קידוש והבדלה

נדפס ללא הערות

מחבר: ד"ר דניאל גולדשמידט

מחניים פ"ה-פ"ו, 1964

תוכן המאמר:
סדר ליל שבת בתקופת התנאים הקדומה
סדר הקידוש בזמן הקדום
בתקופת האמוראים
הקידוש בבית הכנסת
נוסח הקידוש
הבדלה

תקציר: המאמר עוסק בשינויים שעברו הקידוש וההבדלה במשך השנים עד שהתגבשה צורתם הסופית.

מילות מפתח: קידוש, הבדלה, קידוש בבית הכנסת, תפילת ליל שבת.

 מי איננו יודע את סדרי השבת בבית יהודי? 

כשחוזרים מבית הכנסת אחרי גמר תפילת ערבית, היינו ק"ש וברכותיה, העמידה בת שבע ברכות ובמרכזה קדושת היום, ונוסף לזה איזה מין חזרת הש"ץ בצורת ברכה מעין שבע. לפני סעודת שבת, מקדשין על היין, ובחוסר יין על הפת.

הקידוש עצמו מורכב הוא משתי ברכות, הברכה שעל היין והברכה שעל היום, והשניה היא די ארוכה ומסובכת במבנה, אף שחתימתה פשוטה היא וברורה. כמו כן, במוצאי השבת, אחרי גמר תפילת ערבית (הכוללת הפעם את העמידה בת י"ח ברכות, עם ההבדלה ברביעית) מסדרין טכס חגיגי לסימון סוף השבת: מבדילין על הכוס, וטכס ההבדלה הוא הרכב של ארבע ברכות, על היין ועל בשמים ועל הנר וברכת ההבדלה עצמה. כל זה קיים אלפי שנים, ואין איש תמה על זה.

סדר ליל שבת בתקופת התנאים הקדומה

ברם, מי שקורא את המקורות העתיקים בעיון, ימצא, אולי להפתעתו, שהסדר המתואר לא תמיד הוא קיים. על כל פנים בתקופת התנאים הקדומה ודאי היה שונה ממה שאנו רגילים  בו מכמה בחינות. ראשית, קדושת היום כפולה, בתפילה ובסעודה, בזמן הקדום לא היתה. אין אנו שומעים כלום על נוהג תפילת ערבית בציבור בתקופה זו. זמן רב תפילת ערבית היתה נחשבת כרשות, ורק במשך הזמן נהייתה לכעין חובה. ואף כשנקבעה לחובה, לא הגיעה (עד היום) להכרה כללית דומה לשאר התפילות, ובשום תקופה לא העמידו ש"ץ שיעבור לפני התיבה להוציא את שאינו בקי ידי חובת תפילת ערבית. ובזה לא היה מקום לקדושת היום (או לקידוש היום) בתפילה, אלא קידוש היום נקבע על היין, היינו בסעודה בבית.

קידוש היום על היין היה נוהג קבוע - ומתאים לארץ בה יין מצוי - שנשאר מאות שנים, למרות דעות שונות, בתוקף, והקשר שבין הקידוש לסעודה לא זז מהכרת בעלי ההלכה. מצוות הקידוש על היין נדרשה בתורה שבעל פה מתוך דברי התורה:

  מכילתא יתרו, מס' שבחדש, פרשה ו':  

 "זכור... לקדשו. לקדשו בברכה. מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו. אין לי אלא קדושה ליום. קדושה ללילה מנין, ת"ל ושמרתם את השבת..." 

פסחים דף ק"ו א':  

 "ת"ר זכור את יום השבת לקדשו. זוכרהו על היין... זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה. ביום מנין, ת"ל זכור את יום השבת". 

ונראה בעליל שהשתדלו בעלי המדרש למצוא אסמכתא בקרא לנוהג קדום (ולא להוציא הלכה חדשה מהדרשה), שהרי אין בפסוק המובא שום רמז ליין ולכוס ואף לא לכניסת השבת.  

אין אנו יודעים גם כן, איזוהי הברכה שנקבעה על הכוס לקידוש היום. בזמן הקדום טופס הברכה מסתמא היה די קצר ושקוף. ייתכן שכמה צורות היו בשימוש. מה שנמסר לנו ע"י ר' אליעזר ב"ר צדוק, בשם אביו (תוספתא ברכות ג' ז') "ברוך אשר קידש את יום השבת" בלי חתימה (היינו ברכה קצרה), נותן דוגמא לברכה שכזו.

סדר הקידוש בזמן הקדום כיצד היה סדר הקידוש בזמן הקדום?

