ספרות עזר בהוראת התלמוד

מחבר: יוסף היינמן

דעות, גיליון כ', 1962

תקציר: סוקר את ספרות העזר להוראת תלמוד בשנת תשכ"ב, ועומד על הצורך להכין ספרות עזר מתאימה לצרכי התלמידים.

 לספרות העזר הדידאקטית יש חשיבות מכרעת בהוראת התורה שבעל-פה בבתי-הספר לסוגיהם. שכן אין התלמיד שבימינו - ואף תלמיד בית-הספר הדתי בכלל - חי בארבע אמות  של הלכה. אדרבא, ייחסו אל החומר התלמודי וההלכתי אינו אוהד מלכתחילה, לפי שחומר זה  מסובך וסתום ודורש התגברות על קשיים רבים, ולא עוד אלא שאף מבחינת תוכנו ודרכי  החשיבה המשמשות בו יוצר הוא בדרך כלל תחושת זרות מובהקת. הרבה מאוד תלוי אפוא  בדרכי ההוראה; ובמידה שיש בכלל סיכוי להצליח בהוראת התלמוד בבית הספר, מותנית  הצלחה זו במחשבה חינוכית-מיתודית רבה, ובלעדיה כמעט ומובטח הכישלון. אך אין לדרוש  מכל מורה, שהוא עצמו יתווה לו את הדרך ואת הגישה. אפילו היו המורים כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה - לרבות את תורת ההוראה עצמה, שאף זו תורה היא  וצריכה לימוד - הרי גם אז אי אפשר היה לצפות לכך שימצאו את הפנאי הדרוש להתכונן לא  רק מבחינת לימוד המקורות וידיעתם על בוריים אלא אף מבחינת יצירת דרכי הוראה  משלהם. צריך אפוא לתת בידיהם את הכלים הדרושים, וכלים מעולים דווקא.

יש ויש ספרים, ספרונים וחוברות שכולם מיועדים להקל על המורה במלאכתו זו. וכיוון  שהמדובר הוא לרוב בחוברות זולות, בעלות היקף מצומצם, הצצות מדי פעם - לרוב בלי תכנון  ובלי יד מכוונת - מן הראוי הוא לנסות פעם לסקור את המצוי בשטח זה ולבדוק, אילו הם  מכשירים יעילים. שכדאי שירבו להשתמש בהם, ואילו אינם כשרים לתכליתם. ובכלל אין כל  העוסקים בהוראת המקצוע יודעים, מה קיים בשטח זה ומה עוד חסר; אילו צרכים סופקו  ואילו טרם באו על ספוקם. ברשימה זו אנו באים לעסוק בחלק מספרות זו ובייחוד לסקור  אחדים מן הספרים החדשים שהופיעו בזמן האחרון. ומן הראוי לדון אף בחוברות קטנות  בכובד ראש, שכן הן הן הקובעות בסופו של דבר את הצלחת המקצוע במידה רבה.

ספרי הלימוד

נפתח בספרי לימוד שהם צורך ראשון בכל מקצוע. בתי הספר הדתיים, שרגילים בהם ללמד  משנת הלימודים הרביעית או החמישית גמרא (ומשנה) ממש, כמעט ואינם זקוקים לספרי  לימוד מיוחדים.

הוצאות זולות של גמרות - או של פרקי גמרא בודדים - מצויות בשוק בשפע: ולגביהם יש  לבוא רק בדרישה צנועה אחת: שיודפסו בצורה פחות רשלנית ועל נייר טוב יותר ממה שנהוג  היום. ספרי הקודש המסופקים לבתי-הספר לרבות גם חומשים ובייחוד סידורים - "מצטיינים" בטיבם הגרוע ובצורתם המכוערת, בדפוס מטושטש ובדמותם הדוחה; ולא זו  הדרך לחבב את התורה על הילד בגיל הרך. ושמא הגיע הזמן שמשרד החינוך יפקח גם על הצד האסתיטי ועל המראה החיצוני של ספרים אלו וילחץ על המו"לים, המפיקים רווחים גדולים  מהדפסת ספרים אלה בכמויות עצומות, להמציא כלים נאים הראויים לשימוש.

