דוד הראובני - מוצאו, לשונו, ותעודתו

(קטעים)

מחבר: פרופ' א.ש. יהודה

(נדפס ללא הערות)

התקופה, גיליון ל"ד-ל"ה, 1950

תוכן המאמר:
א. הקדמה
ב. מוצאו על פי לשונו
ג. השפעת השפה הערבית
ו. תעודת הראובני ופעולותיו
ז. סופו של הראובני

הקדמה

כשקראתי את ספור הראובני בשנת 1916 בהוצאתו של נויבואיר, ואני אז בספרד, נתברר לי:

א. מלשונו וסגנונו, שראובני היה יהודי ספרדי: שהשפה הספרדית היתה שגורה בפיו והיא משתקפת בכל פרטיה, בשמוש מליו וביטוייו, בסדר משפטיו ובחלק מהרצאתו;

ב. שכל ספורו על מוצאו מיהודי חייבר והתייחסו למלכות, לא היה אלא המצאה כדי לצוד בה את הלבבות, של הנוצרים ושל היהודים גם יחד.

ג. שהוא ידע היטב את המצב באירופה, את ארצותיה וגם את מצב היהודים לקהילותיהם ולתנאי-חייהם.

ד. שעשה את נסיעתו לערב מפני ששמע על יהודי חייבר ועשרת השבטים, וחזר דרך ארץ כוש לפי ששמע שהיו שם יהודים, ומשום שדוקא בימים ההם היו פורטוגל והאפיפיור מעונינים בממלכתו של "הכהן יוהניס מלך חבש".

הואיל וידיעות כאלה אפשר היה להשיג רק בספרד ובפורטוגל, שהיו להם קשרים עם עמי המזרח, נתחזקה אצלי ההשערה שהיה מספרד. ועוד גם זאת: רק יהודי מספרד היה יכול לדעת על כל המתהלך בארצות אירופה וארצות המזרח ולקוות שארץ פורטוגל תבוא לעזרתו, יען שפורטוגל היתה יותר נוחה ליהודים ואפשר היה יותר להטותה לצדם.

השערתי זו מצאה חיזוק ואישור בקראי את ספרו של אשכלי על דוד הראובני. ספרו זה הוא מהטובים והמתוקנים ביותר שנכתבו על פרק חשוב בדברי ימינו, וחסד גדול עשה המחבר עם ספרותנו וחוקרי דברי ימינו בתתו לנו את ספרו, פרי עבודה של כמה שנים. המחבר הזדיין בכל הידיעות הנוגעות אל הענין ובעין מביטה על כל סביבותיה, חדר לתוך כל המאורעות של אותו הדור, אל מצב העמים והארצות באותו זמן, כדי לברר כמה שאלות ובקשר עם זה את השאלה: מי היה הראובני, ועד כמה אפשר להסיק עובדות היסטוריות מספורו. הוא אסף וכינס את כל העדויות האפשריות של תקופת הראובני ואת כל המסמכים הנמצאים בארכיונים, - בקיצור, את כל מה שנזכר על אודות הראובני בדרך ישרה או דרך-אגב מפי בני זמנו. כן הביא כל מה שנתרחש בקרב היהודים בני-תקופתו בנוגע לאמונה ב"עיקבתא דמשיחא", וכל מה שנאמר בענין הזה במכתבים המפיצים אור על זמנו של הראובני ונותנים לנו את האפשרות להבין את הסיבות אשר עודדו אותו ויעוררו את תקוותיו לגאולה. חקירותיו, המקיפות את קורות הימים בארצות המזרח ובמדינות אירופה משנת 1492 עד הופעתו של הראובני, מצטיינות ביחוד בבקיאות גדולה.    

מוצאו על פי לשונו

הבה נראה עד כמה אפשר להוכיח את מוצאו של הראובני על פי סגנונו ולשונו. כל אלה, אשר דנו בשאלת מוצאו הרגישו היטב כי סגנונו ולשונו זרים הם לרוח העברית, וצדק החליטו, כי ייתכן להכיר את מוצאו אם אפשר יהיה להכריע איזו שפה השפיעה עליו ביותר. קרוב הדבר, שהשפה הערבית היתה משפיעה עליו לו היה באמת מוצאו מארץ ערב, אבל היות ולא מצאו השפעה כזאת אלא בשלש או ארבע דוגמאות, בקשו מבקריו השפעה זו מאת השפות השולטות באירופה. גם אשכלי מחליט כך, והוא אומר בציון א' וב' (מעמ' 195 ואילך) שאחת משלש משפחות השפות אפשרית כאן: הסלאבית, הרומנית והגרמנית. היות והרשימות מלאות מלים איטלקיות, הדעת נותנת, שאחת השפות הרומניות דהיינו האיטלקית או הספרדית והפורטגלית השפיעו עליו ביותר, והוא מרחיב אפוא את הדבור על אודות הדוגמאות מהשפות הרומניות. הוא משער, שהמלים הזרות המרובות בספרו, כולן, או כמעט כולן, שאולות מן האטלקית שלמד במשך ימי שהותו במדינה זו. המלים הנראות כפורטגליות למד בהיותו בפורטוגל, והוא מסמן בסימן שאלה מלים ספרדיות, אבל הוא מוצא שהשפה הגרמנית נשמעת מתוך לשונו, והוא נוטה להכריע שהיה אשכנזי. הוא גם מביא השערה רחוקה, שהיה תימני (עמ' ר'). על כל פנים הוא מהסס בדבר מוצאו ואינו בא לידי החלטה גמורה. נויבואיר מסיק מסגנונו שהיה יהודי אשכנזי. אבל הוא מוסיף, כי אפשר שהיה יליד מצרים וידע את הערבית. ש. א. פוזננסקי חשב כך (אשכלי 220), והוכיח מהכתיב והסגנון שהראובני היה אשכנזי ממזרח אירופה, כלו' מרוסיה או מפולניה.

