לשונות "קנין" ו"גאולה" במגילת רות

מחבר: מ. טרופר

בשדה חמ"ד, 1978

על המיוחד בלשונה של מגילת רות מדובר בכמה מספרי המבוא והמחקר למקרא בכלל ⁽¹⁾, בספרי הפרשנות המודרנית למגילה (כגון: "דעת מקרא", רות מפורש ע"י פ' מלצר, מבוא עמ' 1 ואילך). ובאנציקלופדיה המקראית ערך "רות". אין בדעתי לחזור על זה.

ברצוני להעיר כאן רק על המשמעויות המיוחדות שיש ללשונות 'גאולה' ו'קנין' במגילתנו, ובה בלבד. ביטויים שכמעט לא הוער עליהן עד כה, ועל המסקנות החשובות הנובעות מהן להבנת המגילה עצמה ולהבנת עניינים אחרים במקרא.

המשמעות המיוחדת של לשון 'קנין' במגילה

בתיאור המו"מ בין בועז לבין ה"גואל" בדבר קניית "חלקת השדה אשר לאלימלך" ובדבר "גאולתה" של רות (היינו: נשיאתה לאישה), שבועז כורכן זה בזה (שם ד', א-י), אחר שה"גואל" מביע את סירובו לכל העסקה - מצהיר בועז לפני "הזקנים וכל העם" -

עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך

וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה

להקים שם המת על נחלתו. (ד,ט-י)

לפנינו אפוא פעם ראשונה ויחידה במקרא כולו, שרכישת הזכות על אישה והתקשרות חוקית אתה לשם אישות, מה שמובע במקרא כרגיל בלשון 'לקח אישה' (ברא' ל"ו, שמות ו', כה; במדבר י"ב, א ועוד) או 'נשא אישה' (במגילתנו א', ד'; שופטים כ"א, כג ועוד) - כאן זה מובע בלשון 'קנה אשה', לשון המשמש כרגיל במשנה ובתלמוד, כגון: "האשה נקנית בשלושה דרכים" (קידושין א', א), "היבמה נקנית בביאה" (שם, שם) ועוד (יבמות ו', א; נדה ה', ד-ה ועוד). וכבר העיר על כך, בקיצור רב, מר פ' מלצר בפרושו לפסוק.

אגב, מסתבר, ששימוש זה בלשון "קנין" כלול כבר בפסוק קודם, פ"ה, האומר:

ויאמר בועז (ל"הגואל") ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה

אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו.

אלא שמילת היחס 'ומאת' מעוררת קשיים רבים וחילוקי דעות בין המתרגמים והמפרשים⁽²⁾ ואכמ"ל. אך ליחס שבין לשון 'קנין' לבין לשון 'גאולה' במגילתנו עוד נשוב להלן, בסוף המאמר.

המשמעויות של לשון 'גאולה' במקרא

ללשונות 'גואל', 'גאולה' וכל הנגזר מהן יש במקרא כמה משמעויות ושימושים הקרובים זה לזה בשרשם ובמהותם; אך במגילתנו יש להם משמעות מיוחדת הנמצאת בה בלבד, לפיכך, כדי לעמוד על טיבה של משמעות מיוחדת זו, מן הדין שנסקור תחילה את המשמעויות האחרות של אותן הלשונות במקרא והרי הן סדורות לפנינו בקיצור.

1. גאולת שדה(היינו: רכישתה ופדיונה) של קרוב משפחה, שנאלץ למכרה מחמת דחקו כנאמר בויקרא: (ויקרא כ"ה, כד-לד)

כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו

ובאחד הפסוקים הקודמים נאמר: (שם, שם, כד)

"ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו הארץ..."

באותה משמעות משמש לשון גאולה גם בסיפורו של ירמיהו (ירמי' ל"ב) כיצד נצטווה לקנות את השדה של "חנמאל בן שלום דודו" -

כי לך משפט הגאולה לקנות

כי לך משפט הירושה ולך הגאולה (שם, שם, ח' ט)

וכן במגילתנו בדברי בועז ל"הגואל": (רות ד', ג-ד)

חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה ⁽³⁾ נעמי נגד היושבים...

אם תגאל גאל ואם לא יגאל הגידה לי...

2. גאולתו ופדיונו של קרוב משפחה כשהוא עצמו נאלץ להימכר מחמת דחקו, "לגר תושב או לעקר משפחת גר" (ויקרא כ"ה, מז-נד) ועליו אומרת התורה (שם, שם, מח-מט):

אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו

או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו.

3. גאולת דמו של קרוב, שנהרג בין בשוגג בין במזיד, על ידי הריגת הרוצח. כנאמר בכמה מקומות בתורה ובנביאים, כגון: במצוות ערי המקלט: (במדבר ל"ה, ט-יב, יח, כא. השוה דברים י"ט, א-יב ויהושע כ')

...והקריתם לכם ערי מקלט... למקלט מגואל...

גואל הדם הוא ימית או הרוצח

ובדברי האישה התקועית לדוד המלך: (שמו"ב י"ד, א)

יזכר נא המלך... מהרבת גואל הדם וכו'.

