הגנן

מחבר: רבינדרקא-נת טאגורי

מתורגם לאנגלית על ידי המחבר, ומאנגלית על ידי דוד פרישמאן

התקופה, ספר ראשון, 1918

 מבוא:

רוב הזמירות על האהבה ועל החיים, שתרגומן מתןך הלשון הבנגלית נתון לפניכם מהספר הזה, נכתבו הרבה קודם שנכתבה הסדרה של השירים הדתיים, שנתפרסמו בספר  "גיטני'אלי". לא בכל מקום נעשה התרגום מילה במילה. יש שבאו דברי המקור מקוצרים  ויש שנתחדשו מעיקרם. 

א.

העבד

עשי-נא עם עבדך חסד, המלכה!

המלכה

הנה כלתה האסיפה ועבדיי הלכו כולם. למה-זה איחרת עד הרגע האחרון?

העבד

כי-פטרת את-יתר העם, לכן זאת עת לי: -

באתי לשאול את-הנשאר עוד למען האחרון בעבדייך ונתתיו לו.

המלכה

מה-יש לך לייחל עתה, אם-ככה איחרת?

העבד

שימיני לגנן בגן פרחייך.

המלכה

מה הדבר הזר הזה אשר אתה מבקש?

העבד

מכל-יתר מלאכתי אנח את-ידי.

את חרבותיי ואת-רומחי אשליך ארצה.

אל-נא תשלחיני לארצות רחוקות.

אל-נא תצוויני לצאת למלחמות חדשות.

רק שימיני לגנן בגן פרחייך.

המלכה

מה-משפט העבודה הזאת?

העבד

משמרת היא לימי שבתותיך.

את משעול הדשא הרענן אנצור, אשר שם תתהלכי יום יום בבוקר,

ואל-כל אשר תדרוך כף רגלך ונשאו לך פרחים עייפים למות את ברכת תהילתך.

במחצלתך אניעך בינות לענפי הספטפרנה,

אשר שם יביט הירח המתחדש מבעד לעלים והתאמץ לנשק את-כנף שמלתך.

בשמן בושם אמלא את-המנורה אשר עם-מיטתך,

ואת-הדום רגלייך אכסה בצבעי סנדלוס וכרכום ושמתי לו מראות נפלאים.

המלכה

מה-תשאל בשכרך?

העבד

כי תתניני ואחזיק בידיך הקטנות, הענוגות מני ציצי הלוט,

וענדתי על-אצבעותיהן שרשרות פרחים.

כי תתניני ואמשח את-כפות רגלייך משחת טרפי האשוקה האדומה,

ואת שמצי האבק אשר ידבק אליהן אעביר בנשיקות פי.

המלכה

את שאלתך רציתי, עבדי: גנן תהיה לי בגן פרחיי.

 ב.

ראה, המשורר! הערב הולך וקרב - ושיער ראשך הפך לבן.

הבבדידותך בשיחך עם לבך שומע אתה את סוד אחרית הימים?

הערב בא, אמר המשורר, ואני פה אורב ומקשיב,

- כי יש אשר איש מן הכפר יבוא לקרוא לי גם אחרי נטות היום מאוד.

מחכה אנוכי פה - כי יש אשר שני לבבות תועים ורכים יקרבו זה אל-זה,

וארבע עיניים לוהטות תתחננה אלי לשיר להם שירים,

לבעבור אשבית את הדממה אשר מסביב להם ולבעבור אהיה להם לפה.

מי יארוג להם את-ליבות זמירותיהם,

אם-אנוכי אשב על-שפת החיים לבעבור חקור את-המוות ואת-אשר מעבר לגבוליו?

כוכב הערב הנמהר הנה חלף.

לבת המדורה אשר עם משרפות המתים הולכת הלוך ושקוע אצל הנחל המחריש.

הנה עדת שועלים צועקת מחצר בית שומם לאור הירח המתחבא.

ואם עובר-אורח נטש את-ביתו ועד-הלום יבוא לשבת פה הלילה,

להקשיב נטוי ראש אל-קול ההמולה מתוך החשכה,

מי זה ילחש על-אוזנו את מסתרי החיים,

אם-אנוכי אסגור את דלתותי לבעבור גאול את נפשי אני מכבלי המוות?

אין דבר כי שערי הפך לבן.

צעיר אני וזקן אני בכל עת כצעיר כל יושבי הכפר הזה וכזקן בהם.

על שפתי רבים שחוק מתוק ותמים, ועורמה נוצצת בעיני אחרים.

בעיני רבים דמעות אשר תשטופנה לאור היום,

ודמעות לאחרים אשר תתחבאנה במו-אופל.

ולכולם חפץ בי, ואין לי עת לחקר את אשר מעבר לחיים.

שנותיי כשנות כל איש ואיש - ומה לכם אם שערי הפך לבן?

ג.

בוקר השלכתי את מכמרתי אל תוך הים.

העליתי מחשכת התהום חפצים נפלאים למראה ונפלאים ליופי

- רבים הזהירו כמו-שחוק,

רבים נוצצו כמו-דמעות,

ורבים להטו כלחיי כלה.

ובשובי עם שלל יומי הביתה,

והנה יושבת חמדת נפשי בגן וקוטפת לה בעצלתיים עלים מעלי פרח.

רגע פסחתי על הסעיפים - ואחר הנחתי לפניה את כל צידי אשר העליתי, ואעמוד מחריש.

והיא הביטה בי ותאמר:

 "מה הדברים הזרים האלה? - לא ידעתי אל מה יסכנו לי!"

אז אוריד ראשי בכלימה ואל לבי אמרתי:

 "אמת, לא במלחמה לכדתים, לא בשוק קניתים - לא הם המתנות הראויות לה".

ואחר-כן עמדתי כל-הלילה ואשליכם אחד אחד החוצה.

בבוקר באו עוברי אורח, לקטו אותם ויסיעום לארצות רחוקות.

ד.

אויה לי, למה בנו את-ביתי על-יד הרחוב אשר עם שוק הרוכלים?

הנה הם אוסרים את סירותיהם עם סבלותם אל המקום אשר שם עצי.

הנה הם באים והולכים, ואחר-כן ישובו איש איש כאשר יהיה עם-לבו.

ואני יושב ומתבונן בהם - ועתי חולפת.

ולגרשם לא אוכל - וככה עוברים ימי.

לילה ויום נשמע קול פעמי רגליהם על-יד דלת ביתי.

לשווא אזעק: "לא ידעתיכם".

רבים מהם ידועים לאצבעותיי, רבים - לריח אפי,

ויש אשר ידעם גם הדם בתוך גידי, ורבים ידועים לחלומותיי בלילות.

ולגרשם לא אוכל - ואני קורא להם ואומר:

"קומו בואו אל-ביתי כל אשר חפץ, קומו בואו!"

בוקר יריע הפעמון במקדש.

והם באים ואת סליהם הם נושאים בידם.

רגליהם אדומות כשושנים, ועל-פניהם אור השחר החדש.

ולגרשם לא אוכל - ואני קורא להם ואומר:

 "בואו אל גני ולקטתם לכם פרחים, הבו בואו!"

