על הצורך בהוראת הסידור בבית הספר היסודי

מחבר: ישראל תא-שמע

דעות, גיליון כ"ט, 1965

תקציר: עוסק בחשיבותו של סידור התפילה לתודעה הדתית וההיסטורית שלנו כיום, ומסקנתו היא שיש ללמד את פירוש מילות התפילה, מקורן וחשיבותן כבר בבית הספר.

מילות מפתח: סידור, תפילה, עיון תפילה.

 מבין הספרים הרבים שהיו מלווים נאמנים לעם ישראל בגלותו האחרונה והארוכה, נתייחס מקום של כבוד לספר סידור התפילות, על פני המקרא, התלמוד ואפילו ספרי המדרש. וכמה סיבות לדבר. עם התגבשותה הסופית של תורה שבעל פה כספר ערוך ומנוסח כל צרכו, בסוף תקופת הסבוראים, דחתה זו מפניה, אט אט ושלא מדעת, את חברתה שבכתב. בה, בתורה שבע"פ, מצויה ההסברה המפורטת והשלמה לתורה שבכתב, הן חלקה ההלכתי והן לחלקה הסיפורי, ובלעדיה דברי הכתוב אינם אלא כדברי "ספר החתום". מאחר ובים הגדול הזה של תורה שבע"פ נידונים במפוזר, רובי העניינים והפסוקים שבמקרא, עבר מרכז הכובד מעצמו מהמקראות אל התלמודים והמדרשים. ברבות הימים סייע גם הפולמוס הקראי בידי אותה מגמה, שכן על אף העיון המחודש לזמנו במקראות ובלשונותיהם, שהיו נזקקים לו עוד הגאונים כדי לייעל את מלחמתם, הרי שהמון העם הורחק במשך הזמן - או נתרחק מעצמו - מן העיון המרובה במקרא, "מפני הסכנה". בין כך ובין כך גלוי וידוע הוא שעד לדורות האחרונים ממש, לא היה מקובל הלימוד הסדיר והענייני במקרא כולו בין שלומי האמונה, וידוע הוא מה שאמרו על תלמידי-חכמים שהם מכירים את המקרא ע"י מובאותיו בחז"ל בלבד.

דברי חז"ל שדחו מפניהם במידה רבה, כאמור, את העיון במקרא, זכו שתהא יד הכל מהפכת בהם. מצות לימוד-תורה ואהבת תורה שהפכו לסימני ההיכר העיקריים של היהודים בכל מקום שהם, מצאו את ביטויים המעשי בעיסוק הבלתי-פוסק בתלמודים ובמדרשים. עיסוק זה הקיף את כל המוני העם, איש ואיש לפי מדרגתו ויכולתו, זה בפלפול וזה בפשט, זה בבקיאות וזה בחריפות, זה בהלכה וזה באגדה, ולכל הפחות - במדרשים השונים ובילקוטיהם. אולם נשארה גם שכבה רחבה יותר מכפי שנראה לכאורה, שלא זכתה להגיע אף לדרגה זו. ישובי הכפרים הקטנים והמרוחקים, רחוקים היו מרחק רב מכדי שנוכל לקוראם "בני-תלמוד", ובורותם הגיעה, לעתים, לגבולות האומללות. ומספרם הכולל של אלו לא היה קטן כל עיקר.

רק ספר אחד היה שליווה בנאמנות את כל שכבות האומה, בכל מקום ובכל זמן, הוא ספר סידור- התפילות. ואפילו ידיעת קרוא וכתוב לא היתה נחוצה מעולם כדי להשתמש בו, שהרי מי זה יהודי ולא ידע את עיקר תוכנו וענייניו בעל פה?

ואפילו אותם שלא היו הוגים תפילתם בפיהם, מחוסר בקיאות בנוסח ובהעדר ספרים במדה מספקת (בטרם היגלות הדפוס) או מכל סיבה אחרת, הרי הם מקשיבים לתפילתו של החזן המוציא אותם בתפילתו, והם משיבים אמן אחר דבריו. יהודי שתוכן הסידור זר לו מכל וכל לא נמצא מעולם אחד מעיר ושנים במשפחה, ורובו המכריע של העם לא רק שהיה תוכן הסידור נהיר לו, אלא שאף לקח חלק פעיל באמירתו היומיומית, ג' פעמים ביום, ויותר.