השערה זו, שהיה יהודי אשכנזי, נתקבלה כמעט בכל תפוצות ישראל. אשכלי אומר (עמ', ר"ה): "קושי מיוחד יש בלשונו העברית המוזרה, שכמעט אין בה ערביסמים ואין בסגנונה משום המידות האופייניות לסיגנון בני תימן. כבר אמרנו, שייתכן שלשונו בכוונה ברבארית היא - אך ברבריזמים שבה מתאימים לגמרי לרוח לשונות אירופה, וביחוד ללשונות אשכנז (וארצות הסלאבים)". רואים אנו, שנטה לאשכנזית הראובני, מפני שחשב שהושפע על פי הרוב מהשפה האשכנזית. והוא מוסיף לאמר: "ואולם לפי אלה הנוטים לראות בו יהודי איטלקי או ספרדי - סברה שאין לה יסוד במקורות ולא רמז פסיכולוגי בסיפור," וכו', ובכן: הוא שולל את ההנחה שהיה ספרדי (אשכלי עמ' ר"ה למטה).

אבל כל אלה שעסקו בלשונו וסגנונו לא שערו שהשפה הספרדית היתה המכרעת. העלימו עין ממנה יען לא ידעו אותה אל נכון ולא עלתה על דעתם שמוצאו יכול להיות מספרד או פורטוגל. האמת היא, שכל הדוגמאות שמביא אשכלי של שימושים לשוניים וסגנוניים, המתנגדות לרוח השפה העברית ולדקדוקה, ושהוא רואה מקורן בלשונות הרומניות או בשפה הגרמנית, או, יותר נכון, באידיש, - רובן ככולן מקורן בשפה הספרדית, ואך ורק השפה הספרדית משתקפת בכל לשונו וסגנונו. אותם הביטויים והניבים הנמצאים באיטלקית משותפים גם לספרדית, ולעומת זאת רוב הדוגמאות מספרדית אינן משותפות למלים איטלקיות. גם כל הדוגמאות שמביא זוננה באיטלקית (ג'איש קווארט' רעוויו, משנת 1943 243 ואילך) אינן מצטמצמות עמ' בשפה זו, אלא משותפות הן לשפה הספרדית. וגם זוננה אינו יכול להכריע שהראובני היה איטלקי, אלא שהוא מחליט, שהראובני הכתיב את זכרונותיו למזכירו, שלמה הכהן די פראטו, שהיה איטלקי, ולכן נכתבו בסגנון שבו משתקפת השפה האיטלקית. אין זה נכון כלל, והדבר המוכיח את טעותו הוא, הרשימה שכתב פראטו, לפי עדות עצמו, שונה הוא לגמרי מן הזכרונות של הראובני, ומלאה היא מלים איטלקיות, אפילו בנוגע לחפצים שיש להם שמות עברים בזכרונות הראובני, כגון, "חלוק" במקום: קאמיזה, "סדין" במקום: סאבאנה, ורבים כאלה.

זוננה בעצמו מודה שתשעים למאה ברשימה של ר' שלמה הן מלים איטלקיות, ואילו בזכרונות הראובני איננו מוצא כי אם דוגמאות אחדות איטלקיות ואף אלה ברובן הן מספרדית. גם יצחק בער, אשר התמחה בשפה הספרדית, רשם אך מלים אחדות מכוונות לספרדית ולא בא לידי החלטה על דבר מוצאו של הראובני. (קרית ספר, כרך י"ז, עמ' 302 ואילך).