בצהרים ישמע קול הגונג בשערי הארמון.

לא ידעתי על מה עזבו את מלאכתם והמה צובאים על יד גדרי.

הפרחים אשר על שערת ראשם חוורו ויבולו והקולות אשר לנבלם יגעים.

ולגרשם לא אוכל - ואני קורא להם ואומר:

 "הצללים אשר תחת עצי קרים, בואו, רעי!"

בלילה ישרוק הצרצר ביערות.

מי זה הניגש בלאט אל דלתי ודופק חרש?

את-הפנים לא אראה היטב וקול ודברים לא אשמע.

דממת השמים רובצת מסביב.

ולגרש את אורחי המחריש לא אוכל

- ואני מביט אל פניו מן החשכה ורגעי החלומות עוברים.

ה.

אין לי מרגוע. צמא אנוכי לרחוקות.

נפשי יוצאת בשאלתי לנגוע אל-שפת מרחקים נעלמים.

הוי, אתה ה"שם" הגדול, הוי הקול הקורא לי אשר לחלילך!

ואני שוכח - תמיד אני שוכח

- כי אין לי כנפיים לעוף

וכי אסור אני לנצח אל מלוא כף העפר הזה פה.

זועף אני וחדל שנה, נכרי אני בארץ נכריה.

ונשמת אפך באה אלי ולוחשת לי תקווה אשר לנצח לא תבוא.

ולשונך קרובה ללבי כלשון ארץ מולדת.

הוי מרחק אשר נכסף, הוי הקול הקורא לי אשר לחלילך!

ואני שוכח - תמיד אני שוכח

- כי את הדרך לא ידעתי, וכי אין לי סוס אשר לו כנפיים.

חרש אני משמוע - ואני בקרב לבי הולך ונוסע.

ובקדור השמש ברגעי שממון, והייתה לי תמונתך למקסם חזון על פני תכלת השמים.

הוי הגבול אשר לאפסי עולם, הוי הקול הקורא לי אשר לחלילך!

ואני שוכח - תמיד אני שוכח

- כי שערי ביתי סגורים כולם, ואני פה יושב גלמוד!

ו.

בכלוב הייתה הציפור האחוזה, ביער הייתה צפור הדרור.

ובבוא עתן ותיפגשנה, כי ככה היה גורלן.

ו

צפור הדרור קראה:

"הבה, אחותי חמדה, הבה נעופה היערה".

וצפור הכלוב צפצפה:

"אלי בואי, הבה נשב בכלוב הזה שתינו יחדיו".

אז תענה צפור הדרור:

"הנה דלתיים ובריחים - אי מקום פה לצפור כי-תפרוש כנפיים?"

"אוי לי", קראה צפור הכלוב, "אין ענף למושב ברקיע השמים".

וצפור הדרור קראה:

"שירי לי, אחותי חמדה, שירי לי משירי ארצות היער".

וענתה צפור הכלוב:

"שבי פה עמדי ואורך וידעת את חכמת מלומדי השיר".

וצפור היער קראה:

"לא, לא, לא! הן לא תורה השיר,

כי נוכל ללמדה איש את אחיו ואישה את אחותה".

וצפור הכלוב ענתה:

"אללי לי, את שירי ארצות היער לא ידעתי".

ואהבתן אישה את אחותה הלכה הלוך וגדולה, הלוך ועזה,

ורק כנף אל כנף לא יכלו לעוף.

בעד הדלתיים אשר לכלוב הביטו אישה את רעותה,

ולשווא הייתה תאוות לבן לבוא אישה אל אחותה.

ובחמת תאווה עזה שקשקו בכנפיהן ותהמינה: "גשי הלום, תאוות לבי".

וצפור הדרור קראה:

"הלוא נבצרה ממני לגשת, יראתי את הדלתיים הסגורות".

וצפור הכלוב צפצפה:

"אללי, היו כנפי חסרות כוח, והן הולכות ורפות".

ז.

הוי אמי! בן-המלך הצעיר עובר על פתח ביתנו

- ואיך אוכל ואשב על מלאכתי בבוקר הזה?

הוריני נא לקלוע את מקלעת שערותיי,

למדיני נא ואדע את השמלה אשר לי ללבוש.

למה תביטי בי, אמי, ותשתאי אלי?

ידעתי מאוד, כי לא יביט אל חלוני אף רגע.

ידעתי, כי כניד עפעף יחלוף עלי ויעבור,

ורק קולות החליל יגיעו אלי מרחוק ביללתם, הלוך והגיע, הלוך וגווע.

אך הנה יעבור בן המלך הצעיר על פתח ביתנו,

ואני חפצתי לעדות לרגע הזה את מיטב עדיי.

הוי אמי! בן המלך הצעיר הנה זה עבר על פתח ביתנו,

ושמש הבוקר האירה מרכבו.

את צעיפי קרעתי מעל פני,

את שרשרת ספירי התקתי מעל צווארי ואשלך אותה על דרכו.

למה תביטי בי, אמי, ותשתאי אלי?

ידעתי מאוד, כי את שרשרתי לא הרים מעל הארץ.

ידעתי, כי תחת גלגליו נרמסה, ולא נותר ממנה בלתי אם כתם אדום על פני האדמה

- ואין איש יודע מה הייתה מתנתי ולמי.

אך הנה עבר בן המלך הצעיר על פתח ביתנו,

ואני השלכתי את עדיי אשר על לבי על דרכו.

ח.

בכבות המנורה על יד מיטתי הקיצותי עם הציפורים הראשונות.

אל חלוני הפתוח ישבתי ועל שערותיי הפרועות עטרת פרחים רעננים.

ועובר-אורח צעיר הנה-זה בא בדרך כסוי אור בוקר אדמדם.

שרשרת פנינים דבקה אל צווארו, וקרני השמש נפלו על עטרתו.

אז יעמוד לפני דלתי וישאלני, וקולו לוהט מתאווה: "איה איפה היא?"

ואני ברוב כלימתי לא מצאתי את לבי לענות:

"הלוא אנוכי היא, עובר-אורח צעיר, הלוא אנוכי היא!"

קדר היום, והמנורה טרם תועלה:

לא ידעתי את נפשי ואני יושבת וקולעת את שערותיי.

ועובר-האורח הצעיר הנה-זה בא במרכבתו עם משקע להט השמש.

מפי סוסיו נזה הקצף, ולבושו כסה האבק.

והוא ירד אל-דלתי וישאלני, וקולו עייף: "איה איפה היא?"

ואני ברוב כלימתי לא מצאתי את-לבי לענות:

"הלוא אנוכי היא, עובר-אורח צעיר, הלוא אנוכי היא!"

הלילה ליל אייר, והמנורה אשר בחדרי מאירה.

מן הדרום באה רוח בלאט, והתוכי המצפצף ישן בכלובו.

הנה אפודתי ועינה כעין עורף הטוס, ואדרתי ירוקה כעין הדשא הרענן.

ואנוכי יושבת על הרצפה אשר עם החלון ומתבוננת אל הרחוב העזוב.

