראל" על שפתיהם, לבין סטיה הדייג הרוצה למות על "קדושת יום-הכיפורים" כשמנגינת העוגב על שפתיו...? האבסורד הוא אפוא ברור. סטיה מוכן לחרף את נפשו על קדושת יום הכיפורים ובו בזמן רוצה למות על חילולו של היום הקדוש...
במלים אחרות: סטיה מוכן למות בטביעה בים הסוער ובלבד שלא להניע משוט ביום הקדוש, מפני שנדמה לו בבורותו שקדושת יום הכיפורים דוחה פיקוח נפש. ובד בבד משתוקק לחלל קדושה זו של יום הכיפורים במנגינת העוגב שעל שפתיו, מפני שנדמה לו שהניגון על עוגב ביום הקדוש הוא ריטואל יהודי שאין ערוך לו, וראוי על כן לשאוב ממנו קדושה בשעת יציאת הנשמה.
האמנם די לו לקורא בבורותו של סטיה כדי שזו תספק את ההסבר לסתירות ולעיוותים.
האם אין בכל זה משחק גרוטסקי של מחבר מפוכח המבקש דווקא לשים ללעג את תום האמונה העממית?
מלאכים באיקונים נוצריים
הנחה זו עשויה לקבל סיוע מעצם מעשה הנס והתפאורה המתלווה לפעולת הצלתו של סטיה מן הגלים הסוערים. כשכר על דבקותו הבלתי מתפשרת במצווה האחת, לא נגזרה על סטיה מיתה. מנהג 'שחיטת הדג' לסעודות מפסיקות אסור היה לו שייפסק. על כן זכה להינצל בידיהם של שליחים מן המרום. ברגע שהתהפכה סירתו טסו אליו שני מלאכים לבנים - את מראיהם מקפיד המספר לתאר לפרטים: רגליהם יחפות, ראשיהם גלויים, שערם נפזר על פני הרוח, אך העיניים מאירות. אלה אחזוהו בידיו וכה הלכו שלשתם אחוזי יד על גבי הגלים כעל תלמי שדה עד הגיעם אל החוף. אגב הליכתם על פני הגלים רוצה סטיה לדבר, אך השנים מזדרזים להשתיקו: "אל נא תחדל מלשיר... בזכות השירה אנחנו הולכים על פני הים, השירה מנצחת את הים" ...
מלאכים שראשיהם גלויים, שערם נפזר ברוח, עיניהם מאירות, אינם כידוע מלאכים שעיצובם שאב את השראתו מנקודת ראות יהודית. דמויות המלאכים דומות מאוד לאיקוני מלאכים וקדושים נוצרים, גם אם נסתמך על המקור היידי של הסיפור, מנוסחו נפקד המשפט המתאר את המלאכים כגלויי ראש:
"צווי וייסע געשטאלטן, ויי פון נעפל געוועבטע, גייען, האלטנדיק זיך ביי די הענט, בארוועס. מיט צעפלאסענע האר און לייכטנדיקע אויגן, איבערן ים"
(שני מראות לבנים, כארוגים אדי ערפל, הולכים אחוזי יד, יחפים, עם שערות פזורות ועיניים מאירות - על פני הים).
ובנוסח העברי:
"שני מראות לבנים, כלובן עננים קלים, הולכים אחוזי יד על פני הים. רגליהם יחפות, ראשיהם גלויים, נפזר השער על פני הרוח, אך העיניים מאירות".
איורי המלאכים של יוסל ברגנר
הרישום של יוסל ברגנר המתלווה לסיפור אכן משקף מלאכים גלויי ראש9. הקורא אינו יכול שלא להרגיש בתפאורה הנוצרית המתלווה לעצם מעשה הנס. ההליכה על גבי הגלים כעל תלמי שדה עד הגיעם אל החוף אי אפשר לה שלא תעלה בזיכרון הקורא סיפורי נפלאות שמיחסים האוונגליונים לישו הנוצרי. אמנם עצם התופעה של הליכה על פני המים מוכרת ומצויה בעולם היהודי. איוב מתאר את שלטונו המוחלט של האל על הים וגליו ואומר: "נטה שמים ו לבד ודורך על במתי-ים" (איוב ט', ח). התמונה של הליכת האל על פני הגלים המתרוממים מתממשת גם אם נפרש זאת כדריכה של שיעבוד ואם כדריכה על גופו של המנוצח.