הצד השווה לכל המשמעויות הנ"ל של לשון גאולה הוא פעולת האדם, שבאה לעזור ולסייע לקרובו, הנמצא בצרה ובמצוקה, כולל נקמת דמו השפוך על לא עוול בכפיו. זוהי אפוא פעולה טבעית וספונטנית הנובעת מזיקה הדדית ואינסטנקטיבית של בני המשפחה פעולה שהתורה לא אסרה אותה אך גם לא צוותה עליה בשום מקום. ⁽⁴⁾

ממשמעות כללית זו של לשון גאולה נובעת במישרין גם המשמעות של:

4. פעולת ישע ופדות המושטת, בעת צרה לאדם או לעם, על ידי אלוקים. שכדברי בעל התהלים הוא "קרוב לכל קוראיו" (תה' קמ"ה, יח),או ע"י מלאכו, כנאמר רבות במקרא, כגון:

כי פדה ד' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו (ישע' ל"א, י)

והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים...

וגאלתי אתכם בזרוע נטויה (שמות ו', ו)

המלאך הגואל אותי מכל רע

יברך את הנערים (בראשית מ"ה, פז)

ועוד.

לשון גאולה משמש גם בפי האדם או בפי העם המבקשים, בעת צרה וצוקה להם, את פעולת הישע מאת האלוקים, כגון:

דוד אמר לה':

אל תסתר פניך מעבדך כי צר לי קרב אל נפשי גאלה (תה' ס"ט, יט)

או:

ריבה ריבי וגאלני (שם, קי"ט, קנד)

ועוד הרבה. ומכאן גם הכינוי לה' "גואל ישראל" השגור בייחוד בפי ישעיהו (ישע' מ"ד, כ"ד; מ"ז, ד'; יז ועוד) וגם בפי אחרים (כגון: ירמ' נ', ל"ד; תה' ע"ח, לה ועוד).

זכויות הגואל

הגואל המקראי (היינו: קרוב המשפחה) אינו רק בעל חובות מוסריות הנדרש תמיד להושיט עזרה וסיוע לבן משפחתו הנתון בצרה. הוא גם בעל זכויות. לפי חוק הירושה (במדבר כ"ז, ח-יא), כשמישהו מת ואין לו בנים ולא בנות ולא אחים וכו' - "שארו הקרוב אליו ממשפחתו יורש אותו". וכן מקבל הגואל כל מיני תשלומי נזק וכיו"ב המגיעים לנפטר, שאין לו יורשים ישירים, כמסתבר מפרשת גוזל ונשבע על שקר (שם, ה', ה-ח), שנאמר בה:

והשיב (הגוזל) את אשמו בראשו ונתן לאשר אשם לו

ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו וכו'.

משמע, שאם יש לו גואל, הוא מקבל את הגזלה ואת חמישיתה.

ומעתה יש להניח שגם גאולת שדה של "אח אשר ימוך" (ויקרא כ"ה, כה) היא יותר זכות מחובה, כי על ידי כך הוא מגדיל את שטח שדותיו ואת הכנסתם, ואכן, מדייקים חז"ל מלשון הכתוב שם "ובא גואלו הקרוב אליו" - "מלמד שהקרוב קודם" (ספרא, שם), כלומר: מי שקרוב יותר קודם בזכותו לגאולת השדה ⁽⁵⁾.

כך משמע גם מדברי התשובה של בועז לרות במגילתנו אחר שזו הציעה לו בגורן את הצעת הנישואין (רות ג', ט) - וכנראה שהצעה זו הייתה כרוכה בגאולת השדה של אלימלך ושל מחלון - על כך השיב לה בועז בין היתר (שם, שם, ט):

ועתה כי אמנם כי גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני.

מסתבר שבועז אמר כך לא חלילה מתוך רצון להתחמק מהצעתה של רות, אלא מתוך ישרו הרב, שהניעהו להציע קודם את קניית השדה לאותו גואל "הקרוב ממנו", כמסופר בתחילת פרק ד'. אבל זה מביאני לדון תחילה במשמעות המיוחדת של לשון גאולה.

המשמעות המיוחדת של לשון גאולה במגילתנו

ראינו, שמחבר מגילתנו משתמש בלשון גאולה במשמעות השכיחה של קניית השדות (של אלימלך ומחלון מיד נעמי) על ידי אחד ה"גואלים" מקרובי המשפחה.

ברם, ליד שימוש רגיל זה משתמש מחברו בלשון גאולה גם לציון משמעות חדשה לגמרי, המיוחדת במגילתנו בלבד. כבר בהצעת הנישואין של רות לבועז בגורן היא מנמקת את הצעתה הנועזת בנימוק יחידי וקצר "כי גואל אתה" (שם, שם, ט). כלומר: עצם העובדה שבועז הנו גואל, היינו: קרוב משפחה לבעלה המת של רות, עובדה זו מחייבת אותו, לדבריה, (והחובה היא מוסרית בלבד, כאמור לעיל) "לפרש את כנפיו עליה", היינו: לשאתה לאישה.

ובסמוך לזה משתמש המחבר כעשר פעמים בלשון גאולה במשמעות מפורשת של לקיחת רות, אלמנתו של מחלון, לאישה על ידי אחד מגואליו קרוביו. שש פעמים בתשובת בועז לרות על הצעתה (שם, שם, יב-יג). "ועתה אמנם כי גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני וכו'". וארבע פעמים בתשובתו-סירובו של "הגואל" (שם, ד' ו): "לא אוכל לגאול... גאל לך אתה וכו'"⁽⁶⁾.

השאלה היא: כיצד משתלבת משמעות חדשה זו של לשון 'גאל' ביתר משמעויותיו, שהכרנו לעיל, ומהו שרשה העמוק?

