המשורר ר' יוסף צבי רימון

מחבר: יוסף צבי רימון

מבוע, גיליון ל"ו, 2002

 "המופלא - זה תואר נאמן רק לו, רק לו לבדו, מכל אנשי השיר בתוכנו בדור הזה, בדורותינו אלה". כך כתב עליו אברהם קריב (מבוא ל'כתרים'). "אין הוא דומה למישהו בין תופשי-הכינור בדור הזה, ואין אני יודע בדומה לו גם בדור הקודם" - כתב עליו הסופר ר' בנימין (משפחות סופרים, ר' בנימין, עמ' 164).ואכן משורר מיוחד במינו היה ר' יוסף צבי רימון זצ"ל.

די להתבונן בסביבה שקראה את שיריו, העריכה אותם, ואף העריצה אותו ואותם: מן הצד הדתי - ראש לכולם - הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"לואתו הרב צבי יהודה קוק, אז"ר, ועוד. ומאידך, היה בקשר עם גדולי המשוררים והסופרים של התקופה מכל הזרמים: הסופר ר' בנימין, חיים ברנר ("ברנר ואז"ר גילו לי הרבה ידידות במשך הזמן" - מתוך "דרך שירתי",חוברת מתוך כתב ידו של רי"צ רימון זצ"ל), ביאליק, טשרנחובסקי, אשר ברש, אברהם קריב, עגנון, דוד שמעוני ועוד רבים.

שירתו הייתה מתפרסמת באופן תדיר בכתבי העת השונים: "מקובל היה על חוגים וכתבי עת, השונים בדעותיהם ובמגמותיהם, למן 'הצופה' וביטאוני חרדים מכאן, ועד 'הפועל הצעיר', 'האחדות', ואפילו 'המשמר' של השומר הצעיר - מכאן" ("תולדות אבי", מאת דוד רימון, מבוא ל'שירים', עמ' 11). כאמור, גם המשוררים החילוניים ראו בו נכס חשוב. בעיתון דבר כתבו על שירתו שהיא "לא רק כדאית אלא גם נחוצה". ובין השאר הוסיפו "עצם מציאותו של משורר דתי בין אובדי האלוה שבדורנו, מרנינה".

שירתו המיוחדת שנבעה מתוך אמת פנימית עמוקה, יצרה שפה משותפת גם אצל אנשים שהיו מאוד שונים ממנו.

שירתו שירה ייחודית: "נפש חדשה, שרה פה שירה חדשה... ממקורנו ינקה שירתו, אך גם היא עצמה מעין ומקור!" (אברהם קריב, מבוא ל'כתרים'). שירה חדשה, בסגנון חדש, של אדם שחי בתקופה חדשה וחווה חויות חדשות; אולם, יחד עם זאת, שירה של משורר היונק את עולמו מעולם התנ"ך, הנביאים, החכמים וגדולי המשוררים שהיו לעמנו: "הכל יונק מאור התורה, מאור הקדושה, וגם נגינות החול לא תוכלנה להתקיים אם אין בהן מאור הקדושה" ("דרך שירתי", 2).

אופיה המיוחד של שירתו, שלא היה לה אח ורע בדורו ובדורנו, משמעותי ומיוחד לדורנו המתחדש. שירה הנותנת ביטויים עזים לתחושות עמוקות הפועמות בקרבנו, שירה העשויה להיות לעתים כמעין תפילה המיוחדת למציאות שלנו ככלל, ולמציאות של עם המתחדש בארצו בפרט.

רי"צ רימון, נולד בפולין (תרמ"ט, 1889) לאביו ר' אפרים אליעזר גרנט (מחבר הספרים "אורות ביהדות" ו"אמונה ודעת") שהיה "נחשב לבן תורה הגון" ("דרך שירתי" עמ' 3). הוא נקרא על שם סבו הרב יוסף צבי גרנט, ש"היה איש קדוש... והיה בעל רוח הקודש ממש" ("דרך שירתי" עמ' 3). למד בישיבת הרב ריינס בלידא. כבן עשרים עלה ארצה.

