חסיד
מחבר: דניאלה דויטש
מבוע, גיליון ל"ד, 2000
זמן רב עינתה אותי המחשבה, מהו המכנה המשותף בין התמונות של התאומים של המורה שלי למוסיקה – ישראל ויזלמן.
הדבר היה מונח בברור, אך כל כך דק היה, שכשאחזתי בו חמק ממני – ועבר.
שנות השישים. קיבוץ גלויות בלתי אפשרי של מעברות מקרטעות, המנסות להצמיח מחדש שורשים שנגדעו.
ואני עזרא ברדה, ילד בכיתה ה', גבוה וחסון מבני כיתתי – המנהיג של השכונה.
אימי בדרכה לעבודת יומה היגעה הייתה מלווה אותי ואת ארבעת אחי עד לשער בית הספר היסודי ומזהירה אותנו ללמוד טוב טוב, כדי שיצא מאתנו משהו יותר מסבל, או מטאטא רחובות.
"ובמיוחד אתה, עזרא, שלך דין בכורה", הייתה אימי חותמת את דבריה.
מן הרחבה שלפני חדר המנהל היה קד לעברה ארוך ודק, ד"ר שיפמן, מנהל בית הספר, קידה מלאת הערכה, על דבר חמשת בניה המופיעים בבגדים דלים שלא תאמו את מידותיהם – אך נקיים תמיד.
מאחורי העמוד שברחבה עמד מוסתר בחציו המורה למוסיקה.
איש לא הבין מדוע הקפיד המורה למוסיקה להופיע למיפקד הבוקר למרות ששיעוריו החלו בשעות מאוחרות יותר.
""חת-שתיים-שלוש-ארבע", היה ד"ר שיפמן מנהל התעמלות בוקר קצרה.
והמורה ישראל עמד מוסתר חציו מאחורי העמוד. מביט.
השיעור הפרוע ביותר היה שיעור מוסיקה.
המורה שלי למוסיקה היה מטרה מתמדת להתעללות בלתי פוסקת.
משהו בעמידתו הרופסת, בגמגום דיבורו הרך ובאופן שאחז בגיר – תוך ששרוול חולצתו חושף את המספר החקוק בזרועו – רושם על הלוח את רישומי תויו המרקדים, עורר את הסייח הפראי הבלתי מרוסן שהיה בי אז ובבוז כלפי חוסר האונים שהפגין הפכתי למנצח האמיתי של השיעור למוסיקה בכיתתי.
המורה ישראל היה עומד בעין הסערה, מסביבו מסתחררים ניירות, גירים, קליפות של פירות, מבט חולמני על פניו ומנגן לנו בכינורו ניגונים מתוך תווים נעלמים שהיו חרותים בתוכו.
את קופסת הכינור, קופסת עור מבוקעת, היה מניח על קדמת שולחן המורה ואת כינורו היה עוקד עליה. רק כששר לא גמגם המורה ישראל.
בכיתה ח' גידלתי ציפורן הזרת בכף ידי הימנית, כיאה למלך הבלתי מעורער של השכונה.
וכך בשיעור למוסיקה, בעיצומה של החזרה להצגה "המכשפה" שהעלתה כיתתי כהצגת סוף שנה, כשהמורה ישראל עמד וגבו לכיתה ומאחוריו השתוללה סופת ניירות, גירים וקליפות, ניגשתי בטרזנות אל שולחן המורה.
כל תשומת הלב התרכזה בי.
בציפורן המחודדת של אצבע הזרת, בכף ידי הימנית, הכיתי מכה קצרה ומכוונת היטב על המיתר האמצעי בכינורו העקוד של המורה ישראל.
הצווחה שהשמיע המיתר שפקע עצרה באחת את סחרחורת הטירוף שאחזה בכיתה.
ידו המורמת ללוח של המורה ישראל קפאה, המספר הכחול בזרועו החוויר, הוא הסתובב בהילוך איטי וכשראשו שקוע בין כתפיו הביט במיתר הפקוע, שעדיין פרפר ובידו השניה הצליף בלחיי בקשת הכינור.