אין הליכה פלאית על המים ממש
חוץ לתמונה הזו הרי בכל הנוגע לעולם בני האדם, סיפורי הנסים על אודות חציית ימים ונהרות של הנביא או של בעל הנס, אינם הליכה פלאית על פני המים ממש. בסיפור בקיעת ים סוף והירדן מצוין במפורש כי המעבר היה ביבשה בתוך הים כשהמים להם חומה מימינם ומשמאלם (שמות י"ד, כט), או בחרבה בתוך הירדן, כשהמים היורדים מלמעלה קמו נד אחד הרחק מאד, והיורדים תמו נכרתו (יהושע ג', טז-יז). בדומה לזה סיפור נס חציית הירדן על ידי אליהו ואלישע. הנביאים מכים את המים, ואלה נחצים הנה והנה. ההליכה איננה אפוא על פני המים, אלא שניהם עוברים באמצע, בחרבה (מלכים ב, ב', ח, יד). הים אליו מוטל יונה הנביא עומד אמנם מזעפו, אך הצלתו נעשית באמצעות דג הבולע אותו ומקיאו אחר כך אל היבשה (יונה ב'). מוטיב ההליכה שלא על פני המים ממש מקבל פנים חדשות באגדות מאוחרות יותר. בעלי הנס פורשים סודר או מטפחת על פני המים ועליהם הם עוברים או שטים. כך מסופר על דוד אלרואי שכדי להוכיח למלך שהוא שליח האלהים לקח את סודרו ויפרוש אותו על פני המים ויעבור עליו (בנימין מטודלה פרק יט)10. מעין זה מסופר על הבעש"ט, לאחר שלא מצא ספינה המפליגה לארץ ישראל, אשר נוסעים בה יהודים, השתדל להגיע אל מחוז חפצו בדרך נס: אז אמר הבעש"ט להסופר ר' צבי, אם רצונך אפרוש מטפחתי על הים רק שתיזהר לחשוב בשם פלוני אשר אני מוסר לך11. ועוד סיפורים הרבה על צדיקים ואדמורים שפרשו על המים סודר, חגור או אבנט12. אף עגנון בסיפורו 'בלבב ימים' מספר על הנס שקרה לחנניה בדרכו לארץ ישראל: "נתן הקב"ה עצה בלבו, פרש מטפחתו על הים וישב עליה... עד שהגיע לארץ ישראל"13.
בכל הסיפורים הללו יש מעשה נסים בחציית מים, אד אין מוטיב של הליכה ממשית על פני המים.
ההליכה על פני המים ממש
לעומת זאת אימצו לעצמן האגדות הנוצריות את מוטיב ההליכה הבלתי אמצעית על פני המים. עיקרו במה שמסופר על ישו באוונגליון:
"ויהי באשמורת הרביעית בלילה, ויבוא אליהם (ישו) דורך על פני הים ויחילו ויאמרו כי רוח הוא בחזון, ויצעקו מפחד. וימהר ישוע וידבר על לבם ויאמר: חזקו, אני הוא, אל תיראו... ויען פטרוס ויאמר אליו: אדוני, האם אתה הוא, צו ואבוא אליך על פני המים. ויאמר: בוא! וירד פטרוס מן האנייה וילך על פני המים לבוא אל ישוע" (מתיה יד. ובאוונגליון של מרקוס ו. ושל יוחנן ו).
מוטיב ההליכה על פני המים הטביע את חותמו באגדות הנוצריות. דוגמה קרובה לענייננו תשמש לנו הרפסודה של ויספאנסקי, מגדולי משוררי פולין14. מסופר שם על מלאכים, הבאים לבקתתו של פיאסט, מי שצאצאיו יהיו מלכי פולין, כדי לברך את בנו זמוביד - והמלאכים הולכים על פני היאור. עוד, ראה, סיפורו של ל. טולסטוי "שלושה זקנים". מתוארים שם שלושה אנשים, המתבודדים באחד האיים שבים. הם אנשים פשוטים ביותר, המתפללים במלים הפשוטות ביותר, והנה בהתלהבותם הרבה ובצמאונם למחוז חפצם, הם מתחילים לרוץ ליעדם וזוכים להחליק על פני הים, כאשר יחליק אדם רגיל על פני היבשה. עד כמה נס ההליכה בכף רגל על פני ימים היה כל כך רחוק מהלך המחשבה והדמיון של עולם היהדות ישמשו לנו דברים שאמרו חז"ל בגמרא בבא מציעה (צ"ד ע"א). מדובר על הדגמת סוגיה של תנאים, אימתי יש להתייחס אליהם ברצינות, ואימתי הם נטולי תוקף מפני שהם אבסורדיים. כדוגמה לתנאים אבסורדיים שאין להתייחס אליהם ברצינות נותנת הגמרא, אם משהו שאמר לאשתו. הרי זה גיטך בתנאי שתעלי לרקיע, בתנאי שתרדי לתהום, בתנאי שתבלעי קנה של מאה אמה, בתנאי שתעברי את הים הגדול ברגליך. והנה הדוגמאות הראשונה, השניה והרביעית קשורות באגדות ישו, אליהן רמזה הגמרא עד כמה הן אבסורדיות15.