עוד ראייה מכריעה, שהראובני כתב בעצמו את זכרונותיו, הוא שבחלק הראשון רבה השפעת הערבית, בעוד שבחלקים האחרים מעטה היא ובמקומם השפעת השפה הספרדית והפורטוגלית מתבלטת ביותר. השפה הערבית היתה זרה לר' שלמה ואי אפשר לייחס לו את כל הערביונים הבאים באותו החלק שהראובני מדבר על ארצות ערב. איש כראובני לא יתן לאחר כבודו, ולא ירשה לשמש שלו, שיכתב זכרונותיו, ויש מקום לחשוב, שהוא נהג לכתוב זכרונותיו על המקום ובו בזמן, בשעת מעשה.

האמת היא, שבזכרונותיו נשקפת השפעת כל הדיאלקטים של המדינות שעבר בהן ולכן ישנה תערובת-השפעות של הלשונות השונות, שדיבר בהן בסביבות שונות. בארץ ערב הסכין לדבר ערבית, אם גם נילעגה והושפע ממנה. אחר-כך, כשבא לאיטליה, הושפע מהאיטלקית, ובסוף, בהיותו בפורטוגל, הושפע גם מהפורטוגלית, אבל על הכל גוברת השפעתה של הספרדית, שהיתה "לשון-האם" שלו, ולשון זו משתקפת בכל זכרונותיו. כן אנחנו רואים, שבחלק הראשון של זכרונותיו, בו הוא מספר על נסיעתו בערב ובכוש, רבו הערביונים; כשהוא מתחיל לספר על רומא ועל שהותו באיטליה, אנו מרגישים בהשפעת השפה האיטלקית, בעיקר כשהוא מוסר דברים מפי איטלקים. וכשהוא מספר על שהותו בפורטוגל, השפעת הפורטוגלית, אם גם קלושה, נראית בדבריו. אבל גם בחלק הראשון, כמו ביתר חלקי הספר, ההשפעה הספרדית מכריעה, באשר היא השולטת מן הקצה אל הקצה בכל דבריו. אפשר לאמר, כי כל הלשונות, המדוברות בשטחים שעבר בהם הראובני, השפיעו על לשונו, אבל יותר מכולן השפיעה השפה, שבה גודל וחונך, והיא - הספרדית.

השפעת השפה הערבית

כשהיה שנים אחדות בערב קלט לתוכו, עד כמה שהיה אפשר לו, את השפה הערבית, וממילא באה זו לידי ביטוי בלשונו ובסגנונו. כאמור, לא ידע את הערבית הספרותית ורק השפה המדוברת היתה שגורה בפיו. דבר זה אנו רואים בחלק הראשון של זכרונותיו, בו רבו הערביונים יותר מאשר ביתר החלקים, שהוא מדבר בהם על נסיעותיו באיטליה, בספרד ובפורטוגל. וגם בחלקים הללו שמר בזכרונו מאותה העונה הערבית שימוש מלים ומבטאים והוא מערבב אותם בדבריו, בפרט בדברו אל הערבי ממארוקו, שבא במשלחת ללישבואה, או אל המתורגמן "בעל הלשון הערבי", אשר בחצר המלך שם. ( ,4 ;74 ,2269).

הראייה החותכת ביותר, שהערבית שלו היתה שונה מהערבית של המזרח, ובעיקרה קרובה יותר לערבית שהיתה מדוברת בספרד ובמרוקו, היא, שהערבי "המקולל" (עמוד 11 15) ש' הרגיש בו שלפי מבטאו ודבורו אינו מבני הערבים, והיות ערביי חג'אז ידעו אך על מציאות שבטי חייבר, לכן אמר למלך: "זה האיש אשר תאמין (בכ"י מאמין) בו, איננו מבני הנביאים, רק הוא יהודי ממדבר חבור". אולם השר ממרוקו יכול היה לשוחח אתו בערבית בלי שום קושי. מי שיודע את הדיאליקטים השוררים בארץ חג'אז ובשאר ארצות ערב, הוא ידע, שהערבית של ספרד ומרוקו לא בנקל יבין אותה ערבי מן המזרח. ואולם הראובני למד במשך שהותו בערב לדבר בלשון בלולה מהערבית שבמערב ושבמזרח. בשום אופן לא היה יכול הראובני ללמד ערבית כזו בארץ ערב לבד. גם העברית שלו לא היתה מובנה לא במזרח ולא במערב. במזרח לא הבינו אותה, כי היתה כעין תרגום מספרדית, ובמערב - לפי שהיו יודעים לדבר עברית צחה ולא בלולה כמו העברית שלו. אמנם אפשר מאד שבכונה למד לשונו לבטא את העברית באופן מיוחד (במבטא התימנים?) ודיבר בשפה נלעגה למען הבליט את זרותה, כדי שיחשבו שהוא בא מארץ ערב וממקומות שמדברים לשון הקודש שונה מאותה העברית המדוברת בגולה, והיא היתה כל כך זרה לשומעיו עד שאברהם פריצול כתב עליו ש"עיקר לשונו בלשון הקודש כמעט בלתי מובן, כעלג" (אשכלי עמ' 155).