על חשיבותו המכרעת של הסידור בחיי הרוח של העם נוכל לעמוד ביתר בירור כשנבחין במספרן הרב של התקופות שהדיהן עולים מן הסידור, למרות שונותם הרבה זו מזו. ימי המקדש (הלל, תפילת מוסף ועוד), ימי פרס וימי מרד החשמונאים ("על הנסים"), תקופת יבנה (חלקים אחדים מתפילת י"ח), תקופת המדרש הא"י (פיוטים קדומים אחדים), תקופת הגאונים ("יקום-פורקן"), תור הזהר בספרד (פיוטים שונים מאותו דור כ"אדון-עולם" ואחרים), הגזרות הרבות של אמצע ימי-הביניים (קינות וסליחות רבות) ועל כולם התפילות לשלום המלכות וה"מודעות" השונות שבראש תפילות ידועות, כתפילת "כל-נדרי", ועוד. אין לך תנועה רוחנית יהודית חשובה במאות השנים האחרונות שלא השאירה את רישומה לדורות בסידור.

הקבלה חדרה לנוסח התפילה על כל צעד ושעל (פרט לשינויי-טקסט "מקומיים" - שמספרם מגיע למאות - ושנעשו מתוך מגמה להשיג ערך "גימטרי" רצוי, מתוך צרופי האותיות והפסוקים. אזכיר רק את הוספת סדר קבלת-שבת בנוסחתו המקובלת כיום, ואת סדר אמירת "בריך שמיה" שבהוצאת ספר-תורה); החסידות יצרה לעצמה ממש "נוסח" חדש מתוך הרכבה ופירוד של נוסחים קודמים, ובהרעישה את העולם ע"י הוספת "לשם יחוד" במקומות שונים בסידור; ההשכלה שברוח המסורת אף היא השאירה את רישומה בסידור מתוך חתירתה למצוא את הנוסח המקורי והנכון של התפילות השונות, ולסנן מהן את השיבושים השונים שנפלו במשך הדורות, וזאת תוך כדי ציון מקורותיה של כל תפילה ותפילה (כיוון זה נתמצה בסידור "עבודת-ישראל" המפורסם). אין צריך להזכיר את תנועת הריפורמה שתחילת מעשיה היתה עקירת הקטעים ה"בלתי-מתאימים" מסדר התפילה, ושינוי דרסטי של כל השאר.

אולם בכך לא סגי. לא רק שהסידור משקף בין דפיו תקופות שונות ורב-גוניות ולא זו בלבד שהוא נושא עמו את רישומן של כל אותן תנועות רוחניות גדולות שזכרנו, אלא שבעצם מבטא הספר את מכלול אמונות האומה, תקוותיה וציפיותיה, לשעה ולדורות. האמונה בהכרה כללית ומלאה מצד האומות באלוהי ישראל לעתיד לבוא ("עלינו לשבח"), האמונה בשיבת העם לארצו (ברכות אחדות מן הי"ח), בביאת המשיח ובתחיית המתים (שם), בנקמה באומות והרבה אחרות, מצאו את מקומן בסידור. ולא עוד אלא שי"ג העיקרים שניסח הרמב"ם בפירושו למשנת חלק נוסחו בקצרה (ובאי-דיוקים!) והוכנסו לסדר התפילה - שהרי שם הוא מקומם הטבעי.

כאן המקום להדגיש פרט נוסף. חשיבותו העצומה של הסידור בחיי הרוח של העם משתקפת לא רק בתוכנו אלא גם בתודעה העממית החיה ביחס אליו. מן המפורסמות היא מדת ההקפדה היוצאת מן הכלל מצד המתפלל כלפי הנוסח המקובל והמסור בפיו. הבא ממקום אחר והוא מבקש לשנות מן הנוסח המקובל שבבית הכנסת ידו על התחתונה בכל מקום, ומתוך שהוא מקפיד על נוסחו שלו, והם מקפידים על נוסחותיהם שלהם, באים הרבה לידי ריב וקטטה, וכנודע. ויחס זה אינו מנת חלקם של שומרי תורה ומצוות לבדם. שים לבך ותראה שהקשר האחרון - לאחר שניתקו כל הקשרים האחרים מלבדו - השומר על זיק היהדות בלב הכופר הקיצוני ביותר הוא קשר התפילה: תפילת "יזכור" במועדים קבועים ותפילת "כל נדרי" אחת בשנה. מי שאינו מחזיק באלו חזקה עליו שיצא לחלוטין מכלל ישראל.

