הנעליים האדומות

מחבר: מרדכי קרמר

מבוע, גיליון כ"ט, 1996

 א.

 הזקן נכנס למשרדי יום אחד והתחיל לספר לי על אשתו. מהיידיש שלו הבנתי שהוא מרומניה.

"יש לה גבר אחר. היא שמה נעליים מצועצעות כאלה ונעלמת להרבה זמן. יום אחד עקבתי אחריה עד לפארק וראיתי אותה יושבת שם איתו. אותו אני מכיר מהשכונה - הוא סתם בטלן. הוא יעזוב אותה אחת שתיים. אין לך מושג כמה זמן אני סובל מהבגידות שלה. יותר שנים ממה שצעיר כמוך יכול לתאר. עכשיו אני רוצה לחיות את השנים שנשארו לי בכבוד, ואני רוצה שתעזור לי להתקבל לבית אבות אפילו לפני הגט".

עיינתי בתיק שלפני. העובדים הסוציאליים, שטיפלו בתיק לפני, רשמו בו במשך השנים רק הערות יבשות כמו בקשות לתנורי נפט ולשמיכות בחורף, וכמו אצל רבים, הבקשה לכסף עבור עוזרת שלא קיימת. לפי חישוב מהיר מתאריכי הלידה שבתיק חישבתי שבנדר בן שבעים וחמש ושאשתו בת שבעים ושלוש.

"תגיד לי, מר בנדר, למה שאשה בת שבעים ושלוש תתחיל פתאום להסתובב עם גברים. מעולם לא שמעתי על דבר כזה. לפני שנחליט מה לעשות, תן לי לבוא אליכם הביתה."

הוא לא עזב מייד. הוא התחיל להסביר לי, שלמרות שלא חובש כיפה הוא אדם דתי ולכן עלי להאמין לדבריו. אין טעם שאשוחח עם אשתו משום שהיא תסובב את הכל ותהפוך אותו לרשע בסיפור, ותבלבל את המוח. כל מה שרצה זה למצוא מקום בטוח בבית אבות ולהשתחרר ממנה. הסברתי לו שהעיריה לא תסכים לשלם עבור בית אבות בשבילו ובאותה עת להמשיך לשלם שכר דירה בשביל אשתו, היות ששכר הדירה אמור לשמש את שניהם כל עוד הם נשואים. יהיה עליהם קודם להשיג גט ורק אז יופרדו תיקיהם ואפשר יהיה לדאוג לסידור נפרד עבור כל אחד מהם. הוא הביט בי בחיוך מבין של סב ואמר: "אני יודע".

הבנדר הזה לא הרפה ממחשבותי. למה הוא התכוון כשאמר 'אני יודע'? הרי לי לקח יובלות עד שפענחתי את נבכי הביורוקרטיה המסורבלת והאווילית של לשכת העבודה הסוציאלית. איך הוא 'ידע'?

צחוק הגורל. אותו יהודי רומני ישיש, אחר שראה כל כך הרבה בשנות חייו הארוכות, נכנס פתאום דווקא למשרדי ומפקיד בידיי, כך סתם, את שנות נישואיו הארוכות ואת שנות חייו שנותרו לו. האם כל זאת רק בשל העובדה שאני במקרה העובד הסוציאלי האחראי לטיפול בקשישים במחוז שבו הוא גר? האם יוכרע גורלו בשל השרירותיות של הביורוקרטיה של העירייה?

ביקור הבית נקבע לעוד יומים. חיכיתי לביקור; ציפיתי לפגוש את אשתו. ביום המחרת לא נקבעו לי שעות קבלה, אבל עובדה זו כלל לא עשתה רושם על בנדר. איכשהו הוא הצליח להתחמק מאיש הביטחון בשער ולהיכנס.

"אין לי שעות קבלה היום. מי נתן לך להיכנס?" הוא לא התייחס לדברי. הוא היה נסער. הוא התחיל לגמגם: "יש לי הוכחות. תסתכל פה בשקית שלי. עכשיו תבין את הכל." היתה לו שקית מהסוג שמקבלים בסופר. מתוך השקית היקרה לו כל כך הוא שלף זוג נעלי עקב בצבע אדום.