לכאורה, התשובה פשוטה. ראינו שהצד השווה של כל המשמעויות של 'גאל' הוא פעולת עזרה וסיוע לקרוב המשפחה המך והדחוק. אם כן, נשיאת אלמנתו, אחר שנפטר ללא בנים, היא בוודאי שיא של עזרה וסיוע אלו.

ברם, כאן נשאלת שאלה נוספת: עזרה זו לקרוב, הנקראת במגילתנו 'גאולה', למי בעיקר היא מכוונת: לאלמנה או למת עצמו?

למי מכוונת ה'גאולה' שבנישואי רות ובועז?

שורת ההגיון שכשם ש'גאולה' בשימושיה האחרים (כפי שפורטו לעיל: גאולת שדה הקרוב, גאולתו מעבדות לגר תושב וגאולת דמו מיד הרוצח) מכוונות לקרוב עצמו ולא למישהו אחר; כך גם הגאולה שבנשואי אלמנתו, כשלא הניח ילדים, מכוונת קודם כל לקרוב עצמו, גם כשהוא מת, ולא למישהו אחר. ויש סימוכין לשורת הגיון זו גם בתכנה של מגילתנו ועליהם ידובר להלן.

בכ"ז סוברים כמה חכמים, ולדעתי בטעות רבה, שה'גאולה' בנישואין אלה מכוונת בעיקרה לרות האלמנה. אברהם כהנא במבואו לרות כותב בין היתר:

"נעמי העמידה נחלת ירושתה, כל רכושה להצלחתה של רות".

מרחיב את הדיבור על כך מו"ר פרו' סגל ז"ל, במאמרו "חוק ומשפט בספר רות" (בספרו "מסורת ובקורת" עמ' 182). הוא כותב בנידון:

"וכך אף נשואי רות, עיקר הדאגה היא לרות עצמה, שלא תצא מן המשפחה".

ולהלן:

"כל עצתה של נעמי לרות במעשה הגורן באה לא להקים זרע לבנה המת אלא כדי למצוא לרות מנוח שייטב לה".

ועוד:

"רות עשתה מה שעשתה בגורן רק לטובת עצמה, כדי למצוא לה בעל הגון ובית ולא מתוך איזה רגש של חובה כלפי בעלה המת".

בדומה לזה, וכנראה גם בעקבות זה, כותב גם מר יעקב גיל במאמרו (הנזכר בהערה 5 עמ' 153 ואילך) לאמור:

"נעמי רצתה למכור את השדות של אלימלך ומחלון וכליון לגואל בתנאי שיגאל גם את רות והקשר שבין גאולת השדה לבין נישואי רות לגואל היה המצאתה של נעמי למען הטבת מצבה של רות".

לענ"ד, תפיסה פשטנית זו בדבר התכלית של נשואי רות ובועז היא בניגוד גמור לפשט הגלוי שבמגילה, מחד ובניגוד לעומק פשוטה ועיקרה המרומזים בכמה מפסוקיה מחד, ו "בין השיטין", מאידך.

הפשט הגלוי שבמגילתנו

אמרנו שהתפיסה הנ"ל היא בניגוד לפשט הגלוי שבמגילה; אכן שלוש פעמים מצהיר בועז על המטרה הנעלה של נשואי רות עם הגואל או אתו (אם יסרב הגואל):

1. ביום קנותך השדה מיד נעמי... אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו (רות ד', ה).

2. ...וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו (שם, שם י').

3. ולא ייכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו (שם, שם).

המטרה האחת והיחידה המוצהרת בזה היא אפוא "להקים שם המת על נחלתו" ולפי פירושו הקולע של רש"י, שהכל מצטטין ואין חולק עליו: "מתוך שאשתו יוצאה ובאה בנחלה ומכנסת ומוציאה, אומרים: 'זאת אשת מחלון', ושמו נזכר עליה".

יתר על כן. מבחינה זו זהה היא מטרת ה'גאולה' שבמגילתנו למטרת הייבום שבתורה (דברים כ"ה, ה-ו וכבר עמד על כך ג"ח כהן ע' 33. על ההבדלים שביניהם ידובר להלן), שאף היא מנוסחת ניסוח משולש ⁽⁷⁾ כדלהלן:

1. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת

2. ולא ימחה שמו מישראל

3. ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל.

לא נוכל, כמובן, להיכנס כאן לפירושם של הכתובים הללו, שכידוע אינם קלים ושינוים במחלוקת רבה ⁽⁸⁾. ברם, יהא פירושם אשר יהא, כוונת התורה במצוות ייבום מובעת בהם באופן די ברור והיא: שיש להנציח, באיזו דרך שהיא, את שמו ואת זכרו של האיש, שמת ללא בנים ולמנוע על ידי כך את מחיית שמו מישראל⁽⁹⁾.

זהו מבחינת הפשט הגלוי של המגילה. אבל גם עומק פשוטה ועיקר פשוטה, כפי שהם רמוזים בכמה מביטויה החוזרים בכל פרקיה - גם הם אחוזים ודבוקים באותו פשט גלוי ומקבלים את משמעותם על פיו.

עומק פשוטה של המגילה

שלוש פעמים מדובר במגילה במקומות שונים על ה"חסד" שנעשה "עם המתים", ואלה הנם בוודאי בניה של נעמי, כדעת א"ע. פעם ראשונה נאמר שהחסד נעשה למתים על ידי כלותיה של נעמי ועל כך היא מודה להן ומברכת אותן באמרה (רות א', ח):

יעש ה'' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי.

פעם שניה נאמר שהוא נעשה על ידי בועז ושוב נעמי היא שאומרת זאת ומברכת אותו על כך לאמור (שם, ב' כ):

"ברוך הוא (בועז) לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים."