"כשעליתי לארץ ישראל, היתה בי רוח אחרת. אוויר ארץ העמים רחק ממני, ואויר ארץ הקודש הריחני רוח קדושה" ("דרך שירתי", עמ' 10). בהגיעו לארץ ישראל נפגש עם המשורר אז"ר. אז"ר הפגיש בינו ובין הרב קוק:

"על ידי המלצת אז"ר ע"ה, באתי אל הגאון מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל, והוא החשיבני בתור בעל כשרון פיוטי והכניסני אל הישיבה שלו, שיסד אז ביפו... רבינו אהב לשוחח אתי הרבה...".

("דרך שירתי", עמ' 10).

קרבתו אל הרב קוק השפיעה עליו מאוד. הוא כתב כמה חוברות על הרב קוק. בדבריו ובשירתו, ניכרת השפעת הרב קוק:

בנפשו העורגת של רימון הצעיר, מצא הרב כנור-קיבול אחר מאצל אחרים. יוצא מזה, שהיו כאן יחסים הדדיים... שירי רימון, הם לעתים פירוש לדברי הרב. (משפחות סופרים, ר' בנימין, עמ' 165).

הרב קוק ראה ברי"צ רימון תקווה מיוחדת, של תחיית השירה בדורנו; שירה הנובעת ממעיינות הקודש:

הגיע הזמן להתעורר, ליתן כבוד ועז למשורר המיוחד במינו בזמננו, שכל הגות רוחו ומעוף שירתו נובעים הם ממעין החיים של אור ישראל, נצחו ועוזו וקדושת נשמתו... והוא, דווקא הוא, הנהו העלול לפתוח מסלול הקודש בשירת ישראל המתחדשת, אשר אחרי נאלמה מאות בשנים... חזק ואמץ, לאיש הרוח המסולא בפז, משוררנו היקר רבי יוסף צבי רימון... לחזק ולאמץ את ידיו הטהורות של האיש הטהור... (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, חוברת היובל לרי"צ רימון, פנחס גראייבסקי, תרצ"ב).

רי"צ רימון נדד רבות בארץ: ביפו, בירושלים, בחיפה ובפתח תקווה (שם שימש כמורה לתנ"ך ולעברית); נפצע על ידי פורעים ערבים (תרפ"א) ובעקבות פציעתו שהה כמה שנים בעיר צפת (תרפ"ה-תרפ"ז), תוך שהוא לומד נגלה ונסתר.

אשתו, אסתר רימון תמכה בו בכל השנים. משנת תרצ"ו חי עם משפחתו בתל-אביב, שהעריצה אותו, את שיריו ואת צניעותו: אשתו; ילדיו: המורה רבקה רימון; אבי - דוד רימון וכלתו ריטה. היה קשור לנכדיו, ושירים רבים כתב לכבודם. אנכי, כותב שורות אלו, לא זכיתי לראותו, אך זכיתי להיקרא על שמו, להרגיש את "נוכחותו" ולהתחנך על דרכו ושירתו.

כתב כמה חוברות שירים בתחילת דרכו. אחר כך יצא ספר שירים שלו 'כתרים' (תש"ד). וכן ספריו 'עצי חיים' - על גדולי האומה. כמו כן כתב חוברות על התנ"ך ושירים רבים נוספים בכתב יד (שחלקם מודפסים בחוברות הנמצאות בחיק המשפחה). לאחר מותו, יצאו כמה ספרי שירים שלו: 'שירים' (מסדה, אגודת הסופרים, תשל"ג - מהדיר פרופ' צבי לוז); 'ילקוט שירים' (זמורה ביתן, תשמ"ט - מהדיר פרופ' צבי לוז. כל השירים בספר זה כלולים בתכנית הלימודים של משרד החינוך, בהתאם להחלטתו של המורה). וכן ספר מונוגרפיה על שירתו (שירת יוסף צבי רימון, פרופ' צבי לוז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ח). עשרות מאמרים ומחקרים נכתבו אודות שירתו (רשימה חלקית - בסוף המונוגרפיה של פרופ' צבי לוז).