"תראה, היא בקושי יכולה ללכת והיא הולכת לה לטייל בפארק. הזונה זקנה הזאת השתגעה לגמרי. היא חושבת לה שהיא שוב צעירה. יש לך מושג איזה בושה זה בשבילי. אני הולך לישון אצל הילדים שלי כי אני לא יכול לסבול להיות איתה. היא מקללת אותי ולועגת לי כי אני כבר לא יכול, אתה יודע, לקיים יחסי מין איתה." (כשאמר את המילה "מין" הוא התכופף לעברי כדי שאשמע אותו לוחש. למרות זאת קולו נשבר). "אני כבר בן שבעים וחמש. למה היא מצפה? עכשיו, אחרי שראית את הנעלים, בבקשה ממך, אני מתחנן, תשיג לי מקום בבית אבות".

ב.

התחלתי להסביר לו שיש רשימה ארוכה לפניו. היו לי זקנים אחרים, בודדים ומוזנחים שממתינים קרוב לשנה. פתרון מוצלח יותר יהיה למצוא מגורים אחרים - אסדר את ענייני שכר הדירה אחרי הגט. אמרתי לו שלא ניתן לפתור את הבעיה בו ברגע. גם לגירושין דרוש זמן, וירושלים אינה ידועה בגירושין מזורזים במיוחד.

הוא נראה מדוכדך והביט בנעליים בעלות הצבע המבריק שריחן התחיל  להיות מורגש בחדר. התחלתי לאבד את סבלנותי - רציתי לחזור לעבודתי והוא הפריע לי: "תפסיק כבר עם הנעליים האלה", אמרתי לו. "מה אתה מצפה, שאני אלך לממונים עלי עם הנעליים האלה כדי להשיג לך מקום בבית אבות? לך הביתה, בבקשה. אני אבוא לראות את אשתך ואחר כך נדבר שוב. אחר זה אדבר עם המפקח שלי ונראה מה אפשר לעשות". האמת היא, שקיוויתי שלא יהיה צורך לא בגירושין ולא בבית אבות. היתה לי מספיק עבודה גם ככה, ובנדר עם הסיפור שלו נראה לי קצת מטורלל. הם הרי בוודאי רבים כבר ארבעים שנה ועוד ימשיכו לריב כך עד הסוף. הוא נראה מושפל מה ואמר: "תודה, תודה רבה לך. אין לי אף אחד, רק אותך. אם אתה לא רוצה לראות אותי מת מבושה, ישן ברחובות, תצטרך לעזור לי. אבל אתה יהודי אמיתי, אני רואה".

הוא יצא בצעד איטי מהחדר. לא עניתי לו. התבוננתי בגשם מבעד לחלון משרדי ודמיינתי את הזקן הולך לאיטו. הוא הגיע ללא כובע או מטריה. הסתכלתי בשולחן העבודה שלי וניסיתי להיזכר במה עסקתי לפני הופעתו של הרומני בנדר. פתאום שמתי לב שמונחת על הכיסא שליד שולחני השקית עם הנעליים.

הרחוב שלהם היה רחוב טיפוסי של שכונת נחלאות. למי שלא הכיר את השכונה, הרחוב פשוט לא היה קיים. אופיו היה זר אף לירושלמים ותיקים רבים. זאת ירושלים של היהודי המזרחי שעלה מקורדיסטאן, מפרס, מסוריה, מתימן ועוד. רובם של העולים הגיעו בשנות הארבעים והחמישים והושארו מאחור לאחר שילדיהם שהתבססו עזבו לשכונות חדשות יותר.

הייתי חדש בתפקיד ושכונת נחלאות היתה חוויה חדשה בשבילי. הלכתי כמו תייר ברחובותיה הצרים. גרתי כבר שתים עשרה שנים בירושלים אך טרם נתקלתי בבתים כאלה או מגוון אנושי כזה. נדמה היה שהבתים שופצו ותוקנו מאות פעמים. צריפים עלובים ליד וילות קטנות ומשופצות. מידי פעם עברה מכונית - הילדים שמביאים את הנכדים לביקור אצל הסבא והסבתא בשכונה הישנה.

ג.