ופעם שלישית נאמר שהחסד נעשה על ידי רות בלבד והפעם אומר זאת בועז לרות, כשהוא מברכה ומהללה על כך לאמור (שם, ג, י):

ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר

"חסדך האחרון" - מכוון, לפי כל המפרשים, לחסד שעשתה עם בעלה המת, מחלון.

מהו אפוא טיבו של חסד זה, שעשו ערפה, רות ובועז, ואולי גם נעמי (ועליה עוד ידובר להלן), למתים, מחלון וכליון, ושעליו חוזרת המגילה שלוש פעמים, פעם פעם בכל אחד משלושת פרקיה הראשונים?

במקום הראשון, בו נזכר החסד (א, ח), מוסיף התרגום הארמי בתרגומו החופשי הסבר זה⁽¹⁰⁾:

"דסריבתון למיסב גובריא בתר מותיהון", היינו: שסירבתן להינשא לאנשים לאחר מותם (של בעליהן) ואנו רשאים להשלים את כוונת התרגום כך: ...אלא דבקו בה, בנעמי, והלכו אחריה ליהודה, בניגוד לאינטרסים הממשיים שלהן, כמסתבר, מתוך שאיפה כמוסה ששם אולי תזכינה להינשא לקרובי המתים ועל ידי כך להקים שם לבעליהן.

במקום השני, בו נזכר החסד עם המתים (ב', כ) הרגיש גם האלשיך בטיבו של החסד ופרש:

גם אם המתים לא יעזוב (בועז), שיקיים מצות ייבום וייבם ⁽¹¹⁾ אותן, ובזה יעשה חסד עםבעלך המת".

ואילו במקום השלישי (ג', י) הכתוב עצמו מסביר את טיב החסד, אם כי בקיצור נמרץ וברמז בלבד לאמור:

"בלתי לכת אחר הבחורים אם דל ואם עשיר".

רוב המפרשים⁽¹²⁾ מסכימים שכוונת הדברים היא שרות, בגודל נפשה, ויתרה על נישואים "מאושרים" עם אחד ה"בחורים", היינו: הצעירים - והעדיפה להינשא לבועז "הזקן", משום שהוא "גואל" ושרק אתו יכלה להגשים את משאת נפשה הקדושה - להקים את שם בעלה המת.

יוצא אפוא שעשיית חסד עם המת, המתבטאת בהקמת שמו על ידי נישואי רות ובועז - היא העניין המרכזי במגילה; היא המבריחה את כל פרקיה ואיבריה לחטיבה אחת והיא עיסוקם המרכזי של גיבוריה הראשיים: רות, בועז ונעמי.

ואם למעשה החסד המרכזי והגדול הזה שבמגילה נצרף את מעשי החסד "הקטנים", התופסים אף הם מקום רב בה, כגון: הדאגה והמסירות ההדדיות שבין נעמי ורות, היחס המיוחד של בועז לרות, כשליקטה בשדותיו, ודאגתו לנעמי קרובתו; אם נצרף את כל אלה, נוכל לומר עם ר' זעירא מהמדרש (רות רבה ב', טו) (ורוב המפרשים מסכימים עימו):

מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה?

ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים!

חלקה של נעמי במעשי החסד שבמגילה

וקצת תמוה: מדוע דווקא ביחס לנעמי לא פירשה המגילה שעשתה חסד עם המתים, כמו שפירשה ביחס לרות ולבועז?

ויש לומר: מסתבר שלטעמו של מחבר המגילה היה הדבר לגבי נעמי מיותר לגמרי. כי נעמי זו, שלדברי עצמה (רות א', ג) "יצאה בה יד ה'" יותר מבכלותיה; נעמי זו, שהיא היהודיה היחידה, שנשארה מכל משפחת אלימלך - היא בוודאי חשה בכל ישותה ובכל נימי נפשה כורח לעשות את המרב ל"הקמת שם המתים" וכל-כולה הייתה דרוכה לכל אפשרות כזאת.

יתכן שכורח זה היה אף אחד המניעים להחלטתה לשוב ליהודה וזה היה גם הסיבה שראתה במסירות ובנאמנות של כלותיה אליה, גם לאחר מות בעליהן, ובייחוד בהצטרפותן אליה בשובה ליהודה - סימן ואות שגם בהן מקננת השאיפה העזה "לעשות חסד עם המתים" (וכבר שער זאת גם מלצר במבואו לרות ע' 19).

אלא שתחילה, ברוב ייאושה ובשפל מצבה, בעצמה לא האמינה באפשרות ההתגשמות של השאיפה הנעלה ההיא; ולפיכך השתמשה בטעם חוסר הסיכויים שבדבר כדי לדחות את הצטרפותן הנדיבה פעמיים ושלוש ⁽¹³⁾.

אך משנוכחה בהחלטיות דביקותה של רות בה ובייחוד משנוכחה לדעת שגם אלוקים "הקרה את המקרה" של רות ללקט דווקא בשדות בועז, מודעה ומודע בעלה - נתעודדה ותקוותה "להקים שם המת" שבה ונתעוררה בה. ובסתר ליבה החלה לרקום את תכנית "השידוך" בין רות לבועז, אף ניהלה את רות בעצותיה הנכונות, והנועזות לפעמים, למימושה של התכנית ועד לביצועה המוצלח.

