רוזמרין

מחבר: ד"ר רחמים כהן מלמד

מבוע, גיליון ל"ו, 2002

לאורך השביל שבגינת ביתנו ניצבת שדרת שיחי רוזמרין. בכל יום שישי בערב, כאשר החמה מלטפת את ראשי האילנות, מתנועעים ומתלחשים עלי הרוזמרין, בין שהרוח מצויה ובין שהרוח איננה מצויה. שיחי הרוזמרין קדים ומשתחווים אל פני השביל לקראת בואו של הרב יעקב מלמד-כהן, אבינו.

אבא זצ"ל אהב את הרוזמרין לא משום צבעים שבו, שהרי אין בו צבעים מרובים פרט לגוון ירוק בהיר השולט בו. ולא משום פרחים שבו, שהרי אין בו פרחים ססגוניים. ולא משום עליו הרחבים, שהרי עליו דקים ומחטיים - אלא משום ריחו וניחוחו, שהרוזמרין הינו צמח עדין ובישמו וארומו ניכרים למי שטעמו אנין.

בערב שבת, כאשר החמה כמעט מסתלקת מראש האילנות, היה יורד אבא לגינת הביתן ומספריים מצקצקים בידו. כך היה פוסע אל שביל הרוזמרין ומכוון בלבו לקיים מצות הכנת 'בורא עצי בשמים' לקראת ההבדלה במוצאי שבת קודש שיבוא עלינו לטובה.

והרוזמרינים כורעים ומשתחווים ומודים לפני הרב, כמי שאומרים: גוזרנו לברכה, קצצנו למצווה, למענך ולמען בני אנוש ואלוקים. יש והיו הרוזמרינים מריבים זה עם זה מי ייגזם ראשונה, זה אומר אני ראשון וזה אומר אני ראשון. היה הרב יעקב מלטפן בחיבה וגוזז לעליונים תחילה, שהרי תחתונים צעירים הם. לימים, מכל גיזום של ענף היו צצים ובוקעים סעיפים חדשים, הולכים ומתרבים ונעשים צפופים, אך מעולם לא אמר ענף לחברו צר לי המקום.

אבא היה קוטפן מלוא חופניים ומעבירן לאגרטל או לצנצנת אשר על הארון, נותן בהם מים ונפרד מהם לשלום עד לאחר סעודה שלישית הקרויה בפיו "ויאמר משה" ("... אכלוהו היום כי שבת היום, היום לא תמצאוהו בשדה"). כל יום השבת היו ענפי הרוזמרין מצטערים ואומרים: מתי תבוא שעת ההבדלה ותקוים בנו הברכה "בורא עצי בשמים" - כפרת עוונות.

משהגיעה שעת בין השמשות של מוצאי שבת, הזדרז אבא, עטפן בנייר עיתון או בניילון, חבקן באצבעותיו הניח ימינו עם הסממנים על לוח ליבו, שמאלו מאחורי גבו, וכך היה מהלך לבית-הכנסת "רננים", הצופה אל פני חומת העיר ירושלים.

בימים ההם נתן ר' זרח שעור בין מנחה למעריב בבית- הכנסת "רננים" שארון הקודש האיטלקי שבו בוהק כפנינה, וחלונות הויטראז' מקרינים סמלי חג זהרו מקרני השקיעה. רבים נהגו להקדים תפילת ערבית עשר דקין לפני צאת הכוכבים. לפיכך נתקבצו ונתקהלו עם רב באולם הכניסה הגדול של אשר בפתח בית הכנסת. אבא, ע"ה, קבע לו מקום בפינת האולם ממלמל בפיו "פתח אליהו" וממולל בין אצבעותיו רוזמרין שבידו.

קרבה שעת סיום תפילת מעריב של מוצאי שבת, נעו וזעו הרוזמרין, ונעו וזעו המתפללים לקראת הרב יעקב חיים מלמד-כהן. היה קוצץ מענפי ענפי הרוזמרין שבידו ונותן לכל יחיד ויחיד זרד, הכל לפי מעלתו וכבודו של המקבל. בראשונה היה הרב עובר וסובב מאדם לאדם. משחלשו רגליו, נהרו אליו לקבל קוצו של רוזמרין. תחילה היה כל אחד מקבל ענף של טפח, משנתרבו המתפללים קיבל כל אחד כזרת. בימים שתיירים גדשו את המקום נטל כל אחד כרוחב שתי אצבעות.

אבינו ידע להתאים רוזמרין שבידו למי שעומד לפניו, אם שר הוא שהיה מבקש "כהן, מה עם בְּשָׂמַי?" היה אבינו מגיש לו ממין הרוזמרין ואומר לו "הרי שלך לפניך" ובלבו סובר 'לעשיר לא ירבה ולדל לא ימעיט'. כל הנוטל מן הרוזמרין היה מברך בקול "בורא עצי בשמים" ואבא היה עונה בקול "אמן", ובליל של עדות, תפוצות וגלויות נשמע מקול הגיית הברכה. זה אומר "עשי בשמים" וזה אומר "עצי בְּשׂוֹמִים" וזה אומר בלשון צברית "עצי בשמים", וה"אמן" של אבא - בהתאם.