 הזוג בנדר גרו בדירת מרתף, לעולם לא הייתי מוצא אותו לולא אישה זקנה ממוצא קורדיסטאני, שכיוונה אותי לעבר דירתם. היא הובילה אותי לדירה של ה"אשכנזים הזקנים". נדמה שהיא האמינה לי כשאמרתי לה שאני העובד הסוציאלי שלהם. שוטר או גובה חובות היה ודאי מוצא את עצמו מחפש את הכניסה לדירה בחלק האחורי של הבית.

גברת בנדר פתחה את הדלת מתנשמת ומתנשפת. היא בחנה אותי בחשדנות וכשראתה את זקני שאלה אם אני מדבר יידיש. התחלתי לענות לה ביידיש וחשתי כמה זר נשמעת השפה הזאת כאן בנחלאות. היא דידתה באיטיות עד שמצאה כיסא ושאלה למה באתי. השבתי שבעלה היה אצלי במשרד וסיפר שיש להם בעיות. "כן", היא אמרה. "אנחנו צריכים דירה אחרת. קשה לי כבר ללכת ואני כבר לא יכולה עם המדרגות".

פתאום נכנס בעלה. לאחר שהפטיר לעברי "שלום" והעיף מבט חטוף לעבר אשתו, הם התחילו לשוחח ביניהם בקולניות ברומנית. לאחר כמה דקות של אי נוחות מצידי, גברת בנדר קטעה בפיתאומיות את השיחה ואמרה לי ביידיש: "בוא, אני אעשה לך כוס תה. כמה סוכר?" ראיתי לפני הזדמנות לרדת לעומק העניינים, והסכמתי להצעתה. עד שגמרה להתעסק עם ענייני התה, פטפטתי עם בעלה. "מתי עלית לארץ?" שאלתי אותו. כמו שקורה תכופות בשיחות עם יהודים יוצאי אירופה, בני דורו, הוא התחיל לגולל בפני את זוועות השואה. לא רציתי לשמוע. אבל הקשבתי. הייתי תקוע. הרי שנינו יהודים ואיזו זכות יש לי לא לשמוע סיפורי נאצים ומוות. הם חיו את המציאות הזאת ועלי לחיות אותה גם כן, גם אם אני חי את זה רק דרכם והסיפורים שלהם. בבנדר לא היה דבר מן הפילוסוף. הוא לא חסך ממני שום פרט מהפרטים המזוויעים. לשמוע את סיפוריו ולהתבונן בו כשסיפר אותם המחישו עבורי את הפרק הנורא הזה בהיסטוריה שלנו. חשתי בתוכי רגשי אשם: הרי חיי היו תמיד די נוחים ולא היה לי נוח להתמודד עם כל הסבל הזה.

היא הגיעה עם התה. השיחה הסתיימה. היטלר נעצר על ידי שקיק תה וספל מים חמים.

"מר בנדר, אשתך אומרת שהיא רוצה לעבור לדירה בלי מדרגות, ואתה אומר שאתה רוצה להתגרש". לרגע, הם הביטו זה בזו במבוכה, ואז התחילו לצעוק זה על זו ברומנית, כנראה כדי שלא אבין. הסתכלתי על גברת בנדר והיא לקחה את רשות הדיבור, ביידיש: "אל תאמין לרמאי הזה לאף מילה שלו. הוא גנב ושקרן. אתה יודע מה הוא עשה עם הפיירסייד שנתתם לו מהסעד? הוא מכר אותו במחנה יהודה. אין בכל העולם גנב יותר גדול ממנו. אתה חושב שהוא אי פעם פרנס אותי או הילדים? מה פתאום? הוא תמיד היה מסובך באיזה עסקים מלוכלכים. עכשיו, שאני זקנה ובקושי זזה, כל היום הוא רק מסתובב עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים".

בנדר שמע את כל הגידופים האלה ורק חיוך שחצני על פניו, עכשיו תורו: "היא סתם זונה זקנה ודוחה. הילדים מתביישים ממנה. היא בקושי יכולה לזוז. אני משרת אותה יום וליל, אני צריך לבשל ולנקות, ויש לה החוצפה לטעון שאני לא בבית".