"תלמוד לתלמיד"

אין כאן המקום לדון בשאלה העקרונית, אם אמנם נכונה היא שיטה זו הפותחת בהוראת  הגמרא מתוך "גמרא ממש" כבר בשנת הלימודים החמישית. דומה ששום שיקול חינוכי או  דידאקטי לא יצדיק את הדרך הזאת, אלא שכאן נגררים אחרי אותה המסורת הדורשת  להתחיל בהוראת הגמרא מן הגיל הרך ביותר, ללא התחשבות כל שהיא ביכולת-התפיסה של  הילד ובמידת נכונותו והכנתו ללימוד זה. ברם גם אם חייבים ללמד את הבנים כבר מגיל  תשע-עשר גמרא דווקא, כיוון ש"המסורת" (האשכנזית, שבינתיים כופים אותה גם על עדות  המזרח!) ו"דעת הקהל" דורשים זאת, הרי אין שום הצדקה להתחיל בהוראת סוגיות שלמות  או פרקים שלמים מתוך ספרי גמרא רגילים בלי כל הכנה שהיא, ולו רק מבחינת בזבוז הזמן  העצום הכרוך בשיטה זו. בשביל אותם בתי-ספר המוכנים לסטות מן השגרה ולתת בידי  התלמיד בשלבים הראשונים ספר המותאם לצרכיו מצוי היום ספר העונה על כל הדרישות  הענייניות, המתודיות והאסתיטיות: שני הכרכים של "תלמוד לתלמיד" לי. א. אפרתי וי. בורגנסקי. כאן נעשתה עבודה למופת, לא רק מבחינת מחבר החומר, דירוגו וריכוזו לפי  נושאים, אלא גם מצד תשומת הלב ל"קטנות", שהן הן הקובעת הרבה בחינוך ובהוראה, כגון: צורה טיפוגראפית מאירת עיניים, פיסוק מלא, תוספת מלון ארמי בסוף הספר, נספח המסביר  את ה"ריאליה" וכיוצא באלו. אין שום ספק שאותם הילדים שילמדו שנתיים לפי ספר זה, שהוא "פרוזדור לתלמוד" במלוא מובן המלה, לא זו בלבד שלא יפסידו, אלא יתקדמו מהר פי  שניים, לכשייכנסו לטרקלין אחרי הכנה שיטתית כזו.

בית הספר התיכון הכללי

בבית הספר התיכון הכללי מאידך כמעט אי אפשר בלי ספר לימוד מיוחד, שכן שם קובעת  התוכנית ללמד לקט של קטעים וסוגיות שונות ממסכתות רבות. אין אפוא להימנע מהדפסת  ספרי לימוד שיכילו את הלקט הזה. ילקוטים כאלה פורסמו על ידי עורכים ומו"לים שונים; ועל אף ההבדלים הניכרים שביניהם מבחינות שונות, תמוה הדבר מאוד, שרובם ככולם  מתעלמים מכמה דברים, שהיה בהם כדי להקל הקלה של ממש על הלומד המתחיל. מלבד  בחוברת של אופיר, אין אף באחד מהם מלון ארמי, לא "סדר הדורות" עם נתונים  ביאוגראפיים על החכמים הנזכרים בסוגיות ולא רשימת מונחים תלמודיים. נכון שאת כל  אלה אפשר למצוא בספרון-עזר מיוחד - "אשנב לתלמוד" לד"ר ע"צ מלמד; אך אין שום  סיבה, שלא יומצא לפחות מקצת החומר הנזכר בספר הלימוד גופו. אך יש גם ליקויים יותר  מהותיים. ברוב הספרים האלה ניתן ליד פירוש רש"י גם ביאור נוסף של העורך (מלבד בחוברת  של ד. בר ספרא, שאין בה ביאור, ושל י. צ. כנר, שאין בה פירוש רש"י). אין צריך לומר, שביאור כזה הוא הכרחי, על מנת לאפשר לתלמידים לפחות חזרה על החומר הנלמד, ושמא אף  מידת מה של הכנה. ואין כאן המקום לבדוק את הפירושים הללו לפרטיהם; אך זאת ניתן  לומר, שכולם חסרים דברי מבוא מספיקים לכל סוגיא וסוגיא, שיהא בהם הסבר קצר וקולע  של גופי ההלכות הנידונות. ואף זאת: בכולם משולבים ההסבר והתרגום של הקטעים  הארמיים זה בזה במידה כזאת, שאין התלמיד יכול לעמוד מתוכם על מובנן של המלים כלל, אלא יבין לכל היותר את תוכנו הכללי של הטכסט מבלי שידע לתרגמו. היה גם אפשר לצפות  לניסיון להבליט הבלטה חזותית את מבנה הסוגיא על ידי הדפסת כל שלב בשקלא-וטריא  בפסקה נפרדת, תוך ציון (בפנים או בפירוש) של תפקידו כגון: קושיא, דחיה, סיוע מן המשנה  וכיוצ"ב - דבר שיש בו כדי למנוע במידה רבה שהתלמיד המתחיל יתבלבל ויאבד לגמרי את  ראיית הסוגיא בשלמותה, על מבנה ועל שלביה. ומעניין שאחד העורכים הנ"ל עשה עבודה  מעולה מבחינה זאת בחוברת שפרסם בשנת תש"ה שיש בה כל המעלות הנזכרות ועוד אחרות: אלא שבאותו ספר לימוד שחיבר לאחרונה והנמצא בשימוש בבתי-ספר רבים ויתר על כל  ה"תחבולות" האלה - וחבל!

