העבודה באספקלרית חז"ל

מחבר: ד"ר אברהם ארזי

מחניים, גיליון צ"א, 1964

תוכן המאמר:
העבודה - מצווה
בעית תורה ועבודה
תורה עם מלאכה
העבודה בהלכה
יחס חכמינו לעובד
חכמינו כפועלים וכבעלי מלאכה

תקציר: המאמר סוקר את אמרות חז"ל שמתיחסות לערך העבודה, ולשילוב בינה לבין מצוות לימוד תורה.

 בעולם העתיק, ביוון וברומי, התיחסו בבוז לעבודה ולמלאכה. התעסקות זו השאירו בידי העבדים ובידי השכבות הנמוכות בעם, ואילו השכבות הגבוהות והמיוחסות, בני מעמדות האצילים, ראו יעודם בקריירה הצבאית והספרותית. האריסטוקראט היווני הסתגר בגאווה במקצועו המלחמתי, שהמשיך להיות התעסקותו של האציל בימי הביניים ברוב אומות העולם, והתקיים על ההכנסות מאחוזותיו, שהיו מעובדות על ידי ההליוטים (heilotes) המשועבדים.

אף אפלטון ב"פוליטיאה" רואה בחיילים מעמד חשוב, והוא משחרר אותו מכל עבודה יוצרת. תפקיד זה הוא מייחד למעמד הנמוך, מעמד האיכרים ובעלי המלאכה, שיעודם לפרנס את המעמדות העליונים.

בניגוד גמור לגישה זו היא דעת חכמינו, המשתקפת בים הגדול של התלמוד בהלכה ובאגדה. לפעמים מנוסחים דברי חכמינו בסגנון פולמוסי עם אלה שבעמנו, שהושפעו מדעות יוון ורומי, וראו במלאכה בזיון לעצמם. חכמינו לעגו להם, והוקיעו אותם כטפשים. וכה אמרו:

"שמא יאמר אדם: בן אבות העולם אני, ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולהתבזות. אומרים לו: שוטה, כבר קדמך יוצרך, שעשה מלאכה קודם שבאת לעולם, שנאמר: מכל מלאכתו אשר עשה" (מדרש נעלם).

בזה העלו חכמינו את המלאכה לערך עליון, עליו חינך הבורא את אדם הראשון, וכה אמר רבי שמעון בן אלעזר, תלמידו המובהק של רבי מאיר, מגדולי בעלי האגדה, בארץ ישראל:

"אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר (בראשית ב, טו): וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" ואחר כך "מכל עץ הגן אכל תאכל" (אבות דרבי נתן י"א).

ומאדם הראשון עברו חכמינו לאבות, כדי לפאר ולרומם את ערך העבודה. על אברהם אבינו מסופר:

"בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת" (בראשית רבה לט, י).

משאלתו של אברהם נתקיימה, ובנו יצחק, אף שנתקדש קדושה עילאית כקרבן על גבי המזבח, הגשים אותה במו ידיו, שנאמר (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים". לפסוק זה מעירים חז"ל:

"רבי דוסתאי בר ינאי אומר משום רבי מאיר: הרי הוא אומר ביצחק "וברכתיך" - דרש יצחק ואמר: הואיל ואין ברכה שורה אלא במעשי ידים, עמד וזרע, שנאמר: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (תוספתא ברכות ז').

לשיא הגשמה של עבודת כפים הגיע בחיר האבות, יעקב אבינו, המעיד על עצמו:

"זה לי עשרים שנה אנכי עמך... הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני.. את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים" (בראשית ל"א, ל"ח-מ"ג).

על פסוק זה:

"אמר רבי ירמיה: חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. זכות אבות הצילה ממון, שנאמר: לולא אלהי אבי... כי עתה ריקם שלחתני (בלי ממון), ומלאכה הצילה נפשות, שנאמר: את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש (שאמר אל לבן בחלום: השמר לך...)" (בראשית רבה ע"ד).