אי אפשר לשום יהודי מזרחי, - יהודי מתימן, ופחות מזה מערב, - לדעת עברית כזאת, וכן לא היה יכול ללמוד בזמן כל כך קצר את כל הבטויים המכוונים לשפות איטלקית וספרדית ולהיות ידען ובקי כל כך בדרכי האירופים ומנהגיהם והבטויים שבשפתם.

תעודת הראובני ופעולותיו

את מהלך חייו של הראובני אני משער לי באופן כזה: גורל היהודים אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגל וכל אשר עבר עליהם הלהיב אותו ברעיון המשיחיות. אבל בהיותו איש מן העולם המעשי וידע כי הזיות משיחיות הן ללא הועיל, בחר לו דרך ממשית לעורר תקוות ישראל ולחדש את רעיון שיבתו לארצו.

אני משער, שהיה מגולי ספרד שהתישבו בצפון אפריקה שעל ים התיכון, וידע לדבר ערבית, אבל שפתו הספרותית, שכתב בה, היתה העברית, ושפתו, שדבר בה, היתה השפה הספרדית. בתור יהודי ספרדי היה קרוב לערבים, ואחרי אשר הסתגל לדרכיהם, מנהגיהם ותהלוכותיהם, עזב את מקומו וישם פניו למסעותיו. מכל תהלוכותיו והתנהגותו אנו למדים, שהוא הכין עצמו לתפקיד כזה. כל נסיעותיו מעידות, שהוא רצה לרכוש את התכונות שעל ידן יוכל להופיע כאיש מעשי ולא כבעל הזיה משיחית. בימים ההם שוחחו הרבה על "פריסטי יוהאן", מלך חבש, ומלאכות יצאה לפורטוגל מארצו. הראובני שמע מפי הנוסעים הפורטוגלים, כי בחבש ישנם יהודים (פאלאשים), שהם חפשים מעול מלכות. וכן ידע מתוך מסעות אלדד הדני ובנימין די טודילה על מציאות היהודים בחייבר בערב, החיים על חרבם. ובכן נסע מספרד לערב ולכוש בכוונה תחלה להיוודע שם על מצב היהודים וכוחם, ואם יכשרו לעלות בצבא גדול לארץ ישראל ולכבוש אותה. הוא חשב באמת, כי השבטים שוכני מדבר ערב ויהודי חבש יוכלו לעזור לו, והאמין, כי כאשר יהיו לו כלי תותח ומזרקי-אש יוכל לאסוף אליו מאות אלפים אנשי מלחמה מזרע ישראל בערב וחבש, ואז היה מגלה להם את תעודתו האמיתית ומופיע כגואל הבא מארץ רחוקה. הוא האמין באמונה שלמה, שהיו הולכים אחריו מבלי דעת מהותו ומוצאו, והיה עולה בחיל גדול לירושלים, מנצח את התורכים ומגרש אותם מאדמת הקודש, ובזכות זו היה בטוח שתיכון בידו מלכות יהודה, בהסכמת הנוצרים או נגד רצונם.

כל אישיותו ומנהגיו מראים שהוא היה אחד מבני המשפחות המצוינות בספרד, אשר התהלכו עם הגדולים ושרי הממשלה, כי רק איש כזה היה מסוגל לתפקיד אשר קבל עליו הראובני. וכן נראה שהיה ממשפחה מופלגת בעושר, והון רב היה לו אשר צבר ואסף בארצו, מרגליות ואבנים טובות וכסף רב די הוצאותיו המרובות. הוא היה נדבן ופזרן בלי גבול, נותן סכומים גדולים לאנשים אשר סביבו, ובתור עשיר גדול היה מושך את לבות המלכים להוסיף לו מתנות וכספים לצרכיו. למען עצמו הוא מקמץ בתכלית והוא מבלה את רוב זמנו בתעניות וסיגופים. כבר בהיותו בארץ כוש התהלך בגדולות ויפזר על ימין ועל שמאל ואי-אפשר להאמין כי בארץ ערב רכש לו כל הרכוש אשר הוליך אתו.

הוא מדבר פעמים אחדות מפרחים, שהם הפלוריניס, אשר היו נפוצים באותם הימים בכל מקום; מהיכן לקח את שבע אמות דוקאט זהב, או הפרחים, אשר נתן לעמרה מלך כוש (8,9) ועשרים דוקאט זהב שנתן לעבד אלווהאב (24,14) בדרכו למצרים? עוד בהיותו במצרים בדרך שובו מכוש, היתה אתו תיבה מלאה מרגליות ואבנים טובות ואלף "פרחים זהב" אשר גנב ממנו שרף אל-דין, מוסלמי אשר התאכסן אצלו (20-21). אוצר כזה לא יכול להביא אתו מארץ ערב.

