ז'דנוביזם מזרחי במדינת ישראל
מחבר: דב לנדאו
מבוע, גיליון ל"ח, 2003
מה היה קורה במדינת ישראל, לו קם מנכ"ל משרד הבריאות, ונותן "הוראה" לכל המנהלים של בתי החולים לספק לחולים מעתה ואילך כשליש מן התרופות אך ורק מתוצרת מעבדות של מדענים ממוצא מזרחי? אין כל צורך להסביר לאיש את האופי האבסורדי של דרישה כזאת, אפילו כאשר היא היפותטית בלבד. אפילו דרישה להבטיח בכל בתי החולים שליש למזרחיים בין האונקולוגים, שליש בין הקרדיולוגים ושליש בין הכירורגים, קשה להעלות על הדעת. רופאים יש לבחור לפי רמתם המקצועית ולא לפי מוצאם האתנולוגי. אם ייוודע בציבור קיומה של אפליה מתקנת מן הסוג הזה, יעשה כל אדם, וגם האדם המזרחי, כל מה שביכולתו שלא לפול לידיו של רופא, שזכה במשרתו לא בגין כישוריו, אלא בזכות האפליה המתקנת. בבריאות תלויים החיים ואת החיים לא מסכנים בשום מקרה.
דרישה אבסורדית דומה הועלתה לאחרונה בתחום הספרות על ידי הגב' רונית תירוש, מנכ"לית משרד החינוך. [הארץ .2002 .10 .7]. הגב' תירוש נתנה הוראה למפקחת המרכזת על הוראת הספרות בחינוך הכללי, הגב' ד"ר נילי לוי לשנות לאלתר את תכנית הלימודים בספרות באופן כזה, ששליש מן היוצרים יבחרו מבין בני עדות המזרח. בספרות שלא כמו ברפואה, בגין העדפה כזאת הנזק אינו מיידי, אך מכל מקום, לטווח רחוק הוא לא רק קיים, אלא הוא חמור ביותר, כי במבט היסטורי הוא מסלף לחלוטין את התרבות הלאומית. כבר הסברתי בעשרות מאמרים שתרבות אינה יכולה להבנות על ידי הצנחת הוראות על-ידי תכנון בידי מומחים, ואינה יכולה להשתנות בטווח הזמן של שנה שנתיים. כל תרבות זקוקה למאות שנים כדי לספוג השפעות, ולהשתנות, ודבר זה מתרחש אך ורק מתוך התרבות עצמה, רק על ידי יוצריה האותנטיים, ועל ידי התקבלותה על המוני צרכניה. תהליך זה חייב להיות איטי ואורגני, ללא כל תלות בהוראותיהם של שליטים. אולי לזה התכוונו חז"ל באומרם לגבי מספר נושאים: "פוק חזי מאי עמא דבר", או באמרם על ישראל שהם "בני נביאים" ויודעים מנהגיהם. שבעים שנות משטר קומוניסטי על הפוליטרוקים ועל הז'דנובים לא הצליחו לשנות את התרבות הרוסית, ואחר חלוף המשטר היא קמה לתחיה וחוגגת שוב עם טולסטוי, עם פושקין, עם דוסטויבסקי, עם צ'יקובסקי ואפילו עם הכנסיה הפרבוסלוית. ומי זוכר היום את איליה אהרנבורג?
