עבודת הלב
"חשיבותה לבניית זהות בריאה בגיל ההתבגרות"
מחבר: רות וולף
בשדה חמ"ד, גיליון 2, 1997
יסוד מרכזי בחינוך הממלכתי-דתי הוא קירוב הדור הצעיר לקיום מצוות ולקבלת עול תורה בשמחה. היות והדבקות בקב"ה היא דבר פנימי - "עבודת הלב", מתפקיד המחנכים לסייע לפרט להתבונן בפנימיותו ולהתחבר אל עצמו, על מנת שיוכל לעבוד את הבורא בדרכו הייחודית לו.
ההתקשרות לעבודת הבורא היא דרך הרצון, המחשבה, הרגש, הדיבור והמעשה. זו עשויה לחזק את האדם ולהנחיל לו חוסן נפשי ועוצמה רוחנית, שיהיו לו למשען לא רק בעתות של חסר. להתקשרות זו תפקיד מרכזי בבניית אישיות בריאה וחזקה. חובה זו מקבלת משנה תוקף בעיקר בגיל ההתבגרות, שבו מואצת ההתפתחות הגופנית והקוגניטיבית, והנער או הנערה נדרשים למטלות רבות כגון: בניית זהות, בחירת לימודים, עבודה, הכוון כלכלי, אימוץ מערכות ערכיות, אמונות ודעות בנושאים שונים כמו - פוליטיקה, חברה, מדינה, דת, זוגיות ועוד.
זוהי תקופה שבה נדרש הצעיר לאמון ביכולתו הטבעית להגיע להישגים, לרכוש ערכים אנושיים חיוביים, להעריך את תכונותיו הייחודיות, ולהאמין ביכולתו להשתנות ולכוון את גורלו. שומה עלינו המחנכים לסייע למתבגר, להקל עליו התפתחותו זו. נראה שדרך מבטיחה לסיוע זה היא קישור האדם ל"עבודת הלב" - לתפילה.
את דיני התפילה כלל הרמב"ם בספר 'אהבה' של משנה תורה. מצוות התפילה היא חלק ממצוות עבודת ה':
"מצווה חמישית הוא שציוונו לעבדו, וכבר נכפל זה הציווי פעמיים באומרו: 'ועבדתם את ה' אלהיכם' ואמר 'ואותו תעבדו'. ואף על פי שזה הציווי, הוא גם כן מהציוויים הכוללים (כמו שבארנו בשורש ה') הנה יש בו ייחוד אחד, שהוא צווי התפילה" (ספר המצוות, מצוות עשה, ה').
ובהלכות תפילה א' א'-ג' נאמר:
"'ועבדתם את ה' אלהיכם', מפי שמועה למדו שעבודה זו היא התפילה שנאמר: 'לעבדו בכל לבבכם' ואמרו חכמים 'אי זו היא עבודה שבלב? זו התפילה'. ואין מניין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה. ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה לפי שהיא מצוות עשה ולא הזמן גרמא".
מצוות התפילה היא, אפוא, העבודה שבלב. וניתן לפרש שעבודת הלב עיקרה - הבנת הלב, הבנת עצמך ומהותך. השפעת התפילה על שיקוף רגשות ותחושות של אדם, היא עצומה. בתפילה מגיע האדם לידי ביטוי אישי, להבנה והתבוננות ברגשותיו. דיאלוג פנימי הפועל בכל אדם בתהליך התפילה, והוא מעורר את הפרט להתמודדות עם מערכי הנפש שלו, מגביר מודעות ומסייע טוב יותר להבנת משמעות החיים.
בתפילה, בדו-שיח בין האדם לאלוקיו, מגיע האדם לקירבה אל עצמו, לרגשותיו, למכלול התחושות המרכיבות את 'האני'. התפילה מביאה את האדם למודעות, היא מאפשרת לו לבדוק את נשוא רצונותיו, להעלות את תכני לבו על הלשון ולבדוק אף את תוצריו.