העבודה - מצווה

עד כה סקרנו את מקום העבודה בספר בראשית באספקלריה של מדרשי אגדה. בספר שמות מתעלה ערך העבודה לשיא חדש, לדרגת צו, שמקומו בעשרת הדברות. וכה שנינו (מכילתא דרשב"י יתרו כ', הוצאת מקיצי נרדמים): "ששת ימים תעבד - רבי אומר: הרי זו גזירה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה".

תפיסה זו של הכתוב "ששת ימים תעבד" כמצוה היתה ידועה זמן רב קודם רבי. פילון, שחי בזמן הבית, בספרו "על חוקי התורה" מפרש את הכתוב: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון" - כשם שמצווה לשבות בשביעי, כך מצווה לעבוד בששת ימי המעשה.

בדומה לזה אנו מוצאים באבות דרבי נתן (פרק י"א):

"אהוב את המלאכה - כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה, ואל יהיה שונא את המלאכה, שכשם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לה' אלוהיך".

בעיית תורה ועבודה

מצוות העבודה בששת ימי המעשה מתנגשת עם מצווה אחרת, מצוות תלמוד תורה, התובעת את כל ימות השבוע לעצמה, ככתוב: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך "(יהושע א, ח).

התנגשות זו בין שני צווים, שכל אחד מהם תובע לעצמו את כל האדם, עוררה בעיה בחיי יום יום. את הבעיה העלו שני גדולי הדור, רבי ישמעאל ורבי שמעון בן יוחי, וכל אחד פתר אותה כדרכו.

וכה שנינו (ברכות ל"ה, ב):

"שנו רבותינו" ואספת דגנך - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבם (שיעסוק תמיד בתורה ולא עשה מלאכה)? תלמוד לומר: ואספת דגנך - נהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח - תורה מה יהא עליה? אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי עצמם, שנאמר: ואספת דגנך".

איזו משתי השיטות עמדה במבחן הנסיון? את התשובה אנו שומעים מפי אביי:

"הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידם" (שם).

אף רבי שמעון שינה, כנראה, דעתו והודה, כי דרכו הקיצונית היא דרכם של יחידי סגולה, של בני העליה המועטים (סוכה מ"ה), אבל לא דרך הרבים. התלמוד מספר (שבת ל"ג, ב) על רבי שמעון ובנו, שחיו שתים עשרה שנה במערה חיי פרישות והסתגפות, והסתפקו בחרובים ובמים, והתעלו לגמרי מעל קנייני העולם וצרכיו החומריים עד כדי כך, שכשיצאו מן המערה ראו את מעשי בני אדם כמחוסרי טעם. האגדה מספרת:

"יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. אמרו: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם!"

כשיצאו שוב לאחר שנה, אמר לו רבי שמעון לבנו: "בני, די לעולם אני ואתה". מכאן ואילך הפנה רבי שמעון את תביעתו הקיצונית לחוג צר של בני אדם, שמזונותיהם מוכנים להם, ואינם צריכים לעמוד עליהם. ואלו דברי המכילתא (בשלח- ויסע ב'):

"והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח) - מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן (שלא היה להם צורך למלאכה ולא לסחורה)... הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם - אוכלי תרומה" (שאינם צריכים לעסוק במזונותיהם).

לעומת זה למד להעריך את המלאכה של המוני העם, שכן המכילתא מוסרת בשמו:

"רבי שמעון אומר: גדולה מלאכה, שאפילו כהן גדול נכנס ביום הכפורים שלא בשעת העבודה חייב מיתה, ובשעת עבודה טמאים ובעלי מומים מותרים להכנס" (מכילתא דרשב"י, יתרו כ').