העושר הגדול הזה מצוי בידנו, בפורמט קטן ונוח לשימוש, ואנו אף מהפכים בו כמה וכמה פעמים ביום, אלא שאין אנו מפיקים ממנו לתועלתנו הרוחנית כמעט ולא כלום. השפתיים מגלגלות כדרך הילוכן ואין איש שם אל לב. ולמה? מפני שמעולם לא נתקיימה במסגרת הקוריקולום המסורתי שלנו הוראת הסידור כנושא-לימודים. היחס המטפיזי המובהק אל התפילה, אשר היה אופייני לחלקים נרחבים ביותר מיהדות פולין והאזורים הסמוכים, ואשר לפיו פועלת התפילה את פעולתה בעליונים ובתחתונים בדרך על טבעית גרידא וכתוצאה אוטומטית-למחצה של היגוי מלותיה וצירופי אותיותיה, בצרוף עם ההשקפה ההמונית והמקובלת כי מטרתה הראשית של התפילה היא לשמש כעין אמצעי-התגוננות בפני כל צרה שלא תבוא, שני אלו הם שהיו מאז בין הגורמים הראשיים למצב זה. הוסף על כך את כל הכוונות והיחודים שניתוספו עליה ברוח זו ע"י המקובלים והחסידים, ואשר הפכו עיקר לטפל וטפל לעיקר, וזכור עם זאת שמעלת "תלמיד-חכם" היותה מתמיד את פסגת היעוד החינוכי של כל אדם מישראל - ותבין על נקלה מה קרה לו לסידור-התפילה שדחקוהו לקרן-זוית והפכוהו עניין להדיוטות בלבד.

ושבשתא כיון דעל על. גם בימינו, לאחר שנשתנה המצב הכללי תכלית-שינוי כלפי אותם הדורות, ונתהפכו המושגים והערכים, עדיין לא נתעורר אדם לתקן את העוון המשווע הזה כלפי הסדור וכלפי עיקר-חינוכם של ילדינו. בימינו אין להעלות כלל על הדעת אדם תרבותי ומשכיל אשר יחייב את התפילה מתוך אמונה מאגית למחצה או מטפיזית כנ"ל, ומתוכה בלבד. דבר זה נהיר לכל וכנראה גם לאנשי החינוך וההוראה שבינינו. כתוצאה מכך זוכים אנו לאחרונה לספרים רבים על נושא התפילה ואף ימי-עיון והרצאות לרוב מוקדשות לכך. מטרתה של הפעילות הזו היא להחדיר בלבבות את הרגשת חשיבותה של התפילה עבור המתפלל - מכל הבחינות. אין צריך לומר כי רבים מן הרעיונות המובעים בשדה-מחשבה זו אינם אלא הרהורי-לבם של אומריהם ואין מהם אלא שכר שיחה בטלה בלבד; אולם גם אותו המעט שיש בו ממש אין בו - ואף אי-אפשר שיהיה בו כל תועלת. כי זאת לדעת: הבנה יסודית וברורה של פשט התפילה מלווה בהכרה נאותה של הרקע ההיסטורי והספרותי של הקטעים השונים, יחד עם תחושה אסתטית מסוימת, הנה כתנאי בני גד ובני ראובן להבטחת רציפותה התקינה של התפילה בקרב בנינו ובני הדורות הבאים. ואין צריך לומר: מי משלא התפלל בנערותו ובבחרותו ספק אם יתפלל כל ימיו.

וברצוני להדגיש נקודה נוספת בהקשר זה: אין כלל להטיל ספק בדבר שהתפילה כהלכתה הנה אבן-פינה עיקרית ל"דתיות" בכלל. לא שאלת כיסוי-הראש היא הקובעת ואף לא שאלת היחס לבנות אלא התפילה בלבד. מי שאינו מתפלל ג' ביום אינו דתי ואף לא ייתן חינוך דתי לבניו והיפוכו במתפלל. שכן זהו תמציתו של החינוך הדתי - החינוך לתפילה. לקראת השגתה של מטרה זו אין ערך ל"ציונות" הנשמעת והנדפסת לרוב על הערך הנעלה הנשגב והמרומם, השתפכות-הנפש וכו' השזורים וטוויים במסגרת התפילה. לא זו הדרך להחדיר "תודעת-תפילה" בין צעירינו. פתטיות מילולית זו מעוררת לעג אצל כל תלמיד-תיכון, המורגל ברמת-לימודים כללית גבוהה למדי (לא יותר מדי!), והמבחין על נקלה בין פטפוט לבין דברים כהלכה.

לו למדו ילדינו, החל בכיתות הגבוהות של ביה"ס היסודי, את סדר התפילה היומיומי פרק אחרי פרק, תוך למידת מקורותיו והבנת פירושו המילולי, לו למדו ילדינו את סיבת הימצאותו של כל פרק ופרק בתוך סדר-התפילה, ולו ידעו את מעמדו בתוכה מבחינת הדין וההלכה, הרי שתוך שלש שנים - כלומר: עם היותו לבר-מצוה - מסוגל היה הילד להתפלל את תפילתו היומית כהלכתה וכטעמה - והן זהו הישג שבתנאים הנוכחיים אינו אלא בגדר אוטפיה! נער דתי ממוצע, בגיל הבר-מצוה, אינו מבין ביום חגו יותר מ- 10% מתוך תפילתו, וזו, כאמור, הסיבה הראשית לכך ששנים לאחר מכן, בסיימו את לימודיו בתיכון, יהא זונח כליל את תפילתו, ובתום שירותו הצבאי, גם את "דתיותו".

גם הגורם ההיסטורי השני להזנחת לימוד התפילה, בטל בזמננו. הרגשתו הטבעית והספונטנית של כל יחיד ויחיד כיום, היא, שאין התפילה מגן בפני צרה בלבד. הנטיה היא להדגיש את מעלתה העצמית של התפילה בתור ביטוי וסמל להשתעבדות האדם לאלקיו (קבלת עול מלכות שמים), ובתור כלי-הבעה ראשי להכרת הטוב של האדם. מטרות אלו מחייבות את המתפלל להכיר הכרה מלאה את תוכן התפילה ולהבינה כהלכה. כל שאינו מסוגל לכך מובטח לו שיתרחק מן התפילה מיד לכשיעמוד על דעתו.

וכאן צריך לומר עוד דבר אחד, והוא החשוב בעיני: כיום אין עוד לומר שהערובה היחידה כנגד "עם-הארצות" הנה לימוד התלמוד. בימינו יהודי שאינו יודע את קורות עמו ואת תרבותו בכלל, הריהו קרוב יותר למדרגת עם-הארץ מזה שאינו בקי בששה סדרים. קשה עלי הדבור בנושא זה וחושש אני שיחשדוני בכוונות שלא נתכוונתי אליהן, אולם ייאמר: להיטותם הרבה של העומדים בראש החינוך הדתי בארץ אחר הוראת מקצוע המשנה והתלמוד בבתי-ספר - מתוך שהם רואים בו את אחד מיסודות התודעה היהודית האמיתית - ועד כדי הוראתו כחובה לבנות, להיטות זו יסודה בטעות מכריעה.

חשיבות רבה לאין ערוך להוראה מסודרת של נוסח התפילה, של יום יום ושל שבת, ועל ידה ירכוש הנער מבלי-משים ידיעות רבות ומקיפות בתחומים רחבים של קורות עמו, תרבותו וספרותו, אמונותיו ודעותיו.

מימושה של הצעה זו קשור בקשיים רבים, מהם שניים עיקרים: חוסר-זמן וחוסר כוח-אדם מתאים לתפקיד. מספר השעות הכללי מצופף בלאו-הכי במקצועות אחרים, חשובים אולי לא פחות, ואם נבקש להעמיס על תכנית הלימודים גם מקצוע חדש זה, יהא עלינו בהכרח לוותר בתחום אחר, והבחירה קשה. חמור יותר הוא חוסר כח-אדם מתאים לתפקיד זה, הדורש מן המורה התמצאות רבה בשטחים רבים ושונים. אפשר לומר בודאות שדרושה לשם-כך רמת השכלה אוניברסיטאית, ורמה כזו בבי"ס יסודי נדירה ביותר. מ"מ אין האחראים לכך יכולים לפטור את עצמם מלדון בבעיה. מה עוד שהקוריקולום הנוהג בבתי הספר הממלכתיים-דתיים אינו בנוי כהלכה והגיע הזמן, לכל הדעות, להכניס בו תוכן חדש שיתאים למציאות התרבותית של ימינו.

אסיים בדבריו של פרופ' אברהם ברלינר: "מן ההכרח, שהוראת הסידור בבית-הספר הדתי על כל מחלקותיו תתקדם ותצליח על-ידי קריאה מדוקדקת והסברת תוכנו המדוייק. הוראה זו צריכה להיות תפקיד רציני וקפדני של בית-הספר".