לשאלת התאבדותם של בעלי-חיים / ד"ר ניסן טורוב
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

לשאלת התאבדותם של בעלי-חיים

מחבר: ד"ר ניסן טורוב

התקופה, גיליון ל'-ל"א, 1946

תוכן המאמר:
פתיחה
רק האדם מתאבד
א. האם יש לחיות חיי נפש?
האדם מופעל על ידי השכל, והחיה על ידי אינסטינקט
לפי תורת הביהייביוריזם
הפסיכואנליזה
ב. האם האינסטינקט עיוור
בעלי חיים נבונים: סוסים
בעלי חיים נבונים: כלבים וחתולים
שימפנזה
התאבדות
ג. פעולות תבוניות אצל בעלי חיים
ארגון החיים אצל בעלי חיים
ד. כשרונות של בעלי חיים
תורת האיבולוציה
הכרה בבעלי חיים
ה. חיים חברתיים אצל החיות
הגורילה "טוטו"
ו. מחקר על תבונת החיות
מצבי רוח אצל שימפאנזה
כושר-ההבעה של חיות עילאיות
ז. כושר ההבנה עד למסירות נפש
התאבדות סבילה או פעילה

תקציר: המאמר עוסק במידת התבונה שיש לבעלי חיים, ודן בשאלה אם בעלי חיים יכולים גם להתאבד מרצון.

מילות מפתח: התאבדות, תבונה של בעלי חיים, נאמנות של בעלי חיים.

לשאלת התאבדותם של בעלי-חיים

 פתיחה

 

רק האדם מתאבד

ההתאבדות היא, לפי דעת חוקרים רבים, זכות עגומה אשר נפלה בחלקו של האדם בלבד. ואילו צדקו הללו, היינו יכולים להוסיף הגדרה חדשה על ההגדרות המבדילות בין האדם לבין שאר החיות; שכן כל ההגדרות הקודמות, שהן מיוסדות על סגולות גופניות או נפשיות ידועות, אינן קובעות את מקומו המיוחד במערכת בעלי-החיים: הליכה בקומה זקופה; ידים עשויות לתפיסת-עצמים נוחה; מוח מפותח; שימוש בצלילי-קול מיוחדים לשם מגע ומשא עם הזולת; חיים מיוסדים על חלוקת-עבודה והשפעת-גומלין - לאלה ולכמות-אלה אפשר למצוא צדדים דומים, ואף צדדים שווים, בין בעלי חיים שונים. ואמנם יש אשר הקו המבדיל בין אדם לחיה אינו ניכר כל-צרכו; ואילו הוכח כי לא ניתן לשום יצור בעולם, פרט ל- homo sapiens, לשלוח יד בנפשו, היה התואר "יצור מתאבד" מייחד את האדם על בני האדמה, בדיוק שאין להרהר אחריו.

 

בכמה מהספרים, הדנים בבעית-ההתאבדות, נאמר בפירוש, שאין שום חיה מהחיות עלולה להמית את עצמה. וכנגדם יש ספרים, הטוענים את ההפך מן ההנחה הזו. והצד השווה שבכולם: אין הם מבססים את חוות-דעתם די צרכם ודי עמקם, כאילו אין שאלה זו חשובה ביותר ואיננה ראויה לטיפול מפורט. ויחס זה איננו נותן סיפוק לסקרנות שלנו בנוגע לחזיון המוזר של הסתלקות מיצר החיים, התקיף בכל מערכת היצרים. על כן עלינו לברר ראשית כל, אם חידת ההתאבדות היא חידה של פסיכולוגיה אנושית בלבד, או יש לה שרשים בתהליכים הפסיכיים העמומים של חיות, מפותחות פחות מהאדם.

 

ודרך אגב: ידיעת-מה בפסיכולוגיה של החיות היא גם הכנה להבנת התהליכים הפסיכיים של האדם בכלל ושל תעלומת ההתאבדות בפרט.

 

א. האם יש לחיות חיי נפש?

 

 

אילו ניתן מידי הטבע פה מדבר לחיות, היו יכולות להתאונן בצדק על שני משפטי-אדם קדומים ביחסו אליהן:

א. אין הן אלא מכונות חסרות-דעה;

ב. אין הן אלא יצורים לקויים בכל חסרונותיו של האדם ומחוסרות מעלותיו. ולכל היותר יראה האדם יחס "אנושי" לחיות, שהסתגלו זה כבר אליו ואל דרכיו, ויביט על יתרן "מגבוה". אולם השאלה שלפנינו שאלה מדעית היא, וערכן של המסקנות שנגיע אליהן מתוך ההשוואה בין חיות ובין בני-אדם ייקבע על פי כנותן של העובדות הנחקרות, ולא על פי הערכתם מבחינה מוסרית בלבד.

 

מימי אריסטו, וביחוד מימי דיקארט עד זמננו, התחבטו החוקרים בשאלה יסודית: אם יש לחיות חלק בחיי-נפש, כפי שהם ידועים לאדם מתוך נסיונו. במסורת העממית רווחה תמיד ההרגשה, שתכונות אנושיות מצויות בדרגות שונות ובצורות שונות בכל בעלי-החיים למיניהם. עדים לכך ספורי-מעשיות ומשלים ופתגמים שבעל-פה ושבכתב. והיו (וישנם עוד) שבטים ועמים, אשר בעיניהם נחשבו חיות שונות ליצורים עילאיים, הראויים להערצה דתית. הגישה העיונית והמדעית תבעה, כמובן, הסתלקות גמורה מהמסורת הזאת.

 

האדם מופעל על ידי השכל, והחיה על ידי אינסטינקט

כאשר קבע חלוץ הפילוסופיה החדשה, דיקארט, את היסוד המוסד לכל תורתו "חושב אנוכי על כן אני קיים" עשה שוב את השכל סימן מובהק של הנפש האנושית. ומתוך הגדרה זו יצאה ממילא המסקנה, שהחיות חסרות סגולות נפשיות, וכל תגובותיהן אינן אלא "מעשה מכונה". ברם העובדה, שתגובות אלה מורכבות מאד ומוליכות אל תכלית נאותה בחייו של כל יצור חי, תבעה קביעת מונח אחר, פחות מיכאני, לפעולותיהן של החיות "ללא נשמה". והפסיכולוגיה המדעית, שהבחינה גם לגבי האדם בין פעולות מחושבות ורצוניות לבין פעולות רגשיות והכרחיות, הניחה הנחה זו: מעשיו של האדם נחתכים על פי השכל והבחירה מזה ועל פי הרגש וההכרח מזה, אך תגובותיה של החיה אינן אלא פרי לחץ רגשי-פנימי בלבד, אשר דרכי פעולתו הכללית ופרטי התגשמותו כלפי-חוץ עוברים בירושה מדור לדור על פי סדר קבוע ובלתי משתנה. ואותו לחץ פנימי נקרא בשם "אינסטינקט". מכאן הדעה הרווחת עד היום, שדרך חייו של האדם מוארה על פי רוב באור השכל, בשעה שבעלי החיים נשמעים בעל כרחם לאינסטינקט "העיוור" גרידה.

 

בחלוקת תפקידים זו לא הסתפקו לא העיון הפילוסופי ולא המחקר הפסיכולוגי. שני זרמים פסיכולוגיים חדשים, הזרם הפסיכו-אנאליטי והזרם ההתנהגותי (ביהייביוריסטי), הפכו דעה זו על פיה.

 

לפי תורת הביהייביוריזם

לפי תורת הביהייביוריזם אין אנו רשאים ליחס תכונות רוחניות כלשהן לא לחיה ולא לאדם, כי אין לנו אפשרות לתפוס אותן בעזרת חושינו לשם בדיקה מדעית. יכולים אנו רק לחקור ולדעת את ההתנהגות של בעלי חיים במצבים שונים; כלומר, את תנועותיהם, את ביצועיהם ואת תגובותיהם החיצוניות - תגובות מורשתיות מזה ותגובות נקנות מזה, שנעשו הרגל על ידי חזרה מתמידה. וכיון שהמצע לכל התגובות הללו פיסיולוגי הוא, עולה מכאן שהחיות אינן אלא מכונות פיסיולוגיות גרידה. ואף האדם כך: דיבורו, המביע "מחשבות" כביכול, הלא גם הוא אינו אלא תנועה (של כלי הדבור) ופעולה התנהגותית, הנתפסת בחושים שלנו. וכן הוא "רגש", "רצון" וכל מערכת "הכוחות הרוחניים".

 

מנקודת ההשקפה הביהייביוריסטית אין לדון, אפוא, בפסיכולוגיה של ההתאבדות כלל וכלל.

 

הפסיכואנליזה

לעומת התורה הביהייביוריסטית, הנוטה להקיש מבעלי-החיים על בני האדם ולהעמיד את אלה ואת אלה על תגובות פיסיולוגיות בלבד, הקדישה הפסיכואנאליזה את מיטב מאמציה לחקירתם של תהליכי האדם הפנימיים או הנפשיים, כפי שהם מתגלים ב"סימפטומים" של האיש הניברוטי, כפי שהם משתקפים בחלומותיו, כפי שהם מתבטאים בדבוריו ובמעשיו וכפי שהם משתנים בחזירתם הזכרונית לימי הילדות ובגילויים של מאורעות-ילדות נשכחים, אשר גרמו להתהוות הנברוזה.

 

עיקרה היסודי של השיטה הזאת הוא, שהידע איננו גורם מכריע בחייו הרוחניים של האדם: גורמים נעלמים שנדונו לשכחה מטעמים שונים ונשתקעו במסתרי האל-ידע - הם הם המשפיעים על מהלך התפתחותו הרוחנית של כל אדם ומעצבים את הקוים היסודיים באישיותו. והם גם השופכים את ממשלתם על הלך רוחו של האדם הניברוטי.