"אלו מציאות", תלמוד מבואר, לא. מ. נפתל

מבחינת השימוש באמצעי עזר מן הסוג הנזכר מצטיין ספר אחר: "אלו מציאות", תלמוד  מבואר, לא. מ. נפתל, שאמנם אינו מיועד לשימוש בבית הספר (על אף דברי ההסבר שבעטיפה, הקובעים בין השאר שהספר הוא גם בשביל התלמיד והמורה) אלא "למשכיל ולסתם אדם  מישראל שנפשו חשקה בתורה" ושלא היו בידיו עד היום כלים שימושיים ללימוד עצמי של  תלמוד. את המטרה הזאת משיג הספר בשלמות. מלבד הביאור המלא, המצטיין בהגדרות  ברורות וקולעות ואינו מזניח לא את הסברת המינוח ולא את הניתוח של מבנה הסוגיא (ולא  רק מן הצד הפורמאלי, אלא גם מצד הפונקציה המעשית של כל אחד משלביה), מצויים כאן  כל אותם האמצעים, שבעזרתם ניתן להבהיר את החומר ללומד המתחיל: טבלות, כותרות  וכותרות-משנה לכל שלב ולכל תת-שלב בדיון, "ביאורי מונחים ומושגים לפי סדר אלף-בית  בסוף הספר, ואולי חשוב מכולם: פתיחות המעמידות את הלומד על טיב הדיון שלפניו, וסיכומי סוגיות, המאפשרים לו ראיית המהלך והתוצאות של הדיון הממושך והמסורבל  בראייה מקיפה. בביאורו מפרט המחבר כל פרט ואינו מדלג על שום נקודה הדורשת הסבר  בשביל מי שאינו מצוי בעולמו של התלמוד, ובמקרה זה האריכות היא ראויה לשבח. ברם  לתלמיד בית הספר אין צורך להגיש פירוש מפורט כל כך, שכן יכול הוא לסמוך על הסברי  המורה ועל הבירור בכיתה, ואין צריך לומר שאין המורה זקוק לביאור מפורט כזה. אך טוב  יעשו מורי התלמוד, אם יעיינו בספר הנידון, לא כדי ללמוד מתוכו את פירוש הסוגיות, אלא  כדי להיווכח, הסבר קולע מה הוא והגדרה מדויקת מה היא; כיצד מסכמים עניין וכיצד  מכינים את הלומד, שבשבילו הסוגיא כולה סתומה, חסרת משמעות וחסרת תכלית, לקראת  הלימוד על ידי דברי מבוא מספיקים ומתאימים.

הוראות נושאים מיוחדים - דינים

בבית-הספר הדתי, כאמור, לא דרושים ספרי לימוד להוראת התלמוד עצמו, אלא לתחומים  מיוחדים, כגון הוראת הדינים. ספר כזה הופיע זה עתה: "קונטרס מצוות התלויות בארץ" מאת הרב ח"ז גרוסברג; וכפי שמציין י. ג. בדבריו "עם הספר" הוא בא למלא חסרון גדול. ברם כשניגשים לבדיקת הספר עצמו מתעוררים רגשות מעורבים. ראשית כל מצוין בדברי  הפתיחה הנ"ל שהספר מיועד להינתן בידי המורה והתלמיד כאחד. שמא לא ירדתי לסופם של  הדברים. אך אין אני מבין כיצד יכול המורה לשאוב את ידיעותיו מאותו הספר המצוי בידי  תלמידיו. וכבר כתב הרב ד"ר אוקס בספרו על דידאקטיקה של הוראת הדינים (עמ' 24): "בשום אופן אין להסכים לכך שגם למורה ישמש כמקור ידיעותיו רק אחד הספרים  המקוצרים והמעובדים, שמתוכם הוא יסכם עם התלמידים את הדינים שנלמדו". ולא זו בלבד, שאין בספר "הערות למורה" מיוחדות, אלא אף זו שאין הוא מציין בשום מקום את  מקור ההלכות בש"ס, ברמב"ם או בש"ע, וכיוון שכך יש לראות את הספר שלפנינו כספר  לימוד המיועד לתלמיד בלבד ולהעריך אותו בתור שכזה. לשבחו של הספר יש לציין, שהוא  מרצה את עיקרי הדינים בצורה מסודרת ובלשון מובנת. בכל זאת בולטים לעין כמה חסרונות: מלבד הקדמת פסוקי התורה לכל פרק נותן המחבר את  הדינים עצמם בלבד בלי כל ניסיון לנמק אותם ולהסביר את טעמיהם. כבר לפני יותר מעשרים  שנה התווה הרב יעקב ברמן את הדרך להסברת הדינים על ידי שילוב דברי אגדה בהם ועל ידי  הבלטת מגמתם הדתית-חינוכית; ואף הרב אוקס בספרו הנ"ל (עמ' 35) מדגיש: "מן הנמנע  הוא לדעתי שבכיתה ח' לא ייעשה בלימוד הדינים הנסיון להסביר את המצוות" (והרי את רוב  דיני המצוות התלויות בארץ יש ללמד לפי התוכנית בבית הספר הממלכתי-דתי בכיתה ח!). מובן שאפשר לטעון, שזהו תפקידו של המורה, ולא של ספר הלימוד; אך מניין ישאב המורה  את החומר לכך, כל עוד אין בידינו ספרי עזר מיוחדים למורה?