הקשת נשברה, והשערות הלבנות חנקו את פי ונחירי.
"אני, אני העונש שלך", צרחתי, תוך שאני נחנק ומשתעל את שער זנב הסוס מגרוני.
"העונש שלך שכל המשפחה שלך מתה ורק אתה נשארת בחיים".
ברחתי החוצה.
המנהל ד"ר שיפמן הזמין אותי לשיחה בחדרו.
כל השיחה שמורות עיני היו עצומות. הוא גלגל עיניו הבולטות לתוך ארובותיהן, כשעפעפיו התחתונות מאדימות ולא נאמרה מילה.
לא שבתי לשיעורי המוסיקה.
כשפגשתי את המורה ישראל שוב, הייתי כבר חייל.
קיוויתי שלא יכיר אותי, אך הוא פסע לכל אורכו של האוטובוס הריק והתיישב לידי בספסל האחרון.
צמצמתי עצמי ככל שיכולתי והרובה בין רגלי.
הוא הניח כינורו על המושב לצדו.
"אה, המפקד עזרא", חייך המורה ישראל, "אפשר?", הוא שאל.
הוא הרים ידו ומישש את קיבורת השרירים התפוחה בזרועי, שאיימה לפוצץ את השרוול המקופל בחולצתי הצבאית.
אותו חיוך חולמני, אותן עיניים מימיות.
ידו עלתה אל לחיי, אצבעותיו פרטו אחת לאחת על הצלקת החיוורת שהותירה הצליפה ההיא.
"את-תה לא הבנת-ת", גמגם ברכות המורה ישראל. "את-תה לא היית-ת העונש, את-תה היית-ת הפרס".
"במיפקד ההוא, כל הילדים ששמעו אותי מנגן היו כבר חלשים. הם עמדו בשקט, נדבקו ליד של אמא. עמדו בשורה ליד אמא. בשורה ישרה וארוכה.
אף ילד לא יצא מהשור-רה.
אבל את-תה במיפקד שלנו, אפילו דקה אחרת לא עמדת-ת בשור-רה. אני יודע, אני ראיתי".
המורה ישראל צחק.
הרגשתי את הצלקת החיוורת מסמיקה ומתלהטת מתחת ללחיי המזוקנות.
"סליחה שכעסתי עליך, זה היה בלי כוונ-נה", קם ללכת המורה ישראל וליטף שוב את לחיי.
לפני כשנה הלכתי לבקר את המורה ישראל בשיכון ג'.
שורשי המעברות כבר מזמן הצמיחו וילות מפוארות. רק השיכונים ניסו לשמור על צניעותם המקורית, למרות שגבולותיהם ננגסו והלכו.
את פני קיבל ריח הגפילטע-פיש של יום חמישי.
ידי המהססת הקישה בדלת, כשבלבי הפחד שאולי כבר אין למי להגיש בקשתי.
המורה ישראל פתח את הדלת. אותן עיניים מימיות, אותו חיוך מבויש.
"בבקש-שה, בבקש-שה, ממש רמטכ"ל נהיית לי", הוא חייך.
"אפש-שר? שאל ואצבעותיו שוב ליטפו את זרועי, חלפו על צעדי המאפירים ופרטו על הצלקת בלחיי.
ביציאה הצביע על שורה של צילומים. "אלה הנכדים שלי. שניים תאומים. בדיוק כמוך". הוא צחק צחוק רך וקרץ בעינו.
"לסבא שלנו באהבה". אותה הקדשה עיטרה את כל התמונות, למרות שצולמו בתקופות חיים שונות. אותה קריצה ממזרית.
זמן רב ניסיתי לפענח את הקריצה של המורה ישראל והתאומים שלו. ולשווא.
עד הבוקר.
כשבני הצעיר סירב לעמוד בשורה עם כולם.
התאומים של המורה ישראל עמדו בכל התמונות, מחוץ לשורה ובעיניהם קריצה ממזרית, שרק הסבא שלהם הבין.