דרכו של רבי ישמעאל, שהורה "ובחרת בחיים - זו אומנות" (ירושלמי פאה א, א). נעשתה נחלת גדולי ישראל. רבא, ראש ישיבת מחוזא, פנה לתלמידיו ואמר: "בבקשה מכם, שלא תראו לפני לא בימי ניסן ולא בימי תשרי, כדי שלא תטרדו במזונותיכם כל השנה" (ברכות ל"ה, ב). על דרך חיים ריאליסטית זו נתחנך רבי ישמעאל מנעוריו על ידי פודהו ומצילהו משבי רומי, על ידי רבי יהושע (גיטין נ"ח, א), שכותלי ביתו הושחרו ממלאכתו כנפח (ברכות כ"ח, א). הוא היה אומר: "שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום, מעלים עליו כאילו קיים את כל התורה כולה" (מכילתא בשלח - ויסע ב').

תורה עם מלאכה

עד כה העמדנו את המלאכה בניגוד לתורה והבעיה היתה, אם לקיים את הפסוק "והגית בו יומם ולילה" כפשוטו, או בדלית ברירה להוסיף מלאכה לתורה. אולם בדורות המאוחרים הרחיקו לכת בהערכת המלאכה, וראו אותה כמועילה אף לתורה גופה. הלא כה אמר רבן גמליאל בנו של רבני יהודה הנשיא:

"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (מלאכה או משא ומתן), שיגיעת שניהם (היגיעה בשניהם, בתורה ובדרך ארץ) משכחת עוון (משכחת מלבו של אדם את התאוה לעבירה, ואין הוא מהרהר בה). וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות ב, ב).

הרחיק לכת רבי ישמעאל בן רב נחמן, שנתן את זכות הבכורה למלאכה, המשמשת בסיס ותנאי קודם לקיום התורה. וכה דברו:

"עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה (מבריאת האדם עד מתן תורה - עשרים וששה דורות). זהו שנאמר: לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג', כד') "דרך" - זו דרך ארץ, ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה" (ויקרא רבה ט').

וכשם שנתנו למלאכה זכות בכורה לגבי תורה, כך נתנו לה זכות בכורה לגבי יראת שמים.

"אמר רבי חייא בר אמי בשם עולא: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, שהרי אצל ירא שמים נאמר: אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב, א), ואילו אצל נהנה מיגיע כפו נאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (שם קכח, ב). אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא" (ברכות ח, א).

העבודה בהלכה

יחס ההערכה של חכמינו לעבודה מצא ביטויו אף בהלכה, ונסתפק בשתי דוגמאות. דוגמה ראשונה: סנהדרין פרק שלישי, משנה ג' מונה את הפסולים לדון ולהעיד. במקום הראשון עומד המשחק בקוביה. ורבי יהודה באותה משנה מפרש ואומר: אימתי (פסול המשחק בקוביה)? בזמן שאין לה אומנות שלא היא (אלא אומנות זו), אבל יש להם אומנות שלא היא (אומנות אחרת בה היא עוסק, והמשחק בקוביה אינו אלא להעביר את הזמן הפנוי) כשרים". והתלמוד שואל: משחק בקוביה מה חטא הוא עושה? מדוע שוללים ממנו את הזכויות האלמנטריות של כל אזרח. והוא עונה: משום שאינו עוסק ביישובו של עולם, כלומר שאינו עוסק בעבודה פרודוקטיבית, המועילה לחברה.

פירוש זה של רבי יהודה במשנה יסודו בהשקפת עולמו על המלאכה. הוא, ראש המדברים בין חכמי דורו, תבע ללמד לבנים מלאכה. ידוע מאמרו (קידושין כט, א):

"כל שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות".

תורתו זו היה מדגים ברבים יום, יום, בשעה שהלך לבית מדרשו. התלמוד מספר (נדרים מט, ב): "רבי יהודה, כשהלך לבית המדרש, נטל קנקן על כתפו. אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה".

על יחס כבוד זה למלאכה התחנך רבי יהודה מנעוריו. אמנם רבו המובהק היה רבי עקיבא, אבל בנעוריו למד תורה מפי רבי טרפון, שהחדיר ללב תלמידיו את ההכרה בערכה הרב של מלאכה. וכה לימד אותם:

"הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (אבות דרבי נתן י"א).

