תנאי העבודה של הפועל לפי ההלכה
מחבר: ד"ר יוסף היינימן
מחניים, גיליון צ"א, 1964
תוכן המאמר:
כולם שווים בעיני החוק
לפועל יחס אוהד
השכר
תעריפי השכר
תשלום שכר שכיר
מגמה להגנה יתירה על הפועל
הפרת חוזה העבודה ופיטורין
"דבר האבד"
פועל יכול לחזור בו
תנאי העבודה
תפילה בזמן העבודה
חובת הפועל לעבוד באמונה
אספקת סעודה במשך יום העבודה
חלקו של פועל במתנות עניים
זכויות הקיימות בחברה המודרנית
תקציר: המאמר סוקר את עמדת ההלכה בברור היחסים שבין העובד והמעביד.
מילות מפתח: דיני ממונות, יחסי עובד-מעביד, הלנת שכר, פיטורי עובד.
כולם שווים בעיני החוק
בתחום דיני הממונות, שיחסי העובד והמעביד שייכים לו, אין מקום להעדפת מעמד זה או אחר מתוך שיקולים סוציאליים, שכן כולם חייבים להיות שווים בעיני החוק. כלל גדול בתורה "לא תעשו עול במשפט", ובין פרטיו מפורש לא רק "לא תהדר פני גדול" אלא אף "לא תשא פני דל" (ויק' יט, טו), ויקוב הדין את ההר. ואף על פי שאין לזלזל בשיקול "משום כדי חייו של שכיר" - היינו ששכרו הוא מחייתו, ושכל קיפוח בשכר עשוי להביאו לידי רעב ומחסור ממש, הרי מציינת הגמרא בצדק, ש"משום כדי חייו של שכיר" אין אנו רשאים לגרום הפסד ועל ידי כך: עוול - לבעל הבית, המעביד. ברם על אף זהירות זו, שלא לפגוע בעיקרון של השיוויון הגמור בעיני החוק, הרי זכה הפועל למעשה ליחס אוהד ביותר מצד ההלכה, ומכמה וכמה בחינות מופלה הוא לטובה וניתנת לו הגנה יתירה נגד ניצול, קיפוח ופגיעה בזכויותיו.
לפועל יחס אוהד
מגמה זו מסתמנת כבר בתורה הכתובה הקובעת את איסור הלנת שכר שכיר (ויק' י"ט, י"ג; דב' כ"ד, י"ד ואילך) ומזהירה "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא"; היא נמשכת בהלכות העבודה שבתלמוד, שעליהן נעמוד בפרוטרוט להלן, והיא חוזרת ומובלטת אף בדבריהם של הפוסקים. אולם אין ההלכה מתעלמת אף מחובותיו של השכיר, ובייחוד היא מקפידה הקפדה רבה, שלא יעשה את מלאכתו רמייה ולא יבטל את זמנו של המעביד, שכן יש בכך משום "גזל מלאכתו של בעל הבית" (תוספתא בבא מציעא פ"ח, ב). ברם, כמו בהרבה תחומים אחרים, הצליחו חכמי ההלכה אף בתחום זה להגיע לידי מיזוג מוצלח של המגמות הסותרות לכאורה, זו של שמירה קפדנית על שורת הדין וזו של הבטחת הגנה מלאה לעובד, הזקוק לה משום מצבו הדחוק.
