עבדות ישראל במצרים

מחבר: ד"ר שמואל אברמסקי

מחניים, גיליון ק"ה, 1966

תקציר: המאמר עוסק בזיהויו של הפרעה המשעבד את ישראל במצרים כרעמסס השני, בהוכחות וברמזים לכך.

מילות מפתח: תנ"ך-היסטוריה, היסטוריה-מצרים, מצרים, היסטוריה יהודית.

"וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס" (שמות א', י"א).

התעודות המצריות לא שיירו עדות ישירה על עבדותם של בני ישראל במצרים. וכמה טעמים לכך: א) עבדים שמיים ישבו, דרך קבע, במצרים, והמצרים לא ראו עניין מיוחד להציב זכר לישיבתם של העברים בארץ גושן. ב) התעודות המצריות, שנתגלו בדלתה המצרית בסמוך למקום מושבם של בני ישראל מועטות בשעור יחסי. ואם השתיירו הדים לעבדות ישראל במצרים הרי שנרשמו בתעודות שנכתבו בצפונה של מצרים. בסופו של דבר, אין ללמוד מאומה משתיקתם של המקורות ומכל שכן, כשכיסויים מרובה מגילויים.

ואף על פי כן השתיירו בידנו עדויות עקיפות - ספרותיות וארכיאולוגיות - על העבדות במצרים בימים ההם ומהן אתה למד על מצבם של העברים תחת ידו הקשה של פרעה.

"ויבן את פתום ואת רעמסס... ויפן כה וכה ויך את המצרי"

מתוך הגדת אמסטרדם משנת תע"ב

המלך אשר לא ידע את יוסף

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א', ח')

בתורה לא נאמר, מי היה אותו פרעה. השערה רווחת אצל רבים מההיסטוריונים היא, שהכוונה לרעמסס השני, שמלך במאה ה- 13 לפה"ס (1224-1290 לפה"ס). ואף על פי שאין ראייה וזכר לזהות זו, אפשר למצוא לה רמזים כלשהם.

רעמסס השני לחם קשות בנוודים שהתמרדו כנגדו בארץ כנען וערך מסעות נגד השוסים (שוסו) שפשטו בה והגיעו עד גבול מצרים. המצרים הצליחו אמנם להשתלט על ערי החוף והעמק, שלידן עברה הדרך הבינלאומית למסופוטאמיה, אך בפנים הארץ ובהרים עדיין היתה השליטה בידי שבטים מורדים, אפשר שמלחמות אלה גרמו ללחץ יתר על השבטים השמיים שבמצרים.

הישגיו הצבאיים של רעמסס מלווים היו גם פעילות כלכלית. הוא פיתח את התחבורה ביאור ובים האדום, חידש את העבודה במכרות הנחושת בסיני ובמכרות הזהב בנוביה. רעמסס קנה לו שם במעשי בנייה והקים מקדשים, ארמונות, פסלים ועמודי זכרון במקומות רבים במצרים; ואין ספק שמפעליו הרבים נכרכו בעבודת כפייה ובניצולם של העבדים, בעיקר מבין הנכריים שהתגוררו במצרים הצפונית.

בית רעמסס

אלה הן השערות, היאות גם למלכים חזקים אחרים במצרים; אלא שהן מבוססות - במקרה זה - אף על אסמכתא כלשהי. בידוע הוא, שרעמסס השני חזר ובנה מחדש את העיר פר-רעמסס (בית רעמסס) במצרים התחתונה והקים בה את בירתו. במקורות מצרים מתוארת רעמסס כעיר מפוארת העומדת על תעלות ואגמים. יש המזהים אותה עם אואריס (טניס), היא צוען, המשמשת שם נרדף למצרים בפרק ע"ח שבתהלים. שם נאמר:

"נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צען" (שם, י"ב מ"ג).