 

מנקודת ההשקפה הפסיכואנליטית יש אפוא מקום לדבר לא רק על איבוד עצמו לדעת, אלא גם על התאבדות ממין מיוחד - התאבדות שלא לדעת. ותופעה זו, אשר הספרות הפסיכואנליטית מאשרת את מציאותה בעולם האדם, יתכן אולי שיש כדומה לה גם בעולם בעלי החיים. זאת היא השאלה. וכדי למצוא לה תשובה, נחוץ לעמוד בראשונה על צדדים יסודיים אחדים בפסיכולוגיה הכללית של בעלי-חיים.

 

ב. האם האינסטינקט עיוור

 

 

חוקרים רבים רואים, כנזכר, הבדל גדול או ניגוד גמור בין שכל, שהוא כביכול נחלת האדם בלבד, לבין אינסטינקט, הרודה בבעלי-החיים. ויש אפילו פוסלים את המונח העתיק אינסטינקט בשל שמץ הרוחניות שדבקה בו ובוחרים במקומו את המונח לחץ, אשר בו מרומז בבירור היסוד המיכאני. ואולם חוקר חיות מובהק, הוטון, העיר בצדק, ששינוי מונחים איננו סימן של התקדמות מדעית.

 

השאלה החשובה באמת היא, אם האינסטינקט בחיות הנמוכות והגבוהות עיוור הוא לחלוטין, ללא קורט של הבחנה והבנה. דארווין הגדול לא חשב כזאת. אך עד התקופה האחרונה שלטה ההשקפה הקיצונית שנזכרה זה עתה - כאילו מתוך מחאה-שבכוונה נגד נטיה קיצונית אחרת: הנטיה ל"האנשה" יתירה של החיות וליחס "רומאנטי" אליהן.

 

בימינו הולכת הגישה האובייקטיבית אל חקירת "אחינו הדלים" ותופסת את מקומן של שתי ההערכות הקודמות. הרבה עשו בנדון זה: הפסיכולוגיה התכליתית של מק-דוגאל ונסיונותיו בבעלי חיים נמוכים; נסיונות בבעלי חיים שונים, וביחוד בקופים עילאיים, שנערכו על ידי קלר ובאי-כח אחרים של הפסיכולוגיה התבניתית; מחקריו של י'ינינגס בהתנהגותם של אורגאניזמים נמוכים; העבודות המקיפות של יירקיס - גדל-המומחים לקופים אנושיים (ביחוד לשימפאנזה).

 

אף על פי כן יש עוד מחסידי הביהיביוריזם, המאמינים במה שהורו ואטסון ותורנדייק, שאין החיות מסוגלות בשום פנים לפעול פעולות תכליתיות חדשות, שלא הורגלו בהן קודם, אלא אחרי גישושים מקריים ואחרי שורה ארוכה של שגיאות ומאמצי-שוא - עד שאשר הן נתקלות ממילא בפתרון הנכון ומתרגלות להשתמש בו בדרך קצרה. ביצועיהן הם לפיכך אבטומאטיים בעיקרו של דבר.

 

בעלי חיים נבונים: סוסים

ולעומת תפיסה מיכאניסטית זו נוצרו ספורי-בדים על "נפלאות" מבוצעות על ידי הולכי-על-ארבע.

 

מעשה למשל, בסוסי אלברפילד, אשר היו בשעתם לסינסאציה והרעישו במשך זמן מה את העולם הפסיכולוגי. הדבר התרחש לפני שלשים שנה בערך. ועוד שמורים בזכרוני מאמרים בעתונים ובכתבי-עת פסיכולוגיים על סוסים אלה, שהשיבו כהלכה בדפיקות רגל מהירות לשאלות מתימאטיות רשומות על לוח שחור - לשאלות מסובכות, אשר אף איש משכיל יתקשה לעתים בפתרונן. ביניהם הצטיין ביחוד "האנס הפיקח", אשר עלה בבקיאותו המתימאטית על שאר חבריו-למקצוע.. פסיכולוגים נחלקו בבירורה של הבעיה והספקנים שבהם הדגישו את העובדה המעוררת חשד, שהסוסים המלומדים סרבו בהחלט להשיב לשאלות בלי נוכחותו של מורם ומדריכם קראלל.

 

אז החליטה "החברה לפסיכולוגיה אכספרימנטאלית בגרמניה" למלא את ידיהם של מומחים אחדים, שיבררו אם בעלי-חיים מסוגלים לרכוש ידיעות מתימאטיות. ניקנו סוסים מיוחדים וחדי-חושים, ופרופיסור זומר טיפל בהם טיפול רב, כדי לעמוד על טיב כשרונותיהם וגבול התפתחותם. וכה נפתרה לבסוף החידה בדבר סוסי אלברפילד: הם למדו להגיב בדפיקות רגל לרמיזותיו של מחנכם, אשר היה מרמז להם את התשובות הנכונות בתנועות קלות שבשרירי פניו - "קלות" במידה כזו, שעין זר לא יכלה לתפסן. בספר על פסיכולוגיה של בעלי חיים מסכם זומר את מסקנותיו:

"לפי נסיוני [באילוף סוסים] עד כה נראה לי כדבר קרוב לודאי, כי בכל מקרה אשר התגובה של הסוס איננה מתפרשת על סמך תנועות הבעה [מצד מאלפו] - הרי היא תוצאה של זכרון חזותי יוצא מגדר הרגיל, בצירוף אסוציאציה עם כמה וכמה תנועות מסוימות".

 

אכן גם ביצוע זה הוא כמעט בגדר פלא.

 

בעלי חיים נבונים: כלבים וחתולים

אף על כלבים וחתולים הרבו לספר ולכתוב "נפלאות", להנאתם של שומעים וקוראים קלי-אמונה.

 

בספר אדם וחיה, אשר חלק הגון ממנו הוקדש אף הוא לסוסי אלברפילד, מובאים כמה מהספורים האלה. והנה אחד מהם לדוגמה: הייני קינדרמאן האמינה והשתדלה להוכיח גם לזולתה, כי כלבתה לולה למדה במשך יומיים את האלף-בית וידעה לקרוא את הכתוב. ואף היא היתה משיבה על שאלות שונות בדפיקות רגליה. המקצוע הראשי שלה היה, כנראה, מקצוע המיטאפיזיקה ולא מתימאטיקה. כששאלה אותה מורתה-מדריכתה, מה ייעשה בגופה אחרי מותה, השיבה: הוא יהיה מאכל לתולעים. ובנשמתה? - זו הולכת השמימה. בשעת בדיקה על ידי כהן נוצרי, הודיעה הכלבה הפילוסופית, כי אחרי מותה תשוב אל הנפש הקדמונית...

 

גברת אחת, מיקל שמה, כתבה ספר מפורט על כלבה גאונית זו, וכפי שמספר בעלה אחרי מותה, העלתה למדרגה זו גם חתולה קטנה דייזי, אשר מתוך השתתפות-עראי בשיעורים, שניתנו על ידי בעלת הבית לאויבתה בנפש לולה, למדה בזמן קצר הרבה חכמה.

 

שימפנזה

ומן הראוי להוסיף כאן גם את המעשה בשימפאנזה באסו שבביבר הפראנקפורטי. חיה פקחית זו ידעה כביכול יפה את לוח הכפל. "מענין מאד היה לראות" - כותב פרופיסור טרנדלינברג - "כיצד היה באסו, לאחר ששאלוהו 'שלש פעמים שלש כמה הם?' פונה כה וכה להתבונן אל שורה של לוחות קטנים מצויני-מספרים שבקרבתו ומצביע בדיוק על הלוח המסומן בספרה 9". אלא שאחד מגדולי הפסיכולוגים בגרמניה, פרופיסור מארבה, הוכיח, כי מבטיו ומצב ראשו של המשרת-המשגיח, אשר היו מכוונים מדי פעם בפעם אל הלוח הנכון, מילאו את התפקיד של נתינת כיוון מתאים לאצבעו של באסו הנבון וחד-הראיה... ולכבוד יושרו ובור-לבבו של אותו משגיח מוסיף המחבר, כי הסימנים שנתן לקופו האהוב לא בכוונה לרמות את הבריות נתן: זה היה מעשה שבלא-יודעים.

 

יש אשר ביקשו לפרש תגובות "אנושיות" מצד חיות בטלפתיה; כלומר, בהעברת רעיונות בדרך לא ידועה לנו ממוחו של האדם אל מוחו של בעל החי. כל החזיון הזה, אשר לפי דעתם של פסיכולוגים מובהקים אחדים הוא קיים בעולם האנושי, לא נחקר עוד כל צרכו ולא הגיע למדרגה של עובדה מדעית וודאית. אף על פי כן נתקבל הפירוש המוזר דווקא על דעתו של אחד מאבות הביהייביוריזם ברוסיה, פרופיסור ביכטיריב: לשם חקירת הנפלאות, שהראה במוסקבה מאלף החיות המפורסם דורוב בכלבו הקטן פיקי, נסע שמה הפסיכולוג הגדול עם עוד כמה מלומדים, ועל סמך מה שהוברר לו במקום-המעשה פרסם דין וחשבון, הנוטה לתשובה חיובית לשאלת אפשרות בטלפתיה בין אדם וחיה. וטרינדלינברג, המזכיר עובדה זו, מתנגד בצדק להשערתו של ביכטיריב. אלא שמתוך שאיפתו להיות "ריאליסטי" עד הקצה הוא מקטין שלא-בצדק את ערך מסקנותיו של החוקר המובהק קלר על כושר הקופים העילאיים לתפוס את המתרחש סביבם "תפיסה מתוך הבנה". כפי שנראה להלן מתוך עדותם של גדולי החוקרים במקצוע זה, לא הפריז קלר הפרזה כל שהיא בנוגע לכשרונותיהם של קופים אלה.