זה נראה בשתי ברייתות שהגיעו לידינו:

פסחים דף ק"ב א':

"ת"ר בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום, ושני אומר עליו ברכת המזון. דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך. גמרו, כוס ראשון אומר עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קדושת היום".

  פסחים דף ק' א' = תוספתא ה' ב:  

"מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ור' יהודה ור' יוסי מסובין בעכו וקדש עליהן היום. אמר לו ר' שמעון בן גמליאל לר' יוסי, ברבי, רצונך נפסיק לשבת, אמר לו. בכל יום אתה מחבב דברי בפני יהודה, ועכשיו אתה מחבב דברי יהודה בפני. הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. אמר לו, אם כן לא נפסיק, שמא תיקבע הלכה לדורות. אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי".

תוך מקורות אלה יוצא בבירור שהתחילו לאכול בעוד יום והמשיכו בסעודה עד שתחשך. האצילים נהגו לאכול את סעודתם ברגיל בתשע שעות, אחרים בשעה מאוחרת יותר, אבל בלילי שבתות איחרו כולם וסעדו לפנות ערב. בהמשך הסעודה נהגו להביא יין, והיתה פלוגתא בין התנאים, אם המסובין צריכין להפסיק את הסעודה בכניסת השבת ולקדש על היין – כך דעתו של ר' יהודה - או אם יש לגמור את הסעודה, לברך ברכת המזון ולצרף את הקידוש לברכת המזון, כדעת ר' יוסי. ונקבעה ההלכה, בהסכמת רבן גמליאל, כדברי ר' יוסי.

למעשה נקבע כנראה בהלכה זו רק מה שהיה נוהג דורי דורות. ואם נלך לפי שיטה זו, שמא יש להבין את הפלוגתא (העתיקה יותר) שבין בית שמאי לבית הלל (ברכות דף נ"א ב') בדרך זו: בית שמאי אומרים, מברכין על היום ואח"כ מברכין על היין (של כוס ברכת המזון?), (לפי הנימוקים הניתנים לזה בברייתא (שם) שהיום גורם ליין שיבוא, וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא) ובית הילל אומרים, מברך על היין ואח"כ מברך על היום (שהיין גורם לקדושה שתיאמר)". במשנה מדובר על מצות הקידוש כעל דבר ידוע (כשם שמדברים על חובת קריאת שמע כעל דבר ידוע). אבל על מקומו בסעודה אין אנו לומדים ממנה, ומתוך המקורות שהבאנו נראה שבזמן הקדום הקידוש לא נאמר בתחילת הסעודה אלא בסופה.

על העברת הקידוש לתחילת הסעודה שומעים אנו רק בלילי פסח. כידוע היה סדר ליל פסח שונה מכמה בחינות מהסדר הרגיל. בניגוד להלכה הרווחת 'אוכל והולך עד שתחשך' נקבעה הלכה מיוחדת לערבי פסחים: ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, ומאחר שכבר קדש היום בתחילת הסעודה, נקבע כוס ראשון של ד' הכוסות לקידוש היום. 

בתקופת האמוראים

 בתקופת האמוראים, לכל הפחות בבבל, כבר נשתנתה התמונה. במשך הזמן סודרה תפילת ערבית בציבור (כנראה בבבל קודם א"י), באופן שהמתפללים חזרו מבית הכנסת רק משכבר קדש היום, ועוד, היין בבבל לא היה משקה מצוי כמו בא"י, וודאי רבים לא יכלו לקיים מצוה זו, לקדש על היין, בביתם. מפני זה נקבע קידוש על היין בבית הכנסת, והש"ץ קידש כדי להוציא את הרבים ידי חובתן. ורק במקומות שאפילו לצורכי בית הכנסת לא היה יין לרשותם, ויתרו גם על קידוש זה ואמרו במקומו ברכה אחת מעין שבע להכרזת קדושת השבת ברבים.

גם בארץ ישראל סודרה במשך הזמן תפילה בציבור בליל שבת, אבל שם קידוש בביהכ"נ לא היה נהוג - וגם לא היה צורך בכך - אלא אחרי העמידה הוכרזה קדושת היום בפומבי על ידי אמירת ברכה מעין שבע בנוסח "מגן אבות בדברו". וזהו מקור ברכה זו החורגת מהמסגרת הרגילה, שנראית להיות כעין 'חזרת הש"ץ' לעמידה, אבל לא נקבעה לשם הוצאת הרבים ידי חובת התפילה (שלא היתה חובה עליהם) אלא לשם הכרזת קדושת היום ברבים או - בבבל במקום שאין יין - למלא את מקום הקידוש. אף שנתנו לה בזמן מאוחר יותר משמעות אחרת, כאילו נתקנה כדי להשהות את הציבור בבית הכנסת לטובת המאחרים שלא יהיו בסכנה מפני המזיקין.