גברת בנדר נעלבה קשות, ולי כל הסיפור הזה היה בהחלט לא נעים. "זה שקר!" היא צרחה, "יש אישה, חברה שלי, שבנה, שנכנסת כל יום לעזור לי. הבהמה הזאת לא עושה כלום. תשאל אותו איפה הפיירסייד שנתתם לו מהסעד, תשאל אותו".

משום מה, בלי להתכוון, שנינו פנינו לעבר הבעל. אני הרגשתי איך מנצלים אותי למטרות שלהם. בנדר איבד לרגע את שיווי משקלו. ולפני שהספקתי לעצור בעדו, הוא רץ לחדר השני כדי להביא לי את התנור. מה איכפת לי מהתנור הזה? רוב מקבלי הסעד מוכרים את התנורים שנתנו להם. זה ידוע. הוא חזר ובידיו תנור נפט כל כך חלוד וישן שקשה היה להאמין שזה אותו התנור שניתן לו רק כמה חודשים קודם לכן. אבל מה כל זה שייך לגירושים של זוג בשנות השבעים לחייהם או לבית אבות?

עכשיו בנדר, משוכנע שקיבל תעודת יושר בזכות התנור החלוד שלו, ניסה להרוויח בזכותו עוד כמה נקודות: "אם אתה באמת רוצה לדעת את האמת, תשאל אותה, תשאל אותה על הנעליים. היא בקושי הולכת, אבל היא הולכת עם הנעליים כמו איזה צוצקילע לפגוש גברים בפארק".

בהתחלה גברת בנדר ניסתה להטיל ספק בהכרזותיו: "נעליים? אלו נעליים? מה המשוגע הזה מדבר?" ואז היא פתחה את פיה והניחה את אצבעותיה על שפתיה ואמרה לבעלה: "משוגע שכמוך! מה עשית עם הנעליים שלי?"

עכשיו נזכרתי לפתע ששכחתי להביא אותן איתי ופלטתי: "הנעליים שלך אצלי. אחזיר אותן בהזדמנות הראשונה".

"שתים עשרה שנה לא הלכתי בנעליים האלה" אמרה גברת בנדר.

לזה עניתי: "אז איך שמת לב שהן חסרות?" מייד התחרטתי על מה שאמרתי. איך אני מעז להיות כל כך מתוחכם, בלש קטן המתעסק בעניין כל כך מטופש. תוך שאני שוקע בפאשלה שלי, הבחנתי שגברת בנדר נראתה מושפלת מאד ובנדר עצמו לבש חיוך של נצחון.

החדר התחיל להעיק עלי. היה עלי להסתלק משם. תירצתי שעלי לשוב למשרד. עזבתי אותם והבטחתי שאשוב אליהם בקרוב.

בחוץ נהניתי לסייר באווירה המזרחית ברחובות הנחלאות וקשה היה לי להאמין שזה עתה יצאתי מגיהינום שבו מדברים יידיש.

בירושלים שאותה הכרתי, היה על עובד סוציאלי מתחיל להשיב זוג נעליים לזוג קשישים מרומניה. זה איכשהו נראה לי הגיוני. ואם לא לי, אז לא-ל בתוכנית העל שלו לגאולת עם ישראל. בינתיים, גם זאת פרנסה.

ד.

 גברת בנדר הגיעה אלי בשעות הקבלה כדי לקחת את הנעליים. מבלי להתכוון, היא סיפרה לי שלדעתה בכל זאת עדיף שיתגרשו כי בעלה בלאו הכי כבר לא שווה כלום בתור גבר, שהוא אימפוטנט.

לזוג בנדר היה בן שגר בירושלים, וקבעתי איתו פגישה, בתקווה שאוכל לגלות את האמת ואולי אף למנוע את הגירושים בכלל. בסופו של דבר הם היו נשואים כבר שלושים וחמש שנה ופשוט חבל לראות אותם נפרדים זה מזו. הבן הגיע אלי הביתה בערב, כי לא היתה באפשרותו להתפנות לשיחה באמצע העבודה. הוא אמר, שהדיבורים על התפרפרויות כביכול מצד אימו הם שטויות ושהם סימפטום ברור לטירוף של אביו. אביו פשוט עושה את החיים בלתי אפשריים לאימו ועדיף כבר שיתגרשו. אז תהיה אימו זכאית לעזרה בשכר הדירה מלשכת הסעד, בלי קשר לסידור שייעשה עבור אביו. הוא ידע על דירת חדר פנוייה בקרבת מקום לדירתו בקטמונים והוא מאד רצה שאימו תגור קרובה אליו.