ואין זה אלא טבעי שפרעה יעסיק את העברים בעבודת בנייה בבירתו, שהוקמה בקרבת מקום למושבם בארץ גושן. והרי הכתוב אינו מונה את כל הערים שאותן הקימו או בנו מחדש העברים, אלא את אלה, שחשובות היו במיוחד למצרים ובהן הכבידו בעיקר את אוכפם של העברים. וכמובן שהמילה "ויבן" אין לפרשה תמיד כמעשה-ייסוד, אלא גם כהתבצרות וכבנייה מחדש.

העיר רעמסס נבנתה מחדש בימי רעמסס ה- 2. אך הישוב והמחוז היו קיימים כבר בזמנים קדומים יותר. בספר בראשית נאמר, ששם הושיב יוסף את אביו ואת אחיו:

"ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה" (בראשית מ"ז, י"א).

אין צורך - לפי כתוב זה - לזהות את ארץ רעמסס עם ארץ גושן, ונראה הדבר, שתחום רעמסס כלל בו גם את ארץ גושן, שסמוכה היתה למדבר. הדעת נותנת שלתחום זה מתכוונת התורה, כשהיא מספרת על התחנות, ששימשו נקודות מוצא לבני ישראל יוצאי מצרים:

"ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה" (שמות י"ב, ל"ז);

ובלשון אחרת, כרוניקאלית יותר:

"ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכת ויסעו מסכת ויחנו באתם אשר בקצה המדבר" (במדבר ל"ג; ה-ו).

בית האל אתום

העיר פתם נזכרת אף היא בספרות המצרית. שמה במצרים "פר אתם" - בית האל אתום. בשנת 1225 לערך לפסה"נ, כבר לאחר יציאת מצרים, מזכיר אחד מפקודיו של פרעה סתי הב' את פתם בדו"ח שלו על נדידת שבט רועים במחוזות הספר של מצרים לשונו - לשון של פקודים המשבחים עצמם בפני אדוניהם:

"אני מוציא לפועל כל שליחות המוטלת עלי במסירות איתנה כנחושת. איני מתרשל... סיימנו להניח לשבטי השוסו (שוסים) מאדים (אדם) לעבור את מבצר מרנפתח.. אל הבריכות של פר' אתום של מרנפתח אשר בתכו למען החיותם עם מקניהם, לרצונו של פרעה, השמש הטובה של כל הארצות" (פפירוס אנסטאזי).

למדים אנו מכאן, שפקודים מטעם המלכות מסדירים היו את בואם וצאתם של שבטי הנודדים למצרים. בתעודה זו מדובר על אדום, (הנזכרת לראשונה בכתובת מצרית), אך אין ספק שבדרך זו נהגו גם בשבטי נודדים אחרים שהגיעו למצרים. מבצרים מיוחדים, כמו מבצר מרנפתח, שעמדו על גבול המדבר נועדו כנראה להגנה מפני שוסי המדבר (שוסו). הנודדים הללו, כמו העברים בני יעקב לפניהם מגיעים למצרים, כדי למצוא מחיה בשבילם ובשביל מקניהם, ופרעה מרשה להכניסם למצרים לגור שם; בספר בראשית נאמר על כך בלשון ציורית מופלגת:

"ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך, ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ישבו בארץ גשן" (בר' מ"ז, ו').

אין אנו יודעים בדיוק היכן היתה ארץ גושן, כיצד נקראה במצרית ומה היו תחומיה המצויירים. מסתבר שהיתה מחוז ספר בדלתה בסמוך למדבר. אפשר, שהארץ הנזכרת בכתובת המצרית לפנינו בשם "ת'כו" זהה, לפחות חלקית, עם גושן המקראית. ואם נכון הדבר, הרי שפתם ישבה על גבול ארץ גושן, ואין ספק שהיתה עיר ספר חשובה במצרים התחתונה - עיר מסכנות.