ובחשכת כל הלילה אשיח עם לבי ואשוב ואשיח:

"הלוא אנוכי היא, עובר-אורח אומלל, הלוא אנוכי היא!"

ט.

כי אלך לבדי בלילה לקראת מועד אהבים,

הציפורים לא תזמרנה, הרוח לא יפוח,

והבתים אשר בשני עברי הרחוב עומדים דומם.

רק הצמידים אשר על עקבי נותנים צליל קולם על כל מצעדי רגלי - ואני נכלמת.

כי אשב על-מעקה ביתי ואקשיב לקול צעדיו,

העלים לא ירעשו בבין-העצים,

ובנחל שוקטים המים כחרב על ברכי שוטר אשר נפל נרדם.

רק לבי בי דופק בסערה - לא ידעתי איכה אשביחו.

כי-יבוא בחיר לבי ועל ידי ישב,

כי יחרד כל בשרי ועפעפי עיני יחלו הסגר,

בלילה יחשך הלוך וחשוך, הרוח יפיח במנורתי ויכבנה,

והעבים יפרשו צעיף על-פני הכוכבים.

רק אבן היקר אשר על גרגרותי מזהירה ונותנת אור - לא ידעתי איכה אכסנה.

י.

עזבי את מלאכתך, כלה, ראי הנה אורחך בא לך.

התשמעי בנגעו חרש אל-הרתוק הסוגר בעד הדלת?

הישמרי לך פן יתנו הצמידים אשר בעקביך את שאון קולם

ופן ישקשקו צעדיך מחיפזון בחדרך לקראתו.

 עזבי את מלאכתך, כלה, הנה אורחך בא לך למועד הלילה.

לא! אין-זה רוח רע התועה בלילות, כלה, על-נא תיראי.

הנה הלבנה המלאה אשר בליל אייר, בחצר מתעופפים צללים לבנים,

והשמים אשר ממעל בהירים.

פרשי על-פניך את צעיפך אם חפצת, שימי אל-מול פני הדלת את-מנורתך אם יגורת.

לא! אין-זה רוח רע התועה בלילות, כלה, אל-נא תיראי.

על-נא תדברי אליו דבר אם נבהלת, התייצבי על-יד הדלת בצאתך לקראתו.

ובשאלו אותך את אשר ישאל, לא נבצר ממך להשפיל את-עיניך דומם אם ככה חפצת.

אל-נא תתני את שרשרות צמידיך להשמיע צליל קולם

בהחזיקך את המנורה בידך להביאו אל-הבית פנימה.

אל-נא תדברי אליו דבר אם נבהלת.

האם לא כילית את-מלאכתך, כלה? ראי הנה אורחך בא בא.

האם לא העלית את המנורה ברפת הפרות?

האם לא מלאת את-סל הקורבנות למנחת הערב?

האם לא שמת במקלעת שערך את-האות האדום המבשר טוב,

ואם לא עדית את שמלת הלילה?

הוי, כלה, הלא תשמעי: הנה אורחך בא בא.

עזבי את מלאכתך!

יא.

בואי כאשר תבואי, אל-נא תשחיתי עיתך חינם למען התייפותך.

אם פרועות צמות שערך, ואם מקלעת ראשך איננה עשויה,

אם קשרי אפודתך לא צומדו היטב, - אל-נא תשימי לב.

בואי כאשר תבואי, אל-נא תשחיתי עיתך חינם למען התייפותך.

בואי בצעדי חיפזון דרך הדשא.

אם ישטוף הטל את-הששר האדום מעל כפות רגליך,

אם טבעות הפעמונים אשר ברגליך תותרנה,

אם פנינים תשתפכנה משרשרותיך ארצה - אל-נא תשימי לב.

בואי בצעדי חיפזון דרך הדשא.

הראית את העבים הפושטים על השמים?

מחנות עגורים מתעופפים מעל גדות נחלים רחוקים וסערות רוח זועף מתנשאות מן הסוף.

עדרים נבהלים נחפזים אל-מכלאותיהם אל-תוך הכפר.

הראית את העבים הפושטים על השמים?

לשווא העלית את מנורת היד אשר לך - כי תדעך ותכבה בשצף הרוח.

מי יראה כי לא משחת את עפעפיך בפיח המנורה? הן שחורות עיניך מעבי הגשם.

לשווא העלית את מנורת היד אשר לך - כי תדעך ותכבה בשצף הרוח.

בואי כאשר תבואי, אל-נא תשחיתי עיתך חינם למען התייפותך.

אם עטרת פרחיך לא נעשתה - עזביה;

אם שרשרות צמידיך לא רותקו - הניחי להן.

השמים כוסו בעבים - היום הולך וירוד.

בואי כאשר תבואי, אל-נא תשחיתי עיתך חינם למען התייפותך.

יב.

אם מלאכה חפצה נפשך, למלא את-כדך מים,

בואי, הוי בואי אל-יאורי.

אל-כפות רגליך ידבקו מימיו וסיפרו לך את צפונותיהם.

צללי הגשם הקרוב רובצים על פני החול,

עבים תלויים במורד על-טורי תכלת העצים,

והיו כשערות הכבדות היורדות על-עפעפי עיניך.

ידעתי היטב את-קצב מצעדיך, הד קולם מלא את לבי.

בואי, הוי בואי אל-יאורי, אם חפצה נפשך למלא את-כדך מים.

אם בעצלתיים חפצה נפשך, לשבת באין מחשבה ולעזוב את כדך צפה על המים,

בואי, הוי בואי אל-יאורי.

הדשא הכפוף ירוק, ואין מספר לפרחים העולים פרע.

מעיניך השחורות תעופינה מחשבותיך כצפרים עפות מקינן.

צעיפך יצנח מעל פניך לרגליך.

בואי, הוי בואי אל-יאורי, אם חפצה נפשך לשבת בעצלתיים.

אם חפצה נפשך לעזוב את שעשועיך ולטבול במים, בואי,

הוי בואי אל יאורי.

עזבי את אדרת תכלתך על שפת היאור; תכלת המים תכסך והיא תלבישך.

הגלים יתייצבו על בהונותיהם לבעבור נשק את עורפך ולבעבור התלחש באוזנייך.

בואי, הוי בואי אל יאורי, אם חפצה נפשך לטבול במים.

אם יהיה שיגעון בלבך ואל-מותך תחפזי, בואי, הוי בואי אל יאורי.

קר הוא ועמוק עד בלתי תהום.

אפל הוא כמו שינה אשר חלומות אין לה.

ושם במעמקיו לילות וימים משפט אחד להם, והזמירות קמו לדממה.

בואי, הוי בואי אל-יאורי, אם חפצה נפשך לטבול במו-מותך.

יג.

לא שאלתי דבר, ורק עמדתי על שפת היער מאחרי העצים.

עוד עייפה רבצה על עפעפי השחר, והטל מלא את כל הרוח מסביב.

ריח כבד עלה מן הדשא הרטוב ויהי תלוי כאד דק על פני הארץ.

ואת כרעת תחת דודאי התאנה וחלבת את הפרה במו ידיך הענוגות ורכות כחמאה.