ועם כל זה הואיל ובספרות קשה לחוש בנזק המידי, מתעוררים מפעם לפעם שליטים או שתדלנים שהם אמנם בעלי רצון טוב, אך אינם מבינים לאישורם לא את התהליכים החברתיים וודאי לא את התהליכים התרבותיים. מצער, אך הם חסרים בדרך כלל הבנה ראויה אף בתחום הספרות, ועוד פחות מכן הם מתמצאים במבנה, במהות, במטרות ובצרכים של תכניות הלימודים. הם מנסים להטביע את חותמם על מערכת החינוך, על יסוד הרהורי ליבם המתבססים על ניסיונותיהם כתלמידים וכהורים ולא על בסיס ידיעות מקצועיות מעמיקות ורבגוניות, וכך הם מבקשים להתערב ולהשפיע, בלי להכיר לעומק את התחום שבו הם מתערבים. למרבה הצער גם הורים רבים סבורים שזכותם הדמוקרטית היא להכתיב למערכת החינוך את דרכה, אף על פי שכל ידיעותיהם וכל הבנתם בתחום זה נקלטו אך ורק מן העיתונות מזה, ומניסיונם הסובייקטיבי והפשטני מזה. דרך זו היא יעילה אמנם בהרס ובסילוף החינוך והתרבות, אך מעולם היא לא הובילה ליצירת תרבות או להעשרתה. הקומוניסטים הצליחו משך שבעים שנה למנוע מהמוני היהודים את התרבות העברית, אבל לתרבות זו עצמה הם לא הצליחו להזיק כלל. בתקופה של רצח הסופרים העברים ברוסיה, בתקופת ההכחדה של החינוך העברי שם, כבר פרחו החינוך היהודי והעברי וכן התרבות היהודית והעברית באמריקה ובארץ ישראל, פריחה שאין לה תקדים בשום אומה. אך מה לעשות? בני אדם אינם לומדים לא מן ההיסטוריה ולא מן הניסיון, והם מנסים את מזלם שוב ושוב, ומשתדלים לקבוע מלמעלה את עקרונות התרבות ואת תוכניהם אפילו כאן בארץ ישראל.
נכון הדבר שהייתה אצלנו בעיה תרבותית, חברתית, חינוכית וכלכלית ביחס לאחינו המזרחיים בראשית שנות המדינה. במצבים הבלתי צפויים והמסובכים הנתונים שהועמדנו בפניהם, עמדו אפילו המומחים חסרי הבנה וחסרי אונים. העליות הגדולות שהכפילו את אוכלוסיית המדינה מספר פעמים תפסו את המערכות החברתיות שלנו בלתי מוכנים מכל וכל. ואף על פי כן החינוך שהיה אמנם לקוי בחוסר שוויון מכמה בחינות, עם הזמן עשה את שלו. לאחר כשלושים שנה החלו להסגר רוב הפערים. היום בעיה זו, על אף ניסיונותיהם של מפלגות ידועות להחיותה נעלמה מן האופק, הגם שבמקומה צצו בחברה הישראלית בעיות אחרות, שונות וחדשות הדורשות טיפול דחוף. המאבק של המפלגה הדוגלת היום בטיפוח המזרחיים, הוא באמת מאבק על מקום הדת והאמונה בתרבות העברית של ימינו. והנה במדינה ובתקופה שבהן גדולי הפרופסורים בתחום הלשון העברית [ואינני מעונין לדון כאן דיון אישי באחדים מחברי], הם בני עדות המזרח, ודומה הדבר בין הסופרים ובין מורי האוניברסיטאות בספרות, בתנ"ך אך גם במדעי הטבע השונים, קשה לדבר על הצורך לשתף כשליש מתרבות המזרחיים בתכנית הלימודים. מה שהגב' רונית תירוש רואה כבעית המזרחיים הולך ונעלם מן הנוף שלנו הן על ידי השתלבותם המירבית בבתי הספר, בישיבות התיכוניות, בישיבות הגבוהות, במכללות ובאוניברסיטאות הן כתלמידים והן כמורים. השתלבות זו נכרת בברור גם בכלכלה, בתעשיה ובמסחר, וכן בפקידות ובהוראה ויותר מאשר בכל אלה היא נכרת בפוליטיקה. נוסיף לכל זה שאף הנישואין המשותפים בין העדות תרמו את שלהם עד כדי כך, שכבר לפני עשרים שנה, כאשר בני בקש להביא הביתה חבר מכיתתו לשבת, הוא לא ידע לומר לנו מאיזו עדה מוצאו.
בכל זה לא אמרתי כמובן, ששוב אין כל צורך לתקן דבר. מה שאני מבקש לומר כאן הוא, שאם יש עוד מה לעשות, יש לעשות זאת בתחומים שבהם העשיה אפשרית, מועילה, יעילה ומביאה לתוצאות. כוונתי היא לעשיה בתחום הכלכלי, בתחום החברתי התרבותי, בתחומי המשפחה והסיעוד, ובמיוחד בתחום החינוך, עם הדגשה מיוחדת לחינוך לחשיבה לוגית בכל אחד ואחד ממקצועות הלימוד, ובכל אחד ואחד מתחומי החיים. נכון שכל זה דרוש לכל שבטי ישראל, אבל הוא דרוש ביתר שאת לאותם שבטים שטרם הגיעו בזה לשוויון המלא. הנסיון האישי מלמד אותי, כי ראשי משרד החינוך אינם מבינים את חשיבות ענין החשיבה הלוגית הבהירה למדינה כולה, עד כי תזכיר ששלחתי בענין זה לגב' תירוש, אפילו לא זכה למענה. לחשוב שהתיקון הוא בהקצבת שליש מן המקומות בתכנית הלימודים בספרות לבני עדות המזרח הוא כמובן מחשבת הבל.
