תפילת הקבע בהתהוותה

מחבר: יוסף היינימן

דעות, גיליון י"ב, 1960

תקציר: אלמנטים מן התפילה היו קיימים מאז תקופת בית שני, מסגרת התפילה נקבעה על ידי התנאים והגיבוש נעשה על ידי הגאונים.

מילות מפתח: התפילה בימי התנאים, מסגרות התפילה, תפילה קבועה.

 מטרת המאמר הזה היא אינפורמטיבית: למסור בצורה תמציתית את עיקר הידיעות שבידינו היום על התהוותה ההדרגתית של תפילת הקבע, כפי שהיא נהוגה היום. אע"פ שהדבר תמוה  מאד, אין בידי הקורא העברי ספרות, שממנה יוכל לשאוב אינפורמציה זו בנקל. כמעט כל  עבודות המחקר שנתפרסמו בשטח זה נכתבו לועזית ומפוזרות בכתבי עת רבים ושונים; ולספר  מקיף ומסכם את תוצאות המחקר כולו לא זכינו מאז כתב אלבוגן, לפני כשלושים שנה, את  ספרו היסודי, שרק חלקו הראשון תורגם לעברית. בשנים האחרונות הופיע אמנם ספר עממי על  תולדות התפילה בעברית; אך ספר זה מתעלם כמעט כליל מתוצאות המחקרים ומלא השערות  כרמון. פירושו של י. בער ל"סדר עבודת ישראל" ערכו רב, אע"פ שגם הוא אינו מתחשב בכל  הנוסחים הידועים לנו, ואין עוד זכר אצלו לתגליות הגניזה הקהירית שממנה נודע לנו הנוסח  הארץ-ישראלי הקדום. ועובדה היא, שלא הודפס נוסח חשוב ומענין זה, שנודע זה למעלה  מחמשים שנה, עד היום בשום ספר או כתב-עת עברי, אע"פ שנדפס פעמים רבות בספרים  ופירסומים לועזיים! ומקום הניחו לנו להתגדר: עדיין אנו מצפים לספר מדעי-פופולרי שיסכם  את המחקרים על התפילה עד ימינו ולפירוש חדש על סידור התפילה, שיסביר לא רק את הנוסח  שלפנינו תוך השואה עם הנוסחים האחרים אלא גם יעמוד בקצרה על טיבם והתפתחותם של  חלקי התפילה העיקריים.

מסורת היא בידינו, שעזרא ואנשי הכנסת הגדולה הם שהתקינו ברכות ותפילות לישראל. ברם  אין להבין דברים אלה פשוטם כמשמעם, כאילו מאז ימי עזרא סדורות היו כבר כל תפילות  היסוד בדפוסים קבועים ובצורה אחידה. אין מפקפקים היום בכך, שיסודות של תפילת הציבור  הקבועה אמנם הונחו עוד לפני תקופת החשמונאים: אך טרם הגיעו הדברים לידי קבע גמור  באותו השלב. כבר במגילות ים המלח מצויה נוסחת הברכה "ברוך אתה א-דני" כנוסחה רגילה  למדי, אך בצדה משמשות שם גם נוסחאות אחרות, כגון "ברוך אתה א-ל הדעות", "ברוך א-ל  ישראל" ועוד. מאידך לא בא באף מקום במגילות אחרי מלות פתיחה אלה כהמשך אחד  המטבעות הידועים לנו מן ה"סדור". אבל מוצאים אנו שורה שלמה של מטבעות כאלה בספר  בן-סירא פ' נ"א (שנתחבר , כפי הנראה, עוד לפני תקופת החשמונאים), אלא ששם אין מלות  הפתיחה "ברוך אתה ה'", השגורות בפינו, מופיעות:

הודו לשומר ישראל, כי לעולם חסדו;

הודו ליוצר הכל, כל"ח;

הודו לגואל ישראל, כל"ח;

הודו למקבץ נדחי ישראל, כל"ח;

הודו לבונה עירו ומקדשו, כל"ח;

הודו למצמיח קרן לבית דוד...

