אל תהיי צדוקית

מחבר: שרגא קדרי

מבוע, גיליון י"ז, 1982 תשמ"ב

 א.

אותו יום שנערכים "קונצרטים" ותצוגות של ציורים והקרנות של שלל צבעים בבית החולים, הוא יום חג לילדים, אפילו לאלה שמתנסים בהם לראשונה. הפחד בפני הבלתי נודע מפגין מבפנים - במבע העיניים, בצבע הפנים, בהרגשה הלא-טובה, לבסוף - בהקאה. אולם הצהלה הכללית של החולים הוותיקים גורפת, מדביקה ומכסה על הפחד. לעובדים הוא יום "משגע", יום מבלבל, מעייף, מוציא מן הכלים. אבל למרות זאת גם הם הופכים לילדים ושותפים לחגיגה מתוך ילדותם שנעורה. היום, ביום היוצא מן הכלל, בגלל סיורו המקיף, הגדול, של האורח המכובד ביותר, הפרופ' יהוספוף, ההצגות הפכו פאר. באה העצבנות ותיקלה; היא חגגה את חגה בהכשלותיה הקטנות. הקטנים, בעלי החושים המחודדים, חשו בעצבנותם של העובדים והתעללו בהם בשובבותם, חסרת המשמעת. ד"ר ירום היה אומלל. יוסף השליט את ידו הקשה וריכך אותה בתיבול בדיחה. ד"ר אבי רן חייך. ד"ר תרזה בת הרים, המנהלת השחרחרה, קטנת הקומה, היתה משולהבת ולא הרגישה ברעש הצוהל. ד"ר ארנה פעלה כאילו לא כלום, כאילי לא קיים ביקור חשוב, שתרזה מייחסת לו משמעות עליונה, כאילו בו תלוי המשך קיומו של בית החולים. לא היתה אדישה. העמידה פנים אדישים; עקבה אחרי הבעת פניו של האורח הרם. גבה הקומה, המכניס את תרזה לכיס. ראתה בפניו אהבה אל תרזה. בית החולים אינו מעניין אותו, אינו מתעמק, אינו תופס. הצהלה המחרישה מעוררת בו רחמים כלפי תרזה - איזה מן סדר בית חולים הוא זה. איך אפשר ככה? ילדים הסיעו עגלות עם חולים לאולם הקונצרטים אל תוך קהל הרופאים המסיירים: "פנו דרך!" סטו מן המסלול. יוסף "האלכסנדרוני" החצוף מתערב: "ההתפרקות הזאת פורקת עול המחלות. כדאי לבדוק את הילדים לפניה ולאחריה כדי לראות את השינוי המהפכני במצבם". הפרופסור הנכבד נטה אליו חסד מלפני שנים, כשעבד בבית החולים הכללי: "עליך היא אינה משפיעה, אתה לא השתנית". הפרופסור נוכח בקונצרטים המוסיקליים והצבעוניים, התפעל מן המוסיקה, מן הצבעוניות המפליאה, מן התקרה והקירות והרצפה הקורנות שללי שללים של אורות צבעוניים מתחלפים, צבעים מוסיקליים. אך מה השעשוע הדמיוני הזה תורם לרפואה? לבסוף נכנס לתא הקרנה נסיונית.

בישיבת הסיכום עם צוות הרופאים הוסיף לשאול, לחקור. אך לא גילה דעתו, לא שם לב שאחרי ההצגות חזר בית החולים לקדמותו, לשקט השורר כבכל בית החולים. עובדי הנקיון הסירו כל זכר של הערבוביה המלכלכת. הרופאים חיכו לפסק דינו הגבוה, העובדים כולם ציפו מתוך דריכות. היו שהסתובבו ליד חדר ישיבת הצוות הרפואי. אחרי הישיבה סר עם המנהלת לחדרה, בלא ליווי. אנשי הצוות נשארו יושבים במקומם. "הפרופסור הגדול זהיר ושמרן, - כבול במוסכמות ולא השתחרר מכבליו". "היה שרלטן אילו אמר 'כן' בסיור אחד". "נכון. העולם אינו נכבש ביום אחד". ד"ר ארנה טפחה על גבו של ד"ר אבי רן: "אתה מדבר בשמו. גם אתה שמרן-עקשן ועוד לא פרופסור". "בשביל הטפיחה בידך המטפחת כדאי להיות שמרן". "התחמקות אינה מקדמת דבר. היא אינה תעודת יושר ואומץ". "התחמקות - לצורך הסתערות וכיבוש".

ד"ר תרזה בת הרים ישבה על כסאה. הפרופסור ישב על שולחנה - ישב למחצה ועמד למחצה על רגל אחת, ישיבה חופשית, אינטימית-חברית - להפיג את סירובו להכיר בשיטותיה? הרימה אליו מבטה - מצפה. נפש חדשנית מי ידע. הוריד מבטו אל ציפייתה. קם, התהלך בחדר. שתק. נעלמה ההבעה האינטימית. המצח התקמט פרופסורית. עיניה תרו אחרי ההתהלכות הסמכותית. מופרזת. מותחת, - מוציא את הנשמה. אינו מקבל את שיטותיה. עמד. מתלבט. התרככות בפניו הצהובים-אדומים. נצנוץ בעיניו. שמה ידה על כן הטלפון: "אזמין לך שתייה. עייפתיך בסיור. חם". הניח ידו על ידה-אינו רוצה בהפרעה כלשהי.