חשיבות רבה לתפילה בעיצוב בריאות נפשית ובעיצוב אישיות בריאה. לדעת פרנקל (1963) בריאות נפשית מבוססת במידה רבה על מתח. זה המתח בין מה שאדם כבר פעל ובין מה ששומה עליו לפעול, או כלשונו - "הפער בין הוויתו של אדם ובין מה שראוי הוא להיות" (1) - בתפילה אדם מברר בינו לבין עצמו את הוויתו מול רצונותיו העתידיים, עובדות מול ציפיות. מצב זה מזמין מתיחות תמידית אצל האדם כשצורכו הוא להגיע להומאוסטאסיס - לשווי משקל.
הפסיכולוג מסלאו (Maslow, 1954) ניתח את הקריטריונים לבריאות הנפש והם לדעתו: מודעות עצמית, קבלה עצמית, מימוש עצמי, אינטגרציה (כלומר איזון הכוחות הפסיכולוגיים השונים), אוטונומיה, תפיסת מציאות משוחררת מצורך לסלפה ושליטה בסביבה.
סביר להניח שלחלק ממשתנים אלו מגיע אדם אם עושה הוא את תפילתו קבע. אל המודעות העצמית התייחסנו בהדגישנו שעצם הפנייה לבורא עולם מקשרת את האדם למסילות לבו. הקשר הבלתי-אמצעי שבין הפרט לקונו מאפשר לו להוריד 'מסכות', להיות כן עם עצמו ועם אלוקיו, ולאפשר כך תפיסת מציאות משוחררת ובלתי מסולפת. "ואני תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם..." (תהלים, כ"ב, ז'). יכולתו של הפרט לדון בינו לבין עצמו במצבו, להתייחס לחוויותיו, להתנסויותיו, לדמיונותיו ומשאלותיו מביאה, ללא ספק, לשליטה מוגברת יותר של אדם בחייו, וממילא להתפתחות ולגדילה עצמית, שביטוייהן מימוש עצמי וקיום משאלות הלב. רוג'רס (1965) ומסלאו (1954) מאמינים שאדם פתוח יותר להגשים את מלוא אישיותו ככל שהוא אוטונומי יותר, קשוב יותר לתכונותיו הייחודיות, פתוח יותר להבנת עצמו ולקבלת עצמו. גישה זו של הפסיכולוגים ההומניסטים מתבטאת בתפילה - שיח האדם עם קונו מאפשר ראייה אמיתית של האדם את עצמו.
רבי לוי יצחק מברדיטשב אמר: "איזהו הצדיק? המצדיק הכל לפני ה'"(2). שורש המלה תפילה - פ.ל.ל.(3). לדעת פוקס (1989), משמעות השורש הנ"ל הוא שיפוט והערכה עצמית. כאשר פונים לבורא עולם בבקשה או בתודה, הכרחי, לדעתו, לבדוק ולבחון אם אנו ראויים לאותה תודה או אותה בקשה.
יכולת האדם לשפוך שיחו לפני הבורא, להיות שפל-רוח, להתפלל בלב שלם, לבקש חסד בשל יתרונותיו, ולהתוודות על חסרונותיו, מאפשרת לאדם להיות הוא עצמו, ובכך לפנות לו אנרגיה להתחדשות והתפתחות. השינוי אפשרי בבחינת - "לב טהור ברא לי אלהים, ורוח קדשך אל תקח ממני" (תהלים נ"א, יב).
התיאוריות הפסיכולוגיות הדנות בבניית זהות בגיל ההתבגרות כמו של מרסיה ;(Mercia,1980, 1976, 1966) אריקסון (Erikson 1965,1959), בלוס (Blos 1979) ואחרים, מתייחסות לתפקיד המחנכים בחיזוק הצעיר, במאמציו למצוא את עצמו. אחת מהמשימות ההתפתחותיות העיקריות של גיל ההתבגרות היא חיזוק האני. קניסטון מגדיר זהות כ"מציאת סינתזה חדשה שתחבר את העבר, ההווה והעתיד" (Keniston ,1965, עמ' 212).