הודו למגן אברהם... וכו'".

אנו רואים אפוא, שאלמנטים שונים של התפילה התהוו עוד במאות הראשונות של ימי הבית השני. יש יסוד לחשוב, ביחוד, שרוב בקשות השמונה עשרה היו סדורות עוד בימים קדומים, אך לידי גיבוש לא הגיעו הדברים.

ידיעות ברורות על תפילות בצורה קבועה יש בידינו רק מסוף ימי הבית: על תפילות הכהנים  שבמקדש, על תפילות של אנשי המעמד ועל תפילות תעניות ציבור. אין שום ספק, שתפילת  שמונה עשרה, קריאת שמע וברכותיה וברכת המזון כבר היו נהוגות זמן רב לפני החורבן; כך  נזכרת, למשל, ברכת הזימון במעשה מימי שמעון בן שטח המספר לפי תומו. ברם אף לגבי  תקופה זו של סוף ימי הבית אין בידינו אלא ידיעות מקוטעות ומקריות: נזכרה תפילה של  תעניות ולא נזכרה תפילה של ציבור שבימי חול רגילים; נזכרה תפילתם של כהנים שבמקדש, אך לא תפילת קבע של כל ישראל מחוצה לו.

רק מסוף תקופת התנאים יש לפנינו ידיעות מפורטות על תפילות מפותחות וקבועות: תפילת  שמונה עשרה, קריאת שמע וברכותיה, הלל, ברכת המזון ועוד. רק פעם אחת בסוף ימי התנאים  נזכרת הקדושה (עניית "קדוש קדוש וגו'" ו"ברוך כבוד ה' וגו'"), וחלוקות דעות החוקרים, אם  קדושה של "יוצר" או של תפילת שמונה עשרה היא זו. אין הקדיש מופיע בזמן ההוא כחלק של  תפילת בית הכנסת, אלא כתפילת סיום לדרשה הציבורית. קריאת התורה כבר נהגה כמנהג של  קבע ונקבעו הפרשות הנקראות בחגים ובשבתות מיוחדות (בהרבה מקרים - שלא כמנהגנו  היום); אך בשבת רגילה קראו, כנראה, בכל מקום שרצו כפי ראות עיניהם, ללא קביעת פרשה  או סדר בעלי הקף ידוע. עדיין מחלוקת היא בידי התנאים, אם גם היחיד חייב להתפלל שמונה  עשרה בכל יום, אם די לו ב"מעין שמונה עשרה" או בשמיעת התפילה מפי שליח ציבור. מאידך, היה נהוג שיחיד יתפלל את תפילתו הפרטית ("תחנונים") סמוך לתפילת הציבור לפניה או  לאחריה (כי רק בימי האמוראים הקפידו הקפדה גמורה על "סמיכת גאולה לתפילה").

אמירת "פסוקי דזמרה" או פרקי תהלים לפני תפילת הציבור אינה נזכרת עדיין כמנהג של  קבע; וברכות השחר לא נאמרו בציבור, אלא ע"י כל יחיד בעת קומו. נמצאנו למדים, שתפילת  הציבור בימי התנאים לא כללה אלא שני חלקים: קריאת שמע וברכותיה והתפילה - העמידה; ובימי חג נוספה על אלה עוד קריאת ההלל.

אך גם תפילות אלה לא היו קבועות קביעות גמורה. כמו שאר דברים שבעל-פה אף התפילות לא  נכתבו ולא נמסרו בנוסח אחיד. רק מספר הברכות, סדרן ותוכנן הכללי היו קבועים. עיקר ענינה  של כל ברכה סוכם בחתימתה, ובכך נקבע גם תוכן הברכה עצמה. ואילו הנוסח המילולי של  הברכה היה נתון בידי המתפלל עצמו ותלוי ברצונו ובטעמו. וגם לידינו הגיעו נוסחים  אלטרנאטיביים של אותה הברכה עצמה: "שים שלום" ו"שלום רב", "אמת ויציב" ו"אמת  ואמונה", "אהבה רבה" של שחרית ו"אהבת עולם" של ערבית ועוד. וכן אנו מוצאים שברכות  העמידה, שבנוסח א"י הקדום, היו שונות מן הברכות שבסידורים שלנו תכלית שוני - מבחינת  הנוסח המילולי, אך לא מבחינת התוכן והרעיון. לדוגמה:

הברכה שלישית: "קדוש אתה ונורא שמך ואין אל-ה מבלעדיך, בא"י הא-ל הקדוש". הברכה הרביעית: "חננו אבינו דעה מאתך ובינה והשכל מתורתך, בא"י חונן הדעת". הברכה החמישית: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, בא"י הרוצה בתשובה". הברכה השתים-עשרה: "למשומדים אל תהי תקוה ומלכות זדון מהרה תעקר בימינו  והנוצרים והמינים כרגע יאבדו, יימחו מספר החיים ועם צדיקים אל ייכתבו, בא"י  מכניע זדים".

הברכה השמונה-עשרה: "שים שלום על ישראל עמך ועל עירך ועל נחלתך וברכנו  כולנו כאחד, בא"י עושה השלום".

על חוסר נוסח של גוף הברכה מעידים גם דברי המשנה על מלכיות, זכרונות ושופרות: לא נקבעו אלא החתימות, ומספר הפסוקים מן התנ"ך שיש לאמרם, אך לא מבחרם וסדרם; ואין  צריך לומר, שלא היה קבע לדברי המבוא השגורים בפינו לכל אחד מן הנ"ל ("עלינו לשבח", "אתה זוכר" וכו'). יש ונזכר נוסח של תפילה מסויימת או קטע ממנה בדברי התנאים, כגון  תפילת ראש השנה בנוסח "החליצנו ה' אלקינו את יום ראש החודש הזה", או ברכה אמצעית (קדושת היום") של תפילת ליל שבת בנוסח "ומאהבתך ה' אלקינו שאהבת את ישראל עמך  ומחמלתך מלכנו שחמלת על בני בריתך נתת לנו את יום השביעי הגדול והקדוש הזה באהבה".  מן הנ"ל לא נשתמר הראשון באף אחד מסידורי התפילה של היום, והשני רק במנהג האטלקי  (שהוא היחיד בין נוסחי התפילה הקיימים בימינו, שבו נשארו שרידים מנוסח א"י הקדום). עוד בימי התלמוד אין נוסח מיוחד לתפילת מוסף והיא לא היתה שונה מתפילת שחרית; אלא שמישאמר את שתיהן תכופות זו אחר זו היה צריך "לחדש דבר" בתפילת מוסף, כגון "ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף".

לא נקבעה אפוא בימי התנאים אלא המסגרת: שמונה עשרה הברכות שבתפילה (הברכה  התשע-עשרה "את צמח דוד" לא נעשתה קבע אלא בבבל; ואילו בא"י לא היתה חובה לאמרה  ולא היתה נהוגה שם גם בזמן מאוחר, כפי שמתברר מכתבי-יד של הגניזה ומן הפיוטים  הארץ-ישראליים הקדומים, שאין ה"קרובות" שבהם כוללות קטע לברכה זו). וכן אנו שונים  בברכות קריאת שמע: "שתים לפניה ואחת לאחריה וכו'". אך גם לגבי מספר הברכות וסדרן  ידועות לנו עוד מחלוקות שונות של תנאים: אם יש לומר ביום טוב שחל להיות בשבת שבע  ברכות, כמנהגנו, או שמונה; אם צריך לומר הבדלה שבתפילת מוצאי שבת ברכה בפני עצמה, וכיוצא בהן. לפעמים היו אף מנהגים שונים לגבי עיקר תוכנה של ברכה מסויימת: אם פותחים  בברכה שלישית שבברכת המזון "רחם על ישראל" וחותמים "בא"י מושיע את ישראל" או  פותחים "רחם על ציון" ומסיימים "בונה ירושלים". במקרים מסויימים אף הרשו לצרף ברכות  נפרדות לברכה אחת, כגון בברכת "הביננו" וכן בברכת המזון של פועלים ש"כוללים של  ירושלים בשל ארץ".