הליכות עולם

מבחינה זו עולה על הספר הנ"ל ספרו של יצחק אריגור "הליכות עולם", השואף באופן שיטתי  לבסס את הדינים על קטעים נבחרים מספרות חז"ל ומספרות המחשבה. אם נשווה את שני  הספרים מבחינת פרטי הדינים עצמם המוגשים בהם - במידה שהם עוסקים באותם התחומים  - מתברר אמנם, שהרב גרוסברג מרחיב ומאריך יותר בפרטים; אך ספק אם כל אלה באמת  נחוצים, (כגון דיני ערלה בחו"ל, ערלה של גוי, ערלה ומעשר של עץ הגדל בעציץ וכיוצ"ב). מאידך יש בריבוי הבאת "יש אומרים" שבספר משום טעם לפגם בספר לימוד המיועד לשימוש  בבית ספר; כי בשעה שמלמדים הלכה פסוקה, מוטב שתהיה חד-משמעית. על אף האריכות היחסית יש הלכות היוצאות מקופחות וסתומות - והן בדרך כלל אותן  ההלכות המהוות בעיות מעשיות בוערות במציאות של היום. כך מציין המחבר לגבי תרומה  (כולל תרומת מעשר) בימינו רק זאת: "והיום שהכול טמאים, הכהן אסור באכילתה, ואף הוא  שורפה אם נטמאה אלא שהוא רשאי ליהנות ממנה בשעת שריפתה, כגון תרומת שמן - להדלקה, וכן מותר לו להאכילה לבהמתו ולעופותיו, בתנאי שלא תהיה בהם שותפות  לישראל" (עמ' 20). מלבד זאת שהתנאי המוזכר בסוף הוא חומרה יתירה, שפוסקים אחרים  חולקים עליה הרי יש להניח שתלמידים בגיל ההתבגרות יעלה על דעתם לשאול, כיצד שורפים  או מאכילים לבהמות כהן כ- 100000 (במלים: מאה אלף) תיבות פרי הדר, שהן תרומת מעשר  של יבול שנתי המגיע היום לכעשרה מיליון תיבות. ואם כאן מתעלם המחבר מכל ניסיון לתאר  את הבעיה המציאותית ולהעלות הצעות כלשהן לפתרונה למעשה, הרי בדיני מתנות עניים  שוגה הוא את השגיאה ההפוכה: הוא מקבל את המציאות שכמוה כביטול המצוות למעשה. ואלה דבריו (עמ' 79): "והיום לא נהגו בלקט שכחה ופאה אפילו בארץ ישראל, מפני שלא  יימצא עני אשר יטריח עצמו לילך לשדה וללקוט, שכן טרחתו מרובה על שכרו. ואף על פי  שאילו כל ישראל היו מקיימים מצוות נתינת המתנות היה כדאי לו לעני לטרוח, הרי לפי  המציאות של היום לא כדאי להם לילך וללקוט, ולכן לא חל דין מתנות עניים". אף כאן תמוה  כבר עצם הפסק, שיש בו משום קולא גדולה - ויש פוסקים שמערערים עליו - שכן המנהג שלא  לעזוב לקט שכחה ופאה נוצר ונשתרש בשעה שעוד אפשר היה לטעון, שרוב העניים בארץ גוים  הם; וקשה להצדיק אותו היום שעניי ישראל מצויים לרוב. אולם לא על המסקנה ההלכתית  באנו להשיג, כי אם על הגישה החינוכית: האם התעלמות מן המציאות מחד והצדקה בטענות  מפוקפקות של המנהג השגור, שיש בו משום עקירת המצוה מן השורש, מאידך הן הן הדרכים  לחנך נוער מתבגר לקבלת עול מצוות? בצורה כזו אפשר להגיש את החומר רק לתלמידים  המוכנים לקבל את הכול מלכתחילה בלי פקפוק (ושמא יש כאלה בישיבות), אך לא לתלמידי  בית-הספר הדתי המודרני (ובייחוד התיכון), השואף עדיין לטפח בחניכיו יכולת ורצון של  מחשבה עצמאית וביקורתית. בשביל נוער המסוגל לחשוב בעצמו ואינו מוכן לקבל כל דבר  בתמימות כיוון ש"כך כתוב" יש בקטעים הנזכרים משום סכנה ממש, שלימודם לא זו בלבד  שלא יקרב אותו לקיום מצוות, אלא ישפיע השפעה שלילית ויוליד רגשי זלזול כלפי ההלכה.