השכר
לפי מושגנו היום עניין ראשון במעלה בהגנת מעמדו של הפועל הרי היא קביעת שכר הוגן. ברם אין אנו מוצאים שום נסיון בהלכה לקבוע תעריפי שכר מחייבים. לפי תנאי הזמן, ואף לפי מושגי יסוד של ההלכה עצמה, הסבורה שתנאיו המפורטים של כל חוזה נקבעים על ידי הסכמתם של שני הצדדים, לא היתה קביעה כזאת בגדר האפשר. ולא עוד אלא שחוק המחייב שכר עבודה מינימאלי יכול אף להיות בעוכרי הפועל; ב"עונה המתה", כשאין עבודה מצויה, הרי יפחתו סיכוייו להשיג עבודה עוד יותר, אם יהא אסור למעביד להציע - ולפועל לקבל - שכר מופחת. ואכן מצינו שפועלים היו מוכנים להשכיר עצמם תמורת תשלום זעיר, ובלבד שימצאו עבודה ופרנסה אף בחודשים הקשים (בבא בתרא פו ע"ב), אף על פי שאסור למעביד לנצל את מצבו הקשה של השכיר ולהציע לו עבודה בשכר מופחת, בתנאי שיתחייב לעבוד בשכר זה במשך כל השנה, גם בעת "הגורן", היינו ב"עונה הבוערת", כשיש ביקוש רב לפועלים והשכר עולה. נזכרים אף מקרים, שבהם פועלים היו "עושין בסעודתן" (ברכות טז ע"א), היינו שהסכימו לעבוד ללא כל תמורה כספית ובלבד שהמעביד יספק להם סעודה. ברם, ברוב המקומות וברוב הזמנים קיבלו הפועלים שכר הוגן; ואף על פי שלא נקבע גובה השכר על ידי ההלכה, הרי נקבע על ידי מנהג המקום; וכלל גדול בהלכות פועלים: "הכול כמנהג המדינה" (בבא מציעא פ"ז מ"א). ואפילו לא התנו הפועלים כלל על גובה השכר, הרי חייב המעביד לשלם להם את השכר הממוצע הנהוג באותו המקום (ב"מ פז ע"א, כדעת החכמים; והשווה גם ב"מ או ע"א).
תעריפי השכר
יתר על כן: ההלכה מכירה בפירוש בזכות אנשי המקום לקבוע תעריפים קבועים של שכר שכיר; "רשאין הן בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר הפועלים רשאין לעשות קיצתן" (תוספתא ב"מ פ"יא, כ"ג); ואף בעלי המלאכה עצמם היו מאורגנים במעין איגודים מקצועיים, כגון של הצבעין, הנחתומין, החמרים והספנים, שהיו דואגים להגנה "מקצועית" נאותה ולעזרה הדדית (שם כ"ד-כ"ו).
ברם, גם ההלכה מעניקה לפועל הגנה יתירה בענייני שכר; ואם היא נמנעה מלקבוע את גובהו, הרי היא דאגה לתשלומו במועדו ובצורה נאותה וכן היא יצרה תקנה מיוחדת, כדי להבטיח שלא יפסיד הפועל את שכרו אף במקרי סכסוך מסוימים.
המשנה (ב"מ פ"י מ"ה) קובעת: "השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך, אין שומעין לו". בכל תחום דיני ממונות מקובל הכלל "שווה כסף ככסף" וכל מי שחייב כסף לחברו, יוכל לשלם לו לא רק במזומנים אלא אף במטלטלין או בתוצרת חקלאית וכיוצ"ב. תשלום שכר פועל הוא אפוא מקרה יחידי, שבו סוטה ההלכה מכלל זה ותובעת תשלום במזומנים דווקא (מגיד משנה, הל' שכירות פ"ט, ק"ט), אלא אם כן הסכים הפועל לקבל את שכרו בצורה אחרת. הנימוק לסטייה זו הוא בוודאי נעוץ בדברי התורה "ואליו הוא נושא את נפשו" - שכיר יום מצפה לשכר יום העבודה שלו כדי לקנות בו מזון לעצמו ולבני ביתו; אם ישלמו לו ב"תבן ובקש" - הרי ייאלץ לחכות עד שימצא מי שיקנה אותם וישלם לו תמורתם כסף או מזון, והרי הוא רעב ללחם!
תשלום שכר שכיר
כאמור, ציוותה כבר התורה לשלם שכר שכיר ביומו ולא להלינו. ואין צריך לומר, שחכמי התלמוד מחזיקים במצוה זו ומזהירים עליה תכופות. אמנם מכירה ההלכה של התנאים והאמוראים במספר מקרים "יוצאים מן הכלל", שבהם אין עבירה בידי המעביד המשהה את שכר השכיר, כגון כש"לא תבעו" (השכיר), או כש"אין לו" (למעביד במה לשלם כעת) או ש"המחהו אצל חנוני או שולחני" (היינו: הפנה את הפועל - בהסכמתו - אל החנוני, שיקבל סחורה תמורת שכרו על חשבון המעביד; ב"מ קיב ע"א). מקרים "יוצאים מן הכלל" אלה ואחרים נקבעו בהתאם לתנאים הכלכליים המשתנים.