"בית חולים משוכלל ביותר", התהלך שוב בחדר. "טוב. אינך סומכת על הצגותיך בלבד. בית החולים החדשני אינו מזלזל גם בנושנות. מכון הרנטגן והמעבדה המשוכללת לצד המכונים החדשנים, הבלתי מקובלים, מוכיחים העזה ואחריות כאחת. אני מתגאה בך, תלמידתי". קרב אליה וליטף את ראשה, כאילו היתה ילדה קטנה. קולה רעד: הריפוי המוסיקלי והאולטרא- קולי והצבעוני - שרלטנות, כדעת כותבי המאמרים ההם? "אקספרימנט חייב לגדל זקן מרוב שנים. שלך עודנו תינוק. הריפוי המעורב יש בו מגרעת: אינך יודעת איזה ריפוי הוא אפקטיווי. עורכת את קבוצות ביקורת?", "מסתייג. אני מבינה. "נו, טוב, נערה פעוטה השיגה שיא בטכניקה הרפואית ומרפאה בשיטות עצמאיות. היא עתידה לגבור על הסתייגויות. צדקתך תצא לאור". "ואתה - בצד". "חיי תינוקות בידנו. זהירות! אם כי בלי העוז הרפואי אין התקדמות. את פרוגנוסטית גדולה, גם שיטותיך - פרוגנוזה. היא חוש אינטואיטיווי ולא מדע מדויק. מוכשרת כמוך אינה צריכה..." לא סיים, אנחה פרצה, אנחה בלתי רצונית, של תרזה. קולנית מדי היתה. מתוחה הקטנה. "רופא ילדים חייב להיות בעל שמיעה אבסולוטית, לשמוע את שהמחלה משמיעה, כי התינוק אינו יודע להתלונן. הרופא אפילו פילוסוף. אך תרופתו - מדע מדויק. אסור לו לשחק בה, לנסות קודם הזמן". "אני זהירה". "איך הגעת לצבעים ולצלילים?", "למדתי מפי אמי, למדתי מן הברק והרעם. האור והצבע והקול שלובים בהגיעם אל היעד, אם כי הם נפרדים בדרך - בשל המהירות. ד"ר שפטיה אמר, כי הבורא ברא את האור-הצבע בקול ביום הראשון: 'ויאמר אלוהים יהי-אור, ויהי אור'. האמירה בקול נאמרה. האור בריאה הוא. הקול - אלוהי, קודם לבריאה. הוא המכשיר. המוסיקה היא קול. לכן הוא דבק מאוד בשיטותי, הן לקוחות מהקול האלוהי ומהאור, הראשון בברואים. גם ירוחם, המאמין גדול בחזוני, התפעל ממנו בזכות הקול והאור הקדומים, הקוסמיים. גם הוא נאחז בשורשי הבריאה". בכוונה הזכירה את ירוחם להבינו עד מה הוא היה מתקדם, הוא החלבן-המהנדס, והוא, הפרופסור, הרופא הגדול, בעל השם הבינלאומי, מפגר. הרמיזה גם, כי ירוחם המת עומד ביניהם, ואין להפריד בין הסתייגות פרופסורית-רפואית ובין חיזור. היא לא תינשא לו. "הקול האטי עוצמתו אינה פחות מעוצמת כל קרינה אלקטרומגנטית". מהו מחייך? מלגלג? לא הקשיב. נתון היה בזכרונות ימי נערותו. באמה הרהר ובה, בתרזה, כשהיתה ילדה קטנה (אכן, אחרי שלושים שנה, אחרי שובו ארצה, נעדר ממנה כעשרים ושמונה שנים, בהיותו זקן מופלג, הודה כי שגה. תרזה הממציאה צדקה.; היתה מבשרת גדולה של העידן החדש.) "היית נערה כשאמך נרצחה בידי הפורעים הערביים, בתר"ף. ואותי, הזקן, את מלמדת עוצמות של קרינות וגלים אלקטרומגנטיים ומעגנת אותם בתפיסה הדתית של ד"ר שפטיה, המחוזקת על ידי אותו חלבן שלך שאמלל אותך. תפיסתך אינה מדעית. בכל זאת הנך ילדה מעניינת. הקרנותיך מועילות ואינן מזיקות?" "הנזק מעוקר". "בחון?" "עד כה". "הייתי מייעץ לך: זהירות, כאן סכנה!" נסוג. עמד מהורהר. "לא. אפשר לסמוך עליך", נטל ידה. "ילדים - עולם מופלא, שמחה שאין דומה לה, כל שערה ושערה מראשם עולם מלא. אין שערותיהם דומים לשערותינו. השיבה היא סוף התהליך של השונות". על מצחה של תרזה ירד תלתל שחור ובו כמה שערות לבנות. הוא ספר אותן. "הילדים הן עולם שלם, הן אפשרות שלמה, הם חלום. הם עולם הניתן לבריאה, עולם שעדיין לא נהרס". תרזה השתוממה. תמיד היה רשמי, יבש ענייני, לא-חלומי. מה, פשט את גלימת הפרופסור? "הייתי רוצה ילדים משלי, לפני שאזקין לגמרי, אשה וילדים. כשהיית ילדה קטנה חלמתי עליך כחלום מציאותי". תרזה עצמה עיניה. לא השיבה לווידויו האישי. היא לא תינשא. הבטיחה לירוחם בחייו ובמותו. היא לא תינשא לאיש שלא יקבל את תורתה הרפואית. "בית החולים הזה מגשים את חלומך-אידיאלך?" הוא מרפא את הילדים אל שלמות אנושית. הוא מרפא אותו ומלמדו חיים ואמנות ומוסר, ויחסי אנוש. זהו גם בית חינוך לעולם שלם שלא ייהרס. הוא מושך אליו את הבראשית ואת האחרית, את ההווה הנצחי. הוא מבטיח את העתיד". "איך?", "על ידי שחרור מרעלי התרופות המשחיתים את הנפש". ניגבה את פניה המזיעים בממחטה שהוציאה מארנקה והחזיקה אותה ביד לעת הצורך הבא. הפרופסור יהוספוף ניגש אל החלון והשקיף החוצה אל הגן. לא ראה את המתרחש בחוץ. עיניו עסוקות היו בהתבוננות פנימית. רק הממטרה המרקדת כאילו ריכזה את מבטו, עקב אחרי לולאות המים - לא במודע, אל החלון דיבר: "היית יכולה להיות אם נפלאה. אני זוכר את אחריותך", פנה אליה, "כשעבדת במחלקתי. חיי ילד היו בסכנה וחיי חלבנך היו בסכנה, נשארת ערה ליד הילד ולא הלכת הביתה. אל החולה הפרטי שלך. הסתפקת בטלפון. חייך קודש לרפואה, לזולת. ומתי תעשי לביתך?" ראתה פנים צהובים שנתרוקנו מדם ועיניים שחורות גדולות שכוסו דוק של ערגה. קמה, עמדה מולו - היא, הקטנה, והוא, הגבוה, להראותו את חוסר ההתאמה ביניהם. "ביתי נחרב. הכלל החריבו. החזון החריף את החורבן האישי שלי. החזון הקריב את האדם שהיה שותף לחזוני. משונה". ישבה מאחורי שולחנה, רחקה מעם הפרופסור. הוא שם ידיו בכיסי מכנסיו - מעשה עליון, בעל בית. "זוכר אני אותך, ילדה קטנה בנחלת שבעה, תחת העץ העבות, יושבת על שורשיו העבים, השריריים, העולים מעל פני האדמה. ישבת מבודדת מהילדים הממתינים לתורם להיבדק אצל אמך, הרופאה המהוללה בירושלים בימי התורכים. היית מסתכלת בהם במבט רב משמעותי. רציתי להוציאך מבדידותך".