י' קופרמן, לימוד סוגיות בתורה על פי המקורות

נפנה כעת לסוג אחר של ספרות עזר, שאינה מסתפקת בהגשת המקורות עצמם אלא מדגימה  גישה דידאקטית חדשה להוראת החומר. נפתח בנסיונו המעניין של הרב יהודה קופרמן  ב"לימוד סוגיות בתורה על פי המקורות". חוברות אלה מיועדות לאו דווקא לשימוש  בבית-הספר אלא אף ללומד המבוגר, ברם יכולות הן לשמש לפי דעת מחבר גם חומר לימוד  בכיתה תיכונית גבוהה. כאן מובא לקט מקורות מן התלמוד ומפרשיו ומפרשי המקרא, שיש  בהם כדי ללבן את "הסוגיא" - כגון פרשת עדים זוממים - לכל פרטיה ומכל בחינותיה. מלבד  בירור מושגי ההלכה עצמם מוקדש מקום לא מועט גם ל"טעמי המצוות" ולהשקפות  המתגלמות בהלכות הנלמדות, וכן לבירור מדרשי ההלכה שבעניין. המחבר השקיע עבודה  עצומה בבחירת קטעים מתאימים מתוך כל ספרות הראשונים והאחרונים, והם שזורים אלה  באלה במלאכת מחשבת ומתלכדים לחטיבה אורגאנית אחידה המקפת את הנושא בשלמותו. על הלומד מוטל התפקיד - על ידי שאלות הדרכה - להבחין בין הפירושים והדעות השונים  והמנוגדים, לבררם ולעמוד על נימוקיהם. (רק בחוברת י הושמטו שאלות ההדרכה "והמלאכה  נעשתה ע"י העורך" ואיני יודע משום מה ויתר כאן על האפשרות של ניצול החומר גם בדרך של  עבודה עצמית של התלמיד.) ודאי שלדרך זו של לימוד יש יתרונות עצומים: הוא יוצר מתח  והתענינות, הוא מוסר תפקיד פעיל ללומד ודורש ממנו מאמץ מחשבתי של ממש, ששכרו - הרגשת הסיפוק שבגילוי הפיתרון - בצדו. מלבד זאת עדיפה דרך לימוד זו אף על לימוד גמרא  "לפי הסדר" בכך, שהוא מעניק ללומד את התחושה - הנכונה - שהקיף את העניין בשלמותו  ומכל צדדיו. אין החומר קל מבחינת תוכנו; יש כאן הבחנות למדניות דקות, בעיות מסובכות,  בירור שיטות שונות וכיוצ"ב.

עיקר מטרתו של המחבר הוא, כנראה, שילוב לימוד התורה שבכתב (דהיינו "החלק ההלכתי  שבה") בבירור ההלכה לכל פרטיה, כפי שהיא עולה מן המקורות התלמודיים וממדרשי  ההלכה תוך כדי ניסיון להטעים, שבפירושיהם של בעלי המדרש יש לראות את עומק פשוטו  של מקרא. ברם אל נשכח, שהמדובר הוא בהוראת התורה שבכתב (בבית הספר התיכון) המחבר עצמו מודה בכך, שבדרך זו ידרוש לימוד של פרשה אחת בת שבעה פסוקים בפרשת  שופטים, למשל, פרק זמן רב (של חודש לפחות), ועל כן מציין הוא עצמו שניתן לנצל רק חלק  מצומצם מן החומר המוגש בבית הספר התיכון ושהמורה יבחר לו מתוך החוברות את אותו  המעט הנראה לו מתאים לשימוש בכיתה. נוסף לכך אפשר להטיל מדי פעם עבודה עצמית  (עבודת שליש) על פי אחת החוברות. ברם אם כך הדבר, מדוע מכין המחבר סדרה של עשר  חוברות לפרשת שופטים בלבד? מלבד שאלת הזמן הדרוש לדרך לימוד זו יש גם לפקפק בעצם הגישה: האם יש ללמד תורה שבכתב בבית הספר התיכון הדתי אך ורק באספקלריה של  הלכה? דומה שיש בכך משום חד צדדיות מופרזת, ושאין להתעלם בתיכון בהוראת המקרא - כולל חמישה חומשי תורה - מבחינות אחרות, כגון הצד הספרותי והמימד ההיסטורי  (שבחוברות שלפנינו אינו קיים כלל). ואף לגבי עצם הניסיון להציג את מדרשי ההלכה כפשוטו  של מקרא יש מקום לשיקולים שונים מבחינה דידאקטית. גם בלימוד הגמרא עצמה עלולים מדרשי ההלכה לגרום קשיים, שכן לא בנקל יסכים תלמיד בית-ספר תיכון, שנתחנך לקרוא  ולנתח טכסטים בעין בוחנת, לקבל כל מדרש כפשוטו של מקרא. וכבר דן בשאלה זו פרופ' כ. כ"ץ וקובע, שלגבי מדרשים הרחוקים מן ההגיון הפשוט מוטב שהמורה יעיר על כך, ש"תוקף  ההלכה אינו תלוי במקורה על- פי מדרש, שההלכה קדמה לדרשה וזו לא באה אלא לתת לה  חיזוק וסעד".