אין אנו יודעים איזו הדרך בחר לו ללכת לארץ ערב, אבל אז היו שתי דרכים: האחת - דרך מצרים לאורך הנילוס עד חוף ים סוף ומשום לעיר ג'דה ומיכה. והשנית - דרך מצרים וא"י לדמשק, ומשום אל הערבה וערי חג'אז. אפשר לשער שהלך אל שבטי חייבר קודם שהלך למדינה ולמכה, זאת אומרת, שבחר ללכת דרך דמשק, וזה מחזק את ההשערה שבאמת היה בדמשק. כשהגיע לחג'אז ונוכח, שלא היתה לבני חייבר לא ממשלה ולא ממלכה, אלא שהיו שבטים בודדים וחפשים, אחוזי חרב ואנשי מלחמה, חשב בכל זאת שאם יזיין אותם בנשק, שיביא להם מפורטוגל, מיד יוכלו לבוא לישע עמם.

והנקל היה לנסוע מארץ ספרד ומאפריקה לארץ ערב; כי אז רבו החוגגים הנוסעים למיכה. הוא יצא לדרכו עם המוסלמים של אפריקה ויכול היה להתחפש כמוסלמי מארצות המערב, הרוצה לחוג בעיר הקדושה, ולא היה מעורר חשד כל שהוא. אחרי בקרו את יהודי חייבר, סלל לו את הדרך אל יהודי תימן, לראות אם הם חפשים ובעלי מלחמה. כשנוכח שהם בגלות, לא התודע אליהם ויעזב אותם. על כל פנים שהה בערב מספר שנים, עד שלמד לשונם ומהלכם ויסתגל לחיות כבן ערב, ואז הלך למדינה, היא עיר ה"וואלי" (בחיר-יה) מוחמד, ושם בא לידי מחשבה להתחפש כשריף (קדוש) מיוצאי חלציו של הנביא, ולעבור משום לארץ כוש. כיוון שדיבר ערבית של מוסלמי ספרד ומרוקו, חשבו אותו למוסלמי שבא מן הארצות הללו ולא תמהו על ידיעתו הקלושה ועל דבורו הלקוי והפגום. הוא יכול להתיחס על בית "הנביא", כי לזאת לא היה צריך לתעודות או לספרי-יחס, ודי היה שצנף, מצנפת ירוקה והתעטף בבגדים נאים, והכסף יענה את הכל. גם בארץ כוש היה קל בשבילו להתנהג כ"בן הנביא", כי מלבושו העיד עליו, ומכיון שלא בקש דבר משום איש והיה מחלק נדבות ומתנות ביחד רחבה, קנה לו את לבות המלך והגדולים והשרים בממלכה, והשפעתו גדלה בכל החוגים. יהודי אשכנז בן-אירופה לא היה חולם אפילו על האפשרות להתחפש כבן הנביא, ורק יהודי ספרדי המעורב בערבים יכול היה לבוא לידי מחשבה כזו.

מעשיו והקורות אותו בארצות המזרח לוטים בערפל. מזכרונותיו אנו יודעים שהלך מערב לכוש, מכוש ירד למצרים ומשם עלה לירושלים, ומירושלים ולמצרים ומשם לרומה. בדרכו לארץ כוש עבר מעיר ג'ידה על הים האדום לצואקין ומשם לכוש. צריך אני להדגיש, שחבש היתה ממלכה נוצרית והראובני בדברו על ארץ כוש התכוון לארץ סודאן, אשר היתה אז ממלכה גדולה תחת שלטון המוסלמים. הוא אומר בפירוש שנסע עד שהגיע "לראש מלכות ארץ כוש על נהר הנילוס" (עמ' 7) ושם היתה תחילת מלכות סודאן. העיר "לואל" היתה לסלע המחלוקת בין החוקרים ולא יכלו למצא לא את שמה ולא את מקומה. אבל הללזאהן ראה נכונה שהיא עיר לויל, והיא היתה עיר הבירה של מלכות סודאן, כדברי הראובני, "שהיא מדינת המלך בראש נהר נילוס". שם שהה מספר ירחים וה"שריפיות" שלו היתה לו למחסה ומהלכים היו לו בחצר המלך, והיה מלווה את המלך בכל מסעותיו (6,8). בתעניותיו הרבות ובתפילותיו הצליח להראות בעיני יושבי הארץ ההיא כנזיר (זאהד) ובחיר-אללה (וואלי) ויתברכו בו. בסודאן נודעו לו מעשה הפאלאשים בחבש ומלחמותיהם בגויים ונצחונותיהם, ולבו נתמלא תקוה שאם יכול להמציא להם נשק וללמדם להשתמש בו, אז יכבשו ארצות וימגרו ממלכות, והוא שומר את הדבר בלבו.