ב

"אתה? לא פחדת?", הלעג הזועם של תרזה הפתיע אותו. היא אינה צודקת תובעת שיתכחש לעקרונותיו הרפואיים. הבליג והתעלם מן העוקץ והוסיף להעלות זכרונות: "אהבת שורשים, לדרוך עליהם, לחוש אותם סימן לבאות. חשבתי אז: ילדה מיוחדת במינה. לא טעיתי. אהבתי את אמך, הרופאה הגדולה; הייתי בא להיבדק אצלה גם כשלא היה הכרח. כשנרצחה בידי הפורעים החלטתי שאני אמשיך את דרכה ואשמור את זכרה; אספר עליה לקוליגים שלי, לילדים המתרפאים. כשבאתי לנהל את מחלקת הילדים ופגשתיך בה - הכרתיך. קווי ילדותך נשמרו יפה והם מוסיפים לך חן. אבל העיקר - דמיונך לאמך, כאילו ניצבה לפני חיה". לא ראה שעיני תרזה עצומות ופניה החווירו. לפתה את תמונת אמה שעל השולחן. אמא, שוב אמא. כמו איטאל. מה עשתה לי אמא. מה הורישה לי? דמיון. אידיאה, רצון להידמות לה, ללכת אחריה במסלולה, - בלי לשאת בתוצאות. לא. איני רוצה באלה שאני מזכירה להם את אמא. היא רודפת אותי. לא. לא, אמא שלי. לולא האידיאה שלך לא היה טעם לרפואה שלי. את פתחת לי עולם. אני מגשימה אותך, "נרדמת לך?" נגע קלות בכתפה. "לא", לחשה. "אנו באמת כל כך דומות?" הושיטה לו תמונת אמא. "דומות מאוד ושונות. היא היתה מלאה נשיות. אמהית". "אמהית?" לא הבין תמיהתה, סוברת שהוא מלגלג על רווקותה. לא הספיק לנסח תשובה והופתע שוב: "אני מעריצה אותך. אתה שומר על זכר רופאתך מנעוריך". "ילדה תמימה, מה אעשה בהערצתך. אצלם אותה ואתלה אותה על הקיר כדיפלומה?", "שמור אותה בלבך לעת מצוא". הטלפון צלצל. עד כה לא הפריעו להם בשיחתם מרוב כבוד אל הפרופסור הנכבד. שיטת המנהלת היא - אין מונעים שיחות טלפון. מניעה פגיעה היא. עד שהרימה את השפופרת פסק הצלצול. הפרופסור החזיק את התמונה והסתכל בה ובתרזה. האם מצולמת בחלוק לבן. "כך הכרתי אותה", העמיד את התמונה על השולחן. "יותר מדי זמן אני נושא בלבי את שתי תמונותיכן. בגילי מותר לי לשאוף שאיפה אישית" יצא מן החדר; אמר להסתיר מתרזה את התרגשותו. תרזה נשארה יושבת ושתי ידיה על רקותיה - להרגיע את הדופק. לאן הלך? מפחד לתמוך בבית החולים כנגד החרם שהטילו עליו הרופאים. לא אמר שלום. יצאה אחריו. נעצר ליד תמונת ירוחם התלויה בפרוזדור הראשי, בכניסה. ד"ר בת הרים נעמדה על ידו. רחש=לחש בפרוזדור. העובדים הודיעו למר ירום. יצא מחדרו, הציץ עליהם מרחוק - יש תמיכה? חזר לחדרו.

"כשעבדתי במחלקה תחת ידך, התנדבתי לסייע לשכונות העוני. גייסתי אותו" הרימה ראשה אל תמונת ירוחם, "שיחלק בהן חלב. עבדנו יחד." "זכור לי". "היה איש תבונה ועודד אותי בחזוני. ירד אל תשתיתו. הודות לו הגעתי..." במותו דרבן אותך יותר מאשר בחייו". "אפשר וחש בזאת והקריב את עצמו למען שיטותי. יש לפעמים מצב טראגי שאנשים שהם למעלה מן המוסכמות חוששים להודות שהם למעלה מהן כדי לא להעליב אותן ואת חבריהם, בעלי המוסכמות, כדי שלא ייראו מתנשאים. האמת מתקפחת." קהל נתאסף סביב המנהלת ואורחה הנעלה. לא נוח לו, לפרופסור, לשוחח בפני הסקרנים ושב אל חדר המנהלת. והיא אחריו. "למעני השתלם בהנדסה אלקטרונית" אמרה כשפתחה לפניו את החדר ועמדו על ספו. "לו ראית אותי כשעברת במכוניתך היה חי". "מתי?" צמוד עמד הפרופסור למפתן ולא זז מרוב השתוממות. לבסוף נכנס ועמד שוב - מחכה להבהרה. "אותו יום, לפני מותו. עברת במחנה יהודה ואני הנפתי ידי שתעצור ותקחני אליו. לא ראית אותי. אתה אינך רואה אותי נכונה ולא במועד-הצלה, ואיחרתי". "שילמת דייך. חלית עד.. ללא תקווה נסעתי לארצות הברית". "אי=ראייתך ושרוך נעל ושבר בקבוק וילדה חולה, חברו יחד לאיחורי ולמותו". "אלה אינם גורמים. הם תירוצים". תרזה נבהלה. הוא מאשים אותה האשמה נוראה. ואולי הוא צודק. השפילה ראשה, עייפה וישבה על כסא. ריחם אותה. "עשית נצורות לזכרו". "מהן כל המצבות לעומת החיים עצמם?" הסתכלה בו. פניו הביעו דאגה לה. איש יקר. גדול הרופאים ואינו תופס. מסוגר. לא. אינו חושש בפני הרופאים. אינו חושש להתנשא מעל המוסכמות. הוא חושש לעצמו, כי אם יכיר בשיטותיה, למענה אישית יכיר בהן ולא מתוך הכרה מדעית-רפואית. היושר המוחלט מונע בעדו מהכיר בהן. לו לא היה מעורב אישית היה ודאי פתוח יותר.

