מלחמת החרות של מצדה
מחבר: ד"ר שמואל אברמסקי
מחניים, גיליון פ"ז, 1964
תוכן המאמר:
התאבדותם של לוחמי מצדה
"המוות קורא דרור לנשמות"
"אשרי הנופלים בקרב"
השחיטה החלה
ההיסטוריון והסופר
אחרון הקנאים
סיפור המלחמה
מסתרי מצדה
ארמון הורדוס
השריפה הגדולה
כלים, כתובות, שלדים
תקציר: המאמר סוקר את תיאור הקרב במצדה כמו שמופיע בדברי יוסף בן מתתיהו, את רגעי ההתלבטות האחרונים שלפני ההתאבדות ההמוניים, ואת הממצאים הארכיאולוגיים הקיימים במקום.
מילות מפתח: מצדה, הורדוס, התאבדות גיבורי מצדה.
התאבדותם של לוחמי מצדה
לא בלב שלם ולא על נקלה הסכימו לוחמי מצדה לדברי אלעזר בן יאיר, שפנה אליהם בקריאה להמית את עצמם ואת בני ביתם ולגמול איש לרעהו חסד גיבורים.
יוסף בן מתתיהו אומר, כי רכי הלב שביניהם התעוררו לחמול על נשיהם וטפם, דמעות עמדו בעיניהם, אנחות נפלטו מפיותיהם וניכר היה, כי קריאתו של בן יאיר אינה לרוחם. עתה שינה אלעזר, ראש המגינים, מטעם דיבורו. לא בזעקת חרות בא עליהם, ולא רק בבוז לאויב ובקריאה למות גיבורים, כפי שעשה בנאומו הראשון. עתה בא לשדלם בדברי הגיון ובהרהורים פילוסופיים: המוות אינו נורא כלל וכלל, הוא קורא דרור לנשמות, השבות אל בית טוהרתן, ששם שוכנת החירות האמיתית ושם נועדו להן חיי נצח. במיוחד, שזהו רצון האלוהים, שגזר גזירה על היהודים ודורש מהם לשאת את המוות בלב נכון.
"המוות קורא דרור לנשמות"
ואלה מקצת דבריו של אלעזר, שהשמיעם בקול רם באזני המגינים כשהוא מישיר מבטו לעבר המתייפחים:
"מה מאוד נכזבה תוחלתי. אמר אמרתי בלבי, כי אני יוצא למלחמת החירות ואתי אנשים גיבורי חיל, אשר קיבלו עליהם לבחור בחיי כבוד או במוות. והנה לא נבדלתם מכל החשוכים בגבורתכם ובעוז רוחכם ויראים אתם את המוות הזה, הבא לפדותכם מצרות נוראות, תחת אשר היה לכם לקבלו מבלי התמהמה ומבלי חכות לעצתי. הן מאז מן היום אשר הגענו לבינה למדונו חוקי תורתנו, תורת אלוהים, וגם אבות אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגודל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות, כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נווה הטהרה, אשר שם ביתן, לבלי תוספנה עוד לדאבה; וכל עת אשר הן אסורות בגויה הבלה ושבעות רוגז ביחד עמה, הן באמת חשובות כמתות, כי לא יכוון הקשר בין חלק האלוהים ובין החלק הבלה... אולם אחרי אשר תפטר הנשמה מהסבל המושך אותה אל האדמה, הדבק בה, ותגיע אל משכן נחלתה, רק אז תחליף כוח נצחים ותגבר אונים באין מעצור מעברים, ולא תיראה עוד לעיני אדם, כי תהיה כאלוהים... ורק תכונה אחת לה - כי אין כליון שולט בה, והיא סיבת כל התמורות אשר בגוף, וכל אשר תיגע בו הנשמה יחיה ויפרח וכל אשר תרחק ממנו יבלה וימות. כה גדול חלקה בנצח... והשעה היא שעת מנוחה נעימה לנשמות העזובות לנפשן, והן באות בסוד אלוהים, הקרוב אליהן, ומשוטטות בכל וצופות עתידות רבות. ולמה זה נירא מוות תחת אשר אנו אוהבים את המרגעה בעת שנתנו? והלא אוולת היא בלבנו לרדוף אחרי החרות בחיים בעוד עיננו צרה בחרות נצח. והנה עם נלך בדרכים אשר למדנו מאבותינו, עלינו לתת מופת לרבים ולקבל את המוות באהבה". (מלחמת היהודים ז', ח', ז).