לדעתו, תפקיד תחושת זהות זו הוא ליצור מבט חדש כלפי העצמי שיסבר תחושה פנימית רצופה של "אותו עצמי" עם ערכים ברורים, מטרות וציפיות. רק משהושגה זהות זו עשוי המתבגר, לדעת החוקרים שהוזכרו לעיל, לפנות למערכות שיש בהן אינטימיות, נישואין וקשרים הדדיים עם בני זוג. אריקסון (1959) מדגיש כי מתבגרים ניצבים בפני "משבר פסיכולוגי" הסובב סביב הנושא של יצירת זהות. לדעתו, אם זהות האני לא מתממשת באופן מניח את הדעת במשך תקופת ההתבגרות, קיימת סכנה שחוסר גיבוש הזהות יסכן את ההתפתחות הבאה של האני.
יוצא אפוא, שמטלה זו של גיל ההתבגרות חשובה ביותר ולדעתנו ניתן להשיגה גם באמצעות התפילה. התפילה מסייעת בבניית זהות יציבה וברורה. וכבר הזכרנו שבתפילה, בהכוונה של אדם לקונו, בעמידתו לפני בוראו, ניצב הוא בפני שאלות הקשורות לעצם מהותו, שוטח הוא את עברו, הוויתו, ומכוון עצמו באוריינטציה חיובית כלפי העתיד. לתפילה יש פן חשוב בסיוע למתבגר להתייחס לעתיד, לצפות לו ולקוות שיהא עתיד טוב. מטלות הגיל הן רבות ומטילות עול כבד על כתפי צעירים רבים. התייחסות לעתיד אופטימי חשובה ביותר בגיל זה. אוריינטציה עתידית מאפשרת לאדם לברר בינו לבין עצמו - מי הוא? במה ירצה לעסוק? מה תכליתו? מהן מטרותיו? שאלות אלו עשויות לסייע לו לבנות לעצמו זהות הרמונית ובוגרת. יכולתו של הפרט לתכנן עתיד ולהתייחס לפשר של חייו היא יסוד מרכזי בבניית מערכות נפשיות יציבות, והתייחס לנושא זה בהרחבה הפסיכיאטר ויקטור פרנקל (1963) שטען שאדם שאינו מוצא פשר ומשמעות לחייו, חווה 'ריק קיומי'.
תפילה מאפשרת לאדם מודעות - עיבוד תחומים הקשורים לבעיות ולקונפליקטים נפשיים. נוימן (1991) טוען שמודעותו של האדם מושתתת על יכולתו להכיר את מחשבותיו ואת מעשיו כשייכים לעצמו. הכרת 'העצמי' היא שהופכת את האדם לאנוש (Person). מודעות מאפשרת לאדם לבחון מצב עכשווי מול תמונת עולם אידיאלית שלו. מודעות היא תנאי עיקרי לכינון משמעויות לחיי האדם, לבחינתם וליצירתם של סטנדרטים להתנהגות. אדם המציג את תחינתו בפני האל, חושב על עצמו, מדבר אל עצמו, מתייחס לעצמו - בין באהבה ובהערכה ובין בשנאה, בכעס או בבושה. הוא יכול להפנות כלפי עצמו את מכלול הרגשות הללו, לבודקם, ולבקש שינוי מיוחל בסיוע האל.