בבואו למצרים, הוא הולך אל אברהם קאשטרו, הגדול ליהודים וקרוב למלכות, ורוצה לגלות לו את מצפוניו. אבל אברהם חושד בו, שהוא מומר או מרגל, ונזהר מפניו ואינו רוצה להתאחד עמו (אשכלי 19). הוא נוסע לארץ ישראל דרך עזה, משם הוא הולך לחברון להשתטח על קברי האבות, ומשם לירושלים להתפלל בבית המקדש. הוא מתחקה שם על היהודים ומוצא כי מעטים הם מאד. הוא ממשיך להתחפש כאחד מבני הנביא ונזהר לבלי בוא בגלוי במשא-ומתן עם היהודים. אפשר שהיתה מגמתו להיוודע על המצב בארץ ישראל, אם התורכים, שכבשו אותה שנים מספר לפני בואו שם (בשנת 1515), כבר השתלטו עליה וממשלתם נכונה בידם, או שהזניחו אותה ואפשר ללכדה מידם על נקלה. מירושלים הוא חוזר למצרים ומשם הוא נוסע לוויניציה ולרומה.

כשבא לרומה הוא מסיר מעליו מסוה השריף "בן הנביא" ואינו רוצה לבוא בשום מגע עם הערבים. כשבא אליו גוי מוויניציה אשר חשב אותו לערבי ודבר אתו בלשון ערב, דחה אותו בשתי ידים וכעס עליו (15,33). שום אדם לא היה יכול לדעת, שהוא הוא האיש אשר התחפש כמוסלמי. מאותה שעה הוא מתחיל להתנהג במלכות וקורא לעצמו דוד בן שלמה ואחיו של יוסף מלך חייבר. כשהיה בויניציה לא עשה שום רושם על היהודים, אך כשנתקבל בכבוד גדול על ידי האפיפיור ברומה, גדל כבודו גם בעיני היהודים. מכאן ואילך הוא מתנהג בחסידות, וכמו קודם הוא מרבה בתעניות ובסיגופים. מפרטים קטנים אנו למדים, שידע דברים אשר לא אפשר היה ליהודי מארץ ערב לדעתם. בשבת הראשונה לבואו הוא מברך ברכת הגומל, ומתענה בשבת תענית-חלום שמפירה את קדושת השבת. איך יכול איש מארץ ערב לדעת כל זאת? בבקורו הראשון אצל האפיפיור הוא אומר לו כי נצטוה על ידי יוסף אחיו והזקנים שיבקש ממנו להשלים בין מלך ספרד ומלך צרפת. איך יכול יהודי מארץ ערב לדעת על מריבת שני המלכים האלה?

במשך שבתו ברומה נפגש עם שני אנשים. האחד, ר' דניאל מפיסא, היה בעוזריו, והשני, דון מיגואיל, ציר פורטוגל, היה בעוכריו. ר' דניאל היה "עשיר ונכבד עד מאד וחכם מקובל... ומכובד לפני האפיפיור ולפני כל החשמנים והוא היה לו למליץ בפני האפיפיור וליועץ להראותו את "הדרך הטובה" )41). הוא אמר לו שבא ממזרח למערב בעבור "עבודת ה' ואהבת ישראל שהם תחת מלכות אדום וישמעאל". בזאת רמז לו, שהוא מתכונן להציל את ישראל מגולת מדינות הנוצרים והמוסלמים גם יחד, והוא "מגלה לו כל חדרי לבו והסודות אשר אמר לו המלך יוסף, לא נשאר דבר אשר לא הגיד לו". גם כל "רמיזות וסודות" לא הסתיר ממנו, יען ראה "אותו טוב וישר בעיני מלכים ואדם... וסוד ה' ליראיו". מה הם הסודות אשר גלה לו? הם בודאי רזי דרזין של הקבלה, שהשתמש בה בירושלים לעשות מה שציווהו הזקנים (עמ' 26). האם ידע יהודי מארץ ערב דבר מה על הקבלה וסודותיה? אבל אם נניח שהראובני היה אחד הספרדים הרבים, שעסקו אז בקבלה, והיה בין "מחשבי הקצים", אז תפתר השאלה הזאת מיד, והבין את הרושם העמוק אשר עשו תגליות כאלה על המקובל ר' דניאל, עד שנתקשר אליו בכל נפשו ובכל מאודו. הוא נותן לו מאה דוקאטים והוא מביא אותו לידי קשרים עם הסיניורה ביינב'ינידה אשת ר' שמואל אברבנאל, האשה הגדולה אשר הצטיינה בפעולותיה לטובת ישראל בכל מקום, ובפרט לגולי ספרד ופורטוגל ולאלה שנשארו שם בצרה ומצוקה, בצל המות של האינקויזיציה. ר' דניאל היה לו לעזר בכל מהלכיו. הסיניורה המציאה לו ע"י שלוחי-חרש את הסכומים, שנצרכו לו בימי שבתו בפורטוגל, מכספיה אשר היו לה בידי האנוסים ובידי בתה שנשארה נאמנה לדתה בפורטוגל, (ע' 82). הוא בעצמו מודה, שהיהודים באיטליה המציאו לו ממון רב, ובתוכם הגבירה אברבנאל, והם העניקו לו מכספם ונתנו לו את היכולת להתנהג כנסיך וכבן מלך. אבל גם אנוסים עשירים בפורטוגל הושיטו לו עזרתם בעין טובה, כי ראו שאינו רוצה בכסף לכבוד עצמו, אלא למטרה הקדושה אשר הציב לו, כי הוא לא נהנה כלל מהכספים ורק מפני הכבוד נאלץ להוציא כספים רבים. נותני הכסף נזהרו, כמובן, שלא יודע שמם, כי בנפשם היה הדבר.