אז עמדתי מחריש.

לא דיברתי דבר. רק צפור מסתתרת ריננה ממעבה הסבכים.

מעץ המנגו נפלו הציצים על פני הדרך אשר עם הכפר

והדבורים עלו בהמית קולן אישה אחרי אחותה.

על-שפת הברכה נפתחו השערים אשר להיכל שיוה,

והקהל החל את-זמירותיו.

ואת הטית את כליך אל בינות לברכיך וחלבת את הפרה.

אז עמדתי עם קנקני הריק.

לא קרבתי לגשת אליך.

השמים ניעורו לקול צלצל הגונג אשר בהיכל.

האבק התנשא על פני הדרך מפרסות העדרים ההולכים.

נשים באות מן הנהר ונושאות על מותניהן את כדיהן עם מימיהם המפכים.

וצמידיך אשר על ידיך צלצלו, והקצף נתז על פי כליך.

אז עלה הבוקר, ואני לא קרבתי לגשת אליך.

יד.

הלכתי הלוך ותועה בדרך ולא ידעתי למה,

וצוהרי היום הנה-זה עברו, וזלזלי הבמבו רעשו ברוח.

הצלילים השטוחים שלחו את-ידיהם וידבקו אל רגלי האור הבורח.

הקואילים עייפו מזמר הלכתי הלוך ותועה בדרך ולא ידעתי למה.

הסוכה אשר על שפת המים חבויה בצללי עץ והם סוככים עליה.

הנה אישה עושה שם את מלאכתה,

ושרשרות צמידיה נותנות שיר על פני כל הכיכר.

התייצבתי לפני הסוכה ולא ידעתי.

שדות חרדל רבים ויערות מנגו רבים בוקעים את הנתיב הצר והמעוקל הזה.

והוא עובר על פני ההיכל אשר בכפר, ועל פני השוק אשר על שפת הנחל עם מעלה החוף.

ואני עומד לפני הסוכה ולא ידעתי למה.

זה לי שנים רבות, והיום יום אדר צח,

אז עלה האביב בקול ענות חלושה וציצי המנגו השתפכו על פני האדמה.

בהמון פיכו המים ויזנקו וילחכו את סיר הנחושת אשר עמדה על מדרגת מעלה החוף

אזכור עתה את יום האדר הצח הזה ולא ידעתי למה.

הצללים הולכים וקודרים, והעדרים שבים אל-גדרותיהם.

האור הולך ומלבין על-פני הנוות העזובות,

ואנשי הכפר מחכים לרפסודות על-חוף הנהר לעבור בהן.

לאיטי שבתי על-עקבי ולא ידעתי למה.

טו.

רץ אנוכי כאשר תרוץ אילת המושק בעבי היער, שיכורת ריחה אשר בנפשה.

הלילה ליל חצי אייר, והרוח רוח דרום צח.

תועה אנוכי מדרכי ואנוכי הולך.

מבקש אנוכי את אשר לא אוכל למצוא ומוצא את אשר לא בקשתי.

מקרב לבי עולה ומתהולל לפני הגיג משאלותיי אשר תשאל נפשי.

וחזיון אורה מתעופף לנגד עיני.

חפץ אנוכי לתפוש בו בחזקה, והוא מתחמק ממני ומתעה אותי מן הדרך.

מבקש אנוכי את אשר לא אוכל למצוא ומוצא את אשר לא בקשתי.

טז.

ידים בידים מתלכדות, ועיניים צוללות בעיניים:

 זה ראשית ספר הזיכרון אשר ללבותינו.

הלילה ליל אדר אשר לבנת ירח שטפתהו;

ריח ההנה המתוק מלא את הרוח.

על הארץ רובץ חלילי ואין שם אליו לב,

ועטרת הפרחים אשר לך לא קלעת אותה עד תם.

וזאת אהבתנו בינך וביני תמימה כמו זמרת שירה.

צעיפך כעין הכרכום, והוא משכר את עיני.

מקלעת היסמינים אשר קלעת לי מרעידה את מיתרי לבי כשיר תהילה.

היינו כמצחקים איש עם אחיו:

אשר רגע נתן ורגע נמאן, רגע נגלה ורגע נושב ונתחבא,

רגע נמלא שחוק פינו ורגע ניכלם,

ואף גם נלחם רגע מלחמה מתוקה אשר תכלית אין לה.

וזאת אהבתנו בינך וביני תמימה כמו זימרת שירה.

אין לנו תעלומות מעבר להווה, אין אנחנו שואפים אל אשר נבצר ממנו,

אין צללים מאחרי הקסם, אין אנחנו מגששים בתהומות חושך.

וזאת אהבתנו בינך וביני תמימה כמו זמרת שירה.

לא נעבור פתאום מרוב דברים לדממה גדולה,

לא נרים לריק ידינו לדבר אשר אין לו תקווה.

רב לנו בזאת אשר נתן ובזאת אשר נשיג.

את תענוגותינו לא ערונו עד היסוד בהם, פן נשחט מהם גם יין תרעלה.

וזאת אהבתנו בינך וביני תמימה כמו זימרת שירה.

יז.

הציפור הצהובה משוררת על העץ אשר לביתם - ולבי בי מרקד מרוב צהלה.

בכפר אחד נתגורר גם שנינו - ותהי לנו שירת הציפור שמחתנו האחת.

צמד שיותיה הרכות רועות באחו בצאלי העצים אשר לגננו.

והיה כי תפשוטנה עד לשדה השעורים אשר לנו ואקחן על זרועותיי.

שם כפרנו כנגנה, ולנחלנו קוראים ענגנה.

את שמי יודעים כל אנשי הכפר, ורנגנה - זה שמה.

רק שדה אחד מפריד ביני ובינה.

הדבורים אשר המו בחורשתנו באות ללקט דבש בחורשתם.

הפרחים אשר נטשו המימה ממעלה חופם באים עם הזרם אל המקום אשר שם נרד לרחוץ.

פרחי קוסמה יבשים מובאים בסלים משדותיהם אל השוק אשר לנו.

שם כפרנו כנגנה, ולנחלנו קוראים ענגנה.

את שמי יודעים כל אנשי הכפר, ורנגנה - זה שמה.

הנתיב העולה עקלקלות עד-ביתם נותן באביב ריח פרחי מנגו.

כאשר תבשל הפשתה בשדם, נכונה לקראת הקציר, אז ינץ בשדנו הקנבוס.

הכוכבים המשחקים אל מול מעונם שמים את עינם המזהירה הזאת גם עלינו.

הגשם הממלא את תעלותיהם מים הוא המשמח גם את עצי הקדם אשר ביערנו.

שם כפרנו כנגנה, ולנחלנו קוראים ענגנה.

את שמי יודעים כל אנשי הכפר, ורנגנה - זה שמה.

 יח.

כי תלכנה האחיות השתים לשאוב מים, ובאו עד הכיכר הזאת ושיחקו.

אין-זאת כי-אם יודעות הן, כי איש עומד פה תמיד בין-העצים בהיותן הולכות לשאוב מים.