אין להעלות על הדעת, שנאום זה, העשוי לפי כללי הגיון של מתכון הלני-רומי, יצא מפיו של ראש הקנאים במצדה בשעת ההכרע האחרונה של המצודה השגיבה. יוסף בן מתתיהו הוא שתלה בדבריו אלה של בן יאיר טעם פילוסופי של השארת הנפש, והוא ששיווה לבוש סגנון למוצא פיו של אלעזר, שקלט אותו על פי השמועה. בכך רצה להעלות, בסתר כוונותיו, את ערכם של מגיני מצדה בעיני קוראיו הנוכרים ולהנציח את זכרם בגינוני ספרות, שהיו להם מהלכים בין הרומיים במאה הראשונה לספירה. הן לא ייתכן, שאמנם נזקק אלעזר לדוגמה מחכמי הודו, כדי להמריץ את אנשיו שעה קודם מותם. פונה אלעזר לנצורים בשעת דחקם ואומר להם, שמן הראוי להם ללמוד מחכמי הודו, שחיי העולם הזה נחשבים בעיניהם לעבודה זרה וכל תכליתם להתיר את הנשמה מבית הכלא של הגוף, שמאמינים הם בלב שלם, שחיי הנשמות הם חיי אמת ונצח. בקול שירה עולים הם על המוקד וכל מאווייהם, - שהנשמה תצא בטהרה מן הגוף.
"אשרי הנופלים בקרב"
לפי טעמי הרטוריקה היוונית מוסיף אלעזר וטוען, שאילו היו החיים בעולם הזה תכלית בפני עצמם ומקור טובה לאדם, אפילו כך לא נותרה להם ברירה למגינים אלא להתמכר למוות בלב נכון. מעתה מבצבצת ועולה מפי הקנאי, הסגור בבין מצוקים, נימה אוטנטית של גיבור מאוכזב, המוכן בשעת ייאוש לזנק כארי מעבר לפרגוד. אמונתו היא, כי זהו רצון האלוהים. אלעזר בא להוכיח בעובדות, שלא מפאת גבורתם הולכים הרומיים ונוצחים את היהודים. לא עמדו להם ליהודים נשקם, מצודותיהם, רוחם האיתנה ולבם העשוי ללא חת:
"כולם כרעו לפני האויבים, כאילו הוכנו לפאר את ניצחונם, ולא להיות לישועה לכל החוסים בהם. ועלינו לאמר: אשרי הנופלים בקרב, כי מתו במלחמתם בעד חירותנו ולא במכרם אותה (לאויבים)".
והולך אלעזר ומונה מיני מיתות משונות, שפקדו את היהודים בזמן המלחמה ברומיים: זרג, שריפה, הלקאה עד למוות, טרף לשיני חיות רעות, אמצעי שעשוע לרומיים. וגרוע מזה מצבם של אלה, שנשארו בחיים ומבקשים את המוות הגואל. עתה בא מנהיג הקנאים בהר מצדה לתאר בפני שומעיו את מצוקתה של ירושלים בירת יהודה. עיר גדולה זו, על חומותיה הבצורות, על רבבות המתנדבים שבה, שהיו ערוכים למלחמה, לא יכלה לעמוד בפני האויב. זו עדות לרצון האלוהים. כיצד אפשר עתה לחיות ולנשום אויר לאחר המפלה הגדולה שפקדה את ירושלים?
כאן מדבר אלעזר באנקת לב של מנהיג מנוצח ובזעקת קרב של גיבור פצוע ללא כל גינוני ספרות מתונים מלאכותיים:
"וכי ישיב אחד ממנו זאת אל לבו - היעצור כוח להביט אל אור השמש, אף אם לא יהיו חייו תלואים לו מנגד? מי האיש אשר מלאו לבו לשנוא את עיר אבותיו, מי האיש רך-הלבב החפץ חיים, אשר לא יתמרמר בלבו, כי עודנו חי כיום הזה? הוי מי יתן מותנו כולנו, טרם ראו עינינו את העיר הקדושה ההיא נהרסה בידי האויבים, ואת ההיכל מחולל וניתץ. והנה שעשעה נפשנו תקווה, הנאה לאנשי חיל, אולי תמצא ידנו לקחת מאויבינו את נקמת ירושלים; ואחרי אשר נכזבה תוחלתנו והשאירה אותנו לבד בצרה גדולה, נמהר לבור לנו מיתה יפה, נרחם על נפשותינו ועל נפשות עוללינו ונשינו בעוד לאל-ידינו לרחם עליהם". (מלחמת היהודים, שם, שם).