כללו של דבר: נעמי ששבחה וברכה גם את כלותיה וגם את בועז על החסד שעשו עם המתים, חלקה בחסד זה הוא גדול ביותר. כי בלעדיה לא היה מתרקם "השידוך" בין רות לבועז ובוודאי לא היו מגיעים לידי נישואין ולהקמת שם המת.

והשכיל, לדעתי, מחבר המגילה לתת לעובדה זו ביטוי קולע בסופה, ב"הפי אנד" שלה, כי עם היוולד הילד - עובד - לרות, באו הנשים לנעמי וברכו את ה' על הדבר לאמור:

ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל (רות ד', יד)

"הגואל" שנולד היה בעיקר לה, לנעמי, לבעלה ולבניה, שמעתה מובטח שלא "ימחה שמם בישראל", "לפום צערא אגרא!".

גאולה וייבום

גם על עניינם של אלו ועל היחס שביניהם נכתב רבות על ידי בני ברית ובייחוד על ידי מבקרי המקרא משאינם בני ברית ⁽¹⁴⁾. כמובן, שלא באתי כאן לחזור על דבריהם, אלא להוסיף או לחלוק עליהם. רובם ככולם של החדשים סבורים, שנשואי רות ובועז, כמו גם מעשה תמר ויהודה (בראשית ל"ח) הם מקרים - ועדים - של חוק ייבום קדום, שחייב בנשואי האלמנה גם את הקרובים לנפטר, ולא רק את אחיו מאביו, כמצוות הייבום שבתורה (דברים כ"ה, ה') ושאין מצווה זו שבתורה אלא התפתחות מאוחרת של אותו חוק.

פרופ' סגל ומר גיל במאמריהם הנ"ל וכן ג"ח כהן ומר מלצר במבואו לרות - כולם שוללים לחלוטין סברא זו ומוכיחים בהוכחות רבות ומספיקות את בטלותה. ועל ידי כך הם חוזרים ומאשרים את קביעתו הקצרה של א"ע (בפרושו לרות ב', כ) ש"אין הגאולה ייבום" או את דבריו הרחבים והעמוקים יותר של רמב"ן בפרושו למעשה תמר (ברא' ל"ח, ח) שעיקרם בסופם:

וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם העניין הנכבד הזה (הייבום) הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה בכל אותם שלא היה בהם איסור השאר, וקראו אותה גאולה. וזהו עניין בועז וטעם נעמי והשכנות.

דומה, שבקטע תמציתי זה כלולים שלושה מן ההבדלים העיקריים, שבין גאולה לייבום, והם:

1. הגאולה הוא מנהג לעומת הייבום, שהוא מצווה. וככל מנהג אין חובה מוחלטת לקיימה, אלא חובה מוסרית בלבד. גם אין כל עונש על מי שאינו מקיימה, כמוכח ממגילת רות, שה"גואל" לא נענש בכלל על סירובו לגאול את רות.

2. המנהג הזה נוהג "בכל יורשי הנחלה", כלומר: בכל קרובי המשפחה - "הגואלים" – שזכותם לרשת נחלה (ולפי הכלל של חז"ל שכבר הזכרתי לעיל "בכל הקרוב (יותר) - קודם") בתנאי, שאין בהם משום איסור ערווה; בשעה שמצוות ייבום מוטלת רק על אחים מן האב ובתור שכאלה יש בהם איסור ערווה, אלא שכנראה מחשיבות המצווה, התירה התורה ערווה זו.

3. מנהג זה נקרא גאולה ואילו המצווה שבתורה - ייבום.

פרופ' סגל והאחרים מאשרים גם את ההבדלים האלה, שבין גאולה לייבום, אלא שפרופ' סגל מוסיף עליהם ולענ"ד, שלא כדין. הוא טוען שההבדל ביניהם הוא גם במטרות (במאמרו הנ"ל מע' 180 ואילך), היינו ובלשונו:

"בייבום הדאגה היא למת" ואילו "בגאולה הדאגה היא לנחלת המשפחה... וכמו שגאולת השדה באה למנוע העברת חלק מנחלת המשפחה לאיש זר, כן כנראה באה קניית רות לאשה על ידי הגואל למנוע את נישואיה לאיש זר ויציאתה מן המשפחה".

ולהלן:

"גאולת האלמנה על ידי הגואל הוא חידוש בחוק הגאולה (כוונתו למצות גאולת השדה שבויקרא כ"ה, כח). מקורה הראשוני יש למצוא במצבה הקמאי של האישה כקניין בעלה העוברת בירושה ליורשיו כשאר קנייניו".

במקומות אחרים של אותו מאמר מביע פרופ' סגל גם סברא אחרת במקצת, שמטרת הגאולה היא בעיקר "טובתה של רות האלמנה".

דומה, שבפרקים ה-ז של מאמרי זה סתרתי סברות אלו והוכחתי, שהן לפי הפשט הגלוי שבמגילה והן לפי עומק פשוטה מטרות הגאולה והייבום הן זהות לגמרי ושתיהן אינן אלא אחת והיא - "להקים את שם המת ולא ימחה שמו מישראל". וכן כותב גם ג"ח כהן בחוברתו ע' 33.

מתוך ההבדל הנוסף הראשון שבין גאולה לייבום - הבדל שבמטרות - מגיע פרופ' סגל גם להבדל נוסף שני ביניהם הנוגע יותר לתנאי קיומם. בלשונו ההבדל הוא כדלקמן:

"בייבום הדאגה היא למת ולפיכך נוהג הייבום אף במקום שאין נחלה; אך בגאולה הדאגה היא לנחלת המשפחה ועל כן היא קשורה לגאולת השדה".