מלאכים יהודים באיוריו של יוסל ברגנר לעומת מלאכים נוצרים
יוסל ברגנר אייר כידוע ברישומיו את סיפורי העם של פרץ. במונטריאול קנדה פרסם אותם
באלבום16. האיורים הודפסו גם בהוצאה העממית של הסיפורים. האילוסטראציות הציוריות שלו לכמה מן החזיונות והדמויות של הסיפורים, ובעיקר לדמויות המלאכים שב'נסים על הים', עולות בקנה אחד עם אינטרפרטאציה שהוצעה בדיוננו לעיל.
המלאכים המופיעים בכמה מן הסיפורים, כגון אלה שעפו לקבל את נשמתו של ליבל בסיפור 'למראשותיו של גוסס' (כרך ראשון, ספר ראשון, ז-יז), אייר אותם ברגנר מצמיחי כנפיים על פי הקונבנציה המקובלת, מצמיחי זקן וראשיהם חבושים כיסוי ראש דמוי כפה. הפירוש שנתן ברגנר באילוסטראציה לדמויות המלאכים נשען על נקודת ראות יהודית.
לעומת זאת דמויות שני המראות הלבנים שטסו אל סטיה, המיטלטל בין הגלים, החזיקו בו והלכו עמו על גבי הגלים להוליכו אל החוף, נתפרשו אצל ברגנר באילוסטראציה, כשני איקונים דמויי ישו, שצלמם נודע לקורא מן הכנסיות וממסורת איקוני הקדושים הנוצרים: שערות אישה ארוכות, סרוקות לכאן ולכאן, מגולחי זקן וגלויי ראש.
ברגנר הקפיד לרשום אותם נטולי כנפיים כדי להדגיש את החזיון שהם הולכים על גבי הגלים ולא מרחפים בסיוע כנפיים הפרושים להם מעל כתפיהם.
משמעות אירונית עולה ומהדהדת גם מבקשת שני המלאכים אל סטיה שלא יחדל מלשיר. הקורא זוכר אל נכון שזימרת העוגב, המוכר כאינסטורמנט מוזיקאלי המלווה את התפילות בכנסייה, היא זו המושרת על שפתי סטיה. ובזכות שירת העוגב, שמחללת בניגונה את יום תפילת יום הכיפורים, הולכים אפוא המלאכים על פני הים. זימרת העוגב שבפי סטיה, מסבירים המלאכים, מנצחת את הים.
עלינו לזכור שהמוטיבים הנוצריים המשוקעים בסיפור הצלתו הנסית לא באו הפעם כדי לתת ביטוי לבורותו של סטיה. כל עוד נגעו הדברים לאורח חייו ניתן היה לפרש את מעשיו הפסולים כתוצאה מחוסר ידיעה, משמע בבחינת עבירה שעם הארץ עושה לשם מצווה. אולם כשמדובר בתפאורה הנוצרית המתלווה לסיפור ההצלה והאופי שהוענק למעשה הנס, עוסקים אנו באפקטים דרמטיים שהם פרי שיקוליו ותכנוניו של המחבר. באותה מידה יכול היה פרץ להמציא מעשה הצלה דרמטי אחר, מנופה מיסודות נוצריים. דמותו של סטיה והערכים הרעיוניים שהועמסו עליה לא היו נפסדים.
המצאה דרמטית
מה הייתה, אפוא, כוונתו של פרץ בכל ההמצאה הדרמטית הזו של נסים על הים? מבחינה ספרותית עשה פרץ מעשה אומנותי. אופיו המוזר והתמוה של מעשה הנס על הים מקביל ותואם לערבוביה המשונה והמבולבלת שבאורח חייו של סטיה. כשם שמעשיו היו מטוענים בפועל ניגודים של עבירות ומצוות: תכנים יהודיים ונוצריים שמשו אצלו בערבוביה. כך מעשה הנס, לו זכה בגלל כוונותיו הכנות. אופיו והתפאורה המלווה אליו תפורים מתוך תיאום וכבבואה: מוטיבים נוצריים שזורים בתוך רקמה יהודית.
