"מדע מאמין"
מחבר: פרופ' ש.ה. ברגמן
מחניים, גיליון ל"ז, 1959
תקציר: המאמר עוסק בהתפתחות המדע במשך השנים ומסביר כיצד נוצרה הסתירה בין המדע לאמונה בעקבות היסודות השונים עליהם נשען כל אחד מהם. מסקנת המחבר היא כי הנכון הוא ה"מדע המאמין" בו הכל תלוי וקשור לאלוקים.
מילות מפתח: מדע; דת ואמונה;
הבעיה של יחס המדע אל האמונה היא, בערך, בעיה חדשה בתולדות המחשבה האנושית. הפילוסופיה ההודית והפילוסופיה היוונית לא הכירה אותה, והאדם המקראי בוודאי שלא הכיר אותה. היא צצה בשלהי ימי הביניים. בזמן העתיק ובתחילת ימי הביניים ראו את האמת של הדברים כנגזרת מאמיתו של האל כשם שנגזרת תולדה מסיבתה. לכן אין אתה יכול לדעת שום אמת בלי להניח אותה כמבוססת באמיתו של האל. רק בשלהי ימי הביניים התחילו לראות את האמת כמבוססת בשכלו של האדם. ובזה התחילה ההבדלה בין האמת האחת, האלוקית, ובין האמיתות הרבות המוגשות על ידי האדם. על ידי כך נשברה האחדות של המחשבה ושל התרבות, כי מאז התחילו להבדיל בין המוסר המוחלט של הדת, המוסר והצדק מזה, ובין המסקנות החדשות לבקרים של המדע התלויות במתודה שלה ומתחדשות ומשתנות אתה. התרבות המושרשת במסורת המוחלטת ומדע נעשו לשני מקורות שונים של האמת, שאחד מהם נובע מאלוקים והשני משכלו של האדם. קודם היה שכלו של האדם "חלק אלוקים ממעל", כעת התפלגו שניהם. ההתפלגות הזאת התפתחה במהירות רבה. תומאס מאקווינו (1225 עד 1274) הדגיש אמנם את ההבדל בין התיאולוגיה והפילוסופיה, בין האמת שבה אנו מאמינים והאמת של האור הטבעי של האדם, אך בין שני מקורות אלה של האמת שוררת הסכמה, ומערכת אחת משלימה את השניה. ואולם אצל אוקאם (מת 1347) אנו מוצאים כבר הפרדה גמורה בין האמת שנתגלתה והאמת הטבעית. לא קיים עוד שום קשר תבוני בין אלוקים, עולם והאדם. זה שאלוקים ירד על האדמה ונעשה לאדם, כמו שמלמדת הנצרות, הוא שרירותי לגמרי. שני התחומים של האמת, האמת של האמונה והאמת של שכלנו מופרדים זה מזה לגמרי. המדע התרוקן מכל תוכן מטפיזי, הוא מבוסס על ההכרה ניסיונית- עובדתית ומוותר על הכרת מהותם של הדברים. קרע זה הולך ורחב והגיע לשיאו בפילוסופיה של קאנט בהבחנתה בין התחום של התופעות, שבהן שולט שכלו של האדם, ובין התחום של התחום של הדברים כשהם לעצמם שאין לשכלו של האדם שום דריסת רגל בהם.
היהדות, אף על פי שאנו מוצאים גם בה פלגים קטנים של תיאוריות על האמת הכפולה, נזהרה בזרמה העיקרי מן הכפילות הזאת. בצדק יכול היה הרמן כהן להדגיש, שהיהדות רואה מצווה בידיעת ה', שכן נאמר "וידעת". ולעתיד נאמר "ולא ילמדו איש את רעהו לאמור דעו את ה'. כי כולם ידעו אותי" (והשווה ת"א פ"ק מ"ב). איזו מין "דעת" תהיה זאת? שאלה זו תעסיקנו כאן.
אותה התפיסה של הידיעה האנושית, אשר התחילה עם הפילוג בין האמונה והמדע, עיצבה את פני התרבות של המערב, ואנו כולנו, ביודעין או בלא יודעין עוצבנו על ידה. ננסה לציין את הקווים המאפיינים את המדע האירופאי הזה:
הקו היסודי של המדע הוא, שהוא מסביר את כל התופעות ואת כל המאורעות בעולם הסברה מלמטה למעלה. המסובך צריך להסתבר על ידי הפשוט, העילאי על ידי הנמוך. הקטגוריה המכריעה של ההסברה המדעית היא הסיבתיות. המסגרת שהמדע מניח כמובנת מתוך עצמה לכל הסבריה, היא זו, שההתפתחות של העולם התחילה עם היסודות הפשוטים ביותר, ואיש המדע משתדל להראות, כיצד נוצרו מתוך היסודות הפשוטים האלה צורות מסובכות יותר וגבוהות יותר, והכל על סמך הסיבתיות. כך שואל המדע, כיצד נוצר מתוך התוהו ובוהו הראשיתי העולם המסודר. קאנט אומר: תנו לי חומר ואני אבנה לכם מתוכו עולם, וכו'.
איש לא יכחיש שבדרך המתודה הזאת הושגו הישגים כבירים. אך השאלה המעסיקה אותנו היא זו, אם הדרך הזאת קרבה אותנו אל המהות של העולם או הרחיקה אותנו ממנה. מכיוון שהמתודה הזאת ביקשה לצעוד מן הפשוט אל המורכב, מן ההכרח היה, שהיא בחרה כקו ומשקולת שלה, כאוריינטאציה שלה, את הדרגות, הפשוטות והנמוכות ביותר של ההוויה, היינו את הגופים הבלתי אורגאניים. הפיזיקה, המדע של גופים אלה, נעשה למדע השולט, והיות והתכונה היסודית של הגופים האלה היא התפשטותם המתמטית, הרי השתלטה המתימטיקה על הפיזיקה (דיקארט) והפיזיקה על המדע כולו. ובזה אנו מגיעים אל קו ההיכר השני של המדע החדש:
ב. הכימות (קואנטיפיקציה) של העולם. הפיזיקה, בראותה את העולם כולו מצד האפשרות של החישוב הכמותי, נאלצת לשים במקום העולם סכימה מלאכותית של העולם שהיא כולה כמותית. היא צריכה אפוא לסלק את האיכותיות כולן. במקום הצבעים היא שמה תנודות האתר וכו'. מתוך נקודת המבט של ההשלטה של המתימטיקה על התופעות בוחרת היא את הבחירה שלה ומגישה לנו פרספקטיבה מסוימת, מופשטת של העולם, אך אין זה העולם עצמו. כל מה שלא ניתן לחישוב משתמט דרך הרשת של הקטיגוריות הפיזיקליות ואיננו מופיע במסקנותיו של המדע כלל. יותר ויותר אנו נוכחים כיום לדעת, באיזו מידה צדק גיתה, כשהעמיד את תורת הצבעים שלו שהדגישה דווקא את הצד האיכותי-חושני של הצבעים, נגד ההסברה של הצבעים על ידי המתודה הכמותית של ניוטון. המדע הכמותי איננו מגיע אל הדברים עצמם. במימרה מפורסמת הראה אדינגטון (והוא היה בעצמו פיזיקאי) על כך, כשאנו מנתחים היטב את המסקנות של המדע הפיזיקלי, אנו מוצאים ביסודם את האדם ולא את הדברים.
למתודה הכמותית הזאת הייתה, מפני דיוקה, השפעה עצומה על יתר המדעים. יספיק כאן להצביע על השלטון של הסטטיסטיקה בתורת המידות, בתורת הנפש, בתורת החברה. וההשפעה הזאת, שהיא לדעתי הרסנית, הולכת ומתחזקת. האידיאל של "הדיוק" מנצח, על חשבון החדירה לעומקם של הדברים. הכימות הוא אמצעי, אשר תחת האמתלא של הדיוק של המדע, מסתיר מפנינו את הממשות עצמה.
ג. קו ההיכר השלישי של המדע או של רוב אנשי המדע הוא חוסר ההבנה לגבי התרבויות הקדמוניות. אמנם החומר שעליו מתבסס המדע כיום, התעודות והשרידים מזמנים קדמונים התרבה והתעצם ללא גבול, והמתודה של החקירה נעשתה לאין ערוך יותר מדויקת מאשר בדורות הקדומים. אולם במה הדברים אמורים? ביסודות החומריים, התעודות וכו' שעל ידם מתבסס המדע. אולם הרוח שיצר את התעודות האלה נעשה לנו יותר ויותר סתום. אנו מסבירים את העבר מנקודת הראות של האדם של היום ולכן אנו מזייפים את העובדות. משווים למשל את הדרגות של ההסכמה המיסטית עם הדרגות של הלימוד כיום; אולם השלבים השונים של הלימוד בתורת הח"ן הכניסו את החניך את ההכרה של החיים האלוקיים ולא היו אפשריים בלי מהפכה פנימית בחניך עצמו. לימודנו כיום מסתפק בהמצאת ידיעות אובייקטיביות לתלמיד ללא כל שאיפה לשינוי בלבו. משל אחר: אנו מסברים את הסיפורים המיתיים על חיי האלים על ידי מאורעות שבטבע ואנו רואים בהם סמלים לחליפות העונה או לשקיעת החמה וזריחתה וכו'. לפי זה מניחים שגם לאדם הקדמון היו החיים האלוקיים שניים לגבי הטבע. זוהי תפיסה מודרנית לגמרי ושוב אנו רואים כאן את השאיפה להסביר את הגבוה יותר על ידי הנמוך יותר. ומי יודע? שמא היו לאדם הקדמון החיים של האלים ראשוניים ויותר קרובים מאשר חיי הטבע? יתכן שאנו הופכים כאן את הסדר על ידי כך שאנו מכניסים קני המידה שלנו אל ההסברה של תעודות העבר. אלה הן הסכנות של האובייקטיביזם החדיש, שמסתמך על התעודות בלי יכולת לחדור אל הרוח אשר מתוכו נוצרו התעודות האלה. הסיפור על דתות קדמוניות או תרבויות של זמנים קדומים הופך אצל רבים מן החוקרים לסיפור הדומה למניה של מוצגים בבית הנכות. האדם של היום הקורא את הסיפורים האלה מרגיש את עליונותו כלפי האדם הקדמון אשר יצר את הפולחנים ואת הדתות האלה. הוא רואה את כל הטקסים כאוסף של אמונות טפלות. רק לאט לאט משתחררים חוקרים בעלי אופקים יותר רחבים מן האמונות הטפלות, שהאדם המודרני תפוס בהן וסוללים את הדרך להבנה אמיתית של העבר.
המדע החדש משתחרר מכל זיקה מטפיזית, עשה את עצמו אוטונומי והשליך עוגן באדם עצמו. על ידי כך מחק ממדים שלמים של ההוויה, הם אינם קיימים עבורו והפכו תחת ידיו בהכרח לאמונה טפלה. החוקר הנוצרי של ימי הביניים חשב מחשבות רציניות ועמוקות על השאלה, כיצד אפשרי, שלפי התורה הנוצרית הופך הלחם והיין בטקס הכנסייתי של המיסה לסובסטאנציה אחרת. לאיש המדע של היום נראית כמובן שאלה כזאת מגוחכת לגמרי. מה הוא הלחם ומה הוא היין, על זה מחליטה האנאליזה הכימית. או כדי להביא משל מן התחום היהודי: אנו קוראים בפרק ל"ז של ספר התניא: "בעשיית המצווה ממשיך האדם גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עו"ז. כל הדברים שנעשית בהם מצווה, כגון קלף התפילין ומזוזה וספר תורה ואתרוג ומעות צדקה, שמקיים בהם מצוות ה' ורצונו, הרי החיות שבהם שהיא מן הקליפה, מתבטלת ונכללת באור א"ס ב"ה המתלבש בהם". ונשאלת השאלה: האם מדובר כאן על אירוע אמיתי? ברוחו של מדע טבע שלנו בוודאי שאין כאן שינוי; באמצעים של מדעי הטבע אין אנו יכולים לאמת את השינוי הזה, ולכן הוא אינו קיים לגבי המדע הזה. אולם, אנו שואלים, האם התמונה הניתנת על הממשות מצד מדעי הטבע, ריאלית היא, או שמא היא הפשטה נוחה המאפשרת לאדם להשתלט על העולם המכני? האם אין האפשרות שעל יד מדע טבע זה תהיה קיימת השקפת עולם יותר רחבה ויותר מקיפה, אשר תאמר: אין אנו חולקים על זכותו של מדע הטבע, להפשיט את העולם לשם צרכיו (להפשיט תרתי משמע) אולם אנו דורשים ממדע אמיתי, מקיף, שהוא ישאיר למצער פתוחה את האפשרות, שאתרוג, אשר עליו נאמרה הברכה, יהיה אחר, משהיה קודם, אע"פ שאין הכימאי יכול למצוא את השינוי באמצעיו. אנו חולקים על זכותו של מדע הטבע לומר, שעובדות, שאותן הוא אינו יכול לאמת באמצעיו, אינן קיימות. היינו, ישנם ממדים אשר בשבילם מדע-הטבע אינו מספיק, מפני שהמדע הזה מחק אותם לשם מטרתו, והמטרה הזאת היא שלטונו של האדם. אנו כולנו התחנכנו על ברכי מדעי הטבע, ולכן קשה לנו לשנות את דרכי המחשבה, הנני רוצה לבחור במשל אחר: ברכת הכוהנים וזכותם המיוחדת של הכוהנים, לשים את ברכתם על ישראל. יש מי שיאמר: הכוהנים של היום אינם כוהנים, יהיה אפילו שמם כהן או כץ. הנני סבור, שאופן חשיבה זה הוא חומרני. אין אנו יכולים אמנם לקבוע את הסגולה של הכהן מול הישראל באמצעי הפיזיולוגיה, אבל אין זו הוכחה. ואנו חייבים תודה לאבותינו על ששמרו על הייחוס ובזה על המסורה. והוא הדין לגבי כל מסורת. המסורות העתיקות שמרו ושומרות על סודות, שאינם קיימים לגבי מדע החומרני, אך למרות זה הם ממשיים אלף פעמים, לפני שהיא נוגעת במסורת מתוך טעמים של השקפה שכלתנית. אמנם יכול לקרות, שאנו נאלצים לקצץ בנטיעות, כשהמסורת מתנגשת עם מצפוננו המוסרי או השכלי, כי בשום פנים אין אנו רשאים לשקר וחובת האמת עולה על כל חובה אחרת.
דברתי על כך, שהמדע החדש מחליף הפשטה עם ממשות. ממדים שלמים נמחקים, מפני שאין אנו יכולים, להכניס אותם לתוך מסגרות או קטיגוריות של המדע הזה.
הנני רוצה כעת, כשם שניסיתי להבהיר את הקווים האופייניים של המדע המכניסטי, להסביר, מה היו צרכים להיות הקווים המאפיינים של גישה מדעית, אשר יהיה בכוחה להחזיר לממשות את זכותה ולהתגבר בזה על הניגוד המדומה בין אמונה ומדע, המבוסס כמו שניסיתי להראות בזה, שהמדע הרגיל שם, במקום העולם, סכימה יותר מדי פשוטה ויותר מדי מופשטת. בתיאור הקווים האופייניים האלה הנני יכול לסמוך על ספר של בוטניקון קתולי גרמני, הנס אנדרי, בשם "ממלכת המשמעות של החיים" אשר הופיע ב- 1952.
אנדרי מביא את המשל הבא של חוט הטלגרף: דרך כל המאורעות בבריאה עובר זרם של החלטות ודחיפות הבאות מלמעלה אלינו, דחיפות אלוקיות. הפילוסוף מסתכל בפנימיותו של הזרם הזה. דומה הזרם הזה של דחיפות מלמעלה לזרם החשמלי שבחוט הטלגרף. אך האמפיריסט רואה רק חוט ולא יותר. כך מנע מעצמו המדע לראות את הפנימיות של פעולות הבריאה המחזיקות את העולם ומחדשות את פניו. שומה עלינו לשוב אל השקפה אשר תשפר לנו לראות את הטבע ככלי-קיבול המקבל את האימפולסים שלו, את דחיפותיו לקראת ההתפתחות הנמשכת והולכת, דחיפות מלמעלה, בדומה לספירת המלכות בעץ עשר הספירות של הקבלה המקבלת את השפע שלה מן הספירות העליונות, והיא הספירה התחתונה, היא בזה סמל נסתר של היקום הגלוי. אנדרי, הבוטניקן, רואה בצורת הגביע שבעולם הצמחים את הדמות הסמלית של זיקת העולם לבריאה הנמשכת.
אמרנו שהמדע של מאות השנים האחרונות מסביר את המאורעות בצורה אופקית בעזרת הקטגוריה של הסיבתיות. המדע המוצע כאן יסביר בכיוון מאונך, מלמעלה למטה. מעל השכבה של החומר, שאותה היו נוטים עד כאן לזהות עם הטבע בכללו, רבודות שכבות יותר גבוהות, הצמח, החי, המדבר, שכבת הרוח ואולי שכבות אחדות של הרוח. אחת מעל השניה, ועולם רוחני זה או עולמות רוחניים אלה מתערבים או מתפרצים מדי פעם בפעם אל העולמות התחתונים וקובעים את הכיוון של האירועים, מבלי שאנו, כל עוד אנו מתחשבים רק בנתונים החומריים ובהסברה סיבתית, היינו יכולים להסביר את השינויים שהתהוו. אנסה להסביר את הנאמר במשלים אחדים:
1. ידוע שתורת הקוונטים מלמדת אותנו, שבתחום המיקרו פיזיקה פוסק הדיוק של החוקים הסיבתיים של הפיזיקה הקלאסית, ובמקום החוק הסיבתי בא המקרה. הפיזיקאים מדברים על כך, שזהו מקרה שאטום אורניום זה דווקא מתפורר ולא אטום אחר. אולם שמא מותר יהיה לומר, שאפשר לדבר על מקרה רק מפני שלקחו בחשבון את השכבה החומרית בלבד ואת החוקים הפיזיקליים? אולי יתכן, שהקביעה הנוספת אשר גרמה לכך, שדווקא אטום זה התפורר, לא באה מתחום החומרי, אלא מתחומים יותר גבוהים, רוחניים, מלמעלה למטה. הפיזיקאי הגרמני פ. יורדן הכניס את האפשרות הזאת של הכרעה מלמעלה אשר פועלת במקום שאין הכרעה פיזיקלית מספיקה ופתח על ידי כך שערים להבנה חדשה של התהוות החי מתוך הדומם.
2. משל שני: אין אנו יודעים מה מהווה את האינדיווידואליות בתחום החי. מה עושה את הזאב לזאב ודווקא לזאב הזה? אריסטו אמר: הצורה. המדע שלנו דחה את תורת הצורות של אריסטו ועשה אותה לצחוק, מכיוון שאין לגלות את הצורה בתחום הנראה ולכן הייתה בעיניו "איכות נסתרת" מגוחכת. הבוטניקן אנדרי חידש כעת את התורה של אריסטו והשתמש בה לשם פתרון שאלות בוטניות, כגון השאלה: מה מהווה את היחידות של הצמח הגורמת לכך שהצמח הפצוע מתחדש בתוך עצמו, ושאלות דומות. הוא עונה על השאלות האלה בהסתמכו על הצורה המכוונת את הצמח מלמעלה.
3. ובמיוחד, וזהו המשל השלישי, הייתה ניתנת האפשרות לפתור בכך את בעיית התהוותו של האדם. מדע הטבע החומרני מכיר רק את התהוותו של האדם על ידי אקט ההולדה של ההורים. אך זו היא שוב הסברה כזאת הרואה רק את חוט הטלגרף ואינה רואה את זרם התקשירים הרוחניים העוברים דרך החוט. האם אין הסברה מתקבלת הרבה יותר על הדעת, כלומר, שבמצב מסוים של התפתחות הולד נכנסת הנשמה מלמעלה אל הגוף שבו בחרה או שאליו היא נמשכת לפי החוק ומשלימה ומשכללת את הגוף בזמן ההריון בהתאם לצרכיה האינדיבידואלים שלה. האני של האדם היה במציאות לפני שנכנס אל הגוף. זו הייתה תורתו של אפלטון, זו היא תורת הדתות, זו היא תורת היהדות. ואילו המדע בשאיפתו להשתחרר מכל סובסטנציה ולהפוך את הכל ליחסים פונקציונליים ללא נושא, הגיע לידי הדרישה האבסורדית של "תורת הנפש ללא נפש". ההנחה שהאני של האדם היה קיים לפני שלבש בשר ודם, מסבירה היטב את מהותו של האני האנושי ושל הביוגרפיה שלו. גיתה ייחס קוים חיצוניים של אופיו, את קומתו, את עליזותו וכו' בחרוז ידוע למורשה מאביו ומאמו, אך בשום פנים לא נעיז לבאר את אישיותו של גיתה מתכונות הוריו.
אלה הם שלושה משלים כדי לבאר ולהדגים מה שכיניתי בשם הסברה בכיוון מאונך מלמעלה למטה ועוד:
4.את ההתפתחות עלי אדמות החל מן הדומם ועד המדבר אי אפשר לבאר ולהבין באמצעים חומריים בלבד. תורת-התפתחות חומרית גרידא, כמו שניסתה המאה הי"ט לבנות אותה אינה אפשרית. ההתפתחות היא בריאה נמשכת, מאינפסטציה, גילוי נמשך והולך, אשר מקפיץ מדי פעם בפעם את הבריאה שכבר התגלתה קדימה. בריאה והתפתחות שייכות יחד. אין אנו רשאים להסתפק בבריאה חד-פעמית שקדמה לעולם, אלא העולם בהתפתחותו הנמשכת היא בריאה נמשכת, המתחדשת בכל יום ויום מעשה בראשית. מה שאמרנו זה עתה על התהוותו של האדם, שברגע מסוים של התפתחות הולד יורדת הנשמה מלמעלה אל הגוף, את זה אנו חייבים להרחיב: ההתפתחות מכינה את הקרקע כביכול לכך שברגע מסוים, בסטאדיום מסוים שכבר הושג, תוכל להינתן דחיפה חדשה מלמעלה לקראת הישגים יותר עילאיים. כל עליה בדרגת ההתפתחות מותנית על ידי נחיתה מתאימה מלמעלה: על זה העיר בזמננו הייחוד ההודי שרי אורובינדו ועשה תורה זו של הזיקה ההודית של עליה מלמטה ונחיתה מלמעלה עניין להתפתחות המיסטית של האדם. על ידי החינוך המיסטי פותח האדם את עצמו למעלה, כדי שתתבצע משם הנחיתה למטה.
הנני מסכם את הנאמר: במקום המתודה של המדע המכניסטי אשר מסבירה את הדברים מלמטה למעלה, מן הפשוט אל המורכב, צריכה לבוא - מבלי שנעזוב כליל את המתודה הראשונה, שאיש לא יחלוק על תועלתה המוגבלת - כמתודה הראשונית ההסברה מלמעלה למטה. הייתי חפץ להביא כאן עוד פעם את דבריו של הביולוג [הנודע] הצ'כי עמנואל ראדל, [אשר כתב זמן מועט לפני מותו וידוי שאותו הוא קרא בשם "נחמה מתוך הפילוסופיה", אשר בו הוא כתב]: "אני מנער את חצני מן התורה הביולוגית החדישה, מכיוון שהיא עוסקת רק בחומר; מסביבה שורר החושך. הנני חוזר אל המתודה של הזמן העתיק ושל ימי הביניים, כשאני רוצה להבין את היצורים החיים, הנני מבאר לעצמי את הצפרדע לפי הדמות של בעלי החוליות, את הקוף לפי המין של האדם ואת האדם כצלמו של אלוקים".
ניסיתי לתאר נקודות אחדות של המתודה של מדע, שאותו הייתי רוצה לכנות בשם מדע מאמין. ישנן נקודות רבות וחשובות, שאני רוצה לרמוז עליהן רק בקיצור: אם העולם הוא הבריאה או המניפסטציה של אלוקים, אזי תלוי הכל בכל וקשור הכל עם הכל דרך אלוקים. אזי דומה העולם לשלשלת כמו שהתבטא ברקלי בספרו "סיריס" ז"א השלשלת. הכל קשור עם הכל. ומכאן נוכל להבין למשל חוק כה מפתיע, כמו החוק של החד-זמניות שאותו קבע יונג והביא משלים מפתיעים ביותר מתוך הניסיון: דברים שאין ביניהם שום שותפות אחרת אלא זו שהם חלים בעת ובעונה אחת מראים התאמה ודמויות, שהיא לפעמים מפתיעה. מדע הטבע המקובל אינו יכול להבין תופעות כאלה. אך אנו יכולים לזכור, שהעולם כולו הוא בריאה אחת, ושכל הדברים, באשר הם ברואים, אומרים שלום זה לזה (כמו שמתבטא הבוטניקן אנדרי). ומכאן נוכל להבין גם את התופעות שאותן אישרה הפרה-פסיכולוגיה בחקירות מדוקדקות בשנים האחרונות, כגון הטלפתיה, הטליקניזה, חלומות בעלי משמעות ואזהרה, את ניחוש העתיד, את הפסיכומטריה וכו'. האפשרויות החדשות האלה, שאותן מראה הפרה- פסיכולוגיה, דורשות בתוקף עמדה חדה, מהפכה במתודות של המדע. מה יעשה - כדי להביא רק משל אחד - המדע של היום עם התופעות של הפסיכומטריה, אשר לפיה עצם פיזי שהאדם נושא אתו, כגון שעון, קולט כביכול לתוכו את הביוגראפיה של האדם הנושא אותו, באופן שאדם רגיש אחר עלול בעזרת העצם הזה לנחש את ביוגראפיה של אותו האדם. וכאן המקום לומר מילה על המשמעות המאגית או הדתית של רליקביות: המדע השכלתני חושב שסילק רליקביה כזאת על ידי כך שהראה שאינה אמיתי מבחינה היסטורית. אך לזה מעיר ציגלר בספרו "מסורת" (עמוד 150): לא איכפת מנין בא אותו תשמיש קדושה. הוא נעשה אמיתי על ידי כך שקלט לתוכו במשך הזמן את הגלים הרוחניים של התפילות והכוונות שניתנו לו, קלט אותן וחוזר וקורן אותן באיזה אופן שהוא. מה יעשה המדע שלנו עם עובדות כאלה?
וכאן צריך להזכיר את התופעות של האינסטינקט, שלגביהן המדע שלנו הוא חסר ישע לגמרי. ואין כאן רק החכמה הבלתי מובנת לנו המתגלה באינסטינקט של חיה אחת. יתרה מזה: ידועים מקרים שבהם צמח וחיה משתפים פעולה, שבהם לוקח למשל הצמח עליו את התפקידים האימהיים לגבי צאצאי חרק, על ידי כך שהחרק-האם משחרר על ידי חומרים מגרים שאותם הוא מכניס לחיה, אפשרויות מסוימות שהיו עד אז טמונות בצמח הזה. כיצד נחפוץ להסביר את השיתוף הזה בין הצמח והחיה, אם לא מתוך עיקרון משותף הנמצא מעל לצמח והחיה?
ארכו הדברים ולא יכלתי לנגוע אלא בקצהו של העניין שעליו היה עלי לדבר. בסוף דברי הייתי חפץ לנגוע רק בטענה נוקבת שאפשר לטעון נגד כל דברי. יאמרו ויטענו: האם אפשר לו לאדם לבאר את הדברים מלמעלה למטה, האם יש בכלל בידו של האדם להתרומם לאותם העולמות העליונים של הצורות, אשר לפי דבריך יורדות למטה ומעצבות את פני הטבע וההיסטוריה? שמא הסתפק האדם באותה ההסברה האופקית, הסיבתית-מכנית, שאתה ביקרת, מפני שאינו יכול להתרומם מעל העולם המכני המתגלה לחושיו? האם ישנם אמצעים להתעלות לאותן השכבות של היש שאינן מתנהלות דרך החושים, אפילו אם ישנן?! על זה יש לענות: אמצעים כאלה של ההתעלות הנפשית קיימים. אסכולות פילוסופיות כמו הפיתאגוראים והאפלטונים החדשים לימדו את חניכיהם להתעלות ולהתקדם, ובהודו הרי כל פילוסוף בתיאוריה הוא יחד עם זה יוגין גדול במעשה. יתר על כן: זהו תפקידה של הפילוסופיה, האמנות והדת, להראות לאדם את הדרך לאותה עליה שעליה דיברתי. אשר לאמנות הרי הראה פילוסוף כופר כביכול כמו שופנהואר שהאמנות היא השער אל העולם של האידיאות. בזמן האחרון הצביע ציגלר בספרו "מסורת" על החשיבות הגורלית של האמנות לאדם המודרני אשר נעשה קורבן לטכניקה התועלתית ואשר האומנות יכולה להצילו מן הכיליון המאיים עליו על ידי כך שהיא מעבירה חלק מן הכוח הנפשי שלו מעולם העשייה התועלתית אל הדמיון והיצירה החופשית.
הדת במה שהיא מלמדת אותנו על מצוות, על התורה בכתב ובעל פה, על הערך של הלימוד לשמו, על הצום, וקודם כל על עיון התפילה, היא אוצר בלום של דרכים ומתודות, כדי להגיע לאותה המהפכה הפנימית של האדם, שהיא תנאי למדע של העתיד שעליו דיברנו. ואשר לשיתוף הפעולה בין הפילוסופיה ובין הדת, שבה מסתכמים כל הדברים שנאמרו כאן, הרי יצר אצלנו הרב קוק ז"ל את המונח ואת המושג של חכמת הקודש וכה דבריו: "דרך חכמת הקודש היא: איחוד הנסתר והנגלה, הכללות והפרטות, מדע הקודש והחול, כיסוד ומעבר לאור הרזים, וקשב הייחודים, המתגלים בתחיית הקודש בארץ הקודש".
לא יהיה מיותר לסיים דברים אלה באזהרה. "המדע המאמין" נתון לסכנות גדולות, והגדולה בהן הסכנה, שההסתמכות על "התערבות מלמעלה" תיהפך ל"מקלט הבורות", כמו שאמר שפינוזה, היינו שההסתמכות על ההתערבות מלמעלה תבוא במקום ההסברה. לא לזה התכוונתי. אסור לו למדע המאמין לוותר על אותה הרוח של הספקנות הפורייה ושל הביקורת הקפדנית, שהיא ההישג הגדול והמורשה החשובה של המדע החדש.
עניין חנוכה, הנה קבעו הנס בנרות, מה שאין כן בשאר נסים. בפסח ביציאת מצרים תאכלו מצות, בפורים ימי משתה ושמחה כנגד הגלות שהיה גם כן גופנו במצרים בחומר ובלבנים ובימי המן בקש להשמיד וכו' ושללם לבוז.
מה שאין כן בחנוכה שהיו ישראל שרויים על אדמתם ולא גלו מארצם רק גלות התורה להשכיחם תורתך ולהעבירם חוקי רצונך, לפיכך קבעו בנרות על שם הפסוק (משלי י' כ"ג) "כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר".
(ר' שניאור זלמן מלאדי).