מר גיל במאמרו הנ"ל מחרה-מחזיק אחר פרופ' סגל וכותב (שם, ע, 155):

"נשואי רות ובועז היו רק מטעם גאולה",

היינו: מטעם גאולת השדות של אלימלך מחלון וכליון.

לענ"ד, גם סברא זו אינה נכונה ובטלותה נובעת קודם כל מזהות המטרות של גאולה וייבום, שהוכחה לעיל.

ומלבד זאת יש לומר, שמקרה הוא שהגאולה שבמגילתנו קשורה גם בגאולת שדות, מקרה הוא שלאלימלך ולבניו היו שדות, שנעמי ירשה אותם ומשום מה בקשה למכרם; וכיוון שכך רצתה לקשור את שני מנהגי הגאולה - גאולת השדות וגאולת האלמנה - לטובת כל הצדדים הנוגעים בדבר.

ברם, לדעתי, אפשר להניח, כמעט ללא ספק, שמנהג גאולת האלמנה, בדומה למצוות הייבום, נוהג גם כשהנפטר לא הניח שדות. ואם אם אין ראיה לדבר, זכר לדבר יש. מעשה תמר ויהודה המבוסס, לדעת הכל, על מנהגי הגאולה - זה אינו קשור בכלל לגאולת שדה, כי מילת שדה נעדרת שם לחלוטין...

לעומת זאת יש בהחלט לקבל אחת ההוכחות שמביא ג"ח כהן (בחוברתו ע' 33) להבדל שבין גאולה לייבום והריהי בלשונו:

"במיוחד יש להדגיש שהטרמינולוגיה כאן (ברות) שונה מזו שבספר דברים (ובפרשת יהודה ותמר). הפועל 'יבם' כלל לא נזכר במגילת רות".

ועל זה ברצוני להוסיף כאן כמה דברים המחזקים את ההוכחה הזאת.

נכון שהפועל 'יבם' לא נזכר כלל ברות, אבל השורש 'יבם', שממנו נגזרים הפעול 'יבם' והמושג ההלכתי ייבום - כן נמצא במגילה ואפילו פעמיים, פעמיים משתמש מחבר המגילה בשם הכינוי 'יבמה' לציון היחס המשפחתי, שבין רות לערפה, שנאמר: (רות א', טו).

"ותאמר (נעמי) הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלוהיה שובי אחר יבמתך".

ואם מחברנו השתמש בכינוי "יבמה" - יש להניח בוודאות שגם ידע והכיר את הפעל הנגזר ממנו (ומקור ידיעתו - התורה, סיפור המעשה והמצווה, או החיים או - שניהם יחד!) 'יבם' ואם בכ"ז לא השתמש בו אפילו פעם אחת ולעומת זאת הרבה להשתמש בלשונות 'גאל וגאולה' - משמע שרצה להבחין בין הללו!

יתר על כן: במצות ייבום שבדברים חוזרים הלשונות הגזורים מן 'יבם' שבע פעמים, ואילו לשון גאל וגאולה, אפילו לא פעם אחת! ומפליא: שבמעשה תמר ויהודה שבבראשית משתמשת התורה בפועל 'יבם' כשמדובר ביחסי ייבום ממש, שבין אונן לתמר כדברי יהודה אליו: "בוא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך" (בראשית ל"ח, ח). אך, כשמדובר, בהמשך המעשה, על היחסים שבין תמר ויהודה, שכאמור אינם כלל מעניין ייבום, אלא מעניין גאולה, אין התורה משתמשת לא בלשון זו ולא בלשון זו.

האין יש להסיק מכאן שמחבר מגילתנו הוא שהמציא לראשונה את השימוש בלשון גאל וגאולה כדי לציין על ידם רק את המנהג, שלפיו נושא קרוב, שאיננו אח את אשת הנפטר; ברצותו להבחין בין מנהג זה לבין מצות הייבום שבתורה?!

השימוש בלשון גאולה וקנין במגילתנו

ראינו, שמחבר המגילה משתמש בלשון גאולה וקנין במשמעות משותפת, מיוחדת ויחידה במקרא - נשא אשת המת, שנפטר ללא בנים, על ידי אחד מקרוביו (לשונות גאולה: ג', ט' יב-יג ואולי גם ד', ו; ולשונות קניין: ד. י ואולי גם ד' ה); וגם במשמעותן השכיחה יותר - רכש או פדה שדה מיד קרוב הנאלץ למכרה מחמת דחקו. אלא ששימושו בשתי הלשונות על שתי משמעויותיהן אינו קובע: פעם הוא משתמש בלשון גאולה בלבד (ג' ט, יב-יג), פעם בלשון קניין בלבד (ד', ח-י) ואילו בקטע אחר (רות ד', ד-ו) של שלושה פסוקים בלבד הוא מחליף את הלשונות הללו שלוש פעמים: פותח בלשון קניין. עובר ללשון גאולה. חוזר ללשון קניין ומסיים בגאולה.

אעתיק כאן את הקטע בהשמטות קטנות, עם מספרי הפסוקים:

ג. ויאמר (בועז) לגואל חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי...

ד. קנה נגד היושבים ונגד זקני עמי אם תגאל גאל

ואם לא יגאל הגידה לי ואדעה

כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך ויאמר אנכי אגאל.

ה. ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה

אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו

ו. ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי גאל לך אתה את גאולתי וכו'

נשאלת אפוא השאלה: שימוש מתחלף זה בשתי הלשונות, האם מקרי הוא ואינו בא אלא לשם גיוון בלבד, או שהוא מכוון ומתוך טעמים המודעים למחבר, אם מטעמי עניין, אם מטעמי לשון ואם משני הטעמים יחד?