הקשה בדלת בראש מקל. המתנה. הקשה שנייה. המנהלת אינה מגיבה. הפרופסור יהוספוף ישב על השולחן, כבראשונה, בראשית השיחה, כשהוא נתמך ברגל אחת ברצפה. האם סבר שלא תיענה להקשה, כי אינה רוצה להיות מופרעת, נהנה, או בא להפגין בפני מי שיכנס לחדר אינטימיות - להוציא מן המצפים ממנו חוות דעת על מכוני בית החולים ודרכי הריפוי. לא בכך אנו עוסקים. הקשה שלישית על הדלת. נפתחת לאט לאט. ד"ר יואל שפטיה בטלית ותפילין, אדום פנים ובעיניו זיקים, נכנס. על קצהו של מקלו, הנשען על הכתף תלוי סל נצרים. ידו מחזקת בגולת הכסף שבראשו. חייך אל תרזה חיוך ערמומי. הוא שוב מתהלך מותקף שגעון. ארנה לא סיפרה לה. סתירות בהבעת פניו - זיקי-אש בעיניים וחיוך ערמומי. התקפתו היא תעלול משמח. הוא בן חורין לעשות כחפצו. ההתקפה היא כלי השתלטותו על אנשים, מטיל בהם חפצו, עד שארנה כולאה אותו במוסד. בהתקפותיו גובר חוש החזון שלו וגאונותו מפגינה עוצמתה. יש בו גם התקפות הורסות. אך גם להרס יש הצדקה. בהרסו את האגף החדש שלה, שביקשה לבנות, שמר על טהרת האידיאה המוסיקלית- ציורית של בית החולים. למה בא עכשיו וסל נצרים על מקלו הנשען על כתפו? הפרופסור יהוספוף סלד מן המחזה ועמד בין ד"ר שפטיה ובין תרזה, להסתירה, להגן עליה. תרזה עקפה אותו וניגשה אליו להוריד את סל הנצרים עם המקל; הבינה שהסל נועד לה. על ידי ההסרה ייוודע תפקידו. מכל מקום ההתקפה מכוונת אליה, ודווקא כשהפרופסור אורחה. למה? הפרופסור שידע את מחלתו של האיש אמר להסיח דעתו מהכוונות שבו ושאל: "אדוני בטלית ותפילין? לא גמר להתפלל? חם היום. לא חם לו?" ד"ר שפטיה הגבוה כמוהו הסתכל בעיניו וחיוכו העמיק : הפתי מאמין שיסיח את דעתי. תרזה נתמלאה תרעומת: לו הקימה את האגף לריפוי קונוונציונאלי, היה הפרופסור נותן חסותו לו. שפטיה הרס הכל. עכשיו בא ומפריע. "בשביל מה זה ?" נגעה בסל. ד"ר שפטיה מנע ממנה את המגע בו בטרם עת.

עובדי בית החולים רגילים לראות את הד"ר שפטיה בכל מצביו. שוב אין הוא מרשים אותם במוזריותיו. אבל עכשיו נכנס פנימה עם הסל התלוי על מקלו כשהפרופסור בפנים.

ג.

