מרים

מחבר: דניאלה דויטש

מבוע, גיליון ל"ד, 2000

 קראו לה מרים. מם מרה, מתגלגלת. שערה אסוף על קדקודה, אפור, בלי שקרים, מלא בכאב.

לא היה לי ברור הקשר בינה ובין התינוק בן השנה וחצי ששכב במיטה. מרים שכבה לידו, על הרצפה, על כורסת בית החולים, במחלקת הילדים של בית החולים.

בבוקר הייתה קמה מרוסקת לשלושה חלקים, כמו הכורסה. רק מי ששכב ליד הילד שלו בבית חולים, הגוף שלו מכיר את החלוקה האכזרית הזו בבוקר לשלושה חלקים וביניהם פיסת בד בוגדנית.

גם אני שכבתי ליד בני, תינוק רך, כל שיעול שלו הרעיד אותי לזינוק גמיש. חובקת אותו בידי, רצה אל החלון בחורף, מתחננת בפני אוויר הגשם הקריר, שימלא את ריאותיו הקטנות.

היא הסתכלה עלי יומיים, מבעד לחרכי עיניה הצרות, המצוירות תמיד בפס שחור חמור.

חשדנית. חסכנית במילים. מתייחסת לכל הצעת עזרה כאל עלבון אישי שעלבו בה.

בבוקר השלישי גופה בגד בה. לא הצליחה לאחות את חלקיו.

בדרכי לשירותים הושטתי לה יד, בהצעה – שאפשר לסרב לה.

לפתנו אמות ידיים לפיתה אמיצה והעמדתי אותה בתנופה על רגליה.

אחר כך כשרחצנו את התינוקות היא בדקה גם את חום המים שלנו ובמרפקה הזיזה לעברי את תכשירי הרחיצה של ליאור. תיקחי מאלה, הם הכי טובים, לא ייבשו לך את התינוק.

בלילה, זינקתי לחמש התקפות שיעול קשות. בשישית כבר בכיתי.

היא רחשה מאחורי. זוזי, היא אמרה, לקחה לי את התינוק, פרשה אותו על כף ידה ובכף ידה השנייה טפחה בעדינות על גבו.

הרופאים האלה לא יודעים כלום, היא אמרה לי. אף אחד לא יודע כלום ואת מעבירה לילד את הלחץ שלך בגלל שאת צעירה. תירגעי לך.

ליאור במלעיל, ישן במיטתו, שליו, מלאכי, שערו השחור כעורב מסורק.

ליאור ישב כל היום בעגלה. ילד מתחשב בסבתא שלו. לפני ביקור הרופאים הייתה נדרכת, מציעה את המיטה בקווים מדויקים. ליאור ישב בעגלה, לבוש בבגדים מגוהצים, שומע סיפור מסבתא ומשתעל.

סבתא, אמר מתרברב אחד בשובל החלוקים הלבנים, עם משקפיים עגולים – שהילד לא ישב כל היום.

מרים ניקבה אותו במבטה ורק מנהל המחלקה בשיער מאפיר, בלי שקרים ומלא בכאב, הוריד מעל הסטטוסקופ של המשקפיים העגולים, מצבט אחד של מיקי-מאוס ואמר לליאור, קח חמודי, הדוד הזה רוצה לתת לך את הבובה במתנה.

פרופסור, הילד צריך אנטיביוטיקה.

אל תדאגי מרים, תוך יומיים ליאור ואת בבית, עוד קצת סבלנות, אני יודע שיש לך הרבה.

מרים לא אמרה דבר. האישור שקיבלה ממנהל המחלקה, ריכך מעט שני קמטים בזוויות פיה. היא הביטה בראש מורם בשובל החלוקים הלבנים.

בוא ליאור, היא אמרה, נלך נקנה בלון לאורלי.

ליאור החליק מן העגלה, נתן יד לסבתא שלו וביחד הלכו לקנות בלון לאורלי.

בצהרים היא קשרה לצווארו סינר מגוהץ ונקי והאכילה אותו, אוספת פירורים מזוויות פיו ונושמת עמוק עם כל חיוך של ליאור, מביטה סביבה להיווכח שכולם רואים שליאור גם מחייך.

בערב הרביעי באו הסבא יחזקאל ואורלי לביקור קצר. הסבא קימץ במילים עם מרים והיא אתו. רק החליפו תיקים.

יחזקאל ישב על כיסא, מרים על הכורסה המתקפלת.

אז על זה את יושנת, מרים?

כן, היא אמרה.

הסבא יחזקאל התקפל, כאילו ספג אגרוף בבטנו ושניהם הביטו באולרי וליאור, שני ילדים קטנים, מפטפטים בעליזות, רודפים אחרי הבלון הפורח בחדר.