פיתוח מודעות אצל המתבגר עשויי לקשר אותו עם תכני הנפש שלו ולכוון אותו לגילוי עצמי. לעתים קרובות רצונותיו של האדם עמומים. היכולת לפענח את מאוויי הלב קשורה לטיב ההתקשרות של האדם עם מסילות לבו. מה שעולה במודע אינו בהכרח עיקר כוונתו של האדם. ההתחברות הקבועה של האדם באמצעות התפילה, מאפשרת לו לגלות את עולמו הפנימי, לפענח את כוונות לבו ולבדוק את המנגנונים החוסמים אותו מלהגשים את מטרותיו. הפסיכולוג מרפי (1990) מדגיש, שמנגנונים העלולים לעכב אדם מלהגשים מאוויים, קשורים לאמונה שדפוסים מסוימים וסגנון חיים מסוים אינו "מגיע" לפרט.
בעת התפילה נקלטים התכנים הפסיכודינאמיים האצורים בתכני התפילה ומיוחסים אל המצב האישי של הפרט. סביר להניח שהמתפלל נעזר בתכני התפילה ובנוסחה הקבוע על מנת לתת ביטוי למשאלותיו, לתכנים החבויים אצלו בנבכי הלא-מודע. התעוררות התכנים הללו, שהאדם שואב מנוסח התפילה, הם יחסיים וסובייקטיביים לכל פרט, הם קשורים לאישיות האדם, למסיבות חייו, למצב רוחו ועוד.
האפשרות לפנות בתפילה לבורא עולם, להעלות את התכנים והמאוויים, פותחת בפני אדם פרספקטיבות חדשות של גילוי עצמי. היא מאפשרת לו לצפות את העתיד ולהעלות אפשרויות של מצבי חיים בדמיונו, ובכך היא מעניקה לו יתרון אדיר של מודעות ומשמעות לחייו. היא מכשירה אותו לכוון את גורלו באופן בונה.
תהליך העלאת הקונפליקטים המתרחש בעת התפילה, מונע הדחקה של חומרים מאיימים. מנגנוני ההגנה של הפרט מביאים אותו במקרים מסוימים להתעלם מתכנים המטרידים אותו ומפרים את שלוותו, אלא שלדעת פסיכולוגים כמו: פרויד (1933), אנה פרויד (1977) יונג (1971) ואחרים, הדחקתם של המושאים המטרידים הללו אינה מפחיתה את השפעתם, אלא ההיפך, הם עלולים להשפיע על הפרט לרעה, מבלי שהוא יהיה מודע לכך. יונג (1971) טען כי "הלא מודע יכול לא רק להביע משאלות אלא גם לבטל את משאלותיו שלו עצמו" (4). הדחקת נושאים טעונים פועלת על האדם באופן שלילי, גם ללא תודעתו.
פרויד (1902, 1933, 1953) טוען כי תהליך ההדחקה ראשיתו בילדות, בהשפעתה המוסרית של הסביבה, והוא ממשיך ומתקיים במשך כל החיים. הוא טוען כי התכנים של תת-ההכרה (חוויות טראומטיות, דחפים אסורים וכו') נשמרים בתת- ההכרה באמצעות ההדחקה. עם זאת אין הם שוקטים, אלא ממשיכים להשפיע באופן דינמי על האדם. תהליך ההדחקה לדעתו, אינו מודע לכשעצמו והוא דורש אנרגיה נפשית שהיתה עשויה להיות מתועלת לצמיחה אחרת. לדעתו, אנו חשופים לחומרים מאיימים וטעונים בכל עת, ועל האדם להתחבר אל עצמו, על מנת לנסות להעלות למודעות את מה שנקלט בלא-מודע. הדחקתם ושקיעתם של תכנים אל הלא-מודע פוגמת בבריאות הנפשית של הפרט ועלולה לפגום באנרגיה הנפשית שלו באופן שיפגע בתפקודו. הפיכת התפילה לחלק מהווי החיים של המתבגר, ההרגל לשוחח עם הבורא, לעמוד בפני הקב"ה יום יום, ואף מספר פעמים ביום, ולהתכוון בתפילה, מאפשרת מודעות לתהליכי החיים, למנגנוני נפש, למחשבות. מתבגר עשוי להתייחס כך למאוויו, להגשמת התנהגויות ופיתוח יכולתו. האנאליזה, לדעת פרויד, מעלה אל התודעה את תכני הלא-מודע האישי וגורמת ליחיד התעמתות עם קונפליקטים, אלו נעשים מודעים יותר וכך הוא עשוי להיות ער לעצמו ולבעיותיו. נראה אפוא, כי המודעות חשובה להתפתחותה של הנפש והיא אפשרית בתפילה לא פחות מאשר על ספת הפסיכותרפיסט.