עמדו סמוך לחדר, אולי תצריך המנהלת עזרה. הדלת פתוחה היתה והם הציצו פנימה. ד"ר שפטיה חש בהם מגבו, ראה אותם כשבא, הפרופסור הוא שסגר את הדלת. צריך לקרוא לארנה שתוציא אותו. ד"ר שפטיה הרים את המקל עם הסל למעלה כנושא דגל. "הנה על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום; חגי יהודה, חגיך שלמי נדריך; כי לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל, כולו נכרת", (נחום ב' א'). חיללנו נבואה זאת. עוונות עולם העלו את היטלר והוא החריב, מחריב, יחריב. ו"בוקה ומבוקה ומבולקה; ולב נמס ופיק ברכים, וחלחלה בכל מתנים, פני כולם קבצו פארור". (שם, שם י"א). נטלה תרזה בכנף טליתו והוליכתו אל כסא. "שב. לשם מה כל זה?" חזרה על שאלתה. "עליך לחזור בתשובה". "כל יום אני חוזרת בתשובה". ד"ר שפטיה החליק את הסל מן המקל אל השולחן: "בשבילך סל הקבצנים. קבצי, עניה ממעש ומחזון, הסכמה לבית החולים האלוקי שלך. ואתה", אחז בכפתור מעילו של הפרופסור, "סלק אצטלה שלך. הילדים הנפלאים, הם ובריאותם, נותני ההסכמה הם. מבקשי הסכמות הם אנשי המעמד השפל והמושפל והמשפיל". "חם. מי צמא?" "אל תסיחי את דעתי". "הפרופסור ודאי צמא". "ירוחם זועק: הרצחת וגם ירשת?" "אל תזכיר את שמו. אתה אינך נקי, לפי דעתו של אבישוע". "שניכם". "מה בקשתך, אדוני?" התערב הפרופסור ברוגזה. "איזה רצח? איזה ירושה?" "תרזה". "ד"ר בת הרים, את מוכנה לסיים את הפרסה הזאת?" "היא קראה את בית החולים על שם בן דן. דן, אבי ירוחם, הוא חבר ילדותי. ואני פשעתי לו. בית החולים מזכיר לי פשעי. מלחמתי לקידום חזונה מכפרת על עוונותי. ואתה אל תגמד את החזון הגדול". "אדוני רופא?" "לא. חולה". "חולה? או, כן. מפגין את הצד הנסתר שבאדם, את מערומיו". "זו הנקודה. כולנו מפגינים=משחקים. המשחק מחלה הוא. לא כולנו מודים בה. לא אתה, אדוני הפרופסור, ולא את, תרזה. משחק גלוי מדרגה היא. פחדנים חוששים לשחק משחקם עד הסוף. תרזה בנתה מבצר אדירים. חולשת הדעת הופכת אותו לבניין קלפים, מבקשת שאתה תאושש אותו. אתה עונה: איני קלפן. המיליונרית מושיטה יד - נדבה. ירוחם מתהפך בקבר. האידיאה צורחת: איה הבטחון? בת קול יורדת מן השמים: אל תחריבי את בית החולים שלך. די לך בחורבנך. ירוחם החריבה. ואולי מישהו אחר". נשתתק, כנושך לשונו. תרזה לא ירדה לדעתו. משירדה - נבהלה. מתכוון לאיטאל. "אני פושע. עמדתי לי כמגן ונמצאתי מחריב שניים. עכשיו מגן אני לאידיאה הרפואית העילאית. אותה היא תרפא, ואותי". "רופא קובע את התרופה ולא החולה. אומרים לי שאדוני מתבזה ברבים כדי לכפר על עוונותיו. יש בעלי תשובה המתנזרים מכל ראוותנות, כגון הסל הזה, מתבודדים, עושים חשבון עם נפשם ביחידות, בסתר. זהו עניין בינם לבין נפשם. הצניעות נאה לאדם". "עצה טובה. עצה טובה", נשא שוב את הסל כדגל, התהלך בחדר. ניגש אל החלון הפתוח. אין רוח. העמיד את המקל אלכסונית, כתקוע דגל בחלון. הסל תלוי היה כלפי חוץ. הפרופסור ניסה להסיר את הסל מן המקל. ד"ר שפטיה כמו סירב, אחר כך הניח לו לעשות. הפרופסור זרק את הסל אל הרצפה. תרזה הרימה אותו והחזיקה אותו בידה. "לא נוצרת לסייע לה ברפואה. אל תפריע לה. אתה פרופסור מהולל בלאו הכי, גדול בשיטתך ואפס בשיטתה. תחתיה עליך לעמוד, כתלמיד בפני רבו, ואתה בא לאפס אותה", הפרופסור חייך, הפליא את שפטיה. תרזה לא שמעה את השיחה, הזמינה טלפונית פירות ומיצים קרים לכיבוד האורחים. "לא", קרא הפרופסור, כמתכוון שלא תשהה עוד את האיש בחדרה. תשלחו. "אדוני מודד אותי במידתו. הוא היה עורך דין מהולל בווינה. הראה פעם סניגור מופיע בבית המשפט והוא אינו משפטן, ואין לו הרשאה להופיע בפני שופטים? באיזה זכות הוא מתערב בעניינים מקצועיים?" דיבר בקול מורם, נרגז, שלא כדרכו הסמכותית. היא נאמרת בנימוס. הוא נלחם על תרזה. אם לא יבקש היום את ידה - לא יבקש ויפסידה לעולמים. הוא מוכן לכול, יעזור לה בכול, כל שתבקש. יקריב את הקריירה שלו, את עקרונותיו הרפואיים שלו. תלך בדרכה שלה והוא ילך ברפואה שלו. לא יתערבו זה בזה, כבעלי שני ענפי רפואה נפרדים. לא. ילמד בשיטתיות את יסודותיה. את הקריירה שלו ואת הידע יניח לרגליה. דווקא אותו אדון משוגע עורר אותו לתשובה; לימדו מסירות נפש מהי, הדריכו בשעה אחת את הכנעת הגאווה. "אדוני, אני מודה לו מאוד. הוא מתפרץ לדלת פתוחה, אינו יודע לקרוא טופוגרפיה של מצב נתון; אינו יודע מה היה כאן היום, מה למדתי בסיור בבית החולים על מכוניו, ומה עתיד הייתי לומר לממציאה הנכבדה: נכון אני ללמוד ביסודיות שיטותיה. הן ראיות כי נלמד אותן. לא חולשה היא בגברת ד"ר בת הרים לרצות לרכוש שמרן כמותי, כי אם גבורה, ועומדת בה יפה. חידושיה המפתיעים מבקשים הכרה ובצדק." תרזה רצה אליו כמבקשת לחבקו, בדרך בעטה בסל שנפל מידה על הרצפה. "זו דעתך הכנה, פרופסור?" הובאה תקרובת-בקבוקי מיץ ופירות, המביאה מזגה בכוסות. שלא בכוונה הפיל ד"ר שפטיה בקבוק מיץ על השולחן ונפל על הרצפה. לא נשבר, אבל המיץ נשפך על השולחן ועל הרצפה ומן השולחן על הרצפה. תרזה נבהלה. הזכרה את הקפה השפוך שירוחם שפך ואת החלב בחדר המדרגות השפוך? הזכר שפטיה את הקפה שהוא שפך בחדרו של ירוחם באשמורת השלישית של הלילה? "האינך מפרה נדר?" שאל את תרזה. לראשונה בחייה, מאז היא מכירה אותו עורר בה ד"ר שפטיה מורת רוח. הוא מתערב, מבקש להיות שומר מצפונה שלא כנדרש. מהו חושש: אם יהוספוף יעזור לה בבית החולים היא תינשא לו בניגוד לנדרה ? היא אינה צריכה את עזרתו. העובדת שניקתה את הרצפה ואת השולחן שאלה מה תעשה בסל המתגלגל. "שימי אותו בביתן הזכוכית, תלי אותו על כידון האופניים אשר בביתן", ציווה הד"ר שפטיה. העובדת הסתכלה על המנהלת, בלי פקודתה לא תיכנס לביתן. תרזה מבולבלת היתה, ולא הבינה את מבטה השואל של המנקה. לבסוף תפסה את המשמעות הסמלית שבדברי ד"ר שפטיה, לא תמרה פיו. אין ספק: ד"ר שפטיה אינו מרוצה על שהיא מבקשת את חסותו של הפרופסור על בית החולים. הוא חושש שהוא יטה אותה משיטותיה. הוא אינו רוצה שהיא תהיה חייבת לו. למה? בגלל זכר ירוחם? אולי לא הזכר מונע? אולי הוא הגאון המשובש רואה בזה אסון ובא להצילני, בא להציל את יהוספוף. היא אינה מסוגלת לאהוב עוד אחרי איטאל, אחרי מות ירוחם. נתערבב המיץ השפוך במי הגשם שנטף ממעילו של ירוחם והחלב.