ובייחוד נדמה, שאין סיכוי רב לשכנע ילד דובר עברית, בעל חוש טבעי לדרכיה ולתחבירה של  הלשון, שפירושים מסוימים של המלבי"ם ושל אחרים הבנויים על לוליינות לשונית-דקדוקית  יש להם על מה לסמוך. האם באמת יש טעם להביא פירוש הטוען שמובן הביטוי "עד חמס" הוא "עד שלא היה במקום המעשה", כיוון ש"לשון חמס משמש גם לעניין הסרת הדבר  ממקומו" (א, עמ' 14) או את דברי המלבי"ם הבאים (לעניין ההלכה "כאשר זמם ולא כאשר  עשה"): "וזהו שאמרו: כבר נאמר 'ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים', נראה  לי שהרי אומר שייענש על מה שזמם לעשות, ובעוד שזמם לעשות ולא עשה עדיין היה אחיו  קיים ואל יתחייב בעוד הנידון בחיים" (עמ' 31), או פירוש כגון: "... דרשינן מדכתיב 'לענות בו  סרה', מייתורא הוא, דלא בעי למכתב 'בו', דהא כתיב 'כי יקום עד אחד באיש' אלא ודאי הכי  קאמר, לענות בעצמו של עד סרה" (עמ' 13). דומה שעל כגון אלה ניתן לומר: על הראשונים - מדרשים מסוג זה שנפגשים בהם אגב לימוד סדיר של גמרא - אנו מצטערים, ואתה מלקט לנו  עוד כאלה באופן שיטתי מכל הספרות הפרשנית! ואף במקום שדברי המפרשים קולעים לפשט, לא תמיד יש צורך להביאם, כגון פירושו של המלבי"ם שהמלה "העד" ("והנה עד שקר העד") אינה פועל (כלומר: זמן עבר) כי אם שם תואר (כלומר: שם עצם) (עמ' 12); שכן בוודאי לא  יוכל לעלות על דעתם של דוברי עברית ש"העד" היא צורת פועל בעבר, ומיותר לחלוטין לרשום  בשולי פירוש זה את השאלות: "מה הפירוש האחר למלה הזאת אותו שולל המלבי"ם? הסבר  על פי הדקדוק את פירושו של המלבי"ם!".

אך אם באנו לחלוק על ריבוי פירושים מאולצים לכתובים מן הסוג הנ"ל ועל הגדרת דרך  לימוד זו כלימוד מקרא, אין זאת אומרת שאנו שוללים את השיטה עצמה. אדרבא ואדרבא  כאן לפנינו ניסיון מקורי וחשוב לסלילת דרך לימוד פורה. אלא שבעל כרחך אתה אומר, שהחומר המוגש והטיפול בו שייכים לתחומה של תורה שבעל פה. הווה אומר, ש"סוגיות" אלה  יש ללמדן לצד לימוד הגמרא הסדיר, או שמא - בשלבים מסויימים - אף במקומו וכדאי מאד  לתבל מדי פעם אף בבית הספר התיכון הדתי את הלימוד הרצוף של גמרא, שבו עלול התלמיד  להתעייף מדיון ממושך בפרטים בלבד, בסוגיות כאלה המעלים לפניו את דמותה של מצוה  מסויימת בשלמותה על כלליה, טעמיה ועקרונותיה. ושמא רצוי היה לנסות וללמד כך דווקא  תלמידים מתחילים בגיל המתבגר (בתיכון הכללי), שכן שיטה זו, אף על פי שהיא דורשת  מאמץ מחשבתי (ובכך יש לראות יתרון), מקלה עליהם מבחינת הקשיים הטכניים הרבים, שהמתחיל נתקל בה מבחינת המונחים, הלשון, המבנה של הסוגיא וכיוצ"ב. (אמנם לשם כך  יהיה צורך במהדורה "קלה" יותר של החומר).