 

התאבדות

ומכיון שאנו דנים בדברי הבאי ובדברים בטלים, שנערמו על חיות שונות, נציין גם אמונות בלתי מבוססות אחדות על מציאותה של התאבדות בעולמן של חיות. יש, למשל, מסורת על חיות-משא שונות, שהן מסרבות לקום מרבצן, כשמעמיסים על גבן משאות כבדים מאד. ואם בעליהן מאיץ בהן בשוטו או בדורבנו, הן מתרוממות פתאום במאמץ-חימה ומשליכות עצמן אחורנית, כאילו החליטו לפול ולא להוסיף קום; ועל פי רוב הן משיגות את המטרה המבוקשה. אך בעובדה גופה אין וודאות גמורה. ויתר על כן: יתכן, שהקימה הפתאומית היא נסיון נואש להשמע לפקודה ולהינצל מעונש. והנפילה הרת-האסון מראה רק, שהמשא הוא באמת למעלה מכוחה של החיה המסכנה.

 

וכן גם בנוגע לכמה וכמה סיפורים ותיאורים אחרים ממין זה. רק אגדה אחת ראויה לתשומת לב יתירה: העקרב - ככתוב בכמה ספרי-טבע - כשהוא נתון בתוך עיגול של אש ואין לו מפלט, ממהר לשים קץ לחייו על ידי דקירת עוקצו בראשו. יש מיחסים "תגלית" זו למשורר האנגלי ביירון, אך על כל פנים אין לה חשיבות יתירה. נסיונות, אשר נערכו לבירור החזיון הזה, לא אישרו את עצם קיומו: ארסו של העקרב, כשהוא נכנס לגופו על ידי צינור דקירה, מחליש אותו במקצת במשך זמן קצר, אך איננו ממית אותו.

 

אכן במקרה אחד ויחיד במינו מתהווה רושם של התאבדות ציבורית בעולמה של חיה פחותת דרגה ממשפחת היונקים הקרויה לימינג. יצור קטן זה, המצוי בנורבגיה בלבד והמתיחס על עכברי הבר, דומה במראהו לארנבת (ומטעם זה יש אולי לקרוא לו בעברית עכברנבת) ומצטיין כדרך בני מינו בפריה ורביה יתירה. בהמוניהם הם נודדים לעתים ממקום למקום ואינם נרתעים לאחוריהם בהתקלם במעצורים. הם נכנסים, למשל, אל אגמים סוערים ואל זרמי מים עזים וטובעים בהם לאלפים. והשרידים והפליטים, המצליחים להגיע אל החוף, ממשיכים את דרכם המסוכנה אל האוקינוס ומפקירים את גופיהם הקטנים למשבריו האדירים, כמתוך החלטה שלא לשוב על עקביהם. חוקרי הטבע לא גילו עד היום את הגורמים לכליה עצמית זו. כלום אפשר שיצורים קטני מוח אלה יבקשו את המות? כמובן, לא. יותר קרוב לאמת, שהם מבקשים מזון. אך מה תוכל להיות התכלית הביולוגית-האינסטינקטיבית של חזיון מוזר זה, שהוא ההפך מעיקרון השמירה של הקיום? - אולי הפקרת העודף של יחידי המין המרובים, כדי שהמין גופו לא יכלה ולא ייכחד מעל פני האדמה במלחמת-קיום מסוכנה יותר-מדי. על כל פנים אין ב"התאבדות" זו סימנים של יסודות פסיכיים ברורים ואין הערכה פסיכולוגית חלה עליהם.

 

ג. פעולות תבוניות אצל בעלי חיים

 

 

נזכרו למעלה שמות של חוקרים מספר, אשר עבודותיהם המדעיות סייעו לקביעת יחס אוביקטיבי אל חיות ולהערכה נכונה יותר של כשרונותיהם הטבעיים. עבודות אלה מקיפות חוג רחב של בעלי חיים, החל ביצורים מיקרוסקופיים וגמור בקופים אנושיים.

 

על סמך נסיונות-מעבדה ממושכים ביצורים נמוכים שבנמוכים בא י'ינינגס לידי המסקנה, שאפילו הללו מראים בתגובותיהם לשינויים בסביבתם ("סביבה" של טיפת-מים), כי יש בהם "כושר-הבחנה" כלשהו. ולא הכל נוטים להסכים למסקנה זו. ואולם נסיונותיו של מק-דוגאל בחרקים שונים אינם משאירים כל מקום לספקות בנוגע לכושר הסתגלותם (בגבולות ידועים) אל תנאים לא-רגילים, כמתוך "הבנת" המצב החדש. ביתר דיוק: הוא הוכיח, כי גם אצל יצורים אסירי-אינסטינקט אלה אין מחסור גמור בבחירה כל שהיא, בסטיות מן המורשתי והקבוע, בקרן אור שכלית - ואפילו דלה שבדלה. וחוקרים אחרים, אשר טיפלו בנמלים וטרמיטים (בויניהם מיטרלינק, שהואשם באנתרופומורפיזם נפרז), הגיעו לאותה המסקנה. ובנוגע לחיות גבוהות יותר הוברר בהחלט, שאין הן מכלכלות את כל מעשיהן על פי האינסטינקט העיוור בלבד.

 

המפורסמים שבחרקים החברתיים הם - הדבורים והנמלים. הראשונות זכו, בשל דבשן המתוק, לטיפול מיוחד מצד האדם, והאחרונות עקב חריצותן היתרה, לדברי שבח במשלים ובדברי חכמה של עמים שונים. ושתיהן עוררו מימי קדם את תשומת הלב בבניניהן, באגירת המזונות ובשמירתם, בתשומת-לבן לוולדות, בחלוקת התפקידים בחיי השותפות שלהם. רחבה הספרות המדעית על יצורים מפליאים אלה. ומתך השוואת חייהם החברתיים אל חיי החברה של האדם חיוו כמה מחברים את דעתם, שבחינת השמירה על קיום המין עולה ארגונם לאין ערוך על ארגוננו. וכנגד מחברים אלה ישנם אחרים, הרואים ירידה ולא עליה בהפיכת סדרי החברה למעשה מכונה.

 

לפי תורתו של ברגזון התפלגו החיים על פני האדמה לשתי מגמות שונות זו מזו והגיעו לידי ביטוי קיצוני בחרקים החברתיים מזה וב- homo sapiens מזה: שם שלטון האינסטינקט, ופה - שדה פעולה נרחב להשראה יוצרת. ואלה הם, לדעתו, שני זרמים שאינם מתאחדים, אם כי מוצאם ממקור אחד: מהמעין הכללי של דחף החיים, מה- elan vital. מכל מקום רבים הצדדים המקבילים בחיים החברתיים של החרקים ושל האדם. ומה שיעשה לגבי האדם השכל, יעשה לגבי החרקים האינסטינקט ביתר בטחון, ביתר קביעות וביתר שכלול. מלבד חלוקת עבודה חמורה ובלתי משתנה מצויות בחיי הנמלים למיניהן השונים חזיונות מתמיהים כעבודת אדמה - הכשרת קרקע לצמיחת זרעים נאגרים - וכהחזקת פרות חולבות - חרקים זערוריים, שהנמלים מכלכלות אותם בקניהן ומוציאות מתוכן, בעזרת דיגדוג, מיץ מתוק לחכן. לפי עדותו של ליי,

"הוברר, שנמלים מסוג ידוע יוצרות לפעמים גשר חי על פני שטח מים, כדי לתת לחברותיהן לעבור על גבן. כמו כן הוכח בוודאות, כי נמלים יכולות לכבות אש בנוזל החריף, שהן מוציאות מבטנן בשעה שאש זו מסכנת את קנן. לשם כך סודרו נסיונות, והדבר אושר ללא כל ספק".

 

ואולי מתקרבות הנמלים אל האדם בזה, שמינים ידועים מביניהן נוהגים להתנפל על קני נמלים ממין אחר כדי לשלול שלל. יש אשר יקחו בשבי את כל העדה ויעשוה למס עובד, כלומר, יטילו עליה עבודה קשה ויהנו מפרי עמלה. ויש אשר יגנבו או יגזלו את גולמי הוולדות כדי לחנכן לעבדות עולם. יש גם נמלים מתגנבות בחשאי אל מחנה ה"אויב", פרות ורבות בתוכו ומשתלטות עליו לבסוף.

 

בצדק אומר האסקניס במחקרו על נמלים ואנשים:

"... בכל פעם שאנו מתבוננים על הנמלים כעל יחידות בודדות, הולכים ההבדלים בינינו לביניהן ונעשים ברורים עד למאד ומכסים כסוי גמור על דימויים אישיים אפשריים. ואילו כאשר נתבונן אליהן כאל חיות ציבוריות - ייעשו הקוים השוים בולטים להפליא".

 

ארגון החיים אצל בעלי חיים

ענין מיוחד יש במסקנתו של המחבר, אשר הגיע אליה על סמך חקירה מפורטת, על ההתפתחות ההדרגית שבצורות שונות של אירגון ציבורי בחיי הנמלים. שרידי תופעות בציבורי נמלים מתקופות קדומות מוכיחות, לפי דעתו של האסקינס, כי סדר דמוקרטי, הנשען על היזמה האישית ועל אחריותו של כל יחיד מיחידי הקיבוץ, היה קיים בעולם הנמלים בראשית התפתחותן. מה שאין כן בתקופות מאוחרות, לאחר אלפי רבבות שנים של התקדמות אטית: מן הזמן ההוא והלאה נעשה היחיד למין תא אורגאני, המסוגל להמשיך את קיומו כחלק מכל יתר התאים, שהם המהווים את האורגניזם הציבורי כולו. הסדר המדיני הכולל-כל (טוטאליטארי) הוא לפיכך - מבחינת שמירת הקיום של הגזע - דרגה גבוהה יותר של התפתחות מהסדר הדימוקראטי; אלא שזאת היא גם הדרגה של התפשטות, של התקפה, של התנפלות הקיבוץ החזק על החלש ממנו, של שוד ורצח, של מלחמות דמים - ללא רחמים וללא פשרה.