האחיות השתים מתלחשות כאשר תעבורנה את הכיכר הזאת.

אין זאת כי אם מצאו את חידת האיש העומד פה תמיד בין העצים

בהיותן הולכות לשאוב מים.

כדיהן מוט יתמוטטו פתאום, ונטפי מים מוגרים לארץ כאשר תגענה אל הכיכר הזאת.

אין-זאת כי אם הבינו,

כי דופק לב האיש העומד פה תמיד בין-העצים בהיותן הולכות לשאוב מים.

האחיות השתים מביטות אישה אל פני אחותה ומשחקות כאשר תבאנה עד הכיכר הזאת.

וכמו צהלה תלבש פתאום גם את רגליהן הנחפזות,

והיא תפיל רוח עוועים על האיש העומד פה תמיד בין העצים בהיותן הולכות לשאוב מים.

יט.

במשעול התהלכת על שפת הנחל וצפחת המים המלאה במותניך.

למה-זה הסבות פתאום את פניך אלי והבטת בי רגע בעד צעיפך המתנוסס ברוח?

בת-עינך אשר הזהירה מן החשכה נגעה אלי

כמו רוח קל אשר רגע ירגיז את זרמת המים ומשם ימלט את צללי החוף.

נגעה אלי כמו צפור ערב המתעופפת בחיפזון בחדר אין אור מן החלון האחד אל השני

ונעלמת פתאום בחשכת הלילה.

התחבאת ככוכב מאחרי הגבעות ואני הלך בדרך.

אך למה-זה התייצבת רגע והבטת אל פני בעד צעיפך

מדי התהלכך על שפת הנחל וצפחת המים המלאה במותניך?

כ.

יום יום הוא בא וכבואו כן-ילך.

לך, רעי, ותן לו פרח מפרחי שערות ראשי.

ואם ישאלך: מי שלח לו את-זה? אל נא תגד לו את שמי,

ראה ביקשתיך - כי רק בוא בא וכבואו כן ילך.

על האדמה אשר מתחת העץ יבוא לשבת.

הכן לו, רעי, מושב שם, ועשיתו פרחים ועלים יחדיו.

עיניו מלאות יגון והן מביאות יגון אל-לבי.

לא יגיד דבר מכל הנעשה בלבו - כי רק בוא בא וכבואו כן-ילך.

כא.

מה-זה היה לו, לנוסע הצעיר הלזה, כי בא עד לפני דלת ביתי עם עלות השחר?

גם בבואי גם בצאתי, בכל עת תמיד, אנוכי עוברת עליו, ועיני שבויות פניו.

לא ידעתי אם אדבר אליו, לא ידעתי אם אחריש, מה זה היה לו, כי בא עד לפני דלת ביתי?

אפלים הלילות כבדי העבים בתמוז, רווי תכלת זכה השמים בסתיו,

וימי האביב באים כסערה בנשוב הרוח מן הדרום.

והוא בכל עת תמיד אורג את שיריו עם קולות חדשים.

אז אנח את מלאכתי ועיני תמלאנה ערפל. מה זה היה לו, כי בא עד לפני דלת ביתי?

כב.

כי-תעבור עלי בצעדי חיפזון, ונגעה בי כנף שמלתה.

מאי לא נודע מאיי הלב נושבת פתאום רוח אביב חמה.

רעד מגע קל יחלוף אותי וכרגע יתעופף, והיה כציץ פרח נקטף אשר נשאו הרוח.

ואל תוך לבי יחדור, והיה לי כרחש בשר-גוה וכנשמת רוח-לבה.

כג.

למה תשבי פה ובצמידיך תרעישי, והיה לך זה שעשוע ריק?

מלאי את כדך מים - הנה עת לך ללכת הביתה.

למה תניעי את המים בחופנייך וכמתגנבת תביטי לרגעים אל הרחוב לקראת הולך,

והיה לך זה רק שעשוע ריק?

מלאי את כדך מים ולכי הביתה.

עת הבוקר חולפת - והמים הקודרים הולכים וזורמים.

הגלים משחקים מתלחשים, והיה להם זה רק שעשוע ריק.

העבים התועים נערמים על שפת השמים אשר עם קצה האדמה.

הנה הם מפגרים רגע ומביטים אל פניך ומשחקים אליך,

והיה להם זה רק שעשוע ריק.

מלאי את כדך מים ולכי הביתה.

כד.

אל-נא תסתיר מלפניך את סוד לבך, רעי!

הגידה אותו לי, רק לי לבד, ולא יוודע לאיש.

אתה אשר-פיך משחק חרש, דבר נא בלאט ובנחת, ושמע לבי ולא אזני.

אפל הלילה והבית דומם, קני הצפרים עטופים שנה.

הגידה-לי בדמעות עצורות עם שחוק רועד,

בכלימה מתוקה עם מכאוב לב את הסוד אשר בלבך!

כה.

"בוא אלינו, עלם, והגד לנו את האמת: למה-זה רובץ השיגעון בעיניך?"

"לא ידעתי מה היה יין הפרגים אשר שתיתי, כי הרביץ את השיגעון בעיני".

"הוי בוז לך!"

"אין דבר. יש-אשר יחכם איש ויש-אשר יכסל, יש-אשר יזהר איש ויש-אשר לא ישים לב.

ועיניים יש-אשר תשחקנה, ועיניים יש-אשר תבכינה - ואני פה הנה רובץ השיגעון בעיני".

"עלם, למה-זה תעמוד דומם תחת צל העץ?"

"רגלי יגעו תחת סבל לבי, ולכן עמדתי דומם תחת הצל".

"הוי בוז לך!"

"אין דבר. יש-אשר ירוץ איש ויש-אשר יפגר, יש-אשר חפשי ילך איש ויש אשר בכבלים

- ורגלי יגעו תחת סבל לבי".

כו.

"רק את הבא מידך ברצון אותו אקח. לא אשאל דבר זולתו".

"הוי, הוי, ידעתיך, אתה הנזיר העניו! את-כל-אשר לאיש אתה אומר לנצל".

"לו מצאתי לי פה פרח נוטש, כי עתה על לבי נשאתיו!"

"ולו היו פה חוחים?"

"כי עתה גם אותם סבלתי".

"הוי, הוי, ידעתיך, אתה הנזיר העניו! את כל אשר לאיש

אתה אומר לנצל".

"לו רק הפעם נשאת אלי את עיניך הנחמדות, כי עתה מתקו לי חיי עד מעבר לקברי".

"ולו הביטו בך מבט אכזרי?"

"כי עתה לבי היה נכון לקראתו גם הוא".

"הוי, הוי, ידעתיך, אתה הנזיר העניו! את כל אשר לאיש אתה אומר לנצל".

כז.

"בטחי באהבה גם כי תביא שואה. אל-נא תסגרי את לבך".

"רב לך, רעי סתומים דבריך, לא אוכל הבינם".

"ראי חמדתי! רק לזאת לנו לב, לבעבור תתו לרענו גם בדמעה גם בזמרה".

"רב לך, רעי, סתומים דבריך, לא אוכל הבינם".