לאור זה אפשר להבין את פירוש של רבי יהודה למשנה: אם אין לו אומנות אחרת, הרי הוא פסול לעדות, וההלכה פוסקת כרבי יהודה.

דוגמה שניה. כתוב בתורה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט, ל"ב), וחכמינו אמרו "אין זקן אלא זה שקנה חכמה" (קידושין ל"ב, ב), ובכל זאת אמרו חכמינו (שם ל"ג, א):

"אין בעלי אומנויות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתם".

רבי חנא השולחני (מחליף מטבעות) מספר (חולין נ"ד, ב):

"עומד היה למעלה ממני בר נפחא, ובקש ממני קורדינאי (דינר של מקום ששמו קורדינאי) לשער בו נקב של טריפה (אם יש בגרגרת הבהמה נקב כשיעור דינר זה, היא טריפה). ובקשתי לעמוד מפניו ולא הניחני. אמר לי: שב, בני, שב, אין בעלי אומניות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים, בשעה שהם עסוקים במלאכתם".

יחס חכמינו לעובד

בעקבות יחס ההערכה של חכמינו לעבודה בא יחס ההערכה לעובד ולבעל מלאכה, כפי שהוא משתקף במיוחד במאמר שרגיל היה, לפי המסורת, בפיהם של חכמי יבנה (ברכות יז, א):

"מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא (האיכר) מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר: אני מרבה (בתורה) והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".

במסורת אגדה זו אנו רואים כיצד התייחסו חכמי יבנה לאדם העובד עבודה גופנית, שאינו יכול להפנות לתורה. הם רואים בו חבר, בעל ערך שווה ובעל תפקיד שווה בחיי העם, אע"פ שאין בידו תורה לא במידה מועטת.

מעשה המובא במשנה באחד מהתנאים מאשר את יחס הכבוד של חכמינו לפועל הלכה למעשה. וכה מסופר (בבא מציעא פ"ג):

"מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלים. הלך ופסק להם מזונות (קבל עליו לתת להם מזונות בלי לפרט איזה מזונות). וכשבא אצל אביו, אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהם בני אברהם, יצחק ויעקב. אלא עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד".

באותו מקום בתלמוד מסופר על משפט נגד סבלים, שנתקיים לפני רב, ראש וראשון לאמוראי בבל, בו עדים אנו ליחס אנושי חם של השופט היהודי אל הפועל.

וכה מסופר שם:

"רבה בר בר-חנה שברו לו כתפים (סבלים) חבית של יין. נטל בגדיהם (עד שישלמו לו את הנזק). באו ואמרו לרב. אמר לו: החזר להם בגדיהם. אמר לו: הדין כך? אמר לו: הן! "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ) - כלומר עליך לנהוג בהם לפנים משורת הדין. - החזיר להם בגדיהם. אמרו לו: עניים אנו, וטרחנו כל היום, ורעבים אנו, ואין לנו כלום. אמר לו רב: לך ותן להם שכרם. אמר לו: הדין כך? אמר לו הן! "וארחות צדיקים תשמור", כלומר אע"פ שמצד הדין אתה פטור, אבל ביחס לפועל רעב עליך לנהוג כצדיק ולשלם".

אפילו בעבד דרשו חכמינו שינהגו בו באחווה. וכדי שירגיש באחווה זו, חייב האדון לתת לו אותם תנאי חיים, ואותן הנוחיות, שהוא עצמו נהנה מהם.

"שנו רבותינו: 'כי טוב לו עמך' (דברים טו, טז) - "עמך" במאכל, "עמך" במשתה, שלא תהא אותה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר (פת גרועה של קמח גס). אתה שותה יין ישן, והוא שותה יין חדש. אתה ישן על גבי מוכין (מצעות רכים), והוא ישן על גבי תבן. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (תורת כהנים פרשת בהר, פ"ז; קידושין כ"ב).

בתור קוריוז, עד היכן הדברים מגיעים, כדאי להביא מה שנאמר בירושלמי (מובא בקידושין כ, א', תוספות ד"ה כל). נשאלת שם השאלה: מה יעשה אדון, אם יש לו כר אחד בלבד. לכאורה מובן מאליו, שהוא עדיף מן העבד, ולא יעלה על הדעת, שהעבד ישן על גבי הכר, והאדון על הרצפה. אבל אם האדון ישכב על הכר, לא יקיים "כי טוב לו עמך". ואם אינו שוכב עליו, ואף לעבדו אינו מוסרו, הרי זו מידת סדום. על כרחו הוא חייב למסור את הכר לעבדו. יוצא שהקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.

חכמינו כפועלים וכבעלי מלאכה

חכמינו היו לא רק נאה דורשים, אלא אף נאה מקיימים, וקיימו בעצמם, אף בענין המלאכה, "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". כמעט כל התנאים והאמוראים היו עוסקים באומנות ממנה התפרנסו, כי לא רצו ליהנות מכתרה של תורה.

חכמינו בבבל עסקו ברובם בעבודת האדמה, כגון אביו של שמואל, שמואל, אביי ורב אסי (חולין קה, א), ובחלקם במלאכות שונות. בני טבריה היו כולם בעלי מלאכה (עירובין פח, א). הלל הזקן היה חוטב עצים, ובכל יום היה משתכר טרעפיק (חצי דינר), בחצי היה מפרנס בני ביתו, וחצי נתן שכר כניסה לבית המדרש. שמאי מופיע כבנאי עם אמת הבנין שבידו (שבת ל"א).

שמעון הפקולי, שהסדיר תפילת שמונה עשרה לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, היה מתפרנס מעבודה בצמר גפן, שקורים פקולא (מגילה יז, ב, רש"י). רבי יוסי בן חלפתא היה, לפי עדות בנו רבי ישמעאל, מומחה לעיבוד עורות (שבת מ"ט, ב). רבי יהושע ראש החכמים בדורו של רבן גמליאל דיבנה, היה פחמי, ורש"י מפרש: "עושה פחמים, ויש אומרים - נפח" (ברכות כ"ח, א).

על אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, מסופר (תענית כ"ג, א):

"כשהיה העולם נצרך לגשמים, היו החכמים משגרים אצלו, ובקש רחמים וירדו גשמים. פעם אחת נצרך העולם לגשמים. שגרו אצלו שני תלמידי חכמים. באו לביתו ולא מצאוהו. הלכו אצלו לשדה ומצאוהו שהוא עודר... לערב לקט עצים והלך. היה טעון העצים והמעדר על כתפו אחת וטליתו על כתפו שניה... אמר להם: שכיר יום הייתי", בלשוננו - פועל חקלאי.

רבי מאיר היה לבלר טוב ומובחר, והיה יגע ומשתכר שלושה סלעים בשבוע (עירובין י"ג). על שם מלאכתם נקראו רבי יצחק נפחא, רבי יוחנן הסנדלר, אבין נגרא. רב חנינא ורב אושעיה היו תופרי נעלים בארץ ישראל (פסחים קי"ג, ב). אבא הושעיה, איש טרייא, היה כובס (ירושלמי בבא קמא י, י) רבי אבא בר זמינא היה חייט ברומי (ירושלמי סנהדרין ג, ה). רבי יהודה היה נחתום (בבא בתרא קי"ג א ) רב חסדא ורב פפא עסקו בתעשיית שכר (פסחים קל"ב), רב יוסף היה עובד בריחים (גיטין ס"ז, ב), ורב ששת היה נושא קורות, אמר: גדולה מלאכה שמחממת את בעליה" (שם).

סקרנו תולדות רעיון העבודה והמלאכה במקורות חז"ל, שפתחו באדם הראשון, המשיכו באבות האומה וסיימו בחכמי המשנה והתלמוד. נוכחנו לדעת, באיזו מידה החשיבו חכמינו את עמל הכפים כערך אנושי ויהודי, ולא נחה דעתם עד שהעלו את העבודה לדרגת מצווה, המשולבת בתוך עשרת הדברות שבמעמד הר סיני.