ראוי עוד שנשים אל לב, כי כל סטודנט הלומד תורת הספרות חייב לדעת, שהראליה החיצונית המתגלה ביצירות היא החלק הטפל של אמנות זו. "למרבה הצער כל רומן יש בו גם סיפור מעשה", אומר א"מ פורסטר בספרו "אספקטים של הרומן". לפי תפיסה זו סיפור המעשה הוא הצד החיצוני, הפרימיטיבי של הסיפורים. עקרו של כל סיפור הוא היסוד הרוחני המקשר את חלקי העלילה לאחדות אחת. יסוד זה הוא העולם הטרנסצנדנטי, הרוחני, הנפשי, הרגשי - האנושי של הסיבות, של הנסיבות, האנושיות החברתיות והתרבותיות. שעה שהתחום הריאלי המוחשי של הספרות, על הגון הלוקלי "המזרחי" שלו מובחן בקלות, אין הדבר כן ביחס למזרחיות המהותית, הפנימית והרוחנית של הדברים. מה שמצער ביותר הוא, שאת המהות הרוחנית המזרחית הפנימית האותנטית, רב רובם של הסופרים הנקראים היום "מזרחיים" כבר אינם מסוגלים לבטא, לא מבחינתה החיצונית, ומבחינתה הפנימית לא כל שכן. הם אינם מסוגלים לכך אפילו כאשר כלפי חוץ הם עוטים אצטלה של מזרחיות. לפחות בעשרים שלושים השנה האחרונות לא נשאר לנו מנוס מלשאול את השאלה "אם הספרות הנכתבת היום בידי הצאצאים של בני עדות המזרח היא עדיין ספרות מזרחית במהותה?"
לשם הוכחת טענתי זו, אני נותן כאן ששה דברי שירה, כאשר האחד הוא מיוצר ממוצא גרמני, האחר ממחבר ממוצא עירקי, ועוד אחד ממוצא הונגרי, ועוד אחד נוסף ממוצא מרוקאי ועוד אחד ממוצא תימני, ולבסוף אחד ממוצא פולני. השירים באים בלא סדר כלשהו ואני מבקש את הקורא, ינסה נא את כוחו, ויגלה אילו מן השירים הם ממוצא מזרחי ואלו ממוצא מערבי. אשמח מאד כמובן אם יימצא קורא שיוכל לזהות את מוצא השירים ולמיין אותם לפי מוצאם השבטי. (הפתרון בסוף המאמר).
(1) מִשַּׁחַר
מִשַּׁחַר
עַד כֹּה
נָדוּ לִי שָׁמֶיךָ
שִׁלּוּחֶיךָ
א-לִי
גָּדְרוּ דַּרְכִּי –
אִם לֹא הִגַּעְתִּי
אֵלֶיךָ
(2) מֵאֵיפֹה, בִּרְגָעִים
בָּהֶם רוּחַ
בַּעֲצַלְתַּיִם
כִּמְשַׂחֵק בְּנֵר
מְשַׂחֵק בִּנְשִׁימָתִי, אֶקַּח עֵינַיִם
לִרְאוֹת אֵיךְ רַק מִבַּעַד
לְשִׁמְשַׁת חַיֵּי.
מִצִּדָּם הָאַחֵר
נְעוּרוֹת לָהֶם פָּנֶיךָ
(3) הַיַּלְדוּת
לְאִישׁ וָאִישׁ בְּיַלְדוּתוֹ
נִגְלָה אֵלָיו מַלְאָכוֹ.
וְהָיָה כִּי אָרְכוּ הַיָּמִים
לֹא יִזְכְּרֵנוּ וּשְׁכָחוֹ.
וַאֲשֶׁר בְּלִבּוֹ אוֹתוֹ שָׁמַר.