עיר מסכנות

קשה לומר, היכן ישבה פתום, יש המחפשים אותה בתל א רטאבה שבואדי טימילאת. לפי הזיהוי שהיה מקובל בדור הקודם, היתה פתום בתל אל מסחוטה, בקצהו המזרחי של ואדי טומילאת. 10 ק"מ ממערב לאסמעיליה. בחפירות שנערכו במקום נחשפה עיר מוקפת חומה ובה מבנים מיוחדים במינם, ביניהם אסמים ומקדש לאל אתום. בתקופה ההלניסטית נקראה העיר בשם הירואופוליס. בחורבות העיר נמצא פסל המתאר את רעמסס השני היושב בין האלים. אף מכתובות שנמצאו בתל אל מסחוטה מסתבר, שפתום, כעיר גדולה ומבוצרת לא נבנתה לפני רעמסס השני.

כמה וכמה טעמים השיאו את החוקרים לאתר את פתום בתל אל מסחוטה: א) העיר לא נבנתה לפני רעמסס השני, ויש בכך כדי הקבלה לכתוב שבספר שמות. ב) היה בה מקדש לאל אתום, אלה של פתום; אך גם בתל א רטאבה נחשף מקדש לאתום. ג) לפי האסמים שנתגלו שמשה העיר בית אוצר לתבואת הפרעונים לצרכי צבאותיהם, הגוחים לסיני, לארץ-ישראל ולסוריה. לאמור: עיר מסכנות טפוסית, ככתוב בספר דברי הימים: ומסכנות לתבואות דגן ותירוש "ויצהר" (דברי הימים ב', ל"ב, כ"ח).

סבלות העבדים

בצד הכתובות המועטות, מן הראוי לתת את הדעת על האמנות המצרית, המעלה בהיקף דינאמי סבלותיהם של עובדי כפיה במצרים בזמן שישבו שם בני ישראל. רגילים היו בארץ הפרעונים ללבון לבנים מאדמת הנילוס ולהוסיף עליה תבן, כדי לדבק את החומר ולשוות לו חוסן. באחד מציורי הקברים מנא אמון (מהמאה ה- 15 לפסה"נ) מתוארת מלאכת ייצור הלבנים במצרים: אלה שואבים מים מבריכות ללישת החומר, אלה עושים את הלבנים, אחרים מיבשים אותן בשמש. רובם של העובדים הם מצרים, ביניהם נראה אדם שמי מגודל זקן, ואף הנובים ניכרים בעורם הכהה. בכתובת המצרית שעל יד התמונה רשום: "לבינת לבנים כדי לבנות מחדש את בתי המלאכה של האל אמון בכרנק". לאור ציור זה וציורים מצריים אחרים מסתברים קשייהם של העברים בלבינת הלבנים: המתכונת היום-יומית, החיפוש אחרי קש לחיזוק הלבנה, החפזון והנגישה הכרוכים בעבודה,

"כלו מעשיכם דבר יום ביומו" (שמות ה', י"ג).

לא זו בלבד שהנוגשים אצים, אלא עצם הבנייה הנדרשת ללבנים היא הקובעת את קצב המלאכה.

בתמונה אחרת מנא אמון (המאה ה- 15 לפסה"נ) נראים אנשים שמיים עושי יין. הכתובת המלווה את התמונה מספרת על יין שמתקינים ה"עפר" (העברים?). בכתובת אחרת מדובר על יין "מדרכי חור". השם "דרכי חור" מכוון למחוז ספר בסמוך לארץ גושן. אפשר שהשתקע בתמונה זו זכר לעבודתם של העברים בארץ גושן ובקרבתה.

וכשבאו בני ישראל לצעוק כנגד עבדותם במצרים היתה להם לכך גם אסמכתה חוקית. הם באו למצרים לשבת שם - בתורת גרים, השונים במעמדם מעבדים תכלית שינוי והמשוללים זכות לקנות קרקעות. הרי כה אמרו אחי יוסף לפרעה:

"לגור בארץ באנו" (בראשית מ"ז, ד').

והנה עתה היו מגרים לעבדים: "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך" מכאן התנגדותם של העברים לסבלות מצרים ושבסופם באה הפריצה מבית עבדים ביד רמה שכרוכה היתה במסורת אבות מימי אברהם, יצחק ויעקב בליל שימורים.