אינה מאמינה בחושי-על, אך עליה להודות שראייתו של ד"ר שפטיה מחודדת אל העתיד ורואה דבר מתוך דבר. "שימי בביתן", הושיטה לעובדת מפתח. פרופסור יהוספוף השתומם על שהיא מצייתת לאדם בלתי שפוי. הפרופסור יוסיף לערך בית החולים אם יתן לו חסותו ואף ילמד את שיטותיה. שום גורם רפואי לא יוכל להתנגד להן עוד. ד"ר שפטיה פרץ בצחוק. עובדת הנקיון נבהלה. אף תרזה ויהוספוף נבהלו. "זה האפוטרופוס הרוחני שלך?" תרזה נטלה מידי העובדת את מקל-הסחבה והתחילה מנגבת את הרצפה ואותה שילחה אל הביתן. "נקי, נקי, הפרופסור צודק, תוהה על שאת נותנת לי מקום במחיצתך ומונעת ממני עלבונות, אסוני - גאוותי החמקנית שאינה נתונה להשפלה. אל תנפחי אותה עוד. יונג ידע שאין לה תרופה אלא התשובה. התשובה היא תרופה לכול. ארנה בתי אינה מבינה זאת. היא מבקשת לסגור אותי שוב במוסד כדי לשחרר אותך מהטפתי לטיהור המידות, מידות חזונך הנעלה. תחתי יבוא הפרופסור וישפיע עליך להפר את נדרך. מדוע לא? היהיו לך בנים במעיך? להם תשברי? למה לא? למה לא יהיה לאביך נכד ? למה לא יהיה לו המשך דורות? לירוחם חטאת ולאביך - מנעת משלשלת בית דוד המשך. לא איחרת כשם שאיחרת להציל את ירוחם? "חתר אל תשתית נשמתה: אפשר שהקמת משפחה, חביקת ילד-רחמה היו מאוויה הנסתרים ביותר והם שמנעו ממנו הנאה מעושר מפעלה והצלחתו הבינלאומית על ידי הוועדה התומכת במכוני המחקר שלה, שבית החולים הוא חלק מהם, ולא רק מטרה לעצמה. אפשר שאי-התגברות על מות ירוחם היא חלק מבכי על שלא הקימה אתו משפחה ולא ילדה לו ילדים, ואפשר רצונה העז כי הפרופסור יהיה הקונסולטנט שלה וילמדה עוד רפואה בתחומים שהוא המומחה הגדול בהם ויתן חסותו לבית החולים הוא משאלה אישית בתוך המערכת העלומה בנפשה המעלה געגועיה הנסתרים להיות אשה ואם. מאין יבוא עזרה? לפעמים היא תולה את כמיהתה באבי רן, עתה בחיים יהוספוף, הפרופסור. אולם היא אסורה לנדרה, לזכר ירוחם. אפשר ומשפטיה היא מצפה להתרת הנדר, והוא מכביד, מכביד. לא. הוא טהור. הוא צדיק-מייסר, שומר אמונים; אינו נותן אותה להפר אמונים. איך תבנה עולם טוב יותר, עולם מוסרי, אם היא לא תשמור על מוסר ההבטחה לירוחם ? "ירוחם יכיר לך טובה על שאינך דורך על קברו, על שאינך דורס את מותו, על שאינך זורק את זכרו לכלבים, על שחתולים אינם מלקקים את כתמי הדם שלו". "ד"ר בת הרים, היש קשר לדבריו? בבקשה, שימי קץ לדברים. הלא את בעלת הבית כאן, המארחת. האדון הזה מנצל את נדיבות לבך, ואין הניצול הזה לטובת בריאותו הוא". אל תהיה פתי ואל תרצה לשלח אותו. הוא, בניגוד לרצונו, משיג את מטרתי, - מקרב אותך אל שיטותי, מדרבן אותך שתפרוש עלי את שמך הפרופסורי. איני מבינה את עצמי, למה אני מעוניינת להשיג דווקא את הסכמתך, כי אתה גדול או כי אתה מבצר השמרנות? המציאות תבקיע את חומתך השמרנית. שוב לא יהיה ניגוד בין יושרך הרפואי ובין רגשותיך אלי. הם יתאחדו בתוקף האמת הרפואית. כל זה עושה שפטיה ואני אשלח אותו? אין כמוהו בבני אדם. תרזה הניעה את ראשה בשלילה - לא תבקש שישאיר אותם לבדם. "ד"ר שפטיה הוא יועצו של בית החולים, חבר ההנהלה, ויועצי האישי. בתו סגניתי". "במצבו המעורער?..." "זה עולמו האידיאלי, רב ההשראה". הפרופסור יהוספוף לא הבין : המהתלת היא בו? או שמא נדבקה במחלתו? על כל פנים מושפעת ממנה. ואולי גם זו שיטת ריפוי היא מרפאה גם אותו?