בפורטוגל הוא מציע למלך את בקשתו והמלך מבטיח לו "לתת לו ארבעת אלפים מזרקי אש גדולים וקטנים וארבעה טחנים בשמנה ספינות אשר יקח אל ארצו (94,90, והראובני מלא שמחה וחשב שכבר השיג מאוויו).

אבל כל מאמציו של הראובני היו לאפס מפני המכשולים אשר שם על דרכו דון מיגואיל די סילוה, (או דון מיקיל, כאשר קרא לו הראובני), ציר פורטוגל ברומה. כבר בראשית פעולתו מנע ממנו - באמתלאות שונות - את "כתב הביטחון", אשר בלעדיו אי אפשר היה לבוא לפורטוגל, למרות מצות האפיפיור והמלך אדונו, ורק כאשר בא ציר אחר תחתיו קבל את כתב הבטחון. כשעלה דון מיגואיל לגדולה והיה ליד ימינו של מלך פורטוגל, לא חדל מהלשין עליו והבאיש ריחו בעיני המלך, אשר קרבהו בחבה גלויה ויחוננהו ויבטיח לתת לו את כל משאלות לבו. הוא עמד לשטן בכל דרכיו באותה החוצפה הידועה של כל צוררי ישראל, ולא נרתע מפני כל דבר שקר ותרמית עד אשר השיג את חפצו להטות את לב המלך מעליו.

הוא הכניס בלב המלך את החשד, שהראובני "מחזיר את האנוסים ליהדות", ושהוא בא להחריב את מלכותו (אשכלי, 65) ומקרה דייגו פיריס, מזכירו של המלך, שעשה ברית מילה בצנעה וקרא לעצמו שלמה מלכו, (72,94) שימש לו אמתלא לאשר את דבריו. המלך שנה את טעמו כלפי הראובני ולפתע פתאום חזר מהבטחתו לשלוח את אניות עם כלי תותח. הוא מייעץ לו לשוב לארצו, או לנסוע אל האפיפיור או לפאס, בדרך אשר יבחר, והראובני, מלא חימה על שהפיר המלך את הבטחתו, מחליט לשוב אל האפיפיור (95). אבל גם אז חרבו של דון מיגואיל עדיין נטויה על ראשו, והוא רודף אותו בחשאי עד הפילו אותו במכמרתו.

סופו של הראובני

המלומדים הגויים, ובעקבותיהם גם היהודים המושפעים מהם, הציגו את הראובני כזייפן ושקרן ורודף אחרי הכבוד. אין הדבר נכון.

הראובני היה מראשיתו עד אחריתו נאמן לשליחות אשר הטיל על עצמו: לפדות את ישראל מגלותו, וכל אשר בדה מלבו לשם מצוה בדה, כדי להגיע אל מטרתו אשר שאף אליה. אני רואה אותו כיהודי גדול ואדם גדול, אשר עשה כל מה שביכלתו לעורר את הגויים שיעשו דבר מה לשם גאולת ארץ ישראל ויציאת היהודים מן הגלות. איש שהיה יכול להשפיע על אדם כשלמה מלכו ולהחזירו לתשובה, אשר יכול לעודד רבים מן האנוסים, ואשר השכיל לפעול על האפיפיור והחשמנים ועל מלך פורטוגל במדה מרובה, אינו רמאי ואינו רודף אחרי כבוד עצמו. לבו היה שלם והיה מתענה תעניות ומתפלל תפילות כל ימיו למען יצליח בשליחותו. כל מעייניו היו לשמר על טהרת הנפש וטהרת הגוף לבל יכשל חלילה במשלחתו כאשר יש לראות מן המאורע עם אותה שפחה יפה (עמ' 9).