בלילה באופן בלתי צפוי, הגיעו אמא ואבא של ליאור.

האבא ריק מכל הבעת פנים צנח על הכסא מגוהץ ונקי. גרביו שהציצו מתחת למכנסי ג'ינס שחורים היו לבנות מאוד.

אמא של ליאור ריקה מכל הבעת עיניים וצנומה, הושיטה זרועות שבורות ידיים לליאור. בוא לאמא, היא אמרה בקול חלש. ליאור לא זז.

מרים סגרה את הוילון בבת אחת עליה ועל ליאור. הלולאות שרצו על המסילה, חתכו את האוויר בצריחה חדה.

אמא ואבא של ליאור נשארו מחוץ לוילון.

אבא ריק מהבעת פנים ואמא בזרועות מושטות קדימה, שאין בסופן ידים לאחוז את הילד שלה.

בלילה מרים לא ישנה.

גם התינוק שלי הרגיש טוב יותר. נשימתו עלתה סדירה ורפה ודריכותי רפתה מעט.

ישבתי בחושך על הכורסה. רק מרים ואני היינו בחדר. מרים רשפה, מותה קאבל – קודם שתמות, ככה לתת ילד משלך לסוציאלי? אפילו לא נלחמה עליו.

יחזקאל ואני לא ידענו מה קורה איתה. לא רצתה ללמוד. שלחנו אותה לעבוד במשק בית כבר מגיל 14. הייתה תמיד אדישה, לא מדברת, עושה מה שצריך. התחילה להרוויח יפה, ואז אמא שלו רצתה שהם יתחתנו.

הוא הבן של השכנים שלנו בשיכון.

גם כן תמיד שקט, עושה מה שאמא שלו אומרת. לא ידענו.

מיד נולד להם ילד. אמא שלו ואני היינו נכנסות אליהם הביתה, הכל מסודר ונקי. וגם הילד. לא ידענו, אבל הגננות כבר אמרו לסוציאלית שמשהו לא בסדר שמה, שהילד לא מתפתח כמו כל הילדים, שלא מדברים אליו, כמו חיה ביער, ילד בן שלוש כמו חיה ביער. הבן שלנו בדיוק היה פצוע מלבנון, מאושפז לשיקום קשה. לא ידענו, לא אמרו לנו. אפילו לא הלכה לבית משפט.

יום אחד היא באה אלינו הביתה, פנים שלה לבנות לבנות. הם לוקחים לכם אותו היא אמרה.

רצתי כמו משוגעת לבית שלהם. הסוציאלי עם שוטר של בית משפט. אין לך מה לעשות גברת? יש לו כבר משפחה אחרת.

צרחתי, צעקתי, את יודעת מה זה שתולשים ממך חתיכה מהבשר שלך? מהדם שלך?

המשטרה החזיקה אותי חזק חזק.

התחננתי, לפחות תיתנו לו משהו מאתנו, שידע, שיהיה גדול לחזור אלינו.

אסור, לא באתם לבית משפט ועכשיו יש לו משפחה אחרת.

גם הוא בכה נורא. תינוק קטן. אפילו לא נתנו לי לחבק אותו, לנשק אותו.

חתיכה מהבשר תלשו ממני. חתיכה מהלב.

צרחתי לו, אתה יצחק זילכא, יצחק זילכא, אל תשכח, תחזור אלינו, אנחנו המשפחה שלך, הדם שלך.

אחר-כך כבר התעלפתי.

והיא והוא ככה עמדו. עם ידיים שבורות. אפילו לא רצה אחרי האוטו.

אחר כך כבר הכרחתי אותה לשמור.

אלוקים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. נולדו להם אורלי ואחר כך ליאור. אני נתתי לילדים את השמות, שיהיה לנו אור אחרי יצחק.

הילדים גדלים אצלנו. כל יום באים הנכדים והילדים שלנו בתורנות, לשחק איתם, לדבר איתם, שלא יהיו חיות ביער. שלא יתלשו לנו חתיכות בשר. מילה אני לא נותנת לגננות להגיד. הסוציאלית באה פעם בחודש, בודקת בגדים, ארונות, צעצועים. אם הילדים יודעת לספר תמונות מהספרים. הכל אני עושה שלא יהיה להם מילה להגיד עלינו.

אבל כל לילה אני חולמת על יצחק. היום הוא בר מצווה. את חושבת שהוא זוכר משהו עלינו?

אני מדברת אליו חזק חזק. אל תשכח, אתה בשר מהבשר שלנו.

אתה יצחק זילכא. אנחנו הדם שלך.

כשתגדל תחזור אלינו. ככה חזק אני צועקת, בחלום – כשתגדל תחזור אלינו יצחק.