"מעגלי צדק" לש"י עגנון
מניה וביה עולה בזיכרון הקורא סיפורו של ש"י עגנון "מעגלי צדק" (כרך אלו ואלו, עמ' שפג- שפח). האפשרות לייחס מעשי נסים וגאולה לישו הנוצרי מנקודת ראות יהודית, נראית לי כבעיה המרכזית של הסיפור. מכלול מהלכיו מממש מתוכו מחבר יהודי שהקורא מזהה אותו מיידית ובלי משים עם דמותו של הסופר היהודי. על רקע זה מתערער אמונו של הקורא המסוים במסופר. הקורא בעל קונטקסט רוחני יהודי מתקשה להאמין שמחבר יהודי ייחס בכנות ובתום לב מעשה נסים וגאולה לישו הנוצרי. פקפוק זה משפיע את השפעתו על היחס אל הסיפור בכללו.
על כל פנים בדומה ל"נסים על הים" אצל פרץ, נקט גם ש"י עגנון ב"מעגלי צדק" ארגון מאוזן ומקביל בין חלקי הסיפור. כשם שמעשי הזקן, חרף כוונותיו הטהורות, היו מטוענים בפועל עבירה ומצווה: בתמימותו ובבורותו לא ידע שקופה זו לתוכה שלשל כסף עבור הוצאת הדרך לארץ ישראל היא קופה של כמרים. באופן זה פרנס למעשה בכספו את בתי יראתם. כך הנס לו זכה בחצות הלילה בבית האסורים, יהדות ונצרות משמשות בו בערבוביה. ישו הוא האיש המופיע להושיעו מבית האסורים ומטיסו לארץ ישראל.
במישור הסיפורי מקדים שם הסיפור "מעגלי צדק" לפרש את מעשי ישו, משמע, שיבוצו של אותו האיש כמחלץ את הזקן מבית האסורים וכמטיסו לארץ ישראל, התכוון ללמד ולהצביע על תיקון העוול שנגרם ליהודי על ידי הכמרים. אובדן הסיכוי של הזקן לעלות לארץ ישראל כיון שכמרים לקחו את חסכונותיו לצורכי יראתם, אבדן זה מתאזן ומקבל פיצוי מידיו של ישו המטיס את הזקן לארץ ישראל. על רקע זה נפתח כר נרחב לפרשנויות כגון זו המגלה במעשה ישו סמל לתיקן העוול שביחסי הנוצרים ליהודים17.
במישור האומנותי מקיים הסיפור מערכת אנלוגית בין שני חלקי הסיפור. מעשי הזקן המטוענים בפועל מצווה ועבירה, מקבילים למעשה הנס היונק את כוחו מטומאה וטהרה. אנאלוגיה זו נושאת בחובה גם משמעות אידיאית. מי שבמעשיו בפועל משמשות בערבוביה מצווה ועבירה, הרי חרף השגגה ותום הלב, מעלתו נשארה פגומה. השכר המתוקן לו בעבור זה לא יהיה מנופה ומצורף מסיגי טומאה. אף על פי כן חרף הפרשנות האידיאית המאפשרת לשני הסיפורים לרכך את הקושי. טעם הפקפוק נשאר בלב הקורא המסוים.
פואטיקת הניגודים
הסתירות לרמותיהן ב"נסים על הים" לפרץ בדומה לסיפורים אחרים, שבות ומאשרות את פואטיקת הניגודים עליה דיבר פרץ כיסוד בעולמו הסיפורי. זו עולה בקנה אחד עם האנטינומיות שבעולמו האידיאולוגי: ראיה שכלית, אינטלקטואלית העשויה ללעוג לגיבורי סיפוריו העממיים, ובד בד האדרתם והערצת אורח חייהם מפני שפרץ מצא בהם מייצגים נאמנים הקרובים לרעיונותיו הסוציאליים.
המשחק בין מגמות דידקטיות סותרות, הדורש לא אחת קריאה קשובה לשם חישופו, מעניק ליצירותיו של פרץ את ייחודן ותחכומן האומנותי. תופעה זו כשלעצמה עשויה דווקא להצביע על מעשה החושב של הסיפורים. הפריצות האבסורדיות המתכוונות להפתיע בחזיונן הבלתי רגיל, הן אלה המשבשות את אמינות הסיפור כאשליה שעיקר הצלחתה בכוחה להיקלט בתודעת הקורא כאילו הייתה אמת.
הערות:
1. הסיפור "נסים על הים" ודומיו, היו נושא הרצאתי בכנס הבינאוניברסיטאי השלישי לחקר הספרות העברית, אוני' בר-אילן, 1986. ולאחריו בכנס השנתי הכ"ט לחקר הסיפור העממי, ת"א 1987. בתאריך 20.9.88 פרסם מאיר בוסאק בעיתון הצופה עמ' 4 מאמר קצר על "נסים על הים" ובו כמה מן התמיהות והשאלות שהעליתי. מהן דברים בבחינת תוספת על דברי. הנחות אחרות אינן נראות לי. והשוה לקמן.