בתפילה מחוזק האדם על-ידי עצמו באמצעות תהליך של המללה פנימית של משפטי התפילה. האדם חוזר ומהרהר בינו לבין עצמו על מצבי חיים שונים, מתחקה אחר הגורמים האמוציונליים ועובר תהליך של הבהרה לגבי נטיותיו, רצונותיו ודרכו העתידית.
התפילה אף מסייעת ליחיד לכוון עצמו לאוריינטציה אופטימית. היא מרוממת את האדם לדרגת אמונה רבה ביכולתו. הביטחון בה', הדבקות בו, עשויים לחזק את המתבגר ולטעת בו תקוות ואמונה להגשים מאוויי לב וכוונות באופן מעשי, בפועל. אמונת המתפלל היא:
"קרוב אתה ה'" (תהלים קי"ט) - ה' מזומן ומוכן לסייע בכל עת ובכל מקום,
"והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו" (תהלים קל"ח),
"ה' זוקף כפופים" (תהלים קמ"ו, ח),
"רצון יראיו יעשה" (תהלים קמ"ה, יט),
"צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת".
שלא כמו בעולם החיצון שם שולט אי-הצדק ובו מוגבל האדם בתחומי זמן ומקום, הרי יכולתו של הקב"ה היא מלאה, בכל זמן ובכל מקום, והיא מונחית על ידי תפיסת צדק ואמת. אדם הבוטח בניקיון כפיו עשוי לבטוח בברכתו ובישועתו של קונו יום יום ושעה שעה, ונאמר: "יענך ה' ביום צרה".
התפילה מנחילה, אפוא, לאדם ראייה אופטימית והשקפת עולם שניתן להתגבר על קשיים אף קשים ביותר, ולממש תכניות, כי הרי מדובר בהכוונת אלוקים שלא ניתן להעריכה באמות מידה אנושיות - "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם". התרוממות הרוח שהתפילה מביאה את האדם אליה, אין לה אח ורע בכל שיטה פסיכולוגית אחרת. גיל ההתבגרות מזמן משברים וקשיים רבים. התפילה עשויה אפוא, לצייד את המתבגר בכוחות נפש להתמודד ולעמוד בהצלחה בקשיי החיים.
רוג'רס (Rogers, 1965) הדגיש כי שלב חשוב בצמיחתו האישית של הפרט הוא האמונה בכוחו וביכולתו . גישה דטרמיניסטית אינה מאפשרת ראייה מעין זו. לא כן ביהדות, שבה מוטיב התשובה, התיקון, הוא יסוד מרכזי באמונה הדתית. אדם עשוי להישען על הקב"ה - "קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקווה אל ה'" (תהלים כ"ז, יא). מידותיו של הקב"ה הן מידות הרחמים והסליחה. הן נאמר על מידותיו של הקב"ה בשלוש עשרה המידות שמסר הקב"ה למשה:
"ויעבור ה' על פניו ויקרא: ה', ה', אל, רחום, וחנון, ארך אפים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון, ופשע וחטאה ונקה".
התפילה מבטאת את יכולת האדם לשאוב עידוד מהקב"ה גם בימות צרה. "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע" (תהלים, כג, ד), ואפילו אם נקבעה הגזרה הרי "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל". הכל נתון לרשותו של הקב"ה והאפשרות לתקן את הגורל היא פתח הצלה לעם וליחיד בימים קשים. הפרט ובעיקר המתבגר, עשוי לשאוב כוח מגישה זו.