"דל התענוג כאגל טל, בעודו נוצץ וגווע. אולם ארוך העמל וימיו רבים.

תיכון נא אפוא בעיניך האהבה רוות העמל".

"רב לך, רעי, סתומים דבריך, לא אוכל הבינם".

"פורח הלוט לעיני השמש והכה האור על ראשו וקמל ובכל זה לא יחפוץ בעלטת החורף אשר יהיה ציצו סגור לנצח"

"רב לך, רעי, סתומים דבריך, לא אוכל הבינם".

כח.

עיניך השואלות תבטנה קדורנית,

מתאמצות לדעת את אשר בלבי כירח השואף לחקור את הים.

חיי ערומים לנגדך מן הקצה אל הקצה, אין נסתר ואין נעלם - ולכן לא ידעתני.

לו היה לבי רק אבן יקרה, כי עתה ניפצתיו למאת רסיסים

וחרזתיו על פתיל שרשרת לשימו לענק על גרגרותיך.

לו היה לבי רק פרח מצער, מתואר ונחמד, כי עתה קטפתיו מעל בדו ונטעתיו בשערותיך.

אבל לב הוא, חמדתי. איה גדותיו ואיה תהומו?

לא ידעת את גבולות הממלכה הזאת - ואת הלא המלכה אשר שם.

לו הייתה אהבתי רק רגע תענוגות, כי עתה הנצה לעיניך לאיטה כמו שחוק

ולא נבצרה ממך לראותה ולקרוא בה ברגע אחד.

לו הייתה אהבתי רק מכאוב לבד, כי עתה נמוגה לעיניך עם דמעותיי המזהירות

ונגלה בהן כל סודי העמוק באין מלה אף אחת.

אבל אהבה היא, חמדתי!

תענוגותיה ומכאובותיה גבול אין להם ואין קצה לרישה ולעשרה.

קרובה היא אליך כחייך - ונבצרה ממך לנצח לדעתה כולה.

כט.

דבר אלי, מחמד לבי! ספר לי בדברים את אשר תזמר.

הלילה אפל, הכוכבים אבדו בבין העבים, והרוח מתייפח בעלים.

אפתח-נא-את שערת ראשי, אשית עלי את אדרת תכלתי ועיטרתני כמו לילה.

את ראשך אלחץ אל - לבי, וקול המות לבך יעלה אלי חרש מן העזובה המתוקה.

אסגור נא את עיני ואאזין, ואל פניך לא אביט.

וכאשר ייתמו דבריך, וישבנו דומם ומחרישים. רק העצים יתלחשו בחושך.

הלילה הולך ומלבין, היום נבקע ובא.

אז נביט איש אל פני רעהו והלכנו איש איש לעברו.

דבר אלי, מחמד לבי! ספר לי בדברים את אשר תזמר.

ל.

ענן לילה את לי המרחף על שמי חלומותיי.

וכפעם בפעם אצרך ויום יום אתאר תבניתך בלבת אהבתי.

לי את, לי לבד, את השכונה בחלומותיי המפורצים!

אדמו רגליך כשושנים מלהט תאוות לבי, את המלקטת בשיבולי שירי במערב יומי!

שפתותיך מלאו מתק תמרורים מיין עיצבוני אשר טעמת לי את, לי לבדי,

את השוכנת בחלומותיי השוממים!

בצללי חשכת תאוותי יצרתי את שחור עיניך, את הרובצת בתהומות חזיונותיי!

יקשתי לך, חמדת לבי, ולכדתיך ברשת מנגינתי.

לי את, לי לבדי, את השכונה בחלומותיי נצח!

לא.

לבי צפור מדבר ואת שמיו מצא בתוך עיניך.

בבוקר תהיינה לו לערש ולממלכת כוכבים בלילה.

בתהומותיהן תבלענה זמירותיי.

רק תני לי ואמריא בשמים האלה ובגבולותיהם אשר אין להם חוק.

רק תני לי ואבקע את עבי ענניהן ואת כנפי אפרוש בזוהר שמשן.

לב.

הגד-לי, דודי, אם אמת כל זאת, אם אמת?

כאשר ייצת הברק בעיני פה,

ורעמו לנגדן כרגע גם העננים אשר בלבך הקודר וענו לי מן הסערה?

האמת הדבר, כי מתקו שפתותיי כציץ נפתח אשר לאהבה ראשונה וטהורה?

וכי ביצורי גוי שוכנים זיכרונות ירחי אביבים אשר חלפו?

וכי האדמה תרעד פתאום כמו נבל כמעט תגענה אליה כפות רגלי?

האמת הדבר, כי ירדו אגלי הטל מעיני הלילה כמעט - אשר יראני,

וכי אור הבוקר יעלוז כולו מדי יעטוף את-בשרי?

אם אמת הוא, אם אמת, כי הילכה אהבתך גלמודה

דורות על דורות ועולמות על עולמות לחפש אותי?

וכי במוצאך אותי באחרונה ומצאו משאלות לבך הקדמוניות את שלוות הנצח

באמרותי הרכות ובעיני ובשפתי ובשערותיי הזורמות?

ואם אמת הוא, כי על-מצחי זה הקטן חרותים סתרי כל-הנצח?

הגידה לי, דודי, אם אמת כל-זאת.

לג.

אהבתיך, אהובי, ואתה סלח לי לאהבתי, כציפור תועה מדרכה נלכדתי.

כאשר נע לבי בקרבי אבד לו צעיפו ויהי ערום.

כסהו אתה, אהובי, בכסות חמלתך - וסלח לי לאהבתי.

ואם נבצרה ממך לאהבני, אהובי, סלח לי למכאובותי.

אל תבט בי מרחוק בלזות עיניים.

אל-סתר פינתי אתגנבה ואשב במחשכים.

בשתי כפות ידי אכסה את בושתי הערומה.

השע את פניך ממני, אהובי - וסלח לי למכאובותי.

ואם אהבתני, אהובי, סלח לי לששוני.

אם יינשא לבי עם גלי אושרי, אל נא תשחק לי כי אשכח נפשי עד לזוועה.

אם אעלה לשבת על כסא מלכותי ואמשול בך באכזריות אהבתי,

אם בכת אלים אשפוך עליך יום יום את חסדי,

שא את גאוותי, אהובתי - וסלח לי לששוני.

לד.

אל-נא תלך מעמי, בטרם אומר לך: לך לשלום.

ערה הייתי כל הלילה ועתה כבדו עיני משינה.

יראתי פן-תאבד לי מדי אישן את שנתי.

אל-נא תלך מעמי, דודי, בטרם אומר לך: לך לשלום.

אחרד ממקומי פתאום ואשלח את-ידי לנגוע בך, ואת נפשי אשאל: "החלום הוא?"

מי ייתן ואוכל לאסור רגליך בחבלי לבי למען אמץ אותן בחזקה אל שדי!

אל נא תלך מעמי, דודי, בטרם אומר לך: לך לשלום.

 לה.

אשר לא אכיר אותך קל מהרה - על כן תצחקי עמי בראשונה.