גַּם בִּימֵי הַזַּעַם
עוֹד אֵלָיו יִגָּלֶה
כְּפַעַם בְּפַעַם
(4) הַבַּת אֵינָהּ!
הַאִם מְשַׂחֶקֶת בְּבֻבּוֹתֶיהָ בְּהַשְׁקֵט, עַל הָרִצְפָּה,
וּמְתַקֶּנֶת קִרְעֵי שִׂמְלוֹתֵיהֶן
הָאָב יוֹשֵׁב דָּם,
וְאֵינוֹ מֵנִיס אֶת הַזְּבוּב, שֶׁנָּח עַל גַּבֵּינוּ.
סַבְתָּא מַבֶּטֶת אֶל הַסִּיר, שֶׁתּוֹכוֹ גָּלַשׁ,
מִבְּלִי לָקוּם וְלַהֲסִירוֹ.
וּמִן הָרֶפֶת עוֹלוֹת גְּעִיּוֹת כְּאֵב
שֶׁל פָּרָה שֶׁלֹּא נֶחְלְבָה.
מְשֻׁתָּפוֹת בְּצַעַר הֶחְלִיטוּ יַלְדֵי הַשְּׁכוּנָה
לֹא לְשַׂחֵק בְּמַחֲבוֹאִים הָעֶרֶב.
הוֹי זָר, הִסְתַּלֵּק חִישׁ מִכָּאן.
כֶּלֶב הָרְחוֹב מְכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ,
לְשֵׁמַע הַמִּלָּה "מָוֶת"!
(5) בְּבוֹאִי הָיָה הַמָּקוֹם
מָלֵא אָבָק. לֹא חֲתִימַת דֶּשֶׁא, אַף לֹא
גִּבְעוֹל אֶחָד. כַּמָּה עֵצִים אֲפֹרִים
עָמְדוּ פֹּה, שָׂם, חוֹגְרֵי
שַׂק-שֶׁל-אָבָק. בַּחֲלוֹם רָאִיתִי
אֶת נַהֲרוֹת נְעוּרֵי, יַעֲרוֹת לֵילוֹתַי. הַיּוֹם
הַכֹּל יָרֹק. בַּחֲלוֹם אֲנִי רוֹאֶה
מָלֵא אָבָק.
(6) זְמַן
תִּרְאִי
כַּמָּה זְמַן נִשְׁאַר לָנוּ
תִּרְאִי
אֵיךְ כְּמוֹ מִתּוֹךְ בֶּרֶז פָּתוּחַ
נִשְׁפַּךְ עַל רְצָפוֹת
מַה הוּא יַצְמִיחַ?
תִּרְאִי
כַּמָּה זְמַן נִשְׁאַר לָנוּ
תִּרְאִי אֵיךְ נִשְׁמֶטֶת הָרוּחַ
אֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת אֶל תּוֹךְ עַצְמָהּ.
לכאורה יש לחשוב שהשירים המבטאים קרבת אלוקים הם משל אחינו בני עדות המזרח, שהם נשארו בדרך כלל קרובים למסורת הלאומית הדתית יותר מאחיהם האשכנזים. והנה עלי לאכזב את הקוראים שסברו כך, כי השירים עם "קרבת אלוקים" הם דווקא "ממוצא אשכנזי". אפילו שיר שלקחתי מקובץ הנושא את השם "מנחה מרוקאית", אינו נותן לנו כל סימן של מזרחיות שהגב' תירוש דורשת מתכנית הלימודים. אגב אורחה יש להעיר שכל היוצרים המזרחיים שהבאתי כאן, היו כלולים בדרך זו או אחרת בתוכניות הלימודים בספרות.
