הלוך הלכו העצים...
מחבר: יהודה אליצור
מחניים, גיליון מ"ב, 1960
תקציר: המאמר עוסק במשל יותם ומסביר כיצד משקף משל יותם את דעתם של קדמוננו בתקופת השופטים על חברה ומשטר.
מילות מפתח: משל יותם; שופטים; עצים;
הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך.
ויאמרו לזית: מלכה עלינו!
ויאמר להם הזית: החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלקים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?
ויאמרו העצים לתאנה: לכי את מלכי עלינו!
ותאמר להם התאנה: החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים?
ויאמרו העצים לגפן: לכי את מלכי עלינו!
ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?
ויאמרו כל העצים אל האטד: לך אתה מלך עלינו!
ויאמר האטד אל העצים: אם באמת אתם משחים אותי למלך עליכם באו חסו בצילי ואם אין תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון (שופטים ט' 15-8).
משל חמודות קדמון זה טבוע כולו בחותם תקופת הנעורים של ישראל בארצו. הדברים יצאו מפי יותם בן ירובעל כדי להוכיח את בעלי שכם אשר הרגו את כל אחי יותם והמליכו עליהם את הפחות שבהם, בן אשתו של ירובעל, אבימלך.
בעלי שכם לא למדו את הלקח של המשל עד בוא עת פקודתם. אולם כל הדורות אחריהם ועד היום הזה, עשויים ללמוד הרבה ממשל עתיק זה המגלה מה היתה דעתם של קדמונינו בתקופת השופטים על עם ואדם, על חברה ומשטר. חשיבות יתרה נודעת למשל שכן שיחת אילנות שיחתו והוא מציג לנגד עינינו תמונה חיה של נוף ארץ ישראל ומציאותה בימים ההם, ימי שפוט השופטים.
שלושה סוגים של עצים מתאר המשל. הראשון והחשוב בעיני יותם ובעיני המון בית ישראל בימים ההם הוא סוג עצי המאכל המיוחסים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
הגפן, התאנה והזית היו יקרים וחביבים ביותר בעיני אבותינו. מלבד תבואת השדה היה עיקר מאכלם ואף מעדניהם מפרי שלושת האילנות הללו: התירוש, היצהר, ודבש התאנים. לא פסקו מעל שולחנם פת, שמן, צמוקים ודבלים ויין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
כבר בימי קדם נשתבחה ארץ ישראל באילנות אלה. מגילות מצריות עתיקות מספרות על דבר ייבוא של פרי גפן ותאנה מארץ ישראל למצרים, ולא עוד, אלא שהמצרים למדו את השם העברי "כרם" והיו קוראים במצרית "כרמו" למטע גפנים.
אין פלא כי הגפן והתאנה היו בעיני אבותינו לסמל של ברכת הארץ ושלוותה. "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע" (מ"א ה' 5) והנביאים המשילו את בית ישראל לגפן (ישעיה ה' 7-1, יחזקאל י"ז 8-9 ועוד).
והוא הדין לזית. "ארץ זית שמן" (דברים ח' 8) הוא כנוי של ברכה לארץ ישראל ולא מצא הכתוב תמונה נאה לתיאור של משפחה ישראלית מאושרת ומבורכת, אלא "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך. הנה כי כן יברך גבר ירא ה' (תהלים קכ"ח 4-3) ואף ישראל בשלוותם ובברכתם נמשלו ל"זית רענן יפה פרי תאר" (ירמיהו י"א 16).
הזית התאנה והגפן שאין לבם הולך אחרי שררה ותעתועים הם בעיני יותם סמל האנשים הישרים והחרוצים בישראל, סמל בני החיל המוציאים לחם מן הארץ ואוכלים יגיע כפיהם. האיכר היושב על אדמתו ועובד אחוזת אבותיו ומורישה לבניו אחריו הוא האידיאל הרצוי בעיני ה' ואנשים.
כשם שגדעון, שמלאך ה' נראה אליו בהיותו "חובט חטים בגת" (שופטים ו' 11) וקרא לו "גבור החיל" - לא רצה למלוך על ישראל (שופטים ח' 23) - כך אין הזית התאנה והגפן מוכנים לחדול מהניב פירותיהם וללכת "לנוע" על העצים.
ומה ענין "נוע" אצל מלוכה על העצים? נאמר בישעיה ז' 2:
ויגד לבית דוד לאמר: נחה ארם על אפרים וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער מפני רוח.
אמור מעתה, דרכם של עצי יער לנוע ברוח, הדבר המציין את אילנות הסרק הוא הרעש והמהומה של ענפיהם ברוח. אין זה לדעת האיכר הישראלי, אלא רעש והמיה שהם אולי ערבים לאוזן של עובר אורח שנטה לנום בצל היער, אך ברכה, תועלת של קיימא אין בזה.
מעין זה אמרו חכמים:
אמרו לאילני מאכל: למה אין קולכם הולך?
אמרו להם: אין אנו צריכין. פירותינו מעידין עלינו.
אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך?
אמרו להם הלוואי נשמיע קולנו ונראה (בראשית רבה ט"ז).
ירושה וישיבה בארץ הבחירה ועבודת אדמתה היא העיקר בעיני גדעון וביתו וכל שכמותם ואילו רדיפת כבוד ושררה ועסקנות אינן אלא מעשי סרק, תנועת עצי יער ברוח.
ומכאן לסוג השני של העצים. בעלי שכם נמשלו לארזי הלבנון. הללו ודאי אילנות פאר הם שלא נבראו אלא לנוי ולהדר, ברם פירות אין הם מצמיחים. אין הללו משביעים אלא את העין ואילו לב המסתכל בהם נשאר ריק ורעב כשהיה.
בעלי שכם יושבי עיר הוללים ופוחזים (שופטים ט' 27) נושאים נפשם להקמת מלוכה. הם מתפארים בזיקתם לתרבות כנען (שם 28). הם צוברים כספם בבית בעל ברית (שם 4). אין דרכם דרך ישראל. הם יושבים בעיר נאה, עתיקה, אוכלים ושותים ושמחים והריהם להוטים אחרי השררה. לפיכך נמשלו לעצי יער, לארזי הלבנון אשר תואר להם והדר להם אך פירות אין הם מניבים לשמח אלקים ואנשים.
ולמה נמשלו אותם קלי עולם לארזי הלבנון ההדורים שבעצי היער? להבדיל ביניהם לבין הקל שבקלים, אבימלך, שנמשל לאטד.
משובחים שבאילנות עצי המאכל הנחמדים למראה ופירותיהם טובים למאכל. פחותים מהם עצי היער שאינם מצמיחים פירות מאכל. אך בכל זאת נאים הם למראה, צילם ערב והמייתם נשמעת למרחוק. גרועים מכולם השיחים הדוקרניים, האטד וחבריו. הללו אין בהם ברכה כלל, לא פירות של ממש, לא קומה ולא נוי ולא צל. ולא עוד אלא שמרובה סכנתם, ופגיעתם רעה, שכן דרכו של האטד וחבריו השיחים הקוצניים, שהם מתייבשים בקיץ, עליהם מידלדלים וקוציהם החדים מזדקרים. כל הקרב אליהם נפצע ונשרט ואחרון אחרון קשה, כל ניצוץ נאחז בהם ומתלקח בענפיהם היבשים בימי השרב. אוי לו ליער או לכרם שאטדים צומחים בסמוך להם. האש היוצאת מאטד יחיד יכולה לכלות יער גדול ולהפוך בימות החמה הלוהטים כרמי גפן וזית לאודים עשנים המתפלשים באפר.
בכגון זה הזהירה תורה: כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כ"ב 5).
אפילו בעלי שכם הפוחזים נכבדים הם וגדולים הרבה מכדי להמליך עליהם בן בליעל ריק כאבימלך. כשם שאין לאטד צל, כך אין אבימלך יכול לפרוש כנפי שלטונו על אנשי שכם. היוכלו ארזי הלבנון לחסות בצלו (שאיננו) של האטד הננס? ברם אם לחסות בצלו לא יוכלו, להישרף בשלהבתו יכול יוכלו, כמו שיקרה לכל מטע וחורש שבעליו לא השכיל לבער את האטדים והקוצים הסמוכים לו.
הנה כי כן משקף משל יותם את נופה של ארץ ישראל בימי קדם לרבות נופה האנושי - הישראלי. איכרי ישראל שוקדים בעת ההיא למלא את הארץ תנובה. הגפן, התאנה והזית נותנים פריים. אך חבלים גדולים בהם מכוסים עדיין יערות כגון חלק ניכר של הר אפרים, הכרמל וחבלים בגלעד. המתנחלים הישראלים כורתים במשך הדורות חלק מן היערות ובמקומם הם נוטעים כרמי גפן וזית כאשר יעצם בשעתו יהושע בן נון: "אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם" (יהושע י"ז 15). הם שוקדים על עבודתם, מטפחים את מטעיהם ומגינים עליהם מפני אויבים ומזיקים. עובד האדמה יודע היטב כי אחד האויבים המסוכנים של מטעיו היקרים הוא האש האוכלה וכי על כן חייב הוא לבדוק היטב שלא יהיו בימות החמה שיחים קוצניים בסמוך לאילנות.
באותם הימים של משטר פטריארכלי חופשי היו הערכים הנעלים בעיני שבטי ישראל ירושה וישיבה בארץ האבות וחרות מעול עריצים. אחרי התקופה הארוכה של שעבוד מצרים היו ישראל מקנאים לחרותם עד כדי הגזמה של "איש הישר בעיניו יעשה" ואנשי שררה לא היו חביבים עליהם. מכאן יחסם העוין למלוכה.
מאידך ניתנה בהם אותותיה הצפייה של מאות בשנים לרשת את הארץ ולהיאחז בה. משזכו, דבקו באדמת ארץ האבות ולא היה בעיניהם דבר חשוב ונכבד מלשבת תחת גפן ותחת תאנה.
נאה לתקופת השופטים ולמשטרה הפטריארכלי גם הדעה כי האטד אינו אלא אטד ואין ארזי הלבנון יכולים לחסות בצלו אלא רק להכוות בגחלתו - היינו כי נאה השררה וההנהגה למכובדים ולזקנים שקנו חכמה וניסיון חיים והם מתכוונים לטובת הציבור. ואילו רודף כבוד, וקופץ בראש אינו עשוי "לגדול עם תפקידו" אלא רק להנמיך קומתם של הסרים למשמעתו ולהמיט עליהם אסון. המשל מגנה ולא רק את אבימלך הרודף שררה כי אם גם את בעלי שכם הנושאים בעיקר האחריות, באשר מסרו את השררה בידיו. ניכרת בין השיטין של המשל והפרשה סלידה מפני שלטון עריצים הרפתקנית הפכפכת ומפני זעזועים וקפיצות אותן מסמלות אישיותו של אבימלך, שכל אורחותיו זרים לחברה הישראלית הבנויה על רציפות, ישוב הדעת, כבוד הזקנים, משטר חופשי ומסורת אבות.