בברוק שחוק-פיך תכיני בסנוורים - למען העלים את דמעותיך.

ידעתי, ידעתי את ערמתך.

לא תדברי לנצח את הדבר אשר היה עם לבך לדבר.

אשר לא אעריך אותך לפי ערכך - על כן תתחמקי ממני באלפי דרכים.

אשר לא תאבדי לי בתוך ההמון - על כן תעמדי בצד.

ידעתי, ידעתי את ערמתך.

לא תלכי לנצח בדרך אשר היה עם לבך ללכת.

כי תדרשי שבעתים מכל יתר האדם - על כן תחשי מדבר.

כמשתעשעת באפס דאגה את מואסת בכל מנחותי.

ידעתי, ידעתי את ערמתך.

לא תיקחי לנצח את אשר היה עם לבך לקחת.

לו.

חרש דבר: "חמדתי, שאי עיניך וראי".

ואני התקצפתי מאוד ואומר: "לך!" - והוא לא זע.

לפני עמד ויחזק בשתי כפות ידי. ואני אמרתי: "הנח לי!" - והוא לא הלך.

את-ראשי הטה אל-אוזני. הבטתי בו ואומר: "הוי חרפה!" - והוא לא נע.

נגעו שפתיו על-לחיי. חרדתי ואומר: "איך מלאך לבך!" -

והוא לא ידע כלימה.

פרח שם אל בין שערותיי. ואני אמרתי: "רק לריק הוא!" - והוא עמד ולא נע.

אז ייקח את מקלעת הפרחים אשר לי מעל-צווארי ויפן וילך.

ואני בוכה ושואלת את לבי: "מדוע זה לא ישוב עוד?"

לז.

יפתי, התשימי על צווארי את מקלעת הפרחים הרעננים אשר לך?

אך שמעי ודעי לך: את המקלעת האחת הזאת קלעתי לרבים:

- לאלה אשר לברק אור יגלו לרגע

ולאלה אשר ישכנו בארצות לא-נגלות ולאה אשר יחיו בשירי המשורר.

אחרת מעט את המועד לבעבור דרוש מעמי את לבי תחת לבך.

הנה ימים היו ויהיו חיי כמו ציץ וכל-ריחם התכנס אל תוך לבי.

ועתה הנה נדף למרחוק ויפוזר לכל רוח.

מי יודע את הלחש אשר בו יוכל איש לאספו ולסגרו שנית?

לבי לא לי עוד לתיתו לאחד; נתון הוא לרבים.

לח.

ראי, חמדת נפשי! לפני ימים רבים עשה לו המשורר אשר לפניך פה

אניית שיר גיבורים גדולה בקרב לבו ויורידנה מן החוף

- אוי לי, כי לא ידעתי להיזהר! בטבעות צלצלי צמידך נאחזה ותרד ותטבע.

נשברה לרסיסי שירים קטנים - והם מתגוללים פזורים לרגליך.

כל עזבוני, עיזבון ספר מלחמות מימי קדם, נסחף ביד הגלים המשחקים,

נטבל בים דמעות - וירד.

את, חמדת נפשי, שומה היא עליך להיטיב עתה עמי תחת כל אבדתי.

ואם עלתה בתוהו כל תקוותי לעשות לי אחרי מותי שם עולם,

עשיני לבן אל-מות כל עודי בחיים.

ואני לא אבכה את אבדתי עוד ולא אשיא אותך את האשמה.

לט.

יום יום בבוקר לקלוע לך מקלעת פרחים - והפרחים נשמטים ונופלים.

יושבת את מנגדי ואורבת לי בהיחבא מן המארב אשר לעיניך המחפשות.

שאלי אפוא את עיניך, החורשות עלי רעה, מי אשם בזה.

אנסה לשיר לך שיר - ולשווא.

שחוק נסתר רועד על שפתותיך. שאלי אפוא אותו לשורש הדבר, מדוע ככה תקצר ידי.

תפתחנה-נא שפתיך המשחקות ותעדנה-נא נגד אלוהים,

מדוע זה נחבא קולי ומדוע נדמה כדבורה המשתכרת בעסיס הלוט?

הנה ערב והמועד בא אשר יסגור הפרחים את ציציהם.

תניני ואשב על ידך, ואת שפתי צווי ועשו את המלאכה

אשר לא תבצר לעשותה בדממה לאור הכוכבים הקודרים.

מ.

שחוק ללא אמונה נוצץ בעיניך בסורי אליך לברכך בשלום בטרם אצא לדרך.

רבות מדי סרתי אליך ככה - ולכן את חושבת כי אשוב גם הפעם מהר.

ואני את האמת אגיד לך: גם אני כמוך אין בלבי אמונה.

כי הנה שבים ימי האביב ובאים כפעם בפעם,

הלבנה המלאה הולכת ובאה שנית,

הפרחים שבים לבוא ומתאדמים בראשי ענפיהם שנה שנה

- ואף אני רק אין-זאת כי אלך למען שובי.

אבל החזיקי נא - רגע במקסם הכזב הזה ואל נא תחפזי לנשלו מעמך בחזקה.

וכי אומר אליך: הנה אנוכי עוזבך לנצח,

הואילי נא והיו הדברים בעיניך דברי אמת

- אשר תעלה עלטת דמעה והחשיכה רגע אחד את שפת בת עיניך.

ואחר-כן ביום שובי שחקי שחוק עורמה כמשפטך תמיד.

מא.

כלתה נפשי לדבר אליך את כל הדברים הנסתרים בלבי אשר לי לדבר

- ולא אערוב את לבי, כי יראתי פן תשחקי לי.

ולכן אני אני אשחק לי במו פי ואת סודי אחלל במהתלות.

אשחק למכאובי - כי יראתי פן תעשי את את הדבר הזה.

כלתה נפשי להגיד לך את האמת אשר לי להגיד

- ולא אערוב את לבי, מיראתי כי לא תאמיני בה.

ולכן אתחפש בלא אמת ואדבר להפך מאשר חשבתי.

אתן את מכאובי לשנינה - כי יראתי פן תעשי את את הדבר הזה.

כלתה נפשי להביע את כל יקר אשר יש לי למענך

-ולא אערוב את לבי, מיראתי כי לא יושב לי כערכו.

ולכן אקרא לך שמות לקלסה ואתהלל בגבורתי הקשה.

אמחצך במו ידי, מיראתי כי עד עולם לא תדעי כל מכאוב.

כלתה נפשי לשבת לפניך מחריש

- ולא אערוב את לבי, כי יראתי פן יעבור לבי את שפתי.

ולכן ארבה דברים ואדבר ריק ואת לבי אסתיר מאחרי הדברים.

אלך עם מכאובי קרי, מיראתי פן תעשי את את הדבר הזה.

כלתה נפשי לשטות מעליך וללכת

- ולא אערוב את לבי, כי יראתי פן תכירי את מורך לבי.

ולכן ארים ראשי תמיד ואצא ואבוא לפניך במאור פנים.

ועיניך החודרות לי תמיד מעוררות את כאבי והיה חדש לנצח.

מב.