ואשר להתרקמות ה"סוגיא" מסביב למקרא דווקא, הרי אין היא לא הכרחית ולא מהותית; ובסוגיית "בל תוסף" (חוברת בת 32 עמוד!), למשל, אין היסוד שבמקרא מכיל אלא שני חצאי  פסוקים בלבד! ואפשר - וכדאי! - לערוך סוגיות לפי אותה השיטה ממש אף על נושאים שאינם  קשורים במקרא כלל, כגון על פרקים מסוימים שבדיני ממונות, למשל הלכות שכירות, מקח  וממכר וכדומה (ואז תשמש במקום "הפרשה" כציר מרכזי המשנה, למשל).

לא בכל מקום נוסחו השאלות כהלכה (כגון: "מה המיוחד שבמלה 'סרה' המתאים אותה  לפרשתנו העוסקת ב"הזמה' " - א, עמ' 12; או: "מהו הקשר, על פי המלבי"ם, בין שני חלקי  הפסוק לשיטת הספרי" - א, עמ' 21); ומוטב היה להימנע משאלות פלפול (כגון: "הוכח כי  שיטתו של הרמב"ם בענין עדים זוממים היא עקבית והגיונית, אפילו יקבל את טעמו של הטור  בעניין נאמנותה של הכת השנייה" - א, עמ' 25). כן נפלו טעויות פה ושם - על אף עבודת  ההדפסה המעולה, שנעשתה בקפדנות: א, עמ' 16 4 20, מלמטה "מקרה שלפנינו; עמ', שו' שורה אחרונה צ"ל (כנראה) "ואין העדים באים לחייבו אלא דבר שבין כך ובין כך חייב בו". וכן משונה הנוהג להדפיס "אלוקינו" וכיוצ"ב; וממה נפשך: אם יש קו מפריד בין אל"ף  ללמ"ד, מדוע עוד צריך קו"ף במקום ה"א? ומאימתי נוהגים לכתוב "אלוקים אחרים" (ב, עמ' 14)? ובכלל קשה להבין את ההקפדה שלא להדפיס את שמות אל"ף למ"ד כצורתם, כשבראש  הספר, בפרשה מן המקרא, הם באים ללא שינוי, וממילא כבר חלים על החוברות דיני ספרי קודש. ברם אין בכל אלה, כמובן, כדי לגרוע מערכה של עבודה מענינת וחשובה. ולואי  שהמחבר ימשיך בדרכו (אף על פי שיש מקום לשקול שינויים ותיקונים מסוימים לאור האמור  לעיל).

"שיעורים בתלמוד" לא. א. הלוי

סדרה אחרת של ספרי עזר מיועדת היא להוראת התלמוד למתחילים בבית הספר התיכון  הכללי: "שיעורים בתלמוד" לא. א. הלוי. המחבר רואה כנגד עיניו את התלמיד, שחסרה לו כל  זיקה למסורת היהודית וכל שכן למחשבה ההלכתית של התלמוד, וסבור, בצדק, שאי אפשר  ליצור יחס חיובי אל ההלכה הפורמאליסטית-היבשה אלא אם כן מגלים לתלמיד את טעמיה, את תורת החיים והשקפת העולם המתגלמות בה. ועל כן הוא מציע לפנינו סדרה של  שיחות-מבוא לקטעי הסוגיות השונים, שעיקרן הוא כמעט תמיד העלאת המשמעות העקרונית  של ההלכה הנדונה ושל דרכי הדיון. כבר שמותיהם של הפרקים מעידים על המגמה: "מתי  חייב אדם לטרוח למען חברו" (מבוא לדיני השבת אבידה), "ענשו של בדאי", "גמילות חסדים  אין לה שיעור" (מבוא לפרק המפקיד), "דיבור כמעשה", "ניכרים דברי אמת" וכהנה וכהנה. האמצעי העיקרי שבידי המחבר הוא שילוב דברי אגדה ומאמרי חז"ל בחומר ההלכתי והארת  פנימיותה של ההלכה על ידי דברי החכמים עצמם בענייני "אמונות ודעות". כאן עומדת לו  בקיאותו בספרות האגדה וברקע ההיסטורי של התקופה. ואכן ניכן הדבר יפה, שחוברות אלה  נתחברו על ידי מלומד, שכל שבילי המחקר התלמודי נהירים לו. בדרכים אלה מצליח הלוי, למשל, להפוך את לימוד המשנה הראשונה שבפרק המפקיד, המסובכת והסתומה, לדיון  מעניין ומעמיק בנושא "אדם צריך להוציא עצמו מן החשד", תוך הדגשת הרתיעה שחשו רבים  בימי המשנה להישבע אפילו שבועת אמת. וכן משלב המחבר את הדיון הקשה והבלתי-מובן  ללומד המתחיל בשאלה "כיצד מקנה אדם דבר שלא בא לעולם" ואת התשובות מן הסוג  "נעשה כאומר לו לכשתיגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו", הנראות לו  לתמיד כפלפול-סרק וכהעמדת פנים משפטית-פורמאליסטית, בסדרת שיחות מאלפות הממחישות את העניין על-ידי דיאלוגים ומקרים קרובים למציאות של ימינו (ואגב מעמידות  אותנו על הבדלים חשובים בתפיסת חכמי א"י ובבל את השאלות הנידונות). במקום הרגשת  זרות ותדהמה העלולה לאחוז את התלמיד המתחיל נוכח סוגיא כזו נוצרת התעניינות וקרבה  על ידי דיון ער ומרתק.