2. א. בן-אור, תולדות הספרות העברית החדשה, כרך שני, תשי"ט, 121.
3. פ. לחובר, ראשונים ואחרונים, ת"א תשכ"ו, 131, שם הערה 1.
4. מאיר בוסאק (1).
5. סמליות הדג לגבי הפריון, כבר באה לידי ביטוי בברכת יעקב: וידגו לרוב בקרב הארץ, בראשית מ"ח, טז. במדרש התלמודי משמשים הדגים סמלים לפריה ורביה, השוה ברכות מ', ע"א. יומא ע"ה. כתובות ה', ע"א. סוטה י"א, ע"ב. שמו"ר, א. הדג כמאכל מיוחד לשבתות וערבי יום כיפור, כבר היה מקובל בתקופה התלמודית, שבת קיח, קיט. ב"ר יא. פסיק"ר כג.
שמר על מקומו זה במסורת העממית עד היום. ואף על פי כן מצאנו במטה אפרים, סימן תר"ח, סעיף א', שנוהגים שאין אוכלים דגים בסעודה המפסקת, ועיין ערך דג, דגים באנציקלופדיה העברית יא, 925-923.
6. מ. י. ברדיצ'בסקי, תשכ"ו, שטז. ממקור ישראל, ת"א, תשכ"ו, שטז.
7. ראה לעניין זה עמנואל בן גריון, שבילי האגדה, י-ם, תש"י, 199.
8. בקהל חסידים החדש, לבוב תרס"ב, סימן יח. בקבוצת יעקב, פרעמשילא תרכ"ז, נג, ע"א, ונתעבד סיפור זה בידי מ. י. ברדיצ'בסקי (6), עמ' שי, בהסתמך על אמונת צדיקים. ובסיפור הצדיק הכפרי לשלום אש. אצל מ. בובר, אור הגנוז, תשכ"ה, 87. ואצל עגנון, ימים נוראים שס"ט, בשם 'החליל'. על השפעת הסיפור ביצירותיו של פרץ, ברדיצ'בסקי, ראה, מנשה אונגר, ר' ישראל בעל שם טוב, ניו יורק 1963, 385. על רישומו אצל ברדיצ'בסקי ראה ש. ורסס סיפור ושרשו ר"ג 1961, 117-116. על נפיצותו, נוסחאותיו ומקבילותיו, ראה גדליה נגאל, 251-247. הסיפורת החסידית, תולדותיה ונושאיה, י-ם, 1981, 251-247.
9. מה ראה פרץ לשלב בנוסח העברי תיאור המלאכים, כאלה שראשיהם גלויים? בשיחה שקיימתי עם שמשון מלצר, מי שתרגם לעברית את סיפורי פרץ שנכתבו ביידיש, אמר שהתוספת היא משל המתרגמים. לדבריו גם הסיפורים שמצוין לגביהם שנכתבו עברית במקור, תורגמו בעצם מכתביו ביידיש על ידי אחרים ופרץ ערך את הדברים, תקן ושכלל אותם.
10. ראה מ. י. ברדיצ'בסקי (6), קכח. ובעמ' תקה, סימן קס, מראי מקומות נוספים.
11. נכלל בספר קהלת חסידים, ט, עב.
12. השוה הדגמת המוטיב אצל אדמורים למיניהם, במאמרו של מאיר בוסאק (1).
13. זיקתו של מוטיב זה אל סיפורים אחרים, ראה ש. ורסס (8), 221-216.
14. להשפעת ויספיאנסקי על יצירתו של פרץ עיין ויקטור ארליך ב' ייוא בלעטער'. כ', א', גל' 1. פ. לחובר (3). דוגמה זו לצדן של דוגמאות נוספות, מובאות אצל מאיר בוסאק (1).
15. הבחנה יפה לה שם לב מאיר בוסאק (1).
16. יוסל בערגנער, אילוסטראצייעס צו אלע פאלקסטימלעכע געשיכטן פון יצחק ל. פרץ, אריינפיר פון ש. ניגר- סיגאל, מאנטרעאל, 1950.
17. הסיפור גרר, כידוע פולמוס ממושך. ראה פירוט ביבליוגראפיה של יונה דוד, 1972, 53-54. וכן, הלל ברזל, מבחר מאמרים על יצירתו של ש"י עגנון ת"א, 1982, 106-105.