בימי המשנה והתלמוד כבר היה נהוג ה"קרדיט" ברוב המקומות ולא תמיד היה כסף מזומן מצוי בידי המעביד; ואילו היה צריך להימנע משכירת פועלים במצב כזה, הרי היו הפועלים עצמם מפסידים, שכן לא ימצאו עבודה! ולא עוד אלא שאף הפועל יכול היה להשיג בנסיבות כאלה מזון בהקפה; נמצא שאינו נפגע כלל. ברם בשל כך לא נתבטל איסור הלנת שכר; החכמים אף החמירו בו והזהירו עליו הרבה. אמרו: "כל הכובש שכר שכיר עובר בחמישה שמות הללו (=חמישה איסורי לא תעשה) ועשה: משום "בל תעשוק את רעך" ומשום "בל תגזול" ומשום "בל תעשוק שכיר עני ואביון" ומשום "ביומו תתן שכרו" ומשום "לא תבוא עליו השמש" (ב"מ קיא ע"א); וכן: "כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו" (שם קיב ע"א); וכן משלו משל: "בשכיר כתוב 'ביומו תתן שכרו' - כגון שהיה מהלך בדרך והחמור אחריו, מכרו לו אלומה של עמיר, נתנה על כתיפו והיה החמור בא בדרך אחריו, מקווה לאכול אותה אלומה. מה עשה לו אדוניו? בא העמידו בבית וקשר האלומה למעלה הימנו. אמרו לו: רשע! כל הדרך הוא רץ בשבילה ולא נתת לפניו! כך שכיר עמל ומצטער כל היום, מקווה לשכרו ומוציאו ריקם - 'ואליו נושא את נפשו'!" (תנחומא פ' משפטים, י).
מגמה להגנה יתירה על הפועל
ביטוי בולט מוצאת לה המגמה להגנה יתירה על הפועל בתקנת חכמים הקובעת: "שכיר בזמנו נשבע ונוטל" (ב"מ פ"ט מי"ב ושבועות פ"ז מ"א) "כיצד: אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך. הוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי, הוא נשבע ונוטל". יש כאן משום חריגה מובהקת מן המקובל בדיני ממונות; שכן בכל סכסוך ממון מקובל עלינו הכלל: "המוציא מחברו עליו הראיה", ואם אין בידי התובע ראיה (היינו: שטר או עדים) אין הנתבע חייב לשלם. אין אנו מסתפקים בשבועתו של התובע כדי להוציא כסף מיד הנתבע, שכן "כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין" (שבועות שם), ורק במקרה זה (ובמקרים ספורים נוספים) ראו בשבועה של התובע תחליף לראיה. ובצדק מציינת הגמרא (ב"מ קיב ע"ב) "תקנות גדולות (או: קבועות) שנו כאן"! אמנם לא תועיל שבועתו של הפועל בכל מקרה של סכסוך; אך היא באה לפתור בצורה נועזת בעיה מעשית חשובה וכאובה של הפועל שבגלל טעות של המעביד לא קיבל שכרו. אילו היינו נוהגים כאן לפי הכלל, שעל התובע (=הפועל) להביא ראיה, הרי היה מפסיד את שכרו כמעט בכל מקרה; כי איך יוכיח על ידי עדים שלא קיבל את שכרו? ואף זאת: לרוב נהגו לשלם את השכר לעת ערב במקום העבודה, כגון בשדה, מקום שאין עדים מצויים בו! ולכן הפכו כאן חכמי ההלכה את הקערה על פיה, וויתרו על הבאת "ראיה" מצד הפועל, שכן מסתבר שאת הטעות יש לתלות במעביד ולא בפועל, "שבעל הבית טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו ולזה" (רמב"ם, הל' שכירות פ"יא, ה"ו).
הפרת חוזה העבודה ופיטורין
כרגיל אין אדם שוכר שכיר יום על ידי חוזה כתוב אלא בהסכם בעל פה. כל הסכם של "דברים" בלבד אינו מחייב מבחינה חוקית, והחוזר בו מהסכם כזה - הן הפועל הן המעביד - אי אפשר לתובעו למשפט, אלא שיש לגנותו על כך שאינו עומד בדיבורו. ברם, אם התחילו הפועלים בעבודתם (או הלכו למקום העבודה), הרי התחילו בביצוע ההסכם, ובכך ניתן להסכם תוקף משפטי מחייב. מעתה, אם יבקש המעביד לחזור בו ולפטר את הפועלים באמצע היום (כיוון שיכול למצוא פועלים יותר זולים), ידו על התחתונה, היינו: אם הפועלים המפוטרים ימצאו עבודה אחרת רק בשכר נמוך יותר, או לא ימצאו כלל, חייב לשלם להם את ההפרש. והוא הדין, לפי דין המשנה, כשהפועלים חוזרים בהם (מפני שהוצעה להם עבודה אחרת בשכר גבוה יותר), יד המעביד על העליונה והוא רשאי לנכות משכרם את מה שיצטרך להוסיף לפועלים הבאים במקומם. ברם, במידה שהצד החוזר בו יהא מוכן לקבל על עצמו הפסד זה, אין בכוחו של הצד שכנגד למנוע ממנו את החזרה.
