ספקות במדובר על החי בפרשת שמיני
מחבר: אלקנה ביליק
ויקרא יא, דברים יד
בשדה חמד, 1962
פרק י"א שבספר ויקרא מונה שלושים ושישה שמות של בעלי חיים, שהם כשליש משמות בעליהחיים שבמקרא. מובאים בו גם שמות של קבוצות בעלי חיים וסימנים לקבוצות גדולות וקטנות: מעלי גרה ומפריסי פרסה, בעלי סנפיר וקשקשת, הולך על כפיו, הולך על גחון ועוד.
בין המורים המלמדים חומש ורש"י מצויים תלמידי חכמים, גדולים בתורה וביראה, שמדמים בנפשם כי הרחבת הדיבור על החי שבפרשה יש בה משום ביטול תורה, ובהגיעם אל פרקנו זה הם מתאמצים להסביר לתלמידיהם דיני טומאה וטהרה, מבקשים טעמים לאיסור אכילתם של בעלי החיים המצוינים בפרק (אם כי רבותינו ז"ל אמרו כי איסור זה - חוק הוא, גזרת המלך, שאין להרהר אחריה), ואילו על רשימות בעלי החיים שבפרק ועל סימניהם עוברים הם ביעף ובחפזה, כמעשהו של הקורא במגילה בהגיעו אל עשרת בני המן, או של הלומד הרגיל בהגיעו אל תולדות בני נח בבראשית פרק ו'. יש הנוהגים כך בשל מיעוט ידיעתם בזואולוגיה, ויש היודעים פרק בתורת החי, אולם ידיעתם זו היא המרתיעה אותם מלימוד יסודי של החלק הזואולוגי של הפרק, משום שהם מוצאים בו, בציון תכונותיהם של בעלי חיים מסוימים ובאחדים מזיהויו של רש"י כמה וכמה דברים הסותרים את אשר למדו בשיעורי הטבע. כותב המאמר מנסה להפריך אחדות מהקושיות המתעוררות עם לימוד החלק הזואולוגי שבפרק, אפשר ויימצאו מורים אשר ייעזרו בדברים המובאים כאן, וישיבו על ספקותיהם הם וילמדו את הפרשה בכיתה, מבלי לחשוש פן יקפחום תלמידים-ידענים בפרכות מן הכתוב בפרשה על הנלמד בשיעורי הטבע ולהפך, ומבלי לפחד שמא ידל כבודם כאשר יבואו בין המצרים וייאלצו להשתמש בסגנונו של רש"י ז"ל ולומר פה ושם "איני בקי בהם", "אין אני יודע להבדיל ביניהם" (רש"י לויקרא יא,כא) וכדומה.
יונקים
הפרק פותח במתן שני סימני הטהרה של היונקים ומציין ארבעה בעלי חיים, שמצוי בהם סימן טהרה אחד בלבד ובשל כך, נמנים על בעלי החיים הטמאים והם: הגמל והשפן והארנבת והחזיר. סימן הטהרה האחד שלהם, אף הוא אינו שלם, ויש שאינו אלא מדומה.
הגמל אינו מעלה גרה מושלם; למעלי הגרה ארבע קיבות ואילו ל"ספינות המדבר" שלוש קיבות בלבד, וחסר לו קיבת העלים. מספר השיניים שבלסתו העליונה גדול מזה שבמעלי הגרה האמיתיים כן חסרות לו, כידוע, קרניים המצויות בכל מעלי הגרה, פרט ליוצאים מן הכלל מעטים.
השפן (
Proactive) אינו מעלה גרה כלל וכלל, אכן בשעה שהוא אוכל או מתרגש, יניע את הלסת התחתונה לצדדים כדרך מעלי הגרה. מהמעי הגס של שפן משתחלות שתי בליטות שבהן הוא מאחסן, כמשוער, את הגללים בעת הימצאו במאורה הצרה, למען לא יזהם את מעונו, אפשר כי אדם, שאינו יודע פרק באנטומיה ידמה כי בליטות אלה אינן אלא מדורים של הקיבה המרובעת.
הארנבת (
Lapus) - סימן הטהרה האחד המיוחס לה, מדומה הוא. היא מניעה בתמידות את שפתה העליונה, ובשעת האכילה תניע גם הארנבת, כשפן, את הלסת התחתונה מימין לשמאל.
אשר ל
חזיר פרסתו השסועה שונה מאלה אשר לפרה, לצבי ודומיהם. לרגל החזיר ארבע אצבעות: שתי האמצעיות ארוכות ומהוות בקצותיהן מעין פרסה שסועה, אולם גם השתים הצדדיות הקצרות ניכרות למדי, ובשעת הצורך - בלכת החזיר בביצה וכד' - יפשק את רגליוויגדיל את שטח מגעה של הרגל בקרקע ולא ישקע. "דברה תורה כלשון בני אדם" (ברכות לא,א) ומאחר שבני אדם עלולים לטעות ולחשוב כי בארבעת בעלי החיים הנ"ל מצוי סימן טהרה אחד ויש בו כדי להכשירם לאכילה, באה התורה ומזהירה את מקיימיה לבל יחשבו כזאת, ולא יתגאלו בבשר פיגולים.