ואע"פ שרוב החתימות הגיעו לידי מטבע קבוע, נשארו גם כאן מספר יוצאים מן הכלל: ר' צדוק  לא היה חותם בקידוש על הכוס ור' יוסי הגלילי היה חותם בברכה אחרונה שבברכת המזון  ("הטוב והמיטיב"). גם לא התנגדו, כנראה, לשימוש בחתימות אלטרנאטיביות, כל עוד ענינן  היה אחד; חלק מאלה אף נשתמרו בסידורי התפילה עד היום, כגון "שומר עמו ישראל לעד"  במקום "הפורש סוכת שלום"; "עושה השלום" במקום "המברך את עמו ישראל בשלום"; "ואותך לבדך נירא ונעבוד" במקום "המחזיר שכינתו לציון" (שתים האחרונות היו נהוגות  בנוסח א"י ונשתמרו משום מה בנוסח אשכנז בתפילות החגים). וכן יש להניח, שתיקנו רק "ברכת ירושלים" אחת לשימוש בתפילה, בברכת המזון, בברכות ההפטרה ובברכות חתנים, אלא שהיו קיימים נוסחים שונים, שבהם שימשו גם חתימות שונות: "בונה ירושלים", "בונה ברחמיו ירושלים", "מנחם ירושלים", "משמח עמו בירושלים", "משמח ציון בבניה", "מנחם  ציון ובונה ירושלים" וכן "בונה עירו ומקדשו" שבבן סירא.

ולא זו בלבד, שהתנאים לא ראו כל פסול בהימצאם של נוסחים שונים של אותה ברכה זה בצד  זה, אלא אף חייבו את הדבר; כי לא רצו שהתפילה תהפוך "קבע" גמור ושהמתפלל יחזור פעם  אחר פעם על אותן המלים ממש "כקורא באיגרת". לפיכך דרשו, שהמתפלל "יחדש בה דבר" ויוסיף נופך משלו לכל ברכה או לפחות לאחת מהן. וכן "שואל אדם צרכיו בשומע תפילה, אבל  אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר"; וכן "אם יש לו חולה בתוך  ביתו, אומר בברכת החולים, אם צריך לפרנסה, אומר בברכת השנים". נמצאו שליחי ציבור, שהיו מאריכים בתפילתם, והיו שקצרו; יש תפילות, שבהן ראוי להאריך (כגון תפילות ימים  נוראים ותעניות) ויש מקום שראוי לקצר. ומסופר עוד על ר' אלעזר (האמורא), שהיה מתפלל  תפילה חדשה בכל יום, ועל ר' אבהו, שהיה מברך ברכה חדשה בכל יום.

אמנם הקפידו בדרך כלל על שמירת המסגרת, היינו פתיחת הברכה וחתימתה, וכן סבורים  שאסור "לשנות ממטבע שטבעו חכמים", באותן הברכות הקצרות, שהגיעו כבר לידי גיבוש  נוסח מילולי, כגון ברכות הנהנין; אבל גם באלה יש מי שאומר, שהמברך נוסח ברכה משלו יצא  ידי חובה.

רק לאט ובהדרגה הגיעו לידי קביעת נוסח מילולי ולא נסתיים תהליך זה אלא בידי הגאונים. שלב ביניים יש לראות בדרישה שנשמעת לגבי ברכות מסויימות ש"צריך להזכיר בה" ענינים  מסויימים, כגון "מלכות, קריעת ים סוף ומכת בכורות" באמת ויציב או "ברית ותורה" בברכת  הארץ, או "כל שלא אמר 'ארץ חמדה טובה ורחבה' בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה  ירושלים, לא יצא ידי חובתו"; וכן "כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום" צריך לומר  ב"מעריב ערבים" "גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור".