חיפשתי תשובה לשאלתי בכל מפרשי המגילה, ולא מצאתי: לפיכך אציע בזה את השערתי על שתי ההנחות הבאות:

א) גם אם לשונות גאולה וקנין משמשות כאן ובמקומות אחרים במשמעויות משותפות, הרי ביסודן או במשמעותיהן הראשוניות הן נבדלות זה מזה. שללשון קניין משמעות כללית ביותר: רכישת כל דבר ומכל מוכר, ובדרך כלל מתוך אינטרס אנכיי של הקונה-הרוכש. ואילו ללשון גאולה משמעות מצומצמת יותר. היא מכוונת רק לרכישת שדה או אישה ורק של קרוב, רכישה שיש בה משום פדות וישע לקרוב יותר משיש בה אינטרס לרוכש-הגואל. ולפיכך משמשת לשון זו גם לגאולת הקרוב עצמו מיד הגר שקנאו לעבד, או לגאולת דמו מיד רוצחו.

ב) מה שמניע את המחבר, וכל מחבר קלאסי, להשתמש בלשון זו או זו (ובייחוד כשמשמעויותיהן דומות או זהות) הוא לא רק תכנה ומשמעה של הלשון אלא גם - הצליל שלה. קשה לקבוע באיזו מידת מודעות פועל גורם הצליל אצל המחבר. על כל פנים הדבר הוכח למדי, שאצל כל משורר וסופר קלאסי יש לגורם הצליל משקל נכבד ביצירתו.

על פי שתי ההנחות הללו אנסה עתה להסביר את שמושו המתחלף של מחברנו בלשונות גאולה וקנין, שלב-שלב.

1. כשבאה רות אל בועז בגורן בהצעת הנישואין שלה ונימוקה היחידי והחד-משמעי היה "כי גואל אתה" (ג', ט), מובן מאליו שבועז צריך להשיב לה בלשון "הנופלת", על לשון "גואל". ואכן, הוא משתמש שש פעמים בלשון גאולה ובזו בלבד (שם, יב-יג).

2. אך כשבועז מציע את העסקה ל"גואל" וכשהוא פותח, לשם הבהרה, בציון העובדה שנעמי מכרה (היינו: החליטה למכור) את שדה אלימלך (ד', ג) הריהו ממשיך בלשון ה"נופלת" בד"כ על לשון מכירה ואומר: "קנה נגד היושבים ונגד זקני עמי" (שם, ד). ויתכן שהמחבר בחר כאן במילת 'קנה' שצלילה משתלב יפה עם הצליל של מילת נגד החוזרת כאן פעמים ובייחוד הוא כמעט מזדהה עם הצליל של מילת 'זקני' שאחריהן.

3. ברם, כדי לסיים את העסקה מהר ככל האפשר, עובר בועז מיד לשימוש בלשון גאולה, (פ"ד) להדגיש שלא מדובר כאן בקניה רגילה, שיש בה מקום לשקול כדאיות וכיו"ב, אלא בקניה של 'גאולה', שהיא מצווה (אמנם מצווה מוסרית בלבד כאמור) ובייחוד להדגיש "כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך". מובן שתשובתו הסכמתו של הגואל נאמרת אף היא בלשון גאולה - "אנכי אגאל".

4. לעומת זאת, כשניגש בועז להציע ל"הגואל" את חלקה השני של העסקה, נשיאת רות לאישה, הוא חוזר מיד להשתמש בלשון קניין - מדוע? - יכולות להיות לכך כמה סיבות:

א) הוא התחיל חלק זה באותה לשון שהתחיל את החלק הראשון: מה שם 'קנה', אף כאן 'ביום קנותך'.

ב) מסתבר שבסתר ליבו לא היה בועז מעונין שהגואל ישא את רות, שכן הוא עצמו רצה בה; ולא הציע אותה אלא כממלא חובה; ולפיכך, כדי לטשטש את עניין המצווה ולהבליע אותה, השתמש כאן בלשון קניין בלבד. ורגליים לדבר: בהצעה זו הוסיף בועז לרות את הכינוי 'מואביה', שיותר משהיה בו כדי למשוך את מישהו לעסקה, היה בו כדי לדחותו ממנה.

ג) המחבר בחר להשתמש כאן בלשון קניין מפני צלילה הדומה לצליל שבמילת 'להקים' (את שם המת) המביעה את עיקר מטרת העסקה.

לכאורה הטעם האחרון הוא העיקרי, מפני שלכאורה רק הוא עשוי להסביר משום מה גם בועז בהביעו את הסכמתו שלו לשאת את רות, גם הוא משתמש בלשון קניין (רות ד', ט-י). אבל, לפני שנחליט בדבר, נשוב לעיין בשלב קודם של המו"מ.

5. בתשובה להצעה האחרונה של בועז נרתע הגואל מכל העסקה ומסרב לה. וזאת הוא מביע דווקא בלשון גאולה, בניגוד להצעה, שנאמרה לו בלשון קניין (פס' ה-ו). יש בכך מעין התנצלות כאומר: הריני מצטער שלא אוכל לקיים מצות גאולה זו.

6. אבל, כשפונה הגואל לבועז שנית - ומסתבר אחר הפסקה מסוימת - באותה הצעה, הריהו אומר לו קצרות "קנה לך" (שם, ח) אולי בדומה לבועז, שגם הוא פנה אליו בתחילה באותו לשון (שם, ד).

7. בשלב האחרון של המו"מ משיב בועז את תשובתו החיובית להצעה ומפליא שדווקא הוא משתמש אז בלשון קניין ולא בלשון גאולה (שם, ט-י)!

הסבר אחד לזה כבר אמרתי לעיל. אבל באים בחשבון עוד שנים:

א) הוא משיב כרגיל בלשון שפנו אליו: 'קנה לך' - 'קניתי' וכו'

ב) ייתכן שרצה לרמוז בזה, שהיה מסכים 'לקנות' את רות לאישה כלומר: במשמעות היסודית של הביטוי 'קנה אישה', גם אלמלא היה זה קניין של גאולה: משום שהיא מצאה חן בעיניו כפי שהיא וכפי שנתגלתה לו בימי הקציר הרבים, שעשתה בשדותיו.

בין כך ובין כך, דומה שהוכחתי בזה את העיקרון שלחילופי הלשונות קניין וגאולה במגילתנו ניתן למצוא טעם או טעמים מספיקים ושאינם מקריים. וממגלתנו ניתן להקיש על מקומות אחרים במקרא ולומר, שחילופי לשונות דומות בד"כ אינם מקריים, אלא יש להם טעם ומשמעות; אם כי לא בכל מקום ניתן לגלותם בקלות.

הערות:

1. כגון: מבוא המקרא למ"צ סגל, ספר ג' מע' 698 ואילך; עיונים בחמש המגילות, מגילת רות לג"ח כהן, רוב החוברת ובייחוד "עיונים" ב', ד' ו-ו'.

2. ראה התרגום הארמי, רש"י, סגל ומלצר לפסוק וכן "מסורת וביקורת" למ"צ סגל ע' 177- 178.

3. ראה המפרשים למשמעות מילה זו ולקשיים שהיא מעוררת.

4. להוציא ממר ג"ח כהן הכותב בחוברתו הנזכרת בהערה 1 בעניין גאולת השדה, ש"גאולה זו מצווה היא". זה מנוגד לנאמר בקידושין כ"א. ולא כלול בשום מקום בתרי"ג מצוות. לכל היותר זו מצווה מוסרית ולא של תורה.

5. ראה גם בעל "תורה תמימה" לאותו פסוק וכן מאמרו של יעקב גיל "מגילת רות", חוקיה ומנהגיה "בספר זר כבוד" ע' 156.

6. כך מפרשים פסקו זה: רשב"ן ברות רבה ז', ט, התרגום הארמי לתחילת הפסוק רש"י, לד"ה 'פן אשחית את נחלתי' ואלשיך ומלבי"ם. ואילו אב' כהנא בפרושו "המדעי" לחמש מגילות ופ' מלצר הנ"ל מפרשים שמשמעות לשון גאולה שבפסוק לקניית השדה. עכ"פ מהפ' הקודם ברורה המשמעות של 'גאל' ללא כל פקפוק כהגדרתו של אבן שושן במילונו "נשא לאשה את אלמנת קרובו, שמת בלא בנים" והוא מסמיך משמעות זו על פסוקנו בלבד. אגב, הגדרה זו רשומה כבר במילונו של גזניוס למקרא, מהדורה 17. תימה אפוא על ב"י שבמילונו ערך 'גאל ב' הגדיר על יסוד אותו פסוק: "הוציא אדם לטובתו במחיר מרשות אחרים" ומוזר ביותר מה שכתב בערך זה גרזובסקי ב"מילון השפה העברית", ת"א, תרצ"ה. "נשא את היבמה לאשה". וכי רות יבמתו של בועז היתה?! ועל כך עוד להלן.

7. ומסתבר שמחבר מגילתנו הקביל את ניסוחו המשולש לשל תורה.

8. ראה רש"י, רמב"ן וספורנו לפ"ו ולכן העניין - רד"צ הופמן בפרושו לדברים מע' תעג ואילך. שמו"ב, י"ד ז: "ונשמידה גם את היורש וכבו את גחלתי... לבלתי שים לאישי שם ושארית"... כמו כן את הפסוק בישע' נ"ו, ד-ה: כה "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי... ונתתני להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם... אשר לא ייכרת".

9. השוה לנידון את הפסוק המאלף במשל האשה התקועית.

גם את היורש וכבו את גחלתי... לבלתי שים לאישי שם ושארית... וכן את הפסוק בישע' נ"ו, ד-ה: כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי... ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם... אשר לא ייכרת.

10. ואגב, הוא היחידי מכל המפרשים, שמסביר כך את החסד כבר באותו פסוק.

11. על שימושו הבלתי נכון של אלשיך במושג ייבום ראה להלן.

12. א"ע, אלשיך, סגל, בכרך בספרו "אימא של מלכות" ומלצר; ועולה על כולם הדקדיקון המצוין מר ח"צ אנוך שבחוברתו "מגילת רות" הוא מדריך להבנה נכונה זאת של טיב החסד בכ"א משלושת המקומות. ראה בייחוד ע': 17-15 וע' 30-28.

13. רות א', ח-טו וי"א שבדברי הדחייה הללו לא התכוונה אלא להעמיד את כלותיה במבחן המסירות והנאמנות, ואכן ערפה, שלא עמדה במבחן, "שוכנעה" ושבה למואב ואלו רות – דבקה בנעמי, בעמה ובאלוקיה.

14. ראה ביבליוגרפיה חלקית ועיקרית על הנושא במאמרו של פרופ' סגל (הנזכר לעיל).