עופות
רשימת העופות הטמאים שבפרשת "שמיני" ארוכה היא ומונה עשרים שמות; אכן רז"ל הוסיפו את הראה שבפרק המקביל בספר דברים (יד, יג) ועוד שלושה עופות המשתמעים משלוש המלים הנוספות "למינה", "למינהו" (פסוקים יד, טו, טז). רז"ל נתנו סימנים בעופות (חולין פרק ג', משנהג') ונמצאו חכמים שנתנו סימנים נוספים ונשאו ונתנו באבחנת טיבם של עופות מסוימים (ב"סוגיה דנשר" חולין ס, ב - סה, א). וזה הידוע באשר לעופות שבפרקנו:
ה
עורב הוא היחיד שבזיהויו לא חלקו מעולם, ואילו בזיהויים של כל האחרים חלקו הדעות בתקופות השונות, בישראל ובעמים. לאחרונה היה זיהויים של רוב העופות שברשימה קבעו פסקה המחלוקת שהיתה נטושה מסביב לטיבם. הזיהוי הסופי נקבע על סמך תיאור העופות ואורח חייהם בכתובים ובדברי רז"ל, השוואה ללשונות קרובות, דברי התרגומים הקדמונים והפרשנים, ויזכר לטוב "המורה הגדול" רש"י שהביא בפירושו תרגומם של אחדים משמות העופות לשפת מדינתו, והבעלז"ים שלו נתקבלו והכניסו לקיום זיהוי קבוע (חסידה, אנפה,נץ, ינשוף, כוס דוכיפת).
אכן גם באלה שזיהויים ברור או ברור כמעט, עדיין טועים ומטעים: ה
נשר הוא ללא ספק הגייער (
Gyps fulvus ובאנגלית
Griffon Vulture). ואעפ"כ יתרגמוהו גם כיום רבים "אדלער", הוא העיט למינהו (
Aquila).
ה
שחף הוא, לכל הדעות, שמה של משפחת עופות הידועים כשחיינים וצוללים מובהקים (
Larldae), אולם הזואולוג-הבלשן הנודע ישראל אהרני ז"ל (מת בשנת תש"ו) טען בערוב ימיו, כי השחף הוא עוף מדורסי הלילה.
חמישה מהעופות הטמאים (איה, בת היענה, תחמס, שלך, קאת) זיהויים שנוי במחלוקת עד היום ולא נמצא בר-סמכא שיכריע בדבר ושיפסקו כמותו.
בבת היענה ראו במשך דורות את בעל-הכנף הגדול, ה
שטראוס (
Strutio Camelus) המיטיב לרוץ, אולם אינו יודע לעוף, אולם אהרני, הורה בספריו כי שם זה מכוון לעוף דורס לילה, ואילו ה"שטראוס" (באנגלית
Ostrich) שמו המקראי יען (איכה ד, ג) ובמשנה יכונה נעמית (כלים פרק יד, משנה יז).
מקובל הוא לראות ב"קאת" את ה-
Pelecanus הגדול, העובר בשמי ארצנו בסתיו ובאביב בלהקות גדולות והחורף בקבוצות קטנות בקרבת בריכות מים. בא אהרוני והוכיח כי הקאת גם הוא
עוף לילה והוא מצוי במקומות חרבים דווקא, ואילו הפעלעקן הוא השקנאי שבתלמוד (חולין, סג, א). ונקרא כן על שום קרום הגרון המתמתח כשק.
רוב הזואולוגים ומחברי המלונים קיבלו את הוראת השמות "יען" ו"שקנאי" כנ"ל, אולם בספרי הטבע המדויקים לא יימצאו השמות "בת יענה" ו"קאת", בשל היסוסי מחבריהם בזיהוי המוצע על ידי אהרוני.
אשר ל
עטלף הוא, לדעת הכל, היונק המעופף הידוע לרבים. בשל דמיונות לעופות הובא ברשימתם, אולם בסופה, וכן רואה בו התלמוד בע"ח בעל תכונות מיוחדות: "אף על פי שמטיל ביצים. מיניק" (ברכות ז, ב).
שרצים
בפרקנו מובאת גם רשימה של שמונה שרצים השורצים על הארץ (פסוקים כט-ל), מהם ה
עכבר (המצוי בארצנו בעשרות מינים) הוא היחיד שעל זיהויו לא חלקו מעולם.
שני לו בדרגת הוודאות הוא החולד (Spalax) הצמחוני המחבל בגינות הירק. דומה לספאלאקס הוא ה- Talpa המצוי באירופה וניזון מחרקים. יש המכנים את הטלפה - חפרפרת (עפ"י ישעיהוכ, ב); אחרים סוברים כי "חפרפרת" הוא שם נרדף לחולד, אולם צירוף המלים "לחפר פרות" שבישעיהו ב, כ נתפרש ומתפרש עד היום גם בצורה שונה לגמרי.