תפילה זו נתקבלה אחר כך בבבל גם במקומות שיין היה מצוי בהם, והיא נמצאת כידוע עד היום בסידורי התפילות של כל העדות.

מאידך גיסא החזיקו עמודי ההלכה גם בתקופת התלמוד בעקרון 'אין קידוש אלא במקום סעודה', ולכן תיקנו את הקידוש בשני מקומות, בבית הכנסת ובבית, ולקידוש בבית הכנסת ניתן נימוק חדש, כאילו בא להוציא את האורחים שנהגו לאכול לשתות ואפילו ללון בבית הכנסת. בבית הקלו והתירו בבבל לקדש גם על הפת. בכל מקומות העבירו את הקידוש ממקומו העתיק ואמרוהו בתחילת הסעודה, מאחר שהתחילו לאכול אחרי התחלת השבת, סדור זה קיים עד ימינו.  

הקידוש בבית הכנסת

 הקידוש בבית הכנסת נתקבל בכל ארצות אשכנז וספרד, ואע"פ שרוב הפוסקים קיבלו את הנימוק הניתן בתלמוד, כאילו בא הקידוש להוציא אורחים, התירו או הנהיגו לקדש בבית הכנסת, אף שלא היו אורחים שם. כידוע ביטלו רוב קהילות הספרדים קידוש זה על פי דעת מרן בעל בית יוסף, ר' יוסף קרו, ואינו מופיע עוד בסידורי הספרדים כמעט מתקופת הדפוס. אבל בקהילות אשכנז קיימוהו עד ימינו, בהתאם להערכה הגבוהה שמצא אצל גדולי הפוסקים בימי הביניים, החל מתקופת הגאונים. אופייניים הם דברי רב נטרונאי גאון (מאה ט') המוסיפים נימוק חדש:

"מקדשין ומבדילין בבתי כנסיות אע"פ שאין אורחים אוכלים שם. ולא מבעי הבדלה... אלא אפילו קידוש דהלכה רווחת היא אין קידוש אלא במקום סעודה, אעפ"כ יקדשו על היין בבתי כנסיות. מה טעם. מפני שהטעמת יין של קדוש שבת רפואה היא, וזה שטועם כל הציבור כולו... וזה שמקדש ומטעים לציבור משום רפואה מקדש ונותן להם כדי לתן ממנו על עיניהם. דקא אמרינן פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ובמאי הדרא בקידושא דבי שמשא. הלכך זימנין דאיכא מן הציבור דלית ליה יין ומקדש אריפתא, ותקנו חכמים לקדש בבית הכנסת על היין משום רפואה".

בכל זאת לא חסרו מתנגדים לנוהג זה מחשש ברכה לבטלה, מפני שהיום אין אורחים אוכלים ושותים בבית הכנסת. נגדם טוען בתקיפות בעל אור זרוע שאע"פ שיסוד הנוהג בגלל האורחים, גם עכשיו שאין אורחים נעשית עלינו כעין חובה, ואם נוטים לבטל את הקידוש, א"כ יש לבטל גם את הברכה מעין שבע מחמת אותו טעם, מפני שבזמן הזה בתי הכנסת בתוך הישוב, ואין סיבה להאריך בתפילה מפני סכנת המזיקין. אבל בתשובה אחרת הוא מגלה את ידיעותיו בירושלמי וטוען, בצדק גמור, שתקנת התנאים והאמוראים לקדש בבית הכנסת "לא נתקן עיקר כלל בעבור האורחים אלא לקידוש היום ברבים נתקן", ולראיה הוא מביא את דברי הירושלמי המובאים לעיל בקצת שינוי, ומסיק מסקנה: דווקא היכא דליכא יין היה אומר הש"ץ ברכה מעין שבע, אבל היכא דאיכא יין היה אומר קידוש על הכוס.

ובזה נשמר המנהג לקדש בבית הכנסת ולהטעים את היין לתינוקות ברוב קהילות האשכנזים והאיטלקים ועוד. 

נוסח הקידוש

כשם שנשתנה סידור הקידוש כך נשתנה גם הנוסח שלו. הברכה הקצרה והשקופה מעיקרה נהייתה לברכה ארוכה ודי מסובכת, שנראים בה סימני הרכב נוסחות שונות.

המשפט הפותח "אשר קדשנו במצותיו" מזכיר את ברכות המצוות (אולי יש כאן שריד ברכה שכזו, ואחריו לא בא קידוש השבת בצורה העתיקה ('אשר קידש את יום השבת', היינו ממעשה בראשית) אלא נטיית המחשבה לצד אחר, שקידש את ישראל בנתינת השבת, בהוספת שני נימוקים: 'זכר למעשה בראשית' (ע"פ נוסח עשרת הדברות שבפ' יתרו) ו'זכר ליציאת מצרים' (ע"פ נוסח עשרת הדברות שבפ' ואתחנן) ובאמצע עוד טענה מיוחדת 'תחילה למקראי קדש', מכיוון שהשבת מופיעה במקום ראשון בסדרת המועדים בפ' אמר. המשפט המצטרף כאן 'כי בנו בחרת ואותנו קידשת' מכל העמים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו' נבנה לפי העיקרון 'מעין חתימה סמוך לחתימה' - הנוסח חוזר כמעט מלה במלה על המשפט הקודם - אבל הטופס לקוח כנראה מקידוש החגים, והחתימה הנהוגה בחג 'מקדש ישראל ויום פלוני' הולמת יותר את המשפט הסמוך לחתימה מאשר חתימת הקידוש של שבת.

החתימה עצמה 'מקדש השבת' היא שנתקבלה כבר, ע"פ הנימוק שהשבת קדמה לישראל, כדכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכו', אע"פ שגם היא שנויה במחלוקת, ולעתים היתה נהוגה חתימה כגון 'מקדש ישראל ויום השבת'.

הבדלה

גם הטכס המסמן את סוף השבת, ההבדלה, עבר כמה שינוים. ההבדלה מתבארת באופן טבעי ע"פ מנהגי הסעודה בתקופת התנאים. הסעודה שסידרו בשבת לפנות ערב (השלישית בסדרת סעודות שבת) היתה נמשכת עד הלילה. עם חשכה נהגו להביא מאור (נר, היינו מנורה), ובירכו עליו, מפני ששימוש בנר אסור היה כל השבת, ועוד היו מביאים את המוגמר, היינו קערת בשמים שקיטרו בהם את האולם כדי להסיר את טעם המאכלים השמנים הקשה על המסובין, והמוגמר היה נהוג בכל יום, ורק בשבת אי אפשר היה להביאו. על הבשמים בירכו ברכת הריח. בסוף בירכו ברכת המזון (עם ברכת היין בסופה) וצירפו לה את ברכת 'ההבדלה'. כן הוא הסדר הפשוט השנוי במשנה (לפי דעת בית הלל), ומוצאים בה שוב קשר הדוק עם הסעודה: גם ההבדלה, כמו הקידוש בזמן העתיק, באה בסוף הסעודה ומצטרפת כמוהו לברכת המזון.

שינוי המנהג בתקופה מאוחרת יותר, סידור תפילת ערבית בציבור יחד עם הצורך לומר הבדלה בתפילת העמידה, הן הן הגורמים שהסירו את ההבדלה ממקומה המקורי. סוף סוף חייבו עמודי ההלכה הבדלה כפולה: גם בתפילה, גם בבית על הכוס. בנוגע להבדלה על הכוס נקבעה ההלכה לדורות בבית הלל אליבא דר' יהודה.

אשר לנוסח ההבדלה, רק הברכה האחרונה נתנה מקום לספיקות; נוסח שאר הברכות היה קבוע מראש, לפי דעת רוב האמוראים היה נוסח הברכה האחרונה 'המבדיל בין קדש לחול'. לפי זה היתה צריכה להיות ברכה קצרה, אבל לפי המנהג הוסיפו כמה 'הבדלות' שנזכרו בתורה, לפי דעת אחדים לא פחות משלוש ולא יותר משבע, הנוסח הנקבע לדורות 'המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה' מובא בתלמוד עצמו.

דורות אחרונים, אחרי שנשתכחו מנהגי הסעודה העתיקים, לא הבינו את משמעות הבשמים בהבדלה ונתנו להם ביאור רחוק ומשונה: בכל ערב שבת ניתנת לאדם נשמה יתירה, ובמוצאי שבת היא ניטלת ממנו. ואבדה זו מחלישה את האדם שצריכין להבריאו בריח הבשמים. כך קיבלו צורות חיים פשוטות במשך דורות משמעות חדשה ולפעמים מוזרה.