 

במסקנה זו יש ענין מפאת הלקח המרומז בה לחברה האנושית: אנו למדים ממנה,

שהסתלקות כל יחיד מקיומו האנוכיי והסתגלותו המוחלטת לדרישות הקיום של הכלל

מכשירות אותו להפקיר את קיומו בשעת הצורך. ובהתנהגות זו, השכיחה בעולמם של חרקים

חברתיים, יש משהו מהיסוד של התאבדות. יש נמלים, אשר חלוקת התפקידים בין

מעמדותיהן השונים הגיע למרום המדרגה. מעמד השומרים או ה"חיילים" של חברת נמלים

כזאת מצטיין בראש גדול וחזק. בשעת סכנה מתרוממים החיילים לקראת פיות החורים,

המשמשים כניסה אל הקן, וסותמים אותם בראשיהם עד לבלי השאיר מעבר כלשהו. ושום

התקפה ושם הסתערות לא תזיז אותן ממקומן. הן תצלנה את כל העדה מאסון או תפולנה

חללים.

 

כאשר בני מיננו מראים גבורה כזאת, אנו שרים שירי תהילה לכבודם. על החיילים מגזע הנמלים נאמר, כי הם עבדי האינסטינקט העיוור. אך שמא לא בצדק גמור: שמא אין האינסטינקט של יצורים אלה עיוור בהחלט. כי הלא הוכח, שמוחם מפותח למדי לגבי קטן המידה של גופן. אולי יש, אפוא, בהתנהגותם של אותם החיילים הזעירים מעין רמז לחרף נפש, מעין דמיון להתאבדות קיבוצית שלא מדעת, שלא מצאנו אצל העכברנבת הנורביגית, משום שאין כל "טעם" ברור למותה. אך מוטב שלא נרחיק ללכת בהשערות ממין זה ונעבור אל בעלי חיים מפותחים יותר, אשר מתוך ההתנהגות של יחידיהם משתקפים סימנים ברורים של בחירה, של הסתגלות למצבים מקריים, של נפשיות דומה דמיון-מה לזו שנפלה בחלקנו.

  

ד. כשרונות של בעלי חיים

 

 

ההשערה על גוזמא, שגיזמו פילוסופי טבע וחוקרי טבע, כאשר הקימו מחיצה בין אינסטינקט מזה לבין שכל מזה, נעשית מבוססת ומוצדקת במידה שאנו עולים בשלבי הסולם של מערכת בעלי החיים ומתקרבים אל הסוגים העילאיים שבהם. ממעשי תרמית, מבדותות ומהפרזות על חכמתן של חיות, למדנו לדעת, כמה יש להזהר מהנטיה להאניש את כל אשר סביבנו בכלל ואת נפש החיה בפרט. ואולם עצימת העינים לגבי דימויים בולטים בין אדם וחיה והתעלמות עקשנית מדימויים אלה מעכבות אף הן את גילוי האמת. יש אפוא, לשמוח על העובדה, שבתקופה האחרונה נשמע קולם של בני סמך גדולים במקצוע הזואולוגיה והפסיכולוגיה לטובת יחס בלתי משוחד יותר בהערכת כשרונותיהם הנפשיים של בעלי חיים. ומתוך יחס זה מתברר בוודאות: כשם שהאדם רחוק מהיות יצור שכלי טהור - כן אין החיות בכלל, והגבוהות שבהן בפרט, מתקיימות על אינסטינקט בלבד.

 

צרעה, למשל, שתפסה בקרבת נחל עכביש גדול פי כמה מגופה, מטילה אותו המימה ונותנת לו להנשא על פני הגלים, בשעה שהיא מחזיקה בו באחת מרגליה. וכך היא טסה מרחק הגון וסוחבת אחריה את צידה ומגיעה אל מקום מאורתה שעל יד החוף; ושם היא פורקת לתוכה את משאה הכבד בעמל רב. סנאי קטן, שהתרגל לבקש ולמצוא שרידי אוכל במקום קבוע, נתקל באחד הימים בלביבה גדולה, שהונחה לטובתו. אחר כמה נסיונות-שוא כרסם בה חור קטן, העביר דרכו את ראשו הפעוט, עד שהלביבה נתלתה עליו כשכמיה מנפנפת, ונמלט בחפזון אל צמרת האילן הקרוב. זאב ערבות שגדל במשפחה חובבת-חיות, הראה חיבה מורשתית לבשר עופות והתחיל טורף תרנגולות. אסרוהו בעליו בשלשלת ברזל אל קרן זווית מזוויות הבית ושמו לפניו מפלי מזון. מה עשה? פיזר את השיירים לצדדין והתחבא מאחורי הכותל. ומשנואלו התרנגולות הפותות להתקרב ולנקר את הפתותים, זכה הזאב ליהנות מבשר עוף טרי.

 

אמנם, בנוגע למקרים אלה יוכלו אולי הספקנים למצוא הסברים פשוטים יותר מתהליכי-מחשבה. ולא כן בנוגע להתנהגותן של חיות מסוג גבוה יותר. נשמע, אפוא, מה בפיהם של מומחים לדבר, שבסמכותם אין להטיל ספק.

 

תורת האיבולוציה

תורת האיבולוציה, אשר נעשתה אבן פינה במדעי הטבע ומחזיקה מעמד בהם עד היום בשינויים ידועים, מחייבת מעבר הדרגי מבעלי חיים נמוכים אל גבוהים מהם. ולכן רווחת ההשקפה מימי דארווין ואילך, כי אין הפרש עקרוני בין נפשו של האדם לבין זו של החיה. המתנגדים להשקפה זו לא ללמוד זכות על סגולותיו הרוחניות המיוחדות של האדם באו, אלא לשלול גם ממנו כל זכות של רוחניות. בדעה חמרנית-מיכאניסטית זו נלחמו כל ימיו ויליאם מק-דוגאל, הדבר הראשי של הפסיכולוגיה התכליתית, ורבים מחשובי החוקרים במקצוע הפסיכולוגיה של בעלי-חיים. אחד מהם היה בלשה, אשר חשב, כי "השאלה הראשונה והבוערת של כל החקירה המדעית בתורת הנפש של החיות היא שאלת הניגוד הגדול בין האינסטינקט המשועבד לבין הבינה הבוחרת". ניגוד זה יחסי הוא לדעתו ולא החלטי, ואין תהום רובצת בין האדם והחיה: "הכלב, מפחד, שונא, אוהב, שמח כבן אדם ממש".

 

הכרה בבעלי חיים

וכזאת היא גם דעתו של ווירלין בחיבורו נשמת החיות, המכיל השקפה היסטורית על יחס האדם אל החיה. מתוך השקפה זו מתברר, כי הנטיה לאנתרופומורפיזם, שהתגלה באותו יחס בימי קדם, מוסיפה להשפיע עליו השפעה ניכרת עד היום. והמחבר מדגיש, שהרבה יותר מההאנשה חוטאת לאמת האוביקטיבית החמרנות המודרנית, הרואה בחיות מכונות אבטומאטיות כדיקארט בשעתו ומתעלמת מהתכליתיות שבפעולותיהן.

 

וחשובה עוד יותר מעדותם של בני סמך אלה היא עדותו של הזואולוג הגרמני הגדול אלווירדיס. אמנם אין אנו יכולים, לדעתו, להחליט החלטה וודאית בנוגע לקיומה או אי-קיומה של הכרה בבעלי חיים. ואף על פי כן הוא מגיע לידי המסקנה, ש"אפילו המין פרוטוזואה, הנמוך שבבעלי החיים, איננו מתנהג בדרך אבטומאטית וחדגוונית, אלא כאורגאניזם המשתנה שינויים רבים, בהתאמה לשינויים המתרחשים בסביבתו". מחבר זה מאשר, אפוא, את עדותו של י'ינינגס.

 

דוד כץ משאיר אף הוא, כאלווירדיס, את שאלת מציאותה של ההכרה בעולמם של בעלי החיים בלי תשובה מכרעת: "איך נוכל לבוא לידי מסקנה וודאית ביחס למה שמתרחש בתודעה של חיה כמו השימפאנזה, למשל, כשהיא מבצעת פעולות ידועות במצב מסוים, אם אין אנחנו יודעים דבר ברור גם ביחס למתרחש ברוחו של אדם, כאשר הוא פותח שאלה נתונה?" אלווירדיס תירץ את הקושיה הנזכרה, בציינו כי כל אחד מהמטפלים בבעיה חמורה זו מגיע לידי המסקנה הקרובה ביותר אל לבו, או המתאימה ביותר להלך רוחו. וקנה מידה אוביקטיבי בהחלט איננו קיים לגבי ענינים ממין זה.

 

ואולם מפי חוקרים אחראיים ומפי מתבוננים סתם, אשר הקדישו רוב שנות חייהם לבעיה זו, שומעים אנו דברים הנראים כעובדות אוביקטיביות ברורות-משמעות, ללא-תערובת של משפטים קדומים ושל מסקנות פזיזות. ולדברים אלה עלינו להקשיב בתשומת לב יתירה.