אף ה
לטאה ו
החמט שבשמונת השרצים - הוראותיהם קבועות ומקובלות, ומיניהם בארצנו רבים הם.
כן מקובל זיהויו של ה
כח (
Varanus) הגדול, בעל הזנב הקשה שפגיעתו קשה. חכמי מקרא, לשון וטבע זיהו את הכח שבשרצים באופנים שונים, ומשישה עשר הדרכים גבר זה האחרון!
אשר לאנקה ולתנשמת שבשרצים - טיבם לוט באפלה עד היום הזה, ומספרי הזואולוגיה המדויקים נעדרים שני שמות אלה - בשל גודל הספק - אף על פי שמחלקת הזוחלים זקוקה ביותר לתוספת שמות עבריים.
אפילו הצב שבשרצים, זיהויו מוטל בספק רב, ולא הכל סוברים כי התורה נתכוונה לבעל השריון הידוע החביב על ילדי גן הילדים. ועל גדולים מהם...
שרץ העוף
בשרץ העוף ניתנו סימני טהרה וגם הובאו ארבעה שמות של טהורים: ארבה, סלעם, חרגול וחגב. אשר לשמות האלה, יש אומרים כי הם מורים על מינים שונים, ויש אומרים כי הם מציינים ארבעה שלבים בהתפתחותו של הארבה, וקשה ההכרעה.
דברי הכתוב "כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגליים" תמוהים הם, לכאורה. בידוע כי לחרקים שש רגליים ובשל כך תקרא מחלקה זו גם בשם "ששרגליים" (Hexapoda). חכמים ניסו ליישב את הסתירה בדרכים שונות ודחוקות, אכן לענ"ד נתכוונה התורה לרגלי הליכה בלבד ולא כללה את הזוג השלישי המשמש בחרקים לעתים קרובות לתפקידים מיוחדים: לחפירה, לנתירה, לשחייה במים וכד'. חיזוק להשערה זו ישמש האמור בפסוק כ"א "אשר לא (קרי: לו) כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" - רגליים (רגלי הליכה) לחוד וכרעיים (רגלי נתירה) לחוד. "ממעל לרגליו", פירושו, לדעתי, מתנשאות, גבוהות משני זוגות הרגליים האחרות, שהן רגלי ההליכה כנ"ל.
דגים
התורה (וכן התנ"ך כולו), אינה מזכירה שמות של דגים והסתפקה במתן סימני טהרה: סנפיר וקשקשת. ותמוה הדבר: ארצנו משופעת בדגים רבים ומגוונים השורצים בנמליה, באגמיה ובשני הימים הגדולים שעל חופם תשכון...
הולך על כפיו
פסוק כ"ז מלמדנו ש"כל הולך על כפיו" טמא הוא. בא רש"י ומביא שלוש דוגמאות: כלב ודוב וחתול. אמנם משלושת אלה, הדוב בלבד הולך על כפות רגליו ואילו השנים האחרים מהלכי אצבעות הם, שלרגליהם כריות, אלסטיות לחתול וקשות לכלב ובדוחק נתאר שאלה נראות ככפות... בהמשך הכתובים חוזרת התורה ומדברת על השרץ השורץ על הארץ ונותנת בהם סימנים: "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע" וכו'. רש"י מפרש (עפ"י הכתוב בגמרא, חולין סז, ב): "הולך על ארבע" - זה עקרב, "כל" - להביא את החיפושית ואת הדומה "לדומה". התבוננות שטחית ביותר מורה לנו כי לעקרב שמונה רגליים ולחיפושית שש רגליים! בדוחק אפשר לפרש ולומר, כי העקרב הולך על ארבעה זוגות רגליים, ואשר לחיפושית - הסברים דחוקים אחדים: הגמרא התכוונה לארבע רגלי ההליכה שברבים מן החרקים שהן עיקר, או לשני הזוגות האחרונים של החיפושית, להוציא את הזוג הראשון שיכוונו לפנים כאשר למחושים. היו שפירשו "ארבע רגליים" (בניגוד לבעלי שתי רגליים ולמרבה רגליים) ארבע רגליים ויותר מזה, אולם גם פירוש זה דחוק הוא ויפה פירש רש"י (לפי הגמרא) "מרבה רגליים - זה גדל, שרץ, שיש לו רגליים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן וקורין צינטפידש".
הצבענו על קשיים בפרשה, מהם קשים הנראים רק לעיני מורה בעל ידיעות מספיקות בטבע, ומהן כאלה שגם ילד נבון ושקדן שלמד בשעורי הטבע מעט מתורת החי, מבחין בהן ותובע מהמורה תשובה והסבר. נסינו ליישב סתירות ואף הבאנו תשובות ופתרונים. מהם סבירים ומהם דחוקים ומפוקפקים ביותר. על המורה המלמד את הפרשה לדעת את תוכנה ולהכיר את בעלי החיים שבה הכר מספיק, שיניח את דעתו ואת דעת התלמידים המתעניינים בפרשה זו במידה מרובה.