מאורעות מכריעים בבית החולים אינם ממתינים לסוף ההתדיינות בלשכת המנהלת. הם מתארעים. התינוק פרוזנדה הכחיל. האחות נירה שטיפלה בו לא גילתה כי המדחום נשבר בפי הטבעת; חששה שזכוכית והכספית נשארו בפנים והן הגורמות להרעת מצבו. התלבטה. הגוף הקטן לוהט. מה עושים? אחריות. אולי תשים לו פתילה להורדת חום על דעת עצמה, בסתר? נדמה לה, כי כבר בשעת המדידה הילד בער, התפתל, לכן שבר את המדחום. אינה יודעת. אולי שברה את המדחום, בשעת הורדת החום ולא בפי הטבעת? למה תאשים את עצמה בדבר שאינה בטוחה? בדקה שוב את פי הטבעת. אין סימן. אין שריטה. אין שברים במיטה. אולי זו הזיה שלה? אין לה כוח. קראה לד"ר זומרין. בדק את התינוק. "מדדי את החום". "אי אפשר. הוא מתפתל מדי. מה זה חשוב אם זה 41 42?" "נראה מה מתפתח. נמתין". עליה לספר שהמדחום נשבר? מה או זה משנה. "כדאי לקחת דם". "לשם מה?" נבהלה נירה. "הכיני". "כמה זמן אחרי מאורע מרעיל מתגלה הרעלת הדם?" "תלוי. למה את שואלת?" הלך לדווח לד"ר ארנה. ד"ר ארנה באה תמהה. בדקה אותו. בבוקר הבטיחה לאם כי תוכל לקחת אותו הביתה. פתאום חום גבוה. זה יכול להיות גם חום עובר. "ממתי החום?" נירה נרתעה. בכרטיס לא רשום. מה פתאום ההרעה הזאת? החתרה במחתרת מחלה שלא ניחשנו בואה? הנדבק ממישהו? תמוה. הילד הבריא לגמרי. "צריך להגיד למנהלת". "הפרופסור עוד שם אצלה". "עוד?" "גם פאפה שלך, הד"ר שפטיה". מהו עושה ביניהם?" "מה, הפרופסור יקבל את תורת המנהלת?" "שלא יקבל". ד"ר ארנה עצמה לקחה דם מעורק של הילד שבמצח". את לא חסידה גדולה שלו כמו המנהלת". "למה?" "לא מתוחה כמו כולנו". "טוב שפרופסור יסתובב כאן, ילמד. הנה מאורע כזה עם התינוק. אנחנו נבוכים". "המחלה תתגלה, לאחר כל תשובות המעבדות". "יכול להיות שמן החוץ באה ההידבקות. הסטיריליות אינה נשמרת בשעת ההנקה". למה לא רשום ממתי החום?" "הינשאי, תרזה. הביאי לאביך נכד, נכבד לבית דוד. הלוואי ובתי תינשא שוב ותלד לי נכד, לבית דוד, הוא יהיה משיח. היא בת גויה. גם משיח מוצאו מרות המואביה". "ד"ר שפטיה, ירוחם שנא חציית גבולות. אל תעשה השנוא על ירוחם". "להישאר בגבולות השגעון שלי? עלי לפרוץ, כי איני מועיל. מתלבש בגלימה זאת - הראה על הטלית - ושוגה שגיונות על תיקון העולם והיטלר מתחיל להשתולל. אני שוגה על בוא משיח והיטלר יחולל הרג. השריפה מתחוללת באירופה ויהודינו בתוכה ואני משעשע פה אתכם, כאילו אין נחשול של חורבן מציף אותנו". תרזה הסמיקה והפנתה גבה אל הפרופסור שלא יראה בחילופי צבעיה. ניגשה אל החלון והסתכלה החוצה, כמי שאינה נאותה לשמוע עוד. אין דבר נסתר ממנו. הפרופסור הלך אחריה וד"ר שפטיה דיבר אל גבם: "שני רופאים אטומים לחסד אלוקי השרוי עליך - הפרופסור וד"ר אבי רן". "ד"ר שפטיה". "הצעיר מבקש קריירה, יהיה מוכן לשאתך לאשה. והפרופסור מוכן מכבר..." "ד"ר שפטיה, אינך נוהג להציק לי. למה אתה מנצל את הכנסת האורחים? הפרופסור הוא אורח בית החולים ואורחי הפרטי ואתה באת ..." "על כן באתי..." "שימי קץ, לחש לה הפרופסור. "איפה הסל? אפשר להוציא אותו מן הביתן, הוא יסתכסך שם עם האופניים ועם מעיל הגשם ועם כד החלב. הוא מרגיז אותם. הוא מלא, הטנא הפרופסורי. תרם, תורם, יתרום לך מגבהותו הרפואית". "המשוגע מתחיל מחדש", לא התאפק עוד הפרופסור ונהיה גס לשון ונימוסים. "משוגע זה יתרונו, מתחיל מחדש. למען תרזה", טליתו שמטה מכתפו ולא הרימה. "שלמות הסכמתך מובטחת. כדי שתבין למה הסכמת אבינך: הידעת?..." "אין צורך. ד"ר בת הרים מסבירה יפה את תורתה. זה עניין בין רופאים". "מוסיקה אתה יודע מהי? שפת אלוקים. בשלוש לשונות מתגלה האל הבורא והמנהיג: בבריאה, במוסיקה ובהנהגה. ההנהגה, הנהגת העולם אף היא בריאה. כל רגע נברא. כל תנועה קטנה בריאה היא. לא היתה קודם. ומהו חלום יעקב? המפרשים לא שמעו את החלום בנשמתם השמיעתית. יעקב החולם היה פסיווי. המלאכים היו אקטיוויים. למדת חומש, בשכונת הבוכרים? אל תעמיד עלי עיניים גדולות, "הוציא חומש מכיסו שמאחורי הטלית וניגש אל שניהם, דפדף וקרא בעל פה ודפדף: "ויחלום והנה סולם. מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו", נתן את החומש בידי תרזה. לפרופסור שם כיפה על ראשו. "המפרשים תמהו: מלאכים יורדים תחילה מן השמים ואחר הם עולים, שבים הביתה. לא הבינו, את שיעקב אבינו הבין - חייבים לאחד את הארץ עם השמים על ידי סולם שבו עולים, עולים; בני אנוש חייבים לעלות, להיות בני עלייה. העלייה חובה היא ולה זכות קדימה. הרפואה מרפאה. אשרי המרפא והמתרפא. לשניהם מצווה גדולה. אבל הרפואה המוסיקלית היא ריפוי עילי, - עליה מן הארץ שמימה. הסולם הוא סולם מוסיקלי. השלבים הם הדו והרה והמי והפה. "והנה אדוני ניצב עליו". המלאכים השונים העולים והיורדים. יקרי, לשגעון יתרון. השגעון מאחד בתוכו ראייה ובריאה ועלייה אל מאחורי הפרגוד ואין לו לא צרטיפיקאט ולא ויזה ולא פספורט. המגבלה היחידה אשר לו - אינו שפוי. הוא לפעמים גם מסוכסך עם העצמים ומבלבל ומנתק את הקשר עם הזכרון. דע לך, פרופסור, אומרים עלי, שאני עלול להיות אלים. אל תאמין. אבל הזהירות, מכל מקום, רצויה ותמיד, לא זהירות יתר. צריך בטחון עצמי, והעיקר - בטחון בשם. לא התכוונתי לפגוע בך, פרופסור נכבד, תרזה חששה חשש שווא. אני מגן עליה בניגוד לרצונה. אני אוגר מצוות, כדי לשפר את דמותה ואת תוכנה של התשובה שלי. הבזיונות שאני מקבל עלי באהבה הם כפרה מועטת. אם חטאתי לך - סלח. הנה חטאתי למפרשים. לא זכרתי ש"בעל הטורים" אומר, שסלם בגימטריה קל, בלי וו - 130. וה"כלי יקר" מזכיר מדרש "וכבר הותנה שכל זמן שיעקב מצפצף בקול אין ידי עשו שולטות בו" (בראשית כ"ח, י"ב). לא מלבי המצאתי שהסולם שראשו מגיע שמימיה סולם מוסיקלי הוא, והמלאכים הם המוסיקה עצמה. המוסיקה היא נוראה-הוד. "וייקץ יעקב משנתו ויאמר, אכן יש אלקים במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי. ויירא ויאמר, מה נורא המקום הזה". המוסיקה נוראה בהודה, עמוקה מתהום, נשגבה מכל שגב, - עד השמים היא מגיעה. היא רחבה מחלל העולם. אין לה גבולות. הזמן הוא רכב-האש שלה. המוסיקה היא שפת היקום המאחדת אותו. הקול הוא של הכול-יכול ושל הדג האילם במים. המוסיקה היא קשר טהור אל השם - הסולם. המוסיקה מוסיקה לאלקים ואת הלשון נתן לבני אדם. בלשון יש סתומות. המוסיקה היא נשימת העולם בשעה שהוא אומר, שירה לאלוקים. כל ההתפוצצויות שהמדע מלמד עליהן, אף אלה שבשמש ובכוכבים רחוקים יותר מיליוני מיליונות שנות אור, הן רטיטות קול הריאות של יקום, המפיקות צליל. הצבע, טוענת תרזה, הוא אור הבריאה. מחלה היא ליקוי מאורות. ריפוי בצבע - הדלקת אור הוא. החושך קדם לבריאה, הוא ההיפך שלה. האור הוא הבריאה הראשונה". "כבר אמרת זה פעם", התערבה תרזה. האם רצתה להפסיקו? "ואני חוזר ואומר, שריפוי בצבע הוא תיקון עולם, הוא מחזירו למצב קודם הקלקול". "דיינו אם אנו מרפאים ילד ומצילים אותו ממוות. אין לנו צורך לשוב אל בריאת העולם". "תרזה מתקנת את הבריאה. הנה יצא המרצע-הפקפוק מן השק. ידעתי. אתה רק תשיג את ידה ותשיג אותה ידך להניאה מריפוי אלוקי. תרזה, השבעתיך, אל תלכי אחריו. אל תלכי!" צעק ודפק בשולחן. "אל תהרסי את היכלך העליון!" הניף את מקלו כהניף מנצח את שרביטו. "וידבר השם אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" (דברים ד' יב). "הקול בו נברא העולם והוא הקול שציווה לאנושות את המוסר. הוא הקול של האידיאה שלך. אל תהרסי את הקול הכול יכול".