לא פעם שימש הרוזמרין כמתווך לשיחה שבין אבינו למתבשם. דברים של שמחות, עניינים של צרות לא עלינו, עצה טובה, חיוך מחזק, עידוד ושאלה של סקרנות - אבא בראש, המברך כנגד והרוזמרין בינתיים.

לא היו ימים טובים לקהילת "רננים" כימים שהרב מלמד-כהן היה מחלק בשמים במוצאי שבתות. כל איש ואיש היה שב לביתו, מי רוזמרין בדש מקטרונו, מי רוזמרין כסימניה בסידורו, ומי רוזמרין ששימש לו כקיסם להסיר שיירי סעודה שלישית מבין שיניו. הצד השווה שבהם שהוסיפו מקודש לחול וניחוח של שבת משתרך ומלווה אותם לבתיהם, להבדלה שלהם, אם לא למעלה מזה.

אבא ניחץ, לא נחפז ולא מיהר הביתה לאחר התפילה כדרכם של אלו שאצה להם הדרך, מפני החדשות ומפני הישנות. פסיעותיו היו קצרות ודקות, שואל ודורש בשלום כל אחד ואחד, וכדרכו תפילה בפיו וברכה על שפתיו. שב לבית שלנו,דרך על שביל הרוזמרינים, לחש-רחש עבר ביניהם כאילו אמרו "שאו שערים ראשיכם", ואבא כמשיב "צפו לגאולה וישועה" ומלאכים עונים ומשיבים "עד לערב שבת הבא".

מי שלא שמע הבדלה של אבינו לא שמע הבדלה מימיו. הבית מלא אורה, יין, בשמי רוזמרין ונר היו מוכנים ומזומנים. אבא היה פותח " אלוקינו ואלוקי אבותינו, בסימן טוב ובמזל טוב…" וכשמגיע ל "ימח שמם של כל שונאי ישראל" היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו.

 פתח בהבדלה "ראשון לציון הנה הינם", לא כדרכם של אחינו האשכנזים הפותחים ב"הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד". הֵעֵצים ב"אנא ה' הושיעה נא" ו"הצליחה נא" ובאומרו "הצליחנו, הצליח דרכינו, הצליח לימודינו, הצליח פרנסתנו" היה מוסיף מענייני דיומא הקשורים לבני המשפחה, לקהילה, לצה"ל ולעם-ישראל. בא אצל "ונח מצא חן בעיני ה'" אמרו שלוש פעמים והאריך ב'נח'. היה מסתכל בבבואה שלו המשתקפת מן היין שבגביע, רואה פניו הצוהלים, מברך על היין, שוחק ושמח וגלגול של 'הא הא הא' ממלא את חלל הבית. שחוק זה אי אפשר לעמוד בו וכל בני הבית מגלגלים ושוחקים עמו 'הא הא הא'. שחוק זה נשמר בלבנו ממוצ"ש עד מוצ"ש.

הרוזמרין מניע עליו בחוסר סבלנות ואבא מגלגלן בין אצבעותיו. לעיתים משפשפן בין כפות ידיו, מברך "בורא עצי בשמים", מריחן ומחככן בחוטמו ואנחת רווחה של התבשמות יוצאת מלבו הרחב. דומה שריח הניחוח של הרוזמרין יוצא מביתנו ומגיע עד יריחו. הצהלה נמשכה גם לאחר ברכת מאורי האש. ושוב שחק אבא כשהיה מסתכל על ציפורניו וחש בהיבראותו מחדש כאדם הראשון.

משסיים ברכת המבדיל בין קודש לחול, טבל קצות זרת ימינו וזרת שמאלו ביין, העביר רטיבותן על מצחו, גבותיו, ליחלח עפעפיו וירד לכיסיו, שפשף ידיו זו בזו ואמר "ברכת ה' היא תעשיר". והמבין יבין.

"ויתן לך האלוקים מטל השמים" שאומרים אחרי ההבדלה, זמן של נחת, זמרה ותקווה הוא. כולנו, כילדים, ציפינו בערגה ובקוצר רוח למה שבא אחרי קריאה זו: הפיוט "לכבוד חמדת לבבי". כאן נתעלה אבא והדגיש כל מילה בשיר זה החל מ"יותן לנו שבוע טוב…". המשך ב"מימיננו מיכאל…" המשך ב"יבורך הבית הזה…" וכלה ב"יראנו בטוב ירושלים". בא הפזמון "לכבוד חמדת לבבי" לפניו, היה מסתכל על אמא רחל ע"ה במבטים של אהבה וחיבה. יש שהיה נוטל ידה בידו, ופעמים שהיה מחמיר ורוקד עמה ריקוד של ממש. כולנו עלזנו ושמחנו שמחה גדולה.

משפרש אבינו מן העולם הזה נתייתמה קהילת "רננים", נעלמו הבשמים, פסקו הברכות ואבד ענן הקטורת שבהיכל.

חבל על דאבדין. נתביישו פני הרוזמרין.

לאורך השביל שבגינת ביתנו, אשר בקרב הרחובות רמב"ן ואבן-גבירול, ניצבת שדרת שיחי רוזמרין גדולת-פרא עמוסה לעייפה. בכל יום שישי בערב, כאשר החמה מסתלקת מראש האילנות, עומדים ענפי הרוזמרין כפופי גב, אבלים ושואלים זה את זה: מי יעשה עמנו ברכה? איה רבי יעקב מלמד-הכהן זכר צדיק לברכה?