ארבעה רחובות בארץ קרויים על שמו: שדרות יוצ"ר בתל-אביב; רח' הרב יוסף צבי רימון ברמת בית הכרם בירושלים; רח' הרב רימון בבני ברק ובנתניה. במלאות ארבעים לשירתו, ערכה אגודת הסופרים לכבודו "נשף כבוד" באולם הבימה; במלאות יובל לשירתו, קיבל מאת הנשיא יצחק בן צבי את פרס הנשיא.

סגנון שירתו ואופי שירתו

"מדוע אינך מניח במקום מסודר את השירים שלך?", שאל אבי, דוד רימון, את סבי, המשורר ר' יוסף צבי רימון. סבי השיב: "אני שר כציפור ביער. היא איננה מסתכלת הצדה לראות האם רואים אותה כשהיא שרה". ואכן, זהו הדבר המאפיין את שירת סבי. אין זו שירה מוזמנת, אלא שירה הבאה באופן טבעי כצורך להבעה נפשית ולעתים דרך לשפוך שיחו לפני בורא עולם.

אחת ההשלכות לשירה זו, הייתה סגנון השירה. בצעירותו, היה כותב בחרוזים, כמו שאר משוררי התקופה (הדים לכך ניתן לראות בין השאר בחוברות שיריו שפורסמו בצעירותו [תרע"א-תרע"ז; 1910-1916]: לקט, דביר, במחזה). אולם, מהר מאוד הבחין שהשירה בחרוזים איננה מאפשרת לו להתבטא באופן חופשי. נאלץ הוא לשנות את הזרימה הטבעית של השיר בשביל ה'כבלים' שכובלים אותו החרוזים. את דרכו החדשה בשירה ואת מרידתו בחרוזים, ביטא בשיר נפלא (אשר כמובן איננו כתוב בחרוזים):

השיר ניתן בכלא - סגרו עליו בחרוזים,

כבוא האביב ביקש דרור, ואחלץ אותו ממיצר.

עופי בת השיר, חוגי בשמים!

אשא אבר אחריך, אדלה מתהום יופיך,

ולא יראני זר בעלותי אליך,

ובשובי אל תבל אדמה.

בהיות אבי בר מצווה, נתן לו סבי כמתנת בר מצווה שיר: "בני רגש, פרח עדין, שותה טל כשושן מגביעי שחקים..." אבי, הבחין שהשיר איננו בחרוזים, וביקש שיר אחר. ואכן, סבי נענה לבקשה וכתב לו שיר בחרוזים. לימים, כאשר הוציא אשר ברש את שירי סבי, ראה את שני השירים ואמר: השיר בחרוזים - נחמד, אך איננו בעל עוצמה מיוחדת. השיר ללא החרוזים - מרשים! ואכן שיר זה, ללא החרוזים, נדפס לימים בספר השירים של סבי, בהוצאת אגודת הסופרים.

מכאן ואילך, מצא רי"צ רימון נתיב חדש משלו. מצד אחד: משקל פנימי הנובע מאינטואיציה טבעית - בכך הייתה שירתו חדשה ומודרנית (לדעת חוקרים, מודרנית אפילו ביחס לשירה כיום - שמעתי מפרופ' צבי לוז). מאידך, חיבור עמוק אל שירת הקודש של העבר.

לאלוהים אשירה

המרכז בשירת רי"צ רימון הוא הקב"ה. הכל סובב אותו. אליו פונים בתודה על הדברים הנפלאים; אליו מתחננים בעת צרה ואליו באים לעתים אפילו בתלונה על הרעות המתרגשות לבוא. אליו כמהים כל הזמן:

לא חפצתי בזולתך, אלוהי!

מה לי שמשות, מה לי כוכבים

ומה לי כל בלעדיך.