"דבר האבד"
יוצא מכלל זה המקרה של "דבר האבד", כגון עבודה דחופה שחייבים לבצעה מיד, ואם לא תבוצע מיד ייגרם נזק למעביד; במקרה זה רשאי המעביד להפעיל לחץ על הפועלים המבקשים להתפטר, וכן הוא יכול לחייבם לשאת בהוצאות-היתר שחזרתם תגרום לו. לגבי חזרת הפועלים מהווה המקרה של "דבר האבד", שבו ההלכה מכבידה על החזרה או אף מונעת אותה, מקרה יוצא מן הכלל, שכן את רוב העבודות אפשר לדחות ליום אחר. גם חזרת המעביד, המבקש לפטר את פועליו, יכולה לגרום הפסד לפועלים: שכן יפסידו את שכר עבודתם (אם לא מצאו מלאכה אחרת). גם מכאן נוהגת ההלכה לפי אותו העיקרון: כשפיטורי הפועלים (תוך הזמן הקצוב) יגרמו להם להפסיד את שכרם, יהא המעביד חייב לשלם להם, אף על פי שפיטר אותם, הווה אומר, שאם תנאי מזג האויר, למשל, ימנעו את ביצוע העבודה או את המשכה, לא יוכל המעביד "לחזור בו", אלא יהיה חייב, ברוב המקרים, לשלם לפועלים את שכרם; והוא הדין, אם טעה בהערכת זמן העבודה, והיא נגמרה באמצע היום, יהא חייב לשלם לפועלים לכל היום כולו. אף על פי שמבחינת ההלכה התנאית מעמדם של המעביד והפועלים שווה לעניין החזרה, הרי פועל העיקרון של "דבר האבד" למעשה לטובת הפועלים; שכן לגביהם הפסד השכר הוא כמעט תמיד בחינת "דבר האבד". המעביד חייב לשלם לפועלים המפוטרים את "שכרם מושלם" למשך כל תקופת ההסכם, "אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל"; וכיוון שכך מקבלים הפועלים אמנם את שכרם לכל תקופת ההסכם, אך כיוון שלמעשה אינם עובדים, משלמים להם לפי תעריף נמוך יותר, "כפועל בטל" (בבא מציעא פ"ו מ"א א-ב; גמרא שם עה ע"ב ואילך).
כשם שאין המעביד רשאי להפר את החוזה, היינו: לפטר את הפועלים, כך אינו רשאי לשנות מתנאיו. לפיכך, אם נסתיימה אותה מלאכה שבשבילה שכר את הפועלים, אינו יכול לכופן לעסוק במלאכה אחרת, אלא אם כן היא קלה ממנה (גמרא שם).
פועל יכול לחזור בו
ההלכות הנ"ל אינן נותנות זכויות-יתר לפועלים, אף על פי שלמעשה הן פועלות ברוב המקרים לטובת הפועל יותר מאשר לטובת בעל הבית. ברם בפי האמורא רב מוצאים אנו כאן עיקרון חדש, המעניק זכות חזרה בלתי-מסויגת לפועל, ולו בלבד, בצורה חד-צדדית: "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום... דכתיב 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם' (ויק' כה, נה) - ולא עבדים לעבדים!" כאן יש מעין הכרזה חגיגית על זכותו היסודית של הפועל לחזור בו ולהפסיק את עבודתו כל זמן שירצה; שאם לא כן, הרי אתה פוגע בחירותו והופך אותו למעין עבד. אף על פי שהמעביד קשור על ידי ההסכם ואינו רשאי לחזור בו, הרי לפועל ניתנת כאן רשות מפורשת להפרה חד-צדדית של התחייבותו. אמנם ניתנת זכות זו רק לאחד משני סוגי הפועלים: הפועל-השכיר, שהתחייב לעבוד זמן מסוים וששכרו מחושב לפי שעות או ימי עבודה; ואילו ה"קבלן", המקבל על עצמו לסיים עבודה מסוימת תמורת תשלום קצוב מראש, אינו רשאי לחזור בו. שכן הקבלן, היינו על פי רוב בעל מלאכה, כגון סנדלר שהזמינו אצלו זוג נעליים, אינו "משועבד" למעביד ויכול לעבוד אימתי שירצה או להפסיק את עבודתו; רק הפועל-השכיר ש"מכר" את זמנו למעביד עשוי להפוך ל"עבד", אם נשלול ממנו את זכות החזרה בכל עת.