השחיטה החלה
אלעזר פונה בנאום אחרון זה לריגושי שומעיו; לא באה קריאתו לעורר זינוק הירואי של אנשי מעלה, אלא להעלות חשבון נפש אצל מגינים נואשים, בשר ודם, שנקלעו לישוב נצור ללא מוצא. אנשי מצדה הסתגרו במצבר, כדי לנקום את נקמת ירושלים - אך תקוותם היתה למפח נפש. זו גזירה מהשמים שאין להימלט ממנה, והברירה היא בין מיתה יפה לבין עבדות, סבל, חרפה ועינויים קשים.
ובסוף דבריו מוצא בן יאיר טעם נוסף למותם, דרך חירות - שמחתו של האויב בשעת ניצחון, שעה שייכנס לתוך מצודה מושפלת וכניעה, ומבוכתו, שעה שלא ימצא בה נפש חיה. וכה דבריו, החותמים את אחד הנאומים הטראגיים ביותר בדברי ימי האנושות:
"ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני חורין נשאר בעזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו ובנינו. ככה ציוו עלינו חוקי תורתנו. על זאת מתחננים אלינו נשינו ובנינו. האלוהים פקד עלינו את הגזירה הזאת, והיא העצה היעוצה על אף הרומאים ועל חמתם. יראים הם, פן ימות אחד ממנו, טרם ילך שבי לפניהם. נמהר נא במעשינו ותחת שמחת השונאים על שברנו, אשר אליה הם נושאים את נפשם, נשאיר להם מבוכה, ותימהון, בראותם את גבורת לבנו".
ההיסטוריון והסופר
נראה, שדברים אלה על תרועת השמחה של הרומי הנוצח, העומד בשערי המצודה, על שחוקו וכעסו, הם שהכריעו את הכף. נפתח להם לקנאי יהודה האחרונים פתח צר, כפתחו של מחט, להינקם, בפתחי קבר, באויב הצוהל, והריהם נשמעים בנפש נדיבה של עקודים מרצון לקריאת מנהיגם. עוד לא כלה אלעזר את דברו, והמגינים כבר החלו לעשות מעשה. רוח גבורה לבשה את הנואשים, ורבים מיהרו להרוג את יקיריהם, כדי לא להישאר בין האחרונים: "ככה גדלה תשוקתם לשחוט את נשיהם, את בניהם ולשלוח יד בנפשם".
יוסף בן מתתיהו השכיל להעלות את סיפורה של מצדה במיתון דין וביראת כבוד, כיאה לעלילה יחידה ומיוחדת זו בתולדות האדם. אין לשכוח, שבן מתתיהו שנא את הקנאים, ואף בפרקו על מצדה לא נמנע מלהטיח כנגדם דברים קשים; אך כשבא לתאר את סופם של מגיני ההר עברה עליו רוח אחרת. כהיסטוריון שרוי היה במצב של תדהמה וביצרי השתאות בפני עלילת הגבורה, וכסופר בעל טעם עמד נרעש ונפעם אל מול גילויי רוח אנוש, בשעת זעם במדבר רחוק, בודד ומהלך אימים. הוא לא הגזים בתיאוריו, לא הריע תרועת גבורה, לא הפליג לרגעי משבר, לא בירר צבעי הבלט, אלא סיפר את סיפורה של המצודה - מחוץ לנאומיו של יאיר - בלשון פשוטה ועצורה ובטביעת עין של סופר. נימה של השתאות הסתפגה ברישומיו. היא המרעיפה חרדת קודש על דיבורו והיא המשווה חן של איפוק ללשונו.
בן מתתיהו ידע גם להציב זיכרון לפקפוקיהם של הנצורים. לא בכדי מזכיר הוא שני נאומים שהשמיע אלעזר. הראשון לא השפיע השפעה מלאה. לאחר שגמר את דבריו, עדיין היו בין האנשים רכי לבב, שלא קמה בהם רוח לשמוע לעצתו. אותה שעה קם לנאום את נאומו האחרון, הסדור לפי כללי הגיון והחותם במאוויי נקם הכמוסים שבלב. הנאום הראשון ריח גבורה מפעמתו: הוא מכוון לגיבורי החיל ול"בעלי הנפש"; משתמעת ממנו ברכה על השעה שעת הגבורה הממשמשת ובאה, ומעיקרו מעלה הוא את רצון האלוהים, שאין מנוס ממנו, את החטא שחטאה יהודה ואת משפט האלוהים.