(שירים, מהדיר צבי לוז, עמ' 128).

אותו אוהבים ואותו מחפשים:

אלי אהבתיך עד כלות נפש ואחריה.

רגלי בצקה מנדודים - ראשי ריק מעוני,

אלכה אחריך - על כל שביל לקולך;

סודך כמוס עמי, אש אהבתך תלהטני.

(שירים, עמ' 89).

ולעתים, גם מתאכזבים, כשלא מצליחים בחיפוש זה, כשלא מצליחים לראות את 'רמזך' [של הקב"ה]. אולם, גם אז, ממשיכים הגעגועים; ממשיכה הכמיהה לאלוהים:

ואספור ימים, ואמנה זמנים לתקוה -

והיא עדן לא באה.

דרור לנפשי לא קורא, רמזך לא בא,

עתה אמות, אכלה בגעגועי.

(המשך השיר "אלי אהבתיך").

אחד השירים המפורסמים שלו המבטאים היטב את שירתו לאלוהים, הוא השיר "איכה אשיר על יום ולילה". בשיר זה הוא מכריז שהשירה על הבריאה כולה היא שירה לאלוהים, וככל שהוא מתבונן יותר בבריאה, כך הוא מרגיש יותר את הצורך לשיר לאלוהים - "אשיר ליוצר הכל ונעלה על כל - לאלוהים אשירה":

איכה אשיר על יום ולילה -

ואלוהים הוא יצרם?

איכה אשיר על שמים וארץ -

ואלוהים הוא יסדם?

איכה אשיר על הרים וגבעות -

ואלוהים הוא טבעם?

איכה אשיר על ימים וציות -

ואלוהים הוא חוללם!

איכה אשיר על תבל ומלואה -

ואלוהים הוא צווה?

אשיר ליוצר הכל ונעלה על כל -

לאלוהים אשירה! (שירים, עמ' 127).

השירה לאלוהים, הופכת רבים משיריו לתפילה. תפילה אישית של אדם החדור באהבת ה', חדור באהבת הארץ; תפילת החש בתחיית העם והמולדת ומצפה לגאולתם הקרובה; תפילה שנובעת לעתים מתוך שמחה עצומה, ולעתים מתוך סבל קשה, אך תמיד מתוך עוצמה ולא מתוך ייאוש, תמיד מתוך ידיעה ש"מי אני ומה אני, כי אהבתני כה - א-לי!" (שירים, עמ' 129).

יודע הוא את העוצמה המיוחדת שנתן הקב"ה לנו, לבני האדם: "לבי עשיר כאלוהים". בשירתו ניכר שהוא מרגיש את השותפות שנתן לנו הקב"ה ביצירת העולם. מתוך שותפות זו, לעתים האדם פועל בעצמו, ולעתים אפילו 'ממנה' כביכול את הקב"ה שימשיך בפעולתו בעולם:

בלבי, תהום אחרי תהום שקע,

לבי עשיר כאלוהים...

צבעה עוד, אלוהי, שחקי ערבית ושחרית,

ושפוך נגהך על חזיון הימים,

כי חמדתי הוד... (שירים, עמ' 123).

בתוך שירתו, עצמים רבים ודימויים רבים: ארץ ישראל ונופיה, התורה, פרחים, אהבה. לעתים ניתן לראות דימויי אהבה חזקים המזכירים את שיר השירים. לעתים מובאים הדברים בתעוזה מדהימה:

על תלתלי נערה בוער האלוהים,

ולא יבוש...

התחמוד כאדם, האלוהים?!...

שובב היית כמוני, האדם!

הבה ארדפך גם אני,

כי אותי רדפת,

אלוהים נצחי, אהבה!... (שירים, עמ' 122).

ארץ ישראל

רקע מיוחד בשירתו הוא ארץ ישראל. הוא הרבה להסתובב בארץ; אהב אותה והטיב לבטא את העוצמה המיוחדת שהוא חש בה. בשירתו ניתן לראות את אהבתו הטבעית לנופי הארץ; את אהבתו לארץ כמספרת ההיסטוריה של עם ישראל; את אהבתו לארץ כארץ ה' ואת אהבתו לארץ כמי שכביכול מדברת אליו ומעניקה לו מקדושתה ומעוצמתה.

התבוננות בנופי הארץ ובנוף הטבעי באה לידי ביטוי בשירים רבים: "באתי אל השרון ובפרחים התנחמתי. לבי הומה לפרחים, לבי עורג לפרחים. מאז חליתי אהבה, אין לי נוחם כי אם בפרחים" (שירים, עמ' 85 168). שיר מיוחד). או בשיר: "ים ימי, איך שכחתיך!" (שירים, עמ' הוא, שירו "אהבתי סלעי ארצי":

אהבתי סלעי ארצי על הרריה,

כל אבן אומרה שיר,

אני עולה מאחת אל אחת,

וקרבי תתעורר רינה,

אלה חיו כמותי,

חלמו הרבה, התגעגעו,

חלומם רחק מבוא -

ויהיו לאבנים... (שירים, עמ' 85)

האבנים והסלעים בארץ אינם רק נוף. האבנים מכילים בקרבם את ההיסטוריה של עם ישראל בארצו. הם מכילים בתוכם את החלומות העצומים במהלך ההיסטוריה, חלומות שלעתים הפכו לאבנים. בעת שהוא מטייל בארץ ורואה את האבנים, הוא מקשיב, מאזין, כי "כל אבן אומרה שיר". שירת האבנים מרוממת אותו ונותנת בו רוח מיוחדת: "אני עולה מאחת אל אחת, וקרבי תתעורר רינה". הוא מאזין לשירתם ומזדהה אתה: "אלה חיו כמותי, חלמו הרבה התגעגעו". סופם של האבנים, שחלומם הפך לאבן. אולי גם אם חלק מחלומותינו יהפכו לאבנים, יש עוצמה בעצם החלום, בשאיפה ובחזון. גם חלום שהופך לאבן, משאיר אחריו רושם, ממשיך לנגן את שירו לעולם!

בארץ, הוא מרגיש במיוחד את נוכחות הקב"ה; את הקב"ה הקורא לו, והוא, המשורר, שומע את קריאתו והולך אחריו:

עליתי הררי סלעים,

שטופים באור י-ה...

קראני משביל אל שביל, מדרך אל דרך,

ואני אחריו הלכתי,

אלוהים ירד עלי בשיר, אלוהים ירד עלי בחזון. (שירים עמ' 94)

מציאות ה' המיוחדת המורגשת בארץ ישראל, היא הנותנת לעתים את העוצמה לחזון; היא השרה אל המשורר, את שיר ה': "אלוהים ירד עלי בשיר, אלוהים ירד עלי בחזון". לעתים, יש בשירת רי"צ רימון מעין שירת נבואה, מעין ראייה של חזון אלוהי:

שמעתי מאחורי פרגוד השכינה,

כי הירדן יחדש גליו כקדם...

שמעתי מאחורי פרגוד השכינה,

כי עצי פרי למכביר יפרחו בערבה..."

(שירים, עמ' 176).

או בשיר-פרוזה 'שבת גאולה':

שבת גאולה מתקרבת, אנו נמצאים במעלה יום ערבו; חי נפשי מתקרב מועד הגאולה!... פתאום, תבך כל נפש על העבר, תתגעגע אל העתיד.

לאט לכם אחי, חזקו את מערכות האומה, דברו טוב איש אל רעהו, שאלו למה תשתוקק כל נפש, ויזרח הקודש לפתע עלינו, ואורות אלוהים ייראו כבימי קדם.

(שירים, עמ' 209).

בשיריו אנו חשים לעתים בנבואה, המיוחדת לנו ולדורנו, הנשמעת בכל יום על ידי בת הקול, אך רק יחידי סגולה זוכים לשומעה. 

משיריו של המשורר