מסלאו (Maslow 1962), התייחס לצרכים הפיזיולוגיים ולצרכים הנפשיים של האדם. המניעים הביולוגיים, לדעתו, טבועים באדם כפוטנציה מלידה. לאלו הוא קורא מניעי יסוד. אך קיימים גם מניעי חסך (dificiency) . אלו הם מניעים של גדילה והתפתחות. הוא מכנה אותם בשם 'מניעי-על' והם הם המביאים את הפרט לידי מימוש עצמו. בין מניעים אלו הוא מונה את הצורך לאהבה ושייכות - צורך זה מתבטא בקשר של אדם לאלוקיו. נאמר: "בנים אתם לה' אלוהיכם" (דברים י"ד, א) - העמידה של האדם יום יום לפני קונו, היכולת לשחר אליו ולאהבה אותו - "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי" (תהלים מ', ג) - התפילה עשויה לספק לאדם את הצורך לאהוב ולהיות אהוב, מקובל ושייך למסגרת כלשהיא. נמצא , אפוא, שלתפילה, לעבודת ה', לאמונה, יש ערך בקידום האדם לקראת התפתחותו האישית והתפתחותו הנפשית.
אישיות הפרט ניזונה מדימויו העצמי. תכני הדימוי העצמי הם סך הערכים, המטרות והשאיפות המעוצבות על ידי החברה, התרבות ומבנה הנפש של הפרט. דימויו העצמי של האדם מתפתח באמצעות פעילות גומלין של אדם עם סביבתו. הטמעת ההתנסויות של הפרט, חוויותיו ותחושותיו הן מכלול היוצר את זהותו העצמית.
לא תמיד שואב המתבגר דימוי חיובי ורצוי מהסביבה. אך אמונה בבורא עולם עשויה להקנות לו עידוד ממעיינותיו הוא - "ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם" (תהלים, קי"ח, ז). מתבגר עשוי להתגבר על תפיסה עוינת ובלתי מקבלת של החברה. "ה' העלת מן שאול נפשי, חיתני מיורדי בור" (תהלים ל', ד). עמידתו של אדם נוכח לחץ וסטיגמה חברתית אפשרית אם יש לו משען. תמיכה זו הוא עשוי לשאוב מקונו בכל עת ובכל שעה. ואנו מתפללים - "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (ירמיהו, י"ז, ו). הביטחון בה' בבחינת "גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה" (תהלים ל"ז, ה) - הוא משען הנגד של הפרט המבודד מול החברה. חשיבות האדם מתגמדת מול רצון האל - "כי הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד" (תהלים, ל"ג, ט).
בתפילה עומד האדם לנוכח - "שוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים ט"ו, ח). אפסותו של האדם מול גדולת האל, מנהיגה את האדם לשפלות בעצמו וכבר נאמר: "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד" (משלי כ"ה, ו). כמיהה לאלקים היא מטרתו של אדם עלי אדמות. קירבה לה', למצוותיו ותורתו, מגמדות פעמים רבות את הקונפליקטים של היחיד. הסביבה מציבה בפני האדם אתגרים רבים. יכולתו המוגבלת של האדם להתמודד עם אתגרים אלו, מביאה אותו פעמים רבות, לדימוי עצמי נמוך, לשפלות רוח. אך העמידה בתפילה לפני בורא עולם יום יום, ואף מספר פעמים ביום, נותנת לאדם את ההשראה להבין את אפסותו של בן אנוש "הן ימינו כצל עובר" מול נצחיות האל.