אלעזר רוצה להדליק ניצוצות גבורה והוא מדבר אל גאוותם של הנצורים. לפני מותם ישחיתו באש את הרכוש ואת המצבר, רק את הצידה ישאירו לרומיים, כדי שידעו שלא מחמת רעב מתו מגיני מצדה - "ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חירותנו אלי קבר".
אין בו בנאום הראשון דבר על המוות עצמו, שהרי למות גיבורים כיוון אלעזר את דעתו. בנאום השני מדבר אלעזר הרבה על אפסות האדם בעולם הזה, על המוות הגואל, על חיי הנצח של הנשמות - וכל כך כדי לשכנע גם את המגינים החרדים, שהמוות אינו נורא, שאין זה הסוף, שאין דרך אחרת ושגזירה היא, שאין ממנה פליטה.
כך העלה בן מתתיהו את חיבוטיהם הקשים של המגינים, ובקווים מעטים אלה העלה את שעת אחריתם למעשה אנושי נואש, תכליתי ומזוכך בזיכוכי חרדה ובפרפורי נפש. ונראה לי, שאלה שבאו לחפות על פקפוקם של אנשי מצדה בשעתם האחרונה נטלו את נשמתה של האפופיאה והפכוה לאגדת גיבורים תמה ושלמה.
שעתם האחרונה של המגינים נשארה צרורה בלב הדורות הבאים מפאת תיאורו של יוסף. דבריו מעטים, כיאה לשעה זו, שאין בכוח אדם להעלות את חרדתה במדויק ובדעה צלולה; אך נשמעים מהם צלילי דיבור שקולים ומרטטים, ללא הפלגי לשון.
אחרון הקנאים
לאחר ששמעו את דברי אלעזר ניגשו למעשה השחיטה, כשרוח הנאום מרחפת עליהם; לרגע נכמרים רחמיהם על אהוביהם, אך תכליתו של מעשה מחזקת את לבבם:
"הם חבקו את נשיהם באהבה רבה ולחצו אל לבם את הילדים ונשקו להם בדמעות על עיניהם בפעם האחרונה, ויחד עם זה השלימו את עצתם, וידיהם כנכריות נחשבו בעיניהם למעשה הזה".
איש לא נרתע מהמעשה, כולם שחטו את בני ביתם; את רכושם העבירו למקום אחד, כדי להעלותו באש; על פי גורל נבחרו עשרה אנשים לשוחטים, שישחטו את כולם.
ועתה -
"וכל אחד השתרע על הארץ ליד אשתו ובניו ההרוגים וחבק אותם בזרועותיו ופשט ברצון את צווארו לשחיטה בידי האנשים אשר מלאו את המעשה הנורא הזה". (מלחמת היהודים ז': ט', א').
תמה המלאכה, עשרת הנותרים הפילו גורל ביניהם. הנלכד בגורל צריך היה להמית את תשעת חבריו, ולבסוף לטרוף את נפשו בכפו. וכשנהרגו התשעה, בדק האחרון את השוכבים על הארץ, אולי נותר אחד בחיים והוא מחכה למיתתו. הדליק המצדאי האחרון אש בכל פינות ארמון המלך, תקע את חרבו בבשרו ונפל שדוד ליד האחרים.
ככה נשחטו אנשי מצדה, נשרף הארמון ונפלה המצודה. שתי נשים וחמישה ילדים, שהיו חבוים בצינורות, נשארו בחיים, והם שסיפרו לרומיים על סופו של המשגב במרומי ההר. תשע מאות וששים נפש הלכו לעקדה באותו יום בהר מצדה, והיה זה בט"ז באייר שנת 73 לספירה.
הרומיים, שהיו אמונים על הופעות צבאיות, למדו להעריך גבורה שבקרב, אפילו היתה זו מעשה ידיו של היריב. הפעם עמדו בארמון המלך שבהר מצדה אפופי דממה, משתאים ונדהמים:
"וכאשר מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למות ולא שוב אחור מהמעשה הגדול הזה". (מלחמת היהודים ז': ט, ב).
סיפור המלחמה
אילולא סיפורו של יוסף בן מתתיהו לא היינו יודעים דבר על מלחמת מצדה. הסופרים הרומיים והמקורות היהודיים לא הציבו זכר לא לתולדות המקום, לא למצור האחרון ולא לסופם של הקנאים.
מימי הורדוס עד למלחמה ברומיים נעלמה מצדה מרישומי ההיסטוריה. עד פרוץ המרד ישב שם חיל מצב רומי. המורדים מיהודה פשטו על ההר, הרגו את הרומיים והציבו בו חיל משמר. בימים ההם הגיעו הקנאים ובראשם מנחם בן יהודה הגלילי למצדה. מנחם פרץ למחסן של הורדוס, חילק נשק לאנשיו וחזר לירושלים כדי להילחם שם ברומיים. ככה היתה מצדה מעוז למרד בימיו הראשונים ומשען לירושלים בסיפוק צרכי ההתמודדות.
וכשנפל מנחם בן יהודה ברחו אנשיו, וביניהם הקנאי הלוהט אלעזר בן יאיר, לראש הצוק שבמדבר יהודה. מצדה נהפכה מרכז לקנאים הקיצוניים, שהיו קרואים סיקריים, ובראשם עמד בן יאיר. הם הטילו שררתם על המדבר, פשטו לישובים ושללו צידה ונשק. בפשיטה אחת לעין גדי הרגו שבע מאות אנשים, לקחו שלל וזרעו הרס. וכך הכינו עצמם למצור הגדול. זמן מה ישב בין קנאי ההר שמעון בר גיורא, ממנהיגי המלחמה בירושלים. מדברי בן מתתיהו משתמע, כאילו ניסה שמעון להשיא את הקנאים שבמצודה לפריצות קרב מעבר לתחומם, אך הם דבקו בהר וראו בו את עיקר מעוזם במלחמה. ממצדה עבר בר גיורא לירושלים ושם התייצב בראש הלוחמים כנגד לגיונות רומי.
וכשנפלה ירושלים עוד הוסיפו שלושה מבצרים דרומיים להתנגד לאויב: מכור שממזרח לים המלח, הירודיון שמדרום מזרח לבית לחם, ומצדה. נראה לי, ששלושת המבצרים האלה, הנזכרים אצל יוסף, לא היו מבודדים. עתה, לאור הגילויים במערות מורבעאת ונחל חבר שבמדבר יהודה, מותר לומר, שהרבה מהלוחמים מצאו מקלט בצוקי המדבר במערותיו והוסיפו להילחם ברומיים, אם בהרג, ואם בפשיטת שוד. אין לתאר את עמידתם של המבצרים הבודדים, ללא עורף של לוחמים בשבילי המדבר.
בשנת 72 נשארה מצדה יחידה במערכה. בראש צבא רומי שמנה כעשרת אלפים איש, עמד פלביוס סילוה. הוא בנה דייק ושפך סוללה מצד מערב; עליה הקימו החיילים הרומיים במת אבני גזית ומשם ירו ממכונות המלחמה שלהם; וכן היו יורים מכלי משחית מתוך מגדל מצופה ברזל, שהקימו מול החומה. באילי ברזל מנגחים היו בחומה, כדרכם של הרומיים, עד שהצליחו לפרוץ בה פרץ. הקנאים לא התמהמהו הרבה והקימו במהירות חומה שניה: שני קירות מקבילים וביניהם רווח ממולא עפר. וכך היו עוצרים את ניגוחם של אילי הברזל, שמחמת הניגוחים היה העפר נעשה מוצק יותר. עתה באו הרומיים באש על אנשי מצדה. הלפידים הבוערים פגעו בחומה שהיתה בנויה רובה מעץ. שלהבת אחזה במצודה והחומה נהרסה. הרומיים לחצו והתקינו עצמם להבקיע לראש ההר, למחרתו של יום. אך אלעזר בן יאיר הקדים את אנשי הלגיון.
שרידי המחנות הרומיים ושיירי הסוללה ששפך המצביא הרומי בצד הגישה המערבית לארמון נותרו כזכר לקרב האחרון על יהודה, שניטש במקום זה, שלוש שנים לאחר חורבן ירושלים. השרידים שעל פני הקרקע מועטים ואין תימה בכך שאוזננו קשובה לכל ממצא ארכיאולוגי, אולי יוסר הלוט מעל מסתרי מצדה.
מסתרי מצדה
הממצאים, שנחשפו במצדה, עד עתה, לא הפיצו אור הרבה על ימיו האחרונים של המבצר. ממצאים חשובים מימי בית חשמונאי ומימי הורדוס יש בהם כדי אישור לתיאוריו של יוסף בן מתתיהו: הנה בריכות האגירה, והנה קטעים מחומת הסוגרים, שהקיפה את כל ההר מסביב, ושבה היה מרחב למחסנים ולחדרי מגורים. שלושים ושבעה מגדלים היו בחומה, ועד היום ניכרים שבעה עשר מהם. מדרום לסוללה הרומית - בית מגורים גדול, שבטעות נחשב בעבר בעיני החוקרים לארמונו של הורדוס; בנין קסרקטין בשביל חיל המצב שבמצודה; בית מלאכה קטן לאבני פסיפס. בקרבת קצהו הצפוני של ההר נחשף בניין מחסנים ולו חמישה אגפים, המשתרעים על שטח של חמישה דונם. החדרים ארוכים וצרים, כיאה למחסנים. הם בנויים בשני טורים וביניהם מסדרון רחב, ונמצאו שם שברים של כדי אחסנה. החדר הדרומי שימש, לפי הסברה, מחסן נשק והחדר הצפוני - מחסן מזון.
ארמון הורדוס
ארמונו של הורדוס, שעליו מדבר בפירוט בן מתתיהו, אותר בקצה הצפוני של ההר. המדרגות היורדות מקצה זה צרות והן נוגעות ממש בעברי תהומות. בקצה הצוק בנה הורדוס את הארמון. שלושה אגפים היו לו: בראש ההר, במדרגה האמצעית ובמדרגה התחתונה. הארמון, שחובר ליחידה אחת, ניצב מחוץ לחומה, שהקיפה את ראש ההר. באגף העליון היה בית מגורים בן תשעה חדרים. בכל החדרים החיצוניים נמצאו רצפות פסיפס משובצות אבנים קטנות בשני צבעים: שחור ולבן. באגף השני הבנוי על המדרגה האמצעית בנויים שני מעגלים, וביניהם לבין קיר הסלע נראית טרסה מרוצפת. משני עבריה היו שני חדרים. אין לדעת, לאיזו תכלית הוקמו המבנים הללו: מקום מקודש בנוסח הלניסטי? פינת נוי לרווחתו של השליט "האדומי" רב השררה?
במדרגה התחתונה נמצאה חצר, המוקפת מכל עבריה אולמות עמודים. חצר כעין זו היתה חלק חשוב בבנייני ארמונות רומיים. המבנה הזה הוא ההדור ביותר בארמון הורדוס. כותרות העמודים עשויות כדוגמת הכותרות הקרויות קורינתיות. העמודים עשויים חוליות, ובין עמוד לעמוד היה מעקה. הידור כזה ואולמות עמודים כאלה לא נמצאו בחפירות הארכיאולוגיות בארץ, וכדוגמתם נחשפו באיטליה.
הבניין שנחשף דומה בפרטיו לתיאורו של בן מתתיהו: אולמי העמודים, העמודים המונוליתיים, הקירות, הרצפות. ואפילו המסילה, החצובה בסלע שעלתה מארמון המלך אל ראש ההר, ושעליה אומר ההיסטוריון, שהיתה נסתרת מעיני אנשים מבחוץ - מצטיירת עתה לעינינו ביתר דיוק. חדר המדרגות העליון שבארמון נחצב בתוך קיר הסלע והיה נסתר מעיני המסתכלים מצד מערב. האנשים העולים במדרגות היו נעלמים מאחורי הסלע וחוזרים ונראים בראש ההר.
אך אל נא נמוד את יוסף בן מתתיהו לפי דקדוקי הסתכלות של סיירים מודרניים. מחברי הסקר הארכיאולוגי של מצדה (הוצאת החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, ירושלים תשי"ז) תולים בו טעויות והפלגי דברים, כיוון שלא ידע לתאר כהלכתו את שביל הנחש. כידוע כותב המחבר כדברים הללו: "העולה בדרך הזאת צריך להתחזק על עמדו באחת מרגליו חליפות, כי המוות נשקף לקראתו, באשר משני עבריו פוערות תהומות עמוקות את פיהן, ולאימת מראיהן לא יעמוד לב איש חייל בקרבו" (מלחמות היהודים, ז: ח', ג'). באים חוקרי מצדה הישראליים וטוענים טענה ניצחת כנגד ההיסטוריון: "אין בשביל זה אף קטע שבו נפערות תהומות משני צדי ההולך". (סקר מצדה, עמ' 62).
מכאן פוסקים הם נחרצות, שיוסף עמד למטה ומשם סקר את שביל הנחש - המתפתל ועולה. הוא לא העז לעלות למעלה ומכאן שורש טעויותיו. אך יוסף בן מתתיהו לא היה גיאוגרף ולא בא למצות דין הילוכם של סיירים מנוסים. מעניינו היה לתאר את רעדי ריגושיו של בשר ודם העולה לראשונה להר שגיב זה ואת חילופי חוויותיו, שעה שהוא מגיח בשביל צר, כשראשו סחרחר, רגליו צמודות למסילה, והוא אחוז מתח: כלום לא יידמה בנפשו, שתהומות נפערות תחתיו מכל עבריו?
והרי לא נקט יוסף דיבור של מורי דרך, המספרים בלשון רפוייה ומגומגמת ממראות עיניהם. סופר מחונן היה ומעיקרו לא בא אלא לפתוח פתח לחדרי לבו של האדם, המטפס ועולה אל מרומי ההר: המוות נשקף לקראתו, תהומות עמוקות פוערות את פיהן, אימה מחרידה את הלב. ועדיין שאלה היא: מיהו המדייק בדיבורו, ולשונו של מי היא "מדעית" יותר: זו של ההיסטוריון-הסופר למוד הדעת, או זו של מורה הדרך המודרני, החובר אבן לאבן ללא כוח חיות? מורה הדרך יראה לעיניים, והסופר-ההיסטוריון יראה ללבב.
השריפה הגדולה
ושאלה היא: מה נותר ממצדה זו שנפלה לפני הרומיים? כאמור, נשארו שרידי הסוללה והמחנות הרומיים שבצלע ההר. וכשאתה עומד במרומי מצדה יש בידך לסקור את המחנות אחד לאחד. שמונה הם במספרם: שניים גדולים וששה קטנים. בתוך המחנות היו קסרקטינים, הם הוצבו על יד נקודות הצוק, והיו מחוברים לדייק שנבנה מסביב למצודה. בשני המחנות הגדולים חנה הלגיון הרומי העשירי ומידת תפוסתו של כל אחד היה עד שלושת אלפים חיילים. באחד המחנות הללו - מחנה 1 - ישב המפקד הרומי פלביוס סילוה, ומכאן קיים את שררתו. במחנות הקטנים חנו גדודי העזר, והישג תכולתם - חמש מאות איש.
לפי מחנה 2, שהשתמר היטב, מסתבר, שמחנות מסוג זה היו למעשה מושבי חיילים. היו שם רחובות, ככרות מסדרים, בתים מיוחדים לפרשים ולחיל רגלים, בתי מפקדים, בית המצביא, טרקלינים, אורוות סוסים, במות, מזבחות, מקדש של נשרי הלגיון, מקדש תצפיות, השוק, הגזברות, בית חולים צבאי, תנורי בישול.
לא השתיירו שיירים לקטע החומה שמול הסוללה; ואין תימה בדבר, שגם מחומת העץ שהוקמה על ידי קנאי מצדה מול הפרצה בחומה לא נשאר זכר. הסימן היחיד שהותיר זיכרון לדורות על מלחמת מצדה הם שרידי השריפה, שאכלה במצודה ביומה האחרון, ואתה מוצא אותות שריפה זו בכל בניין ובניין: סימנים ברורים במגדל ובקטע החומה, שהשתייר עד ימינו, קורות עץ מפוחמות בחדר המדרגות של ארמון הורדוס; פיח ופחמים בבית המגורים הגדול, שהיה שעון אל החומה (בניין מספר 13), שכבה עבה של אפר בבניין המחסנים. וראוי לעניין, שבמחסן הנשק בלבד נמצאו סימני שריפה, ואילו במחסן המזון אין זכר לשריפה, ואנו מעלים על דעתנו את דברי אלעזר בן יאיר, כפי שהם מובאים אצל יוסף: "רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעדה אחרי מותנו, כי לא ספנו ברעב ומחסור" (מלחמות ז: ח', ז').
כלים, כתובות, שלדים
בחפירות, הנערכות עתה במצדה בראשותו של י. ידין, כבר נחשפו מבנים וממצאים, העשויים להפיץ קרן אור כלשהי על מלחמת מצדה. הנה חומת הסוגרים, הנחשפת והולכת, ששימשה מגן לקנאים. מסתבר, ששם היו חדרי מגורים, שבהם ישבו הלוחמים על בני ביתם. כ- 200-150 חדרים יש בחומה, ונמצאו שם שיירי מזון וכלי בית, המשמשים צרכי בריות, אם בזמן שלום ואם בעתות מלחמה: שרידי מחלצות, שברי כדים, נרות, כלי חרס, קטעי אריגים, מלח בישול. אף לא הדירו עצמם אנשי מצדה מדברי הידור, כדרך כל בשר. ראייה לכך, שברי הזכוכית וחפצי קוסמטיקה משנהב, שנמצאו בגרוטאות.
ואין פלא בכך, שהשתמרו שם שיירי נשק; כ- 25 ראשי חצים, מברזל, יותר מ- 40 קשקשי מתכת של שריון, וכנראה שהיה זה לבוש המלחמה של שר צבא גבוה.
גם תעודות כתובות נמצאו כבר במצדה: שמונה אוסטרקונים וקטע של קלף. רק שני אוסטרקונים כתובים יוונית והשאר - בכתב ארמי-עברי, אחת מהן פקודה למשלוח כסף. המדובר הוא בתשלום של "זוזין חמשה מנין". כיוון שנמצאה התעודה במפולת בתוך ארמון הורדוס, סבורים, שנכתבה אמנם בזמן המלחמה כנגד רומי בשנים 73-66 לספירה. על אוסטרקון אחר כתובות שתי מלים: "מעשר כוהן". בשאר האוסטרקונים חרותות מלים בודדות בלבד.
קטע הקלף שנמצא בתוך חדרי החומה נושא עליו שמות ואחד מהם: "(ח)נן בר יהוסף", ואנו נזכרים באוסטרקון, שנמצא כבר בסקר הקודם, ועליו כתובת ארמית עברית, שעניינה שם אדם: "חנני בר שמעון מן שמעה". שמות בודדים בלבד, זכר מועט לתשעה מאות וששים הלוחמים, שירדו לתהום הנשייה, ולא נותר להם שם בדברי בן מתתיהו.
אף המטבעות שנמצאו בחפירות מצדה בשבועות אחרונים עדותם חותכת; האחד - מטבע של אשקלון משנת 67 לספירה והוא נמצא בתוך מפולת הארמון; במפולת השתיירה עדות לשריפה גדולה שאכלה במקום. מכאן אתה למד, שהשריפה היתה לאחר שנת 67, וקרוב לומר בשנת 73, השנה האחרונה למלחמת מצדה. על המטבע השני חרותה הכתובת "שנת שתים לגאלת ציון". לאמור: זהו מטבע ממטבעות המרד משנת 68 לספירה. המטבע נמצא באולם העמודים של המדרגה התחתונה של ארמון הורדוס. ומכאן ראייה, שכבר בשנה זו, עם פרוץ המרד, ישבו במקום קנאי החרות. המטבע השלישי הוא משנת 30 לערך והוא נמנה על סוג המטבעות שטבע פונטיוס פילאטוס; נמצא על המדרגה העליונה שבארמון. ההשערה היא, שהוא שייך היה לאחד מחיילי רומי, שישבו בהר, לפני שנכבשה המצודה בידי הקנאים בשנת 66 לספירה.
ולבסוף - שלדי אדם. כמו במערות בר-כוכבא כן גם כאן נחשפו באחת המערות שבמדרון הדרומי 15 שלדים: גולגלות ביחד עם עצמות אחרות, עטויות בתוך פיסות אריג ובשרידי לבוש אחרים. השלדים נמצאו בעומק של 30 ס"מ מתחת לפני הקרקע, מתחת לעצמות נמצאו עקבות של מגורים - חרצנים וכלי בישול. שרידי הקרמיקה באים ללמד על זמנם של הכלים: שנות 73-66 לספירה, זמן מלחמת החירות כנגד רומי - מהגליל ועד למצדה.
ושאלה היא: כלום עניין לנו בשלדים של קנאי מצדה? האם היו אלה הרומיים שאספו את גופות לוחמי החרות והשליכום למערה זו שבירכתי ההר? אין להשיב לפי שעה על כך בבירור, קודם שנשלמה הבדיקה האנתרופולוגית.
ועדיין מצפים אנו לגילוייה של מצדה; לא זו של בית חשמונאי ושל הורדוס הגדול, השליט רב העצמה, אף לא של לגיונות רומי, אלא מצדה זו של קנאי יהודה, שנחרתה בתולדות האדם כאפופיאה רבת הוד ונאפדת קסמי גבורה, שכה מעט זיכרונות שיירה במגילת ההיסטוריה.