 

ה. חיים חברתיים אצל החיות

 

 

ענין רב יש בשני ספריו של מתבונן אחד אל חיות בדרום אפריקה. אחד מהם הוקדש לחיי הטירמיטים והשני לחיי הקופים ממשפחת הבאבונים, הדומים במראיהם לכלבים. הספרים נכתבו בדיאליקט הולאנדי-אפריקאי ותורגמו לאנגלית. מהספר הראשון (כמו בספרו של מטרלינק על אותו נושא) מסתבר, כי חברת הנמלים הלבנות היא אורגאניזם רב-אברים, אשר יחידיו ממלאים בו תפקיד של תאים תלויים זה בזה; והספר השני מלא הערצה לחיים החברתיים של היצור הנבון, אשר על ארחו ורבעו התחקה המחבר במשך שנים רבות. כן הוא כותב, למשל:

"פרץ פסיכולוגי רב מפריד בין הפסיכה של הבאבון לבין זו של העילאיות אשר בחיות היונקות, העומדות למטה ממשפחת הפרימאטים (שעליה נמנים הקופים האנושיים והאדם). זאת אחת. ושנית - טיב הפסיכה של האדם מזה ושל הבאבון מזה אחד הוא. הבדל של כמות יש כאן, הבדל של איכות - אין".

 

והוא מביע את ההשערה, כי התת-ידע שבאדם הוא שריד הפסיכה הקדומה, החיתית שלו, וזו - יש אשר תתפרץ ותגרום הפרעה קשה בחיי בעליה.

 

יפים וחשובים גם תיאוריו המפורטים מחייהם החברתיים של הבאבונים, השונים זה מזה מפאת אופים האישי. הוא עומד על הזולתיות שלהם בשעת הגנתם על וולדותיהם - זולתיות כללית-משותפת, ולא מצד הורים לגבי פרי בטנם בלבד. (בחיי המשפחה שלהם שלטת, לפי עדות המחבר, חד-זוגיות). תיאור אחד מתיאוריו מתמיה ב"אנושיותו": מפני סיבה לא ידועה פרצה מגפה בעדר באבונים, ושמונה מן הוולדות מתו מיתה חטופה. מנהיגי העדר באו במרוצה אל הישוב האנושי הקטן שבשכונתם וצעקו לעזרה. וכאשר התקרבו הנקראים אל העדר הנרגש, מבלי דעת פשר הדבר, נשקה אחת האמהות את הפגר הקטן של תינוקה, וכאילו התחננה ביללה שיחיו אותו. גם מומחה אחר, פיטסימונס, מאשר את זולתיותם של הבאבונים. דבריו הובאו בספרו המענין של נידהאם "על עצמנו":

"ראיתי קרב נהדר, שהראה בו את כוחו באבון לוחם. להקת כלבים שתה עליו סביב. אמנם יכול היה להמלט עם העדר כולו, אך נראה לו, לבן חיל זקן זה, כי הפרחחים אפשר שיותקפו על ידי הכלבים טרם יספיקו להמלט למקום בטוח. ולכן שב על עקביו והתגרה מלחמה עם האויב. סלקי אחד ( כלב ציד מהיר), שהיה בראש הלהקה, התנפל עליו והומת כהרף עין. והבאבון התישב ליד אחד הסלעים, מוכן ומזומן לקראת ההתקפה מצד יתר הכלבים. - האם יריתי בו? לא. אלף פעמים לא. הניסותי את הכלבים ועזבתיו לנפשו. בדרכי נדודי בהרים, במישורים וביערות נתקלתי בדוגמות של גבורה ושל חרף נפש מוחלט בעולמן של חיות נמוכות, הרבה יותר מאשר בעולמה של החיה העילאית הקרויה אדם".

 

התבוננותם של פקידי ביברים אל חיות טיפוחיהם קבועה יותר ושיטתית יותר, ונסיונם הרב נותן חשיבות יתירה למסקנותיהם. אחד מהם היה מנהל העבודה בגן החיות הגדול של ניו-יורק, בלייר, שתיאר בספר פופולארי את פרי נסיונו במשך עשרים וחמש שנים. הפרק XI בספר זה מוקדש לבירור השאלה על "בינתן של חיות". ומתוכו אנו למדים, כי כמה מהחיות העילאיות עלולות לחלום חלומות, להראות סימנים ודאיים של כעס, קנאה, עלבון ועוד. ובזה מתגלה דמיון רב ביניהם ובין האדם. הן מצטיינות גם בהבנת מצבים שונים ובתגובות מתאימות להם. והנה דוגמאות מספר.

 

התוכי נחשב בצדק לעוף מפטפט מתוך חיקוי מיכאני בלבד. אך ידועים גם מקרים של מעשי-חכמה מצדו. למשל: לתוכי סגור בכלוב היו בעליו מרשים לעתים לצאת לחפשי ולטפס כחפצו בקרבת מקום, כי לעוף לא ידע. וכדי שלא ייאחז בוילונות ולא יקלקלם בצפרניו, הרחיקו את הכלוב מהחלון. אף על פי כן, כשהיו משאירים אותו בחדר לבדו, היו מוצאים אותו אחר כך עולה ויורד דוקא בוילונות המרוחקים ממנו. ואיך השיג תכליתו זו? - הוא היה מנפנף בחזקה בכנפיו, ובדרך זו היה מניע את הוילונות ומרחיפם באויר; וכאשר התקרבו אליו תוך כדי רחיפה זו, היה מצליח להאחז בהם ולטפס לארכם ולרחבם.

 

המחבר התבונן מקרוב גם אל הכלב המפורסם "י'אספיר", אשר בעליו ומחנכו, דיכסי טיילור, הפליא לפתח את כשרונותיו השכליים, והללו היו לפני שנים לא רבות לשיחה בפי פסיכולוגים מלומדים ולנושא מאמרים ודיונים מפורטים בעתונים רבים. כלב מחונן זה, אשר על פי מוצאו היה בן-תערובת ולא "בן-גזע" מיוחד, ידע להבחין בין עתון, ירחון וספר; בין מכונת-כתיבה, פסנתר וטיליפון; בין איש, אשה וילד, ועוד כמו אלה. ובהתאמה להבחנה זו היה מוציא לפועל פקודות מורכבות במהירות ובדיוק.

 

בספר של בלייר מסופר גם על הפיל ההודי, "גונדה", אשר במשך יום אחד הספיק ללמוד משומרו ומדריכו בגן-החיות להרים מטבעות מהקרקע, להסיר את הכיסוי מקופסה שנתלתה למעלה מראשו, ולצלצל בפעמון לאות "קבלה" למנדב-המטבע; רק אחרי כן היה בא על שכרו בצורת עוגת-מספוא או אגוזי-אדמה. ואם השכר בושש לבוא היה מוסיף לצלצל עד אשר השיג את המגיע לו. אך הוא לא הסתפק בזה בלבד, והשתדל - וגם הצליח - לרמות בדרכים עקלקלות את שומרו ולהוציא מידו הרבה יותר משהגיע לו באמת. העובדות, אשר המחבר מתאר אותן בפרטות רבה ואין כל יסוד להטיל ספק בכנותן, מתמיהות בעדותן הנאמנה על הבינה הרבה של החיה הגסה. ולכן הוא מדגיש ואומר:

"על סמך נסיוני רב השנים בהתבוננות אל דרכיהן של חיות הנני בטוח, כי האכספרימנטים בשדה הפסיכולוגיה של בעלי-חיים צריכים להיות מבוססים על ההנחה הוודאית המוחלטת, שכל החיות העילאיות מוכשרות לחשוב בשיקול דעת, וכי ההפרש ביניהן ובין האדם הוא הפרש של דרגה ולא של מהות".

 

כזאת היא גם דעתו של ווארונוף, אשר טיפל במשך זמן רב בקופים אנושיים לשם ניתוחיו המפורסמים, ועל סמך הסתכלויותיו ביצורים אלה כתב ספר פופולארי קטן על "אהבה ומחשבה אצל החיות".

 

הגורילה "טוטו"

בקשר אל שאלת שכלן של חיות עילאיות ראוי לתשומת לב יתירה ספרה של מ. הויט על הגורילה "טוטו".

 

המחברת אימצה את הקוף-התינוקת, שנתיתמה מהוריה, וטיפלה בה במשך תשע שנים רצופות מתוך אהבה ומסירות יוצאת מן הכלל. זהו מקרה מיוחד במינו, הואיל וגורילות הן יקרות-מציאות, והידיעות עליהן אינן מרובות בערך. לפי עדותם של חוקרים בני-סמך הן עומדות, יחד עם השימפאנזה, במדרגה הגבוהה ביותר של התפתחות שכלית בעולם בעלי-החיים. והגברת הויט מרחיקה קצת ללכת כשהיא כותבת: "חיה זו, הנבונה שבכל הקופים האנושיים, עומדת על רמה שכלית גבוהה כל-כך, שהיא עולה על כל יתר החיות לא פחות משעולה האדם עליה". אך תיאוריה המענינים מדויקים ונאמנים הם, ושנים מהם יימסרו כאן בקצרה:

 

א. טוטו היתה עושה לפעמים מעשי "קונדס". פעם אחת נעלה את הדלת מאחרי שומרה הנאמן והחביב עליה, תומאס, ולא נתנה לו לצאת מהחדר. כעבור זמן מה קרא לה בקול מצוה ודרש בתוקף שתשחרר אותו. והיא נחפזה לסובב כרגע את המפתח ולפתוח את הדלת; ובפניה ניכרו סימני בושה וחרטה...