האמונה בגורלו והבחירה החופשית מעמידות את האדם מול הקיום האנושי אך בפרופורציות מתאימות. אדם מקבל בדרך זו תמונת עולם המאפשרת לו לגבור על מכשולי החיים. וכשלא ניתן להתעמת עם קשיי היום יום, הוא לומד לחיות לצידם, לקבלם כמות שהם. יתכן וגישה זו מאפשרת לאדם המאמין להשהות את תגובותיו, להתעמת עם דחפיו, לשלוט בהתנהגותו, לעכב את תוקפנותו, ולבנות לו בלמים במצבים של דחק וייאוש, במערכות הקשורות בינו לבין עצמו ובמערכות היחסים עם הזולת.
ניסינו לסקור במאמר זה את היתרונות שיש למאמין היהודי, אם מאמץ הוא את עקרון התפילה כאחד מיסודות האמונה. תפילה עשויה למלא פונקציות פסיכולוגיות רבות, אלו חשובות בעיקר בגיל ההתבגרות בו הפרט בונה את זהותו. חשוב, אפוא, להתמקד בהקניית ערכי המסורת, ולחזק את התודעה של קיום מצוות היהדות אצל הדור הצעיר בעיקר בשל תעצומות הנפש שמקנה האמונה לפרט. יש לקרב את הדור הצעיר לתפילה, תוך קישור התודעה למרכזים נפשיים אמיתיים, למקורות חיים. בבחינת "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".
מקורות
בובר מ. (תשי"ח), אור הגנוז - סיפורי חסידים, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב.
בלידשטיין י. (1994). התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב"ם. הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
ברוקס ס. (1977). האוטוסוגסטיה (לפי שיטת אמיל קואה), הוצאת "אלף", תל-אביב.
גרינבוים נ. (1986). ילקוט פתגמים נבחרים, הוצאת מישור, בני-ברק.
הרמב"ם (תירגם לעברית וביאר יוסף בכה"ר דוד קאפח, 1977). מורה הנבוכים, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים.
יונג ק.ג. (1971/1981). האני והלא מודע. הוצאת זמורה, ביתן, תל אביב.
מרפי ג. (1990). כוחו של התת מודע, הוצאת אור-עם, תל-אביב.
פרויד, א., (1977), האני ומנגנוני הגנה. הוצאת דביר, תל-אביב.
פרנקל י. (1963). האדם מחפש משמעות. הוצאת דביר, תל-אביב.
פרנקל י. (1982). הזעקה הלא נשמעת למשמעות. הוצאת דביר, ירושלים ותל-אביב.
Blos, P. (1979). The adolescent passage; Developmental issues, New York; International Universities Press.
Ellis, A. (1971). Growth Through Reason. Science and Behavior Books, Palo-Alto, California.
Ellis, A. (1979). Reason and Emotion in Psychology. Citadel PressToronto.
Ellis, A., & Bernard, M.E. (1985). Clinical Applications of RationalEmotive Therapy. Plenum Press, New York and London.
Erikson, E.A. (ed.) (1965). The challenge of youth. Garden City, N.Y. Doubleday / Anchor Books.
Freud, S. (1933). New Introductory Lectures on Psychoanalysis. N.YGarden City Publishing Company .
Keniston, K. (1965). Social changes and Youth in America. In: E.HErikson (ed.). The challenge of youth, Garden City, N.Y. Doubleday / Anchor Books.
Keniston, K. (1979). A "New" stage of life. The American Scholar, 39pp. 631-654.
Maslow, A.A. (1962). Notes on Being Psychology. Journal ofHumanistic . Psychology .
Maslow, A.H. (1954) Motivation and Personality, Aapper.
Mercia, J.E. (1966). Development and validation of ego-identifystatus. Journal of Personality and Social Psychology, 3, pp. 551-558
Mercia, J.E. (1980). Identify in adolescence. In J. Adelson (ed.).Handbook of adolescent psychology, New York; John Wily & Sons.
Rogers, C.R. (1965). A Humanistic Conceptian of Man, in: Farson.