חשוב להוסיף, כי כמו כל אמנות, כך גם הספרות במיטבה, גוברת על הגון הלוקלי שבטי שלה, והיא מתעלה לעבר האנושי, האוניברסלי, הרוחני והטרנסצנדנטאלי. צריך גם לומר בפירוש שהתעלות זו היא יתרונה הגדול של כל אמנות. ספרות המתעכבת על תאור המציאות כמשמעה, במהותה הלוקלי, הריאלי והשבטי, בלי לבטא משהו מעבר להם, משהו מן החברתי הכללי, הלאומי, האנושי, התרבותי, האוניברסלי, הרוחני והמטאפיזי, היא לא רק פרימיטיבית, אלא שהיא גם אינה ספרות ואינה אמנות בכלל. רוב רובם של היוצרים המזרחיים הבינו דבר זה באינטואיציה הבריאה שבה ניחונו, ולא זו בלבד שאין הם מעונינים להשתייך לקטגוריה "המזרחית", אלא שהם גם אינם רוצים להפיק כל טובת הנאה ממוצאם. כך הם אפילו א"ב יהושע וארז ביטון, שהנושא המזרחי דווקא מבצבץ ביצירותיהם לא מעט. שימשתי ארבע עשרה שנה מפקח על הוראת הספרות במנהל החינוך הדתי, וחוץ ממקרה אחד לא זכור לי יוצר, שפנה ולחץ לכלול את יצירותיו בתכנית הלימודית בזכות מוצאן המזרחי. כל הלחצים, אם היו כאלה, באו מצד עסקני השבטיות בלבד.
באשר לתכנית הלמודים ודרכי בנייתה יש להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי מדובר בתורה הצריכה לימוד. התכנית לספרות חייבת אמנם להיענות לצרכים חברתיים של יושר, של הגינות, של צדק, של אמת וכד', לצרכים לאומיים כתולדות האומה, קבלת הציונות ואהבת הארץ ועוד, לצרכים חינוכיים ואף לצרכים דתיים כלשהם כגון הכרת לשון המקורות, מנהגי היהדות ותפישת עולמה, ואולם בראש וראשונה מחוייבת היא להענות לרמה האמנותית הספרותית המשלבת צורה ותוכן [על-ידי ביטוי העולם הרוחני באמצעות הריאליה של המציאות], כפי שרמה זו באה לביטויה בסוגי הספרות השונים. [רומן, שירה, דרמה וכד'], בספרויות הלאומיות השונות ובזרמים הספרותיים השונים. על בוחרי התוכנית לבדוק בקפדנות כל יצירה, על הנושאים ועל המוטיבים שבה, על לשונה ועל הפיגורטיביות שלה, על הריתמוס המתנגן והאדקווטי שלה, ועל הרוח הפואטית המפעמת בתוכה. על הבודקים לברר אם מדובר בשירה נעלה של אמת, או בקישקושירים בנליים, כפי שמשה שמיר כינה אחדים משירי דוד אבידן. כל אלה הם ממהות התחום הזה, וכל אחד מקני מידה אלו תובע את חלקו בתכנית בצדק מלא.
אם יש לגורמי חוץ תביעה ליגטימית מן התוכנית, הרי אלו פיתוח הרגש והרגישות האנושית מזה, ופיתוח החשיבה הלוגית מזה. תביעתם של שני אלה מוצדקת, מפני שהם תנאי מוקדם לכל הבנה ספרותית אמנותית. תלותה המחלטת של כל יצירה ספרותית ברגש ובחשיבה, הופך מיומנויות אלו לחלק אינטגרלי של כל דיון בדברי ספרות. על אף שקביעה זו נכונה לגבי כל מקצועות הלימוד ולגבי כל תחומי החיים, העשיה בהם אינה מסיבית, אלא מגומגמת, שטחית וחלקית, על אף מקצת הפעולות הברוכות של מכון ברנקו-ווייס.
להעמיד לפני התביעות המהותיות הללו, דרישות שמעצם מהותן אינן ריליונטיות לספרות הוא אבסורד. הדרישה ללמד ספרות ציונית - סוציאליסטית, או ספרות חרדית, או ספרות אשכנזית, שמאלנית, ימנית, עירונית, כפרית, אתיאיסטית, ספרות של נשים, או ספרות של עדות המזרח וכד', לא זו בלבד שהיא הורסת את המבנה המהותי של התחום הנלמד, ואת המבנה של תכנית הלימודים, אלא שזו גם איולת חסרת שחר וחסרת כל תועלת וכל יעילות. אפשר להבין עתה על נקלה, כי לאור כל קני המידה שיש להתחשב בהם, תכנית לימודים נבנית במשך זמן ארוך, [לפעמים אפילו שלש ארבע שנים, ואין אפשרות לשנותה על-פי "הוראה" מזדמנת, מידית וחפוזה של אנשי השלטון.
מחברי השירים:
1. חיים חמיאל
2. שלום רצבי
3. צבי יאיר
4. ש. זמיר
5. טוביה ריבנר
6. ארז ביטון