ב. טוטו התקנאה במחנכת שלה כשנתקשטה לעתים במחרוזת פנינים, והיתה "גוזלת" אותה ועונדת אותה לצוארה. פעם אחת הגיע הדבר לידי "מלחמה" והפנינים נתפזרו. לאחר שנאספו התברר כי אחת מהן נעדרה. הדרישה שטוטו תחזיר את האבדה לא הועילה. היא פשטה את ידיה, הרימה והראתה את כפות רגליה, פערה את פיה - כדי להוכיח, שהיא איננה אשמה במקרה הרע. "טוב אפוא", אמרה המחנכת הנעלבה: "את ילדה רעה, ואני הולכת מכאן". מיד פתחה טוטו את פיה, הוציאה באצבעותיה את הפנינה מתחת לשונה והחזירה אותה לבעלת-האבדה. שתיהן התפרצו בצחוק. וטוטו התיצבה על ראשה, כדי להביע - כמנהגה במקרים כאלה - את שמחתה על הגמר הטוב...

 

בכל זאת אין הדעה על יתרונה השכלי של הגורילה על שכלן של שאר הקופים האנושיים מקובלת על הכל, ויש חשובים שיתרון זה נפל בחלקו של השימפאנזה. ומכין שקוף זה יכול - יותר מאחרים - להסתגל לתנאי-חיים חדשים, יש לו תקוה רבה יותר לנחול נצחון במלחמת הקיום ולעלות בסולם ההתפתחות הביולוגית.

 

ו. מחקר על תבונת החיות

 

העובדות על ביצועיהם השכליים של בעלי-חיים, הנמסרות לנו מפי מתבוננים ארעיים מהימנים, ואפילו מפי אנשים שהקדישו לכך שנים רבות - אם כי חשיבותן איננה מוטלת בספק - יש בהן הפגם של מקריות. ועולות עליהן, מבחינת הדיוק והוודאות, העובדות שנאספו על ידי חוקרים מובהקים; ולמסקנותיהם, המיוסדות על אכספרימנטים זהירים, יש חשיבות יתירה. שני חוקרים מבני זמננו - וואלפגאנג קלר ורוברט יירקיס - תרמו תרומה מדעית רבת-ערך לבדיקת כשרונותיהם של קופים עילאיים, ועליה ידובר להלן.

 

מחקריו הנסיוניים של קלר בקופים אנושים מהווים פרק מזהיר בתולדות הפסיכולוגיה בכלל ובתולדות הפסיכולוגיה של בעלי-חיים בפרט. כי מתוכם התבררו שני דברים רבי חשיבות:

 

א. התפיסה החושנית לא רק של האדם אלא גם של החיה המפותחה - עם כל ההבדלים האפשריים בשל אי התאמה כל שהיא במבנה כלי-חושיהם - יוצאת אל הפועל על פי החוק הכללי של "תבנית", כלומר, על פי החוק של צירופי רשמים בודדים ל"שלמות" או לאחדות, המקשרת אותם-רשמים קשר הדדי בל-ינתק ומבטלת את קיומם המובדל.

 

ב. התנהגותם של הקופים הנבחנים מוכיחה, שהם מבינים את ערכם של החלקים הבודדים, שנבלעו בתוך התבנית הכללית, ואת היחס ההדדי שביניהם. כלומר - שתפיסתם, כתפיסתו של האדם, איננה מיכאנית-פיסיולוגית גרידא, אלא גם שכלית או נפשית: "תפיסה מתוך הבנה".

 

הסעת ארגזים ממקום למקום והעמדתם זה על גבי זה, כדי לעלות עליהם ולהשיג פרי תלוי בתקרה; חיבור מקלות קצרים למוט מארך לשם השגת פרי. המונח בריחוק מקום; פיזור פירורים דרך הרווחים שבין מטילי-הכלוב, כדי שתתקרבנה התרנגולות המטיילות בחצר, ועל ידי כך תינתן האפשרות לפגוע בהן במקל ולהבריחן מתוך "שמחה-לאיד" - כל אלה הן פעולות, המיוסדות על שיקול דעת, ומרחקן מהפעולות של "נסיון וכשלון" (אשר לפי דעתם של תורנדייק, וואטסון וההולכים בעקבותיהם הן טיפוסיות לגבי כל החיות) הוא כרחוק מזרח ממערב.

 

על ידי העבודות של קלר ושל חוקרים אחרים מאסכולת התבנית בפסיכולוגיה נהרס הבנין הניאו-מיכאניסטי בפסיכולוגיה של בעלי חיים, ויש לחשוב כי לא יוסיף קום.

 

בזה יווכח מי שיעיין בספרי יירקיס, אשר בהם מתוארים בעיקר הדבר החיים האימוציונאליים של הקופים העילאיים. שם מובאות עדויות גם ממקומות אחרים - ולא מהמעבדה הפסיכולוגית בלבד. והרושם הכללי הוא, כי בנדון זה אין הבדל רב בין האדם והחיה.

 

מצבי רוח אצל שימפאנזה

הנה, למשל, מה שנאמר שם בנוגע למצבי רוח של יגון אצל שימפאנזה בשבי: קופים אלה עלולים להיות עצובים בשל בדידות, בשל צמצום בכלוב צר, בשל חוסר הזדמנות להשתעשע, בשל העדר המאכל או המשקה האהוב, בשל הכרח לעמול בהשגת-המזון, וביחוד - בשל היעדר חבר חביב, אשר הוצא מהכלוב המשותף. בכל אחד מהמקרים האלה אפשר שהחיה המסכנה תבוא לידי מצב של דכאון רב, כאילו התיאשה מן החיים. לפי התיאורים המובאים בספר ניכרים בהתאבלות אם שימפאנזה על מות פרי בטנה כל הסימנים של התאבלות אשה שכולה על מות ילדה. אולם המחבר מעיר בצדק, כי יש הבדל רב בארכו של זמן האבל: השימפאנזה ממהרת לשכוח את האבדה, ומצבי רוחה בכלל מתחלפים על נקלה. ואף לשפוך דמעות לא תוכל - לא היא ולא חיה אחרת. הגברת הויט מספרת אמנם, כי טוטו שלה ידעה גם לצחוק וגם לבכות. אולם הגורילות בשבי הן כרגיל עצובות רוח, ויש אשר הן מתות בכלובן לא מפני קשי האקלים, מפני מחסור במזון מתאים או מפני מחלה - אלא מחסור מרץ-חיים, מגעגועים סתומים, מ"שברון-לב". יתכן אפוא, שהטבע חונן אותן גם בכושר האנושי של שפיכת דמעות...

 

חומר מקיף יותר על סגולות הרוח של השימפאנזה נמצא בחיבורו האחרון של יירקיס.

 

חיבור זה מיוסד ברובו על נסיונות מעבדה. הוא מכיל צילומים רבים, המראים גם את מצבי-רוחם המתחלפים של הקופים האנושיים, גם את מאמציהם לפתור "שאלות" שונות או למלא בשותפות תפקיד שהוטל עליהם. פרק מיוחד הוקדש לבעית הכחות השכליים של החיות, ובו נאמר בין שאר דברים: "אינסטינקט ושכל - אין ההבדלה חלה עליהם... במשך כל קיומו של האורגאניזם ממלאים שניהם את תפקידיהם המיוחדים כיסודות להתפתחות ולאירגון, כשהאחד מהם בפעם זו והשני בפעם אחרת ניכר כגורם מכריע או חיוני ביותר". פה ושם מנסה המחבר להעביר קו הקבלה בין האדם ובין החיה, והוא מתוודה: "בבחני את חליי השימפאנזה ואת סגולותיו הנני משתדל להבליג על הנטיה החזקה לעשות את האדם קנה-מדה לכל דבר". ומתוך יחס אויבקטיבי זה הוא מוצא, כי מפאת מזג-רוחם יש להם, לקופים האנושיים, יתרונות ידועים על האדם. ומפאת כשרונותיהם השכליים יש לציין, שהם אינם חיים בהווה בלבד; שהם עלולים להתענין בעצמים שונים - לא-נחוצים לקיומם, לאסוף אותם ולשמור עליהם כעל רכושם הפרטי; שהם מסוגלים לשמור ברוחם מוצגים ידועים; ויש להם דרכי-הבעה, מובנים כל צרכם לבני מינם, בצורת קריאות, העוויות, תנועות מלאות-כוונה וברורות-משמעות, שהן בבחינת "לשון". והנה אילוסטראציה מענינת: אחד מהשימפאנזים חלה: הוא מתקשה בלעיסה ומסרב לאכול. מתעורר החשש, שמא יש איזה ליקוי בשיניו. נכנס המפקח אל הכלוב ומצווה לקוף שיפתח את פיו, והוא נשמע לפקודה. המפקח מסתכל ואיננו מוצא שום פגם. וכאשר הוא פונה לצאת, מושכתו החיה בכנף בגדו ומראה לו באצבעה על החניך העליון, שהתהוותה שם שאת לרגל נביטת שן חדשה. האיש נבוך קצת ויצא מהכלוב בבושת פנים...

 

כושר-ההבעה של חיות עילאיות

בשאלת כושר-ההבעה של חיות עילאיות מן הראוי לדון כאן בקצת יותר פרטות.

 

האמונה, שלחיות השונות למיניהן יש לשון משלהן, רווחת בכל העמים, והפולקלור העולמי מלא אגדות על שיחות חיות ועופות. אף חכמינו אמרו: "הבהמות יש להן לשון - כל מין ומין לבדו"; והחכם מכל אדם היה, לפי המסורת שלנו, בקי בשיחת חיות ועופות. בטוחים העמים הפרימיטיביים בארצות טרופיות, אשר שם מצויים הקופים האנושיים - גורילה, שימפאנזה ואוראנג-אוטאן - שחיות אלה יודעות לדבר בלשון בני-אדם, אלא שבערמתן הן שומרות את הדבר בסוד, שמא יתחכמו להן האנשים ויתפסון, כדי להעבידן עבודת פרך.

 

ומהו יחסו של המדע אל התפיסה העממית הזאת, שהיא מבטלת את אחת מההגדרות המקובלות, המיחדת לאדם את התואר "חי מדבר"?

 

לדיבור בעזרת צלילים, המסמנים בדיוק עצמים וסגולות ומצבים והמסמלים מושגים מופשטים לא הגיעו, כמובן, אפילו העילאיות שבחיות. אף על פי כן אין ספק בדבר, שרובן מוכשרות לרכוש הבנה מרובה או מעטה בשפת בני-אדם ולהגיב תגובות נכונות לשמע צליליה. וקשר הדדי בין יצורים חיים בני מין אחד אפשרי הוא בדרך פשוטה יותר: בעזרת נגיעה, בתנועה, בקולות-קריאה מכל המינים. ואם בדרך זו מושגות הבנה הדדית ותגובות רצויות, מותר לציין את אמצעי-הקשר האלה בשם "לשונות של בעלי-חיים".

 

הנה, למשל, מה שהתברר מהרצאה, שהרצה באנגליה הפרופיסור הגרמני פריש על "שפת הדבורים": דבורה-"צופיה" כשהיא מוצאה מזון מתוק, ממהרת לציין את המאורע לבנות-כוורתה על ידי "מחול" מיוחד ועל ידי הפצת הריח של אותו מזון; וחברותיה נחפזות לעוף בלי מורה דרך אל מקום האוצר ומתנפלות בחשק על המציאה.

 

קריאת התרנגולת לאפרוחיה בשעת סכנה ותגובתם המהירה לקריאות אלה - זה דבר ידוע לכל. וכמו-כן ידועות אזהרות ה"מנהיגים" של חיות חברתיות שונות למראה אויב מתקרב, וציות העדר ל"פקודת" העומד-בראש. וקולות צער ושמחה וכעס מפי חיות-בית מובנים הם גם לבעליהן במידה מספיקה.

 

בספר, המטפל בפרטות בבעית לשונן של חיות, מאשר מחברו שווידצקי את הגדרתו של שושארדט, שלפיה דיבור אינו אלא מסירת מחשבות, רגשות ורציות לשומע. ואשר לשפת החיות - יכול, לפי דעתו, להתעורר ספר ביחס למסירת מחשבות בלבד, ואף ספק זה "צריך עיון" לגבי קופים אנושיים. מענינות הן העובדות המובאות בספר על חובבי חיות, שהשקיעו עמל רב בנסיונם ללמוד את לשונותיהן ולספר את צליליהן במלונים. אחד מהם, פרופיסור ריכארנד גארניר, בילה לשם כך כמה שנים ביערות אפריקה התיכונית, ובין שאר נסיונותיו ניסה - בלי הצלחה רבה - ללמד שימפאנזי לשון בני-אדם. הזואולוג הצרפתי בוטאן הוכיח, כי גיבון (אחד מסוגי הקופים האנושיים), אשר חונך מחוץ לחברת בני-מינו, השתמש לעתים קרובות בקולות המיוחדים שלהם, ומכאן הוציא החוקר המלומד את המסקנה, כי הכושר והנטיה להשמיע דווקא קולות אלה באו לו בירושה. הגברת בלאנש לירנד באמריקה חיברה מלון בן שלשים ושתים מלה לשפת השימפאנזה, וד"ר פארנירס - מלון קטן לשפת האוראנג-אוטאן. ונמצא גם "חובב" (סטיפאן מאנדיי), שטרח וחיבר מלון לשפת הסוסים...

 

שווידצקי מעיר, כי בכמה שפות פרימיטיביות יש שרידים של שפת-החיות. שפת האדם איננה, אפוא, אלא התפתחות הדרגית של זו, הקודמת לה. לכן נוטה הוא ליחס משמעות שכלית לקולותיהן של חיות עילאיות - בניגוד לדעתם של חכמים אחרים, השומעים מתוכם הבעה אימוציונאלית גרידה. כי "אימוציות" - אומר המחבר - "הן חלק בלתי נפרד של חוויות מורכבות, ולא חזיונות פסיכיים בודדים, מונחים בקופסה מיוחדה. רשמי ראיה ושמיעה, רגשים, מאוויים, תנועות-גוף וצירופי-קולות מהווים שלמות אורגאנית אחת. אם נשים לב אל המתרחש בתוך עצמנו בשעת חימה - כאשר החיה שבקרבנו מתפרצת החוצה - נכיר ונדע, באיזו מידה קשורות בקרבנו התגובות הרוחניות והגופניות. אידיאות מופשטות חסרות אמנם [בלשונן של החיות העילאיות], אך הלא כן הדבר גם בנוגע לעמים פרימיטיביים אחדים".

 

יחס דומה אל טיבה של שפת-החיות הביע הוגה הדעות והמלומד וואודברידג' בספרו "מסה על הטבע". ואלה דבריו: "היערות מלאים שיח רב-פנים, המוציא עלינו פסק-דין של נבערים-מדעת, על אשר - מתוך היותנו משוחדים בנוגע לשיחתנו אנו - הננו שוללים ממנו את זכות-הכבוד של לשון... קולות בלתי מחולקים להבהרות ברורות יש להם אותה השפעה שישנה למלין קצובות... מכל אשר קראתי על דבר לשון ומנסיוני העצמי לנתח מושג זה - לא אוכל לזוז מהמסקנה. כי הדבור, לכל דרגות התפתחותו, יש לו אופי כולל אחד: הבעה, כיוון, מסירת-מודעה".

 

ואת התפקיד המשולש הזה ממלא, לפי דעת המחבר, גם "שיח" החיות.

 

ז. כושר ההבנה עד למסירות נפש

 

 

יש להזכיר לבסוף את כושר ההבנה, המתגלה במיני חיות אחדים - ביחוד בסוסים, כלבים ופילים - כאשר מאלפים אותם לבצע עבודות מסוימות. ולעתים קרובות באה בהם לידי גילוי גם נטיה לציית, למלא אחרי פקודות שונות, ואפילו שאיפה להצטיינות - עד כדי גבורה מפליאה ומסירות-נפש.

 

הספרות העממית שבעל-פה עשירה באגדות ממין זה. אך ישנן גם עדויות נאמנות, המעוררות בלבנו תמהון ורגש כבוד ותודה לגבי "אחינו הקטנים", אשר גורלם התקשר קשר-עולם בגורלנו.

 

מקום ראשון תופס מבחינה זו הכלב - משרתו ומעריצו של האדם. מחונך על ידו במשך רבבות שנים, התקרב אליו "ברוחו" יותר מכל חיה אחרת ונעשה לחברו הנאמן בכל ארצות תבל. ולכן תמוה קצת יחסו של האדם אל יצור זה - יחס, אשר יחס עם חבה נאמנה הוא מכיל גם יסודות של בוז. סתירה זו באה לידי גילוי, כאשר ישתמש אדם מחמת רתיחה בקריאה "כלב!" לאות חירוף וגידוף. אולי יש כאן שריד מימי קדם, אשר בהם נהגו להשתמש לגבי חיה זו בכינוי הלעג "משתין בקיר". ואולם בספר "טוביה" נזכר הכלב לשבח. והאגדה מספרת: "רועים חלבו חלב, בא נחש ושתה ממנו והיה הכלב רואה. כשבאו הרועים ישבו לאכול מן החלב. התחיל הכלב נובח בהם, ולא השגיחו בו. לבסוף עמד הכלב ושתה את החלב ומת. קברוהו הרועים ועשו לו נפש. ועד עכשיו קוראין לו 'נפש הכלב'"...

 

כבוד הכלב עלה הרבה בימינו בגלל התועלת הגדולה שהביא במסירותו ובאומץ-לבו בחזית המלחמה, אם כי אין הוא החיה היחידה בשירות מסוכן ומלא פורענות זה: משתתפים בו גם סוסים, פילים ועוד.

 

על מעשי גבורה יוצאים מן הכלל, שנעשה על ידי כלבי-מלחמה בשדה-הקרב, נתפרסמו הרבה סיפורים בעתונים, ואותות הצטיינות צבאיים שאחדים מהם זכו בהם, מוכיחים, כי הסיפורים אינם מוגזמים. תיאור מפורט והערכה מלאה של חשיבות השתתפותם של בעלי חיים במלחמה הנוכחית ניתנו בספרו של דימפלוואלף. ויש לציין את יחסו של המחבר אל "גבוריו", אשר בו מרומזת, דרך אגב, תשובה חיובית לשאלה על דבר אפשרות ההתאבדות אצל בעלי חיים. הוא כותב:

"יתכן - כפי שחיוו קצת ריאליסטים את דעתם באזני - כי מרחיק אנכי ללכת, בהאמיני שיש בחיות שמינית שבשמינית מהתכונות האנושיות של רצון טוב ושל נאמנות. [לפי דעתם של אלה] עושות החיות מה שהן עושות, באשר כך לימדו אותן, ואין הן יכולות לעשות אחרת. ועל כל פנים אין הן מסוגלות להבחין בין יחס טוב או רע אליהן. - אילו היה דבר זה נכון, היינו חייבים להתבייש על אשר אנו משתמשים לרעה באי-ידיעתן. ואולם אם יש 'נאמנות' בסיכון החיים על ידי מילוי שליחות של מסירות-נפש ועל ידי שיבה משליחות כזאת על מנת לקיימה מחדש, הרי שהחיות נאמנות הן. ואם 'רצון טוב' הוא - היות מוכן ומזומן למלא בכל יום ובכל שעה את פקודותיו של הזולת, הרי שיש בחיות רצון טוב".