בין כל "המשיחים" היה הוא היותר הגון והיחידי, אשר תפש באמצעים ממשיים להגשמת דעותיו ולא הלך אחרי הזיות סתם. הוא מדגיש וחוזר ומדגיש, כי אינו נביא ולא משיח, ולשר מארוקו הוא אומר, כי "הוא חוטא לאלהים יותר מכל אחד מהם" (76) וכי הוא הרג נפשות הרבה. וכן אמר לכולם, בין אנוסים בין יהודים, כי הוא אינו לא חכם לא מקובל ולא נביא ולא בן נביא, כי אם איש מלחמה מנעוריו. כאיש מלחמה רצה להחיש את קץ הגלות ולהשיב אל ישראל את ממשלתו ושלטונו כדרך כל העמים, ובזה הראה גדולתו ועוצם תכניתו. הוא לא האמין, שבני הגלות יוכלו למלאות ולקיים תקותו מפני היותם מוגי-לב מאימת הגלות, ולכן בחר בשבטי ערב וחבש, שהיו אנשי מלחמה וחפשים מעבדות גלותית. הוא האמין שאם יביא להם כלי תותח יסורו למשמעתו. "אני אדונכם ובן אדונכם אם תרצו השלום ממני מוטב, ואם לא אנקם מכם" (26) ברומה הוא רוצה להרוג את דון מיגואיל בחרבו (49) ובטאווירה "זרק את הגלח מן החלון להארץ בפני כל הגויים", מפני שאמר "כי לא יש מלך בישראל, ולא לנו מזרע המלוכה" (62). הנוצרים היו יראים מפניו, כי לא ראו יהודי תקיף כמוהו: ורבים מהיהודים לא האמינו, כי יהודי פשוט יוכל להראות אומץ לב כזה, ולכן חשבו אותו לבן מלכים. ואמנם איש מן המזרח לא יכול היה להתנהג כאחד הנסיכים ולדבר כבן מלכים באותה היהירות שהראה הראובני. כשבא לרומא בלי פרוטה, אחרי אבדן כל הונו ורכושו, מצא לו תומך תיכף ומיד, ורכב על סוס לבן, ומשרתו ומתורגמנו ואנשים רבים מן הנוצרים והיהודים לווהו בדרכו אל הוטיקאן, ובקש במפגיע להתראות עם החשמן ג'וליו, וישתמש בעזרתו כדי לבוא אל האפיפיור, ולמסור לידו את תעודותיו. רק בן ספרד או פורטוגל היה עלול לאותה גבורה. הוא לא בא אל אחיו כשליח מאת האלהים, כי אם בא ישר אל האפיפיור המושל בכפה על מלכים ושרים וכל העמים, כדי להטות לבו אל מגמתו, לקשור מלחמה על תורכיה שהגיעה בימיו למרום שלטונה. כל מנהגו מוכיח שהיה מבני המשפחות המיוחסות והאצילות בספרד אשר התהלכו עם "הגדולים" ושרי הממשלה, ומעמד היה להם בחצר המלכים. רק איש כזה היה יכול לדבר ברוח גבורה יוצאת מן הכלל, ובהתחפשו כיהודי מזרחי וכבן מלכים היה יכול לשפוך את ממשלתו על כל הקרוב אליו ולהשליך אימה על כל סביביו.

מי יודע את התוצאות, לו הצליח במשלחתו. אבל נסיונו לא הצליח מפני שסמך על שונאי ישראל, אשר גמרו אומר בנפשם לבלי לתת לישראל להיות ככל העמים. הראובני חשב בתמימותו שיכניעם לרצונו, אבל הם בקרבם שמו ארבם ויכשילו אותו.

סופו היה מעציב מאד, ובחייו וגם במותו משתקף מזלו של ישראל. הוא נלחם בכל האמצעים לטובת עמו. זכה לגדולה ולכבוד מלכים וכל ימיו הקדיש לישועת ישראל, וחזון הגאולה היה מעודד אותו בסתר לבו. התקוה נתנה לו כח לעמוד על משמרתו מבלי וותר על עמדתו בתור נסיך ובן מלך. בדרכו מצא מכשולים הרבה; רכילות רשעי ישראל, נכלי המשרתים ונרגנותם ומחלקותיהם לא יכלו להחליש את כחו. אבל כל מאמציו עלו בתוהו, כי לרוע מזלו נתקל באותו נחש, דון מיגואיל, אשר ארב לו ברומה וגם בפורטוגל בעלותו לגדולה בחצר המלך, ויעמוד לו לשטן בכל דרכיו ואת איבתו שמר לו בכל אשר פנה.

אחרי נסיעות מיגעות ומלאות פחדים נחתם גורלו על ידי קיסר ספרד. הקיסר מוביל אותו בכבלי ברזל לעיר ליירנה בספרד, ושם הראובני מוציא את ימיו בבור האינקויזיציה לבלי שוב עוד לארצות החיים (בשנת 1535 90). כל "הבטחונות והגאולות" של, עי' אשכלי קע"ה, ועמ' גדולי הנוצרים, האפיפיור ומלך פורטוגל, לא הועילו לו ביום צרה, כי בגד בגדו בוגדים והפרו בריתם. כוכבו שקע בתהום נשיה וזכרו נשכח כלעומת שהזהיר בשעה שדרך ויצא מן המזרח אל המערב.

ניוהיבן, בחודש תשרי תש"ט, שנה ראשונה למדינת ישראל.