בנדר בא לראות אותי מידי פעם. הצלחתי להכניס את שמו לרשימת ההמתנה של בית האבות, בתקווה שזה יקצר את תקופת ההמתנה אחרי שיקבלו את הגט.

הם בקשו שאכתוב מכתב לבית הדין הרבני, שבו יוסבר המצב, ועל ידי כך יזורזו ההליכים. כתוצאה מכך זומנתי לבית הדין על מנת להעיד. מאוחר יותר התברר לי שהעדות שלי חסכה להם את שכר הטרחה של הטוען הרבני. צוות הרבנים האזין למסכת חוסר ההתאמה שבין בני הזוג, שגוללתי בפניהם, במידה מסויימת של פקפוק. על הטענות של הבעל לגבי הבגידות לא אמרתי מילה וכך גם לגבי הנעליים. בני הזוג אמרו בפשטות שהם רוצים לתקן טעות של שלושים וחמש שנה ולחיות את שארית חייהם בנפרד אך בשלום. ניכר על פניו של הזקן מבין הרבנים שהעניין כואב לו. אחרי נסיון קצר ליישב את חלוקי הדעות ביניהם, הוא פנה לעבר הבעל ושאל ביידיש: "איר ווילט געטן?' (האם אתם רוצים להתגרש?) לאחר שקיבל תשובה חיובית, פנה לאישה ושאל אותה את אותה השאלה. לאחר שקיבל תשובה זהה לשאלתו, הוא הפטיר "געגעט" (גרושים). יצאנו מבית הדין כל אחד בנפרד. בשבילי נשארה רק הניירת. שמחתי שתיק נוסף מאחורי.

בנדר עבר לגור בבית האבות העירוני הקרוב לביתי, ולכן קרה שפגשתי בו ברחוב או בביקורי בבית האבות. דייר אחר שם היה ירושלמי ותיק בשם יעקב גרינבאום. היות שהיו מעט דוברי יידיש מבין דיירי בית האבות, ובעצם מעט גברים בכלל, בנדר ויעקב התיידדו. ליל שבת אחד הביא יעקוב את בנדר לבית הכנסת שבו נהגתי להתפלל ואז גיליתי שהם ידידים. בנדר הכריז עלי בפני יעקב כעל מושיעו.

הזמן חלף; נאמר שחצי שנה חלף. ואז יום אחד ראיתי את יעקב גרינבאום הזקן מחכה לאוטובוס בתחנה שליד בית האבות, והצעתי לו טרמפ. אחרי ששאלתי לשלומו והוא לשלומי, שאלתי אותו על בנדר. היה לי קשה לדמיין אותו מסתגל למשמעת הדרושה במעון משותף.

"הוא? הוא עזב וחזר אל אשתו", הוא ענה.

"מה! מה פתאום? איך זה יכול להיות?" שאלתי, "הם הרי התגרשו".

"בוא תקשיב ואגלה לך סוד", אמר יעקב. הם בעצם מעולם לא היו נשואים. הם הכירו זה את זו אחרי המלחמה ונשארו יחד. כשעלו ארצה הציגו את עצמם כזוג נשוי לשם הנוחיות. הם סיפרו אז, שהמסמכים שלהם אבדו במלחמה. הם המציאו את כל הסיפור של הגירושים, הכל כדי שיוכלו להינשא כדת וכדין. אתה מבין, זה דבר אחד לחיות בשקר, אבל למות בשקר זה עניין אחר לחלוטין".

"אבל" שאלתי, "למה הם לא יכלו פשוט להתחתן? למה הצטרכו את כל הבלגן הזה?"

יעקב הזקן הביט לעברי בחיוך. "הם לא רצו שהילדים שלהם ידעו שנולדו למעשה מחוץ לנישואין. לכן, היה עליהם להתגרש קודם, לפני שיכלו להתחתן".

ואם במקרה אתקל בבן ברחובות ירושלים, אני לא אומר כלום.