 

המחבר רוצה לומר, שיש בחיות - וביתר יחוד בכלבים - יותר מאינסטינקטים עוורים ומהרגלים מיכאניים בלבד; שבהבלגת היצורים האלה על הפחד הטבעי מפני סכנת המות ועל הדחיפה הפנימית לנוס ממנה יש יסוד "נפשי" כלשהו; שיש להן "מושג" מה על התפקיד המוטל עליהן, ויש התאמצות שמדעת (ולא רק שלא מדעת) למלא אותן כהוגן. ולהנחה זו נוטים להסכים, כפי שראינו, כמה מחשובי החוקרים, העוסקים בפסיכולוגיה של בעלי חיים - בניגוד ל"ריאליסטים", אשר אליהם מכוונים דברי המחבר.

 

ואם ההנחה נכונה היא - אז יש יסוד-מה להשתמש לגבי חיות, שאינן נסוגות אחור מסכנת-מות ברורה ונופלות חלל תוך כדי מילוי תפקידן, במושג "התאבדות" במשמעות מורחבה. ההרחבה של המושג מובעת בזה, שלגבי האדם הוא מלווה או ממוזג בכמה ציוני-לוואי של מקום, זמן, דרכי מיתה שונים, וביחוד - בהכרת ה"אני" שלו; ואילו ביחס לחיה נקשר אותו אל מצב כללי וסתמי יותר: אל התרחשות, אשר אין בה ואי אפשר שיהיה בה - מחשבה מפורשה: "אני רוצה (או אני מוכרח) לשים קץ לחיי", ואף על פי כן יש בה הפקרת החיים. וכדי להבדיל בין מקרים ממין זה לבין מקרים של איבוד עצמי לדעת, כפי שהם מבוצעים על ידי האדם בעל-ההכרה, נוכל לציין אותם בשם "התאבדות שבלא יודעים". אולם אף "בלא יודעים" זה איננו רוצים לומר חוסר-הכרה מוחלט, ואיננו מציינים עוורון נפשי גמור. שכן הביטוי "הפקרת החיים", שהשתמשנו בו, כולל רמז ליסוד רוחני, להרגשת-סכנה, להבלגה כלשהי. ואילו העדר כל יסודות פסיכיים ברורים בהליכה לקראת המות מצאנו בעכברנבות הנורביגיות, ולכן לא יחסנו להן את כושר ההתאבדות: בין ההשמדה העצמית הציבורית של יצורים אלה ובין ביצוע מעשי גבורה מסוכנים של חיות נבונות בשדה-קרב רב הוא המרחק עד מאד.

 

ואיך נקרא ל"עקשנותם" של כלבים, המסרבים לפעמים לקבל מזון - מתוך געגועים על בעליהם שהלכו מהם לבלי שוב - אם לא בשם נסיון-התאבדות שבלא יודעים? מקרה אחד כזה ראיתי בעיני, כאשר כלבה פקחית קטנה ערכה "שביתת רעב" במשך שלשה ימים רצופים ושכבה למעצבה בפינה בודדה, כמי שקרהו אסון גדול, ורק בשעה ששבה בעלת ביתה התעוררה משיתוקה ודמתה כ"יוצאת מדעתה" מרוב שמחה. וידועים מקרים בודדים, שבהם גוועו כלבים מרעב-שברצון אחרי מות בעליהם.

 

לאחר שהוברר לנו, כי החיות - אפילו הנמוכות שבהן - אינן מכונות אבטומאטיות גרידה, והאינסטינקטים שלהן אינם עוורים בהחלט, אלא מוארים מעט או הרבה באור הבינה המבחינה, והעילאיות שבהן מתרוממות למדרגה גבוהה-בערך של הבנת המתרחש סביבן ושל הסתגלות אל תנאים משתנים עד כדי הגבה "הגיונית" למצבים מתחלפים - נוכל להשיב ביתר בטחון תשובה חיובית או שלילית לשמועות ולידיעות שונות על מקרי "התאבדות" בעולם בעלי-החיים.

 

בספר מוזר, אשר מחברו הוסיף, כמדומה, משהו מפרי דמיונו היוצר על תיאורי חוויותיו המענינות בארצות רחוקות, מסופר מעשה בבבון שקפץ מראש תורן גבוה קפיצה ישרה - ולא אלכסונית ואי-מסוכנה כדרכו תמיד - ונהרג מיד. הדבר אירע לאחר שמלח שכור הכה את החיה הרגישה מכות רצח. והמחבר מוסיף: "היה זה מקרה ברור של התאבדות מצד הקוף, אשר לבו נשבר בקרבו"... אילו היה המקרה "ברור" באמת - היתה מוסרת בהחלט המחיצה בין אדם וחיה בענין התאבדות, מפני שיש כאן מעין דוגמה של איבוד עצמו לדעת מצד הבבון המסכן. הוא כאילו אמר לעצמו: "אחרי מה שעבר עלי אין עוד טעם לחיי, ומוטב שאשים קץ להם", ומיד הוציא את מעשה ההתאבדות לפועל. ואולם השערה זו איננה מתקבלת על הדעת, באשר אין כל יסוד ליחס לחיה מן החיות ידיעה ובחירה במשמעותן האנושית ממש. אף על פי כן יתכן שיש כאן תופעה של התאבדות פעילה (בניגוד להתאבדות הסבילה של הכלב הממית את עצמו מיתת רעב), אם כי בוצעה שלא מדעת, כאשר יקרה לפעמים גם לאדם בשעת התרגשות יוצאת מן הכלל או בשעת "פיזור-נפש".

 

התאבדות סבילה או פעילה

אמנם בדרך כלל לא הובררה עוד כל צרכה השאלה על אפשרות של התאבדות פעילה בעולם בעלי-החיים; ואולם לגבי הקופים, שהם קרובים קירבה רבה אל האדם במראם ובהתנהגותם, רווחת הדעה, שהם מסוגלים אפילו להתאבדות-שבכוונה, ובכמה ספרים של חוקרים בני סמך נזכרים מקרים של המיתם את עצמם בדרכים מלאכותיות: מקרים של שחיטה עצמית בתער (אולי מתוך אי-זהירות בשעת חיקוי למעשה הגילוח?), של חנק עצמי, וכיוצא באלה. ויש להוסיף כאן גם הטלת-מום בגופם (אם מתוך הכרה ברורה ואם "על פי מקרה"), אשר לפי תורת הפסיכואנאליזה אינה אלא התאבדות חלקית או נסיון-התאבדות. תופעה זו מצויה אצל האדם, ולעתים רחוקות יארע הדבר גם בעולם בעלי-החיים, ביחוד בעולמם של הקופים. אחד הגורמים לכך יוכל להיות סירובו של הקוף הזכר לאכסן בכלובו בת-זוג חדשה, לא רצויה לו, תחת בת-זוגו האהובה, שהוצאה משם: במקרה אחד כזה נשך האוהב הנאמן את איברי מינו בזעם וכמעט סרס את עצמו.

 

מתוך געגועי אהבה יש אשר ימותו בעלי חיים גבוהים (מבין העופות והיונקים), כשהם מסתלקים מאינסטינקט הרעב.

 

התאבדות סבילה זו מצויה ביותר בין הכלבים. והדבר הנוגע אל הלב שבחזיון זה הוא, שגעגועי האהבה, המכריחים חיה זו לבקש את המות, מכוונים אל יצור שאיננו מבני מינו ושהנאמנות-לזולת איננה בשום פנים אחת מתכונותיו היסודיות (ולכן ידבר האדם לפעמים בבוז על "הנאמנות הכלבית"). נאמנות ללא-תנאי לאדוניו, האדם, גורמת לכך, שהכלב יפקיר בגללו את חייו, או שישמור את זכרו בלבו במשך שנים רבות, כשמור איש או אשה, מבין עמוקי-הרגש, זכר נפש יקרה להם, שעזבה אותם לבלי שוב.

 

כאילוסטראציה לכך, יובאו נא כאן שורות מעטות מספר מענין על בעלי חיים: "על יד כנסיה עתיקה באדינבורג ניצבת מצבה לכלב "גריי פרייארס בובי" - כלב, אשר במשך ארבע-עשרה שנה, ביום חם וביום קר, ביום בהיר וביום סגריר, בשעות היום ובשעות הלילה לא עזב - פרט לרגעים בודדים - את קבר אדונו, אשר נמצא במקום ההוא. בעל מסעדה שבשכנות קרובה כלכל את הכלב במזון. הוא היה מופיע על יד פתח המטבח, בולע את ארוחת-חוקו וחוזר אל משמרתו. העוברים ושבים באותו רחוב ראוהו כשהוא הולך ומזקין, הולך ומידלדל, הולך ונחלש. ובאחד הבקרים מצאוהו מת, שטוח על עפר הקבר..."

 

מכל הדברים האמורים מתברר, שבגבולות ידועים ובצורה ידועה קיימת ההתאבדות אצל בעלי חיים ידועים. ובניגוד לדעתו של מחבר הספר "אמנות המות" - אין אמנות זו זרה בהחלט לכל היצורים שלמטה מדרגת האדם. לפיכך לא תהלום אותו ההגדרה "יצור מתאבד", כשם שאין ממצות את יחידותו בטבע יתר ההגדרות שנזכרו בראשית דברינו.

 

הצד הטיפוסי ביותר באדם, המפלה אותו לטובה ולגדולה מיתר בריות-הטבע הוא, כנראה, כושר היצירה שבו: האדם הוא יצור יוצר. ומבחינה זו אין דומה לו בכל מערכת החי שעל פני האדמה. אך אין דומה לו גם כיצור מרבה הרס וחורבן...