הוי האיש המשתגע, השכור הנחמד! -

כי תפתח לרווחה את דלתותיך ותתהולל לעיני כל העם מסביב;

כי תקום בעוד לילה ותשליך כספך החוצה ולכל תבונה תלעג;

כי תתעה בנתיבות נפלאות ונפשך תשעשע בדברים אין בם מועיל;

ולא תדרוש חשבון ולא תבקש תכלית;

כי תפרוש לסערה את מפרשיך ואת משוטיך תשבר לשבבים, -

אז הנני ואלך אחריך גם אני, רעי, ואשתכר כמוך עד שאול ואבדון!

עם שכנים חכמי לב מאוד כיליתי לריק את ימי ואת לילותיי.

רוב דעת הפך את שערי לבן ורוב ראות חיבל את מראה עיני.

בקרב שנים ליקטתי וערכתי לי את השברים ואת הגזרים אשר לכל החפצים:

ננפץ נא אפוא אותם ונרקוד עליהם מלמעלה ונזרם לכל רוח.

כי הנה ידעתי עתה כי תכלית כל דעת: - השתכר עד שאול ואבדון!

אחדל נא מפסוח על השעיפים עד לגועל ואתע נא מני דרכי באפס תקווה.

יבוא נא עלי רוח פרצים פרא מלא הוללות עזה ושטפני מעל עוגני.

מלאה תבל נכבדים ועמלים, רבי פעלים ואנשי חיל.

בראש ייסעו רבים ברגלים קלות וריבם ילכו בענווה מאחריהם.

יהי נועם אדוני עליהם ושילח ברכה במעשי ידיהם - ואני אהי לי פתי נבוב-לב וריק.

כי הנה ידעתי עתה כי תכלית כל דעת: - השתכר עד שאול ואבדון!

נשבעתי כי מהיום והלאה אנח לאחר את משפטי להיות נמנה עם ישרים.

אעזוב את גדולתי להיות נחשב עם תופשי תורה ולחרוץ מה צדק ומה רשע.

ואת נאד זיכרונותיי אנפץ עם נטף דמעתי האחרון.

בקצף יין אדון גרגרים אשטוף את שחוק פי ואטהרו.

אעביר מעלי הפעם את חותם האזרח המכובד ואפצפצהו לרסיסים.

ואדור נדר קודש לאדוני כי אהיה לחדל אישים וכי אשתכר עד שאול ואבדון!

מג.

לא, רעי! עד עולם לא אהיה לנזיר - ויהי אשר יהי.

עד עולם לא אהיה לנזיר - אם לא תבוא עמי גם היא להינזר עמי יחדו.

וזה אשר חרצתי ולא אשוב:

- אם לא אמצא סוכת צל לי עם חברת לנדרי,

לא אהיה עד עולם לנזיר.

לא, רעי! לא אעזוב עד עולם את ביתי ואת נחלתי לשבת ביער בודד,

אם לא מן הצל יענה הד שחוק עלז, ואם לא בתוך הרוח תרחף כנף אדרת צהובה,

ואם לא קול לחש חרישי יגדיל את הדממה שם.

עד עולם לא אהיה לנזיר.

מד.

סלח-נא, אב קדוש, לעוון החוטאים השנים האלה - לעוון דוד וכלתו.

רוחות האביב נושבות היום בסערה ומרקידות אבק ועלים נובלים

ונושאות עימהן את כל תורתך לתוהו.

אל-נא תאמר, אב וקדוש, כי החיים הבל הבלים.

כי ברית כרתנו הפעם עם המות, ולרגעים מעטים ומבורכים היינו שנינו בני חיי נצח.

וגם כי יבואו עלינו מחנות המלך והתנפלו עלינו בחמת קצף,

והנידונו להם בראשנו ביגון ואמרנו: אחינו, רק מפריעים אתם אותנו!

אם יש לכם חפץ בשעשועי-שאון אלה, לכו ופנו לכם מזה והשתקשקו בנשקכם במקום אחר.

כי אנחנו פה רק לרגעים מעטים, נחפזים וחולפים, היינו לבני חיי-נצח.

וכי-יבואו עלינו גדודי עם חפצי שלום וחנו עלינו מסביב,

והשתחווינו אליהם בענווה גם אנחנו ואמרנו:

הברכה היקרה אשר הבאתם עלינו תהיה לנו רק לצנינים!

הנה צר לנו ומעט לנו המקום במרחבי השמים אשר אוינו לנו.

כי כאשר יהיו ימי האביב, והנצו הפרחים עד לאין מספר,

וכנפי הדבורים תהיינה טעונות משא והדפו אישה רעותה.

מעט השמים האלה, אשר שם מעון רק לנו שנינו בני חיי-נצח,

מעטים לנו וצרים לנו עד לאין חוק.

מה.

תן את ברכתך שלום לאורחים היוצאים לדרך ואת עקבי צעדיהם מחה מאחריהם.

אמץ אל-לבך בשמחה את כל רצוי ותמים וקרוב אליך.

הנה חג היום לחזיונות אשר לא ידעו את מועד מותם.

יהי נא שחוק פיך לצהלה באפס מחשבה כנגוהות אורים על-פני זרם מים.

יהיו-נא חייך קלים ברגליהם לרקד על עברי פי העת, כאגל טל על שפת עלה.

ואת-מיתרי נבלך הרעש, ועלו צליליהם רגע רגע חליפות.

מו.

עזבתני ופנית לדרכך.

ואני אמרתי: אתאבלה נא עליך, ואת תמונתך הבודדת אחתום בלבי,

והייתה סגורה בשירת זהב.

אך הוי אתה גורלי המר, הן העת קצרה!

ימי הנעורים עוברים שנה אחרי-שנה, רגעי האביב בורחים,

הפרחים הנובלים מתים בטרם יושם לב,

והאיש החכם עומד עלי ומזהירני ואומר: החיים רק נטף טל על-עלה לוט.

ואל-כל-זאת לא אשים לבי, ורק אחרי האחת אביט אשר הפנתה אלי את עורפה?

כי-אז יהיה זה רק אוון ושיגעון - יען כי העת קצרה.

בואו אפוא לילות גשמי, בואו בוא וטפוף, ואתה סתיו זהבי בוא וצחק,

ובוא גם אתה הניסן השאנן וזרעת את נשיקותיך סביב סביב.

בואו, בואו כולכם, בואו כולכם!

ואתם מחמדי ידעתם היטב כי כולנו הולכים למות.

המחוכמה יעשה איש כי ישבור לבו בגלל האחת אשר הסיעה לבה ותעבור מזה והלאה?

הלוא העת קצרה.

מתוק לאיש לשבת בסתר פינה לחלום ולכתוב בחרוזים כי-את לו עולם ומלואו.

גבורה היא לאיש להתרפק על-מכאובו ולחרוץ כי אין לו ניחומים.

אך הנה פנים חדשים הציצו אלי מבעד לדלתי, ועיניהם מביטות אל-תוך עיני.

איך אוכל אפוא ולא אמחה את דמעותיי ולא אחליף את שירי לשים לו קולות חדשים?

הן העת קצרה.