ד.

התינוק פרוזנדה הכחיל. התקשה לנשום. ד"ר ארנה הכניסה אותו לאוהל חמצן. יש גרסה אחרת למהלך מחלת התינוק הפתאומית: יום גדוש בבית החולים. שלושה מאורעות: סיורו של הפרופסור חיים יהוספוף, - סיור- מתח מעייף, הוציא את המחלקות מן הכלים, מסדר חייהן. הופעתו של ד"ר יואל שפטיה בטלית ותפילין וסל נצרים על הגב. לבסוף הוציאה אותו, בתו, ד"ר ארנה, סגנית למנהלת בית החולים, מלשכת המנהלת ועזבו את בית החולים ונסעו העירה במכונית. ד"ר ארנה לא שבה אותו יום לעבודה במשבר התינוק פרוזנדה, שהכחיל והוכנס לאוהל חמצן. אחרי שהם עזבו יצאו המנהלת והפרופסור את לשכת המנהלת. אנשי המנגנון ליוום עד לשער. בשער נפרדה המנהלת מן הפרופסור והוא הלך העירה ברגל. היא שבה והסתגרה בלשכתה. המאורע השלישי, המכריע, המזעזע: התינוק פרוזנדה. הוא נחנק באוהל החמצן בשל רשלנותה של האחות נירה המסכנה. ילדתה חלתה והלכה הביתה, ברשות האח הראשי, יוסף בשעה מוקדמת הלכה; מיהרה ולא העבירה את העבודה, את ההשגחה על אוהל החמצן, לאחות אחרת בצירוף הוראות מדויקות. הזנחה מתוך דאגתה אל ילדתה שחלתה בבית. פתאום הוזעקה הביתה. הילד פרוזנדה מת. הילד הראשון שנפטר בין כותלי בית החולים הזה. המנהלת, בניגוד לעובדים האחרים, לא זועזעה. אולי כי המומה היתה מהחזיון בחדרה ועייפה מהסיור והמתח, ואולי כי ידעה שיום אחד ימות ילד ראשון. שיטתה אינה סוגרת הרמטית את הדרך אל המוות. הוא מוצא לו חרכיו. מתמיה. כל ימי עבודתה בבית החולים במחלקת הילדים היתה מזדעזעת מאוד ממות ילד, והנה עכשיו לא טרחה למסור את התינוק לניתוח כדי לעמוד על סיבת המוות הפתאומי. האם ידעה כי הוריו יתנגדו? למחרת באה נירה לעבודה. לא היה אוהל חמצן ולא היה הילד פרוזנדה. סברה שהועבר לחדר אחר, להשגחה, לטיפול של אחות אחרת. יש בכך, לדעתה, הבעת אי-אמון בה, מששמעה שהילד נפטר, עיינה, בשקט נפשי, בכל הרשום עליו, על סיבת התפרצות החום והחנק באוהל החמצן. כססה את ציפורניה, ונשכה בידה. דמעות המליחו את גרונה. בשעת העבודה לא הוציאה הגה מפיה. עיניה בולשות היו אחרי כל תנועה של חבריה ושל הרופאים וההנהלה, אם יש בהם האשמה. ביקשה מאת המנהלת שתבוא אליה הביתה לבדוק את ילדתה. "הביאי אותה אלינו". "לא. לא!" "מדוע?"

בכתיבה הראשונה, בשנת תש"א, נסתיים הספר בשאלה זו של המנהלת ועליה נקראה הטרילוגיה כולה. לימים שמעתי, אני המחבר, גרסות שונות על מחלת התינוק ומותו, גרסות שונות על סיור הפרופסור וביקורו של ד"ר שפטיה בלשכת המנהלת; בא להפר כניעתה בפני הפרופסור. נירה סיפרה לו את יסורי המצפון שלה שהתייסרה בהם שנים מרובות. עם השנים נתעמקה השאלה: ד"ר בת הרים שהשכילה לבנות בית חולים חדשני על מכוני המחקר שלו ברוב פאר ומתקנים שכל הקרנה טעונה היתה דיוק מקסימלי, איך זה לא קיימה בו, בבית החולים המפואר הזה, משטר של דיוק שרשלנות או שכחה לא ייתכנו בו? חייבת היתה לבנות משטר ללא טעויות או משטר של תיקון טעות מיד עם המקרה; היתה צריכה לשער מראש כי אדם עלול לטעות ואסור לאפשר לו טעות התובעת קרבן אדם. אך גם בתקופתנו החדשה חוגגת טעות אנוש את נצחונה על האדם. עיר כניו- יורק רבתי, תחנת החשמל נפגעה מברק והעיר רבתי היתה נתונה בעלטה. אין הגנה בפני כל פגיעה, פגיעת הטבע בכלל זה.

בערב שבה ד"ר ארנה לבית החולים, כאילו לא קרה ולא כלום, כאילו אביה לא הציג שום הצגה מרעישה, כאילו התינוק לא מת, אותו ערב היתה צריכה להרצות יחד עם תרזה. המנהלת לא באה, אף על פי ששהתה בבית החולים. אחרי הרצאתה נכנסה ארנה לחדר המנהלת. ד"ר תרזה בת הרים ישנה בישיבה, ראשה על השולחן, על פניה מסילות של דמעות מיובשות. למראשותיה תמונת ירוחם עומדת. ארנה לא העירה אותה, ליטפה קלות את ראשה. תרזה נתעוררה נבהלת. "מה קרה?" "מה נרדמת לך פה? ד"ר ירום הודו, כפי שיוסף קורא לו, הוא תורן הלילה. בואי, נלך הביתה". סקרה את מנורת האבן מעשה ידיו של רחמים מזרחי. "הדליקו פה נרות, אני רואה". "מסובך. מה שלום פאפה שלך?" הוא נכנס, כאילו נקרא בזה הרגע. "שוב אתה פה?" קראה אליו ארנה. "אל תהיי צדוקית!" הושיט אצבע ארוכה אל פניה של תרזה. "אל תשני מעבודת הקודש. אל תושפעי ממנו. אל תלכי אחריו". "מה זה נוגע לך, פאפה?"