גם כאשר נתגבש בסופו של דבר נוסח מילולי קבוע, נתקבלו, כאמור, נוסחים שונים בבבל  ובא"י; וכל נוסחי התפילות שבידינו היום מוצאם העיקרי במנהג בבל. דומה, שנוסח א"י שמר  זמן רב יותר על גמישות מסויימת ועל זכותו של המתפלל לגוון את נוסח הברכות ולהוסיף  עליו; והרי א"י היתה גם מולדת הפיוט! כך, לדוגמא, היו נהוגים בא"י נוסחים מיוחדים של  ברכות קריאת שמע של ערבית לשבת, למוצאי שבת ולחגים שונים, שבהן לא באה רק תוספת  פיוטית בסוף הברכה קבועה, כנהוג בנוסח אשכנז, אלא נוסח אחר מיוחד, שבו ענין הברכה  וענין השבת שלובים זה בזה. נוסחים אלה נמצאים עדיין בסידור רב סעדיה גאון ואחד מהם  נשתמר בנוסח איטליה עד היום; וזו לשונו: "בא"י אמ"ה, אשר כלה מעשיו ביום השביעי ויקרהו עונג שבת קדשו, מערב עד ערב התקין מנוחה לעמו ישראל כרצונו, גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור. בא"י המעריב ערבים".נוסח א"י נשתכח עם שקיעתה של יהדות א"י בימי הצלבנים וגבר עליו נוסח בבל בכל מקום. גאוני בבל הם שיצרו תוך בדיקה קפדנית של כל פרט ופרט את הנוסח האחיד של תפילות  היסוד, שהפך, בסופו של דבר, לנחלת כל העדות, אם גם נשארו - או נוצרו מחדש - שינויים  קלים פה ושם, שאינם מתבטאים לרוב אלא בהחלפת מילים מועטות אלו באלו.

בימינו אין אנו נוהגים עוד "לחדש דבר" בתפילותינו, חוץ מן ההרחבות הפיוטיות שאנו רגילים  בהן בעיקר בימים הנוראים; והנוסח שנקבע בימי הגאונים נתקבל כנוסח של חובה בכל  קהילות ישראל. אמנם לפי פסק ההלכה שבשולחן ערוך מותר לו ליחיד "להוסיף בברכותיו" והמתפלל "תפילת נדבה" אף חייב "לחדש בה דבר", אלא שאין אנו רגילים לעשות כן; ואף  המוסיף בקשה לחולה שבתוך ביתו וכדומה משתמש בדרך כלל בנוסחים המודפסים בסידורי  תפילה למטרות כאלה. גם במקום ה"תחנונים" הפרטיים שבסוף התפילה התפתחו דפוסים  קבועים של "תחנון".

אין כאן המקום לעמוד באופן יסודי על גורמי התפתחות זו, מצורת תפילה, שבה יסוד החידוש לא נפל בחשיבותו מיסוד הקבע, לתפילה שנקבעה כולה מילה במילה; אך נציין כמה מהם בקיצור. כמו התורה שבעל-פה, כך גם התפילה נכתבה במרוצת הזמן, וסידור התפילה הכתוב  שפיע השפעה רבה בכיוון לקביעות וליציבות הנוסח. יתר על כן מי שהיה זקוק לסידור תפילה,כל שכן שלא היה עוד בידו לחבר תפילות או לחדש בהן באופן חפשי בלשון הקודש. ואף על פי שמותר מן הדין להתפלל בכל לשון, הרי ידוע שרוב קהילות ישראל בכל הדורות סירבו להשתמש ב"התר" זה והקפידו להתפלל אך ורק בעברית. הוויתור על ה"חידוש" לטובת נוסח של קבע הוא המחיר ששילמו ברצון עבור אדיקותם בתפילה שבלשון הקודש דווקא. ואם יש בכך משום הפסד לגבי תפילתו של הפרט, שנעשתה פחות ספונטאנית ופחות אינדיווידואלית, הרי יצא הפסד זה בשכרה של תפילת הכלל, שלה דרושים צורה קבועה ודפוסים בלתי-משתנים. את ה"חידוש" הקריבו לטובת תפילת ציבור מסודרת ושגורה ולטובת התפילה  שבלשון הקודש, ששימשה גורם מלכד ומאחד בכל קהילות ישראל באשר הם שם.