בחוברות אלה מדגים המחבר שיטה מועילה ומעולה של הוראת התלמוד. ברם שוב אנו  נאלצים לחלוק על דרך השימוש בחומר זה, שמציע הוא עצמו. לפי דברי המחבר מיועדות  החוברות לתלמיד; ואילו למורה מוקדשות הערות בסוף החוברות (המכילות בעיקר ציוני  המקורות ומקבילות) ומבואות בתחילתן. אך כאן נשאלת שאלה מעשית: אם חוברות אלה עם  שיחות-ההסבר הממצות שבהן נמצאות בידי התלמיד, איזה תפקיד נשאר למורה. הווה אומר, העבודה השחורה של הוראת הטכסט הארמי ושל פיענוח הסוגיא עצמה על קשייה הטכניים  (ואת הצד הזה של הבעיה פוטר המחבר במשפט אחד במבוא). לא ייתכן לשלול מן המורה את  האמצעי העיקרי להחיות את החומר וליצור מתח על ידי אותן שיחות-המבוא המצויינות המודגמות פה; שכן אם החוברת נמצאת בידי התלמיד יכול הוא לקרוא שיחות אלה בעצמו  עוד לפני השיעור, ולעבודה שבכתה נשארים רק תפקידים מפרכים, שטרחתם מרובה והסיפוק  שבהם מועט. אלא על אף דעתו של המחבר עצמו, אין לתת את החוברות בידי התלמיד, כי אם  בידי המורה והוא יווכח מהן איך לפוח רוח חיים בסוגיא יבשה. ובכך ערכם של החוברות  שלפנינו, שמהן ילמד המורה את אומנות שיחת-המבוא ושיחת-הביאור.

עדיין מרובים צרכינו בתחום ספרות העזר שטרם באו על סיפוקם: אין עוד בידינו ספרי לימוד  מעולים לכל השלבים; אין עוד חוברות לעבודה עצמית לבית-הספר התיכון (הכללי והדתי); ובייחוד מקופח עדיין המורה, שכן אין לנו כמעט ספרים, שעיקר תכליתם הוא להדריך אותו  ולהקל עליו את מלאכתו. כאן דרושים שני סוגי ספרים: ילקוטי פירושים למסכתות הנלמדות  בבתי-הספר, שיגישו למורה במרוכז את מיטב המקורות והפירושים. גם לקט כזה יכול לחברו  רק מי שמצטיין לא רק בבקיאות אלא אף בחוש דידאקטי ובנסיון בהוראה. מלבד אלה  זקוקים אנו לסוג יומרני יותר של ספר עזר למורה, שיתווה לו את הדרך להוראת פרקים או  סוגיות מסוימים. ספר כזה צריך להכיל מבוא לכל עניין שיסביר את יסודותיו ההלכתיים  (ובמידת-מה אף את ההיסטוריים) ואת ה"ריאליה" ויביא את כל המקורות הדרושים  בשלמותם: וכן הצעות לחלוקת החומר ליחידות, לבניית השיעורים ולדרכי הוראה מתאימות לכל סוגיא, תוך ציון הקשיים המיוחדים העלולים להיווצר והדגמת דרכי פתרונם.

המלאכה רבה. עד היום מקצוע התלמוד הוא מעין שדה בור מבחינה דידאקטית על אף  תרומותיהם החשובות של יחידים בתחומים בודדים. ותבוא ברכה על כל מי שיגלה יזמה   וכישרון לסלול דרכים חדשות, ובלבד שידע את מלאכתו ויעשה את מלאכתו אמונה.