כאמור, זכות החזרה החד-צדדית של הפועל היא חידושו של רב ואינה ידועה לתנאים, שכן המשנה אומרת: "כל החוזר בו ידו על התחתונה" (ב"מ פ"ו מ"ב) - בין מעביד בין פועל, בין שכיר בין קבלן. וכן נמצאנו למדים אף מן המשל הידוע של ר' טרפון (אבות פ"ב מ' טו): "היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". והרי ברור שהדברים אמורים בשכיר (ולא בקבלן, שכן הקבלן ודאי מקבל על עצמו "לגמור את המלאכה"). ואף על פי כן נאמר: "לא אתה בן חורין ליבטל מן המלאכה".
תנאי העבודה
כמה שעות ביום נמשכה עבודתו של השכיר? ודאי שהדבר היה תלוי בטיב המלאכה, בהסכם שבין הצדדים ובמנהג המקום. ברם הפועל החקלאי - והוא סתם "פועל" שעליו מדברים המקורות התלמודיים - היה חייב לעבוד בדרך כלל מן הבוקר השכם ועד בוא הלילה. כך דורש ריש לקיש את הכתוב בתה' קד, כב "תזרח שמש יאספון... יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" על הפועל: "פועל בכניסתו (לעיר) משלו (צריך לוותר משלו אצל בעלי הבית ולהחשיך אצלו - רש"י), ביציאתו (למלאכתו בבוקר) משל בעל הבית (אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה)" (ב"מ פג ע"ב).
תפילה בזמן העבודה
המשנה (ב"מ פ"ז מ"א) קובעת, שבמקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן. למעשה השכימו הפועלים לעבודתם, עד שלא היה סיפק בידם לקרוא את שמע ולהתפלל לפני יציאתם בבוקר. היה אפוא צורך להרשות להם להתפלל בשעת המלאכה; אלא שגם לצורך קריאת שמע ותפילה אסור היה להם ליבטל ממלאכתם יותר מדי. מכאן ההלכות הבאות: "כתף (=סבל) אף על פי שהמשוי על כתיפו הרי זה קורא את שמע אבל בשעה שפורק וטוען לא יקרא, לפי שאין לבו מכוון; בין כך ובין כך לא יתפלל עד שעה שיפריק. פועלים קוראין בראש האילן ומתפללין בראש הזית ובראש התאינה, ושאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין, בעל הבית (העובד בשביל עצמו) בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל. פועלין קוראין את שמע ומברכין לפניה ולאחריה, אוכלין פיתן ומברכין לפניהם ולאחריהם, מתפללין שלוש פעמים של שמונה עשרה, אבל אין מורידין לפני התיבה" (תוספתא ברכות פ"ב, ז-ט). אבל יש חוששין עוד יותר משום "ביטול מלאכתו של בעל הבית" וקובעין ש"עוסקין במלאכתן וקורין (שמע)" (ברכות ט"ז ע"א), שאין מתפללין אלא "מעין שמונה עשרה" (שם) ואף מקצרין בברכת המזון: "מברכין לאחריה שתיים, כיצד? ברכה ראשונה כתיקנה, שנייה פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ" (שם); צורה מקוצרת זו של ברכת המזון היתה ידועה כ"ברכת פועלים" (שם מ"ו ע"א).
חובת הפועל לעבוד באמונה
ואם הקפידו עד כדי כך, שלא יגזול הפועל מזמן עבודתו, עד שמנעו ממנו להתפלל בציבור ולומר את כל תפילות החובה כתיקנן, כל שכן שראו בחומרה יתירה כל מעשה של הפועל שהיה פוגע בכושרו הגופני וביכולתו לעשות את מלאכתו באמונה. "אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום, ולא יהא מרעיב ומסגיף את עצמו ומאכיל את מזונותיו לבניו מפני גזל מלאכתו של בעל הבית" (תוספתא ב"מ פ"ח ב). ברם לא כל הפועלים היו מסוגלים לעבוד באותה מסירות ובאותה זריזות במשך כל היום הארוך, ומצויות תלונות על "פועל (ה)עושה מלאכה עם בעל הבית שתיים שלוש שעות באמונה ובסוף הוא מתעצל במלאכתו" (ב"ר פ' ע); מאידך, מסופר על חסידים ותלמידי חכמים, שהתפרנסו משכירות יום, שהקפידו לא לרדת מן הפיגום, שעה שאדם בא לשאול אותם שאלה (שמ"ר פ' יג) או להחזיר שלום לפונים אליהם (תענית כ"ג ע"א), מחשש ביטול מלאכה, והניסיון המר לימד, שבעל בית שלא ישב עם פועליו בשעת העבודה כדי לפקח עליהם, היה צפוי להפסדים; "אמר ר' יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן... ישכור פועלים ואל ישב עמהן..." (ב"מ כט ע"ב).
הפועל אף מחויב לדקדק במלאכתו, שיעשה כמצוות המעביד, ולהיזהר שלא יקלקל או יגרום נזק. במידת-מה אף היה חייב לשלם עבור כל נזק שנגרם על ידי פשיעתו או חוסר זהירות מצדו. "כל האומנין שומרי שכר הן" (ב"מ פ"ו מ"ו) ואחראים לגניבה או אבידה של החומרים שנמסרו לידיהם. וכן סבל "המעביר חבית ממקום למקום ושברה" צריך לשלם לדעת ר' יהודה; לדעת שאר החכמים נפטר בשבועה על פי תקנת חכמים מיוחדת, "שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם המעביר חבית לחברו ממקום למקום" (ב"מ פ"ב ע"א ואילך). ברם גם בעניין זה דרשו לפחות מתלמידי חכמים שינהגו לפנים משורת הדין עם פועליהם ולא יחייבו אותם בתשלומי נזק, אפילו נגרם הנזק על ידי רשלנותם; כאותו מעשה של הסבלים של רבה בר בר חנה ששברו לו חבית יין ולקח את גלימותיהם (כערבון לתשלום הנזק שהם חייבים לו); כשהפועלים תבעו אותו לדין בפני רב, אמר לו רב: תן להם את גלימותיהם; ועל תמיהתו של רבה ב"ב חנה, האם כך הוא הדין, השיב רב: כן, שכן כתוב "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). וכשטענו הסבלים: עניים אנחנו וטרחנו כל היום ורעבים אנחנו ואין לנו כלום, חייב רב את רבה לשלם להם אף את שכרם, ושוב על יסוד המשכו של אותו כתוב "ואורחות צדיקים תשמור" (ב"מ פ"ג ע"א).
אספקת סעודה במשך יום העבודה
בין "התנאים הסוציאליים" החשובים בעיני הפועל היתה אספקת סעודה במשך יום העבודה. אף דבר זה היה תלוי במנהג המקום: "מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק" (ב"מ פ"ז מ"א). היו חכמים שהקפידו מאוד במילוי חובה זו: "מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים. הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו: בני אפילו אתה העושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב; אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד" (שפ). ברם כרגיל לא טרחו המעבידים לספק לפועלים אלא אוכל פשוט מאוד והניחו בפניהם "אבוס של פועלים" (נדרים פ"ד מ"ד), וכדי לחסוך הוצאות אף נהגו להאכיל את הפועלים דמאי (דמאי פ"ג מ"א).
פועלים חקלאיים בשעת הקציר והבציר היו זכאים לאכול מן התוצרת בה הם עסוקים. דבר זה למדו מן הכתוב: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן. כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך" (דב' כג, כה-כו). אף על פי שלפי פשוטו מדבר כתוב זה בכל אדם, דרשו אותו חכמי ההלכה על הפועל העובד בקציר ובבציר, והפכו על ידי כך מצוה זו לזכות מיוחדת שלו. רק חכם אחד, איסי בן יהודה, מפרש "בביאת כל אדם הכתוב מדבר", אך האמורא רב דוחה את דעתו זו בטענה: "לא שבק איסי חיים לכל בריה" (=אין איסי מניח פרנסה לשום אדם - היינו: לבעלי השדות!) (ב"מ צב ע"א). דומה שהעם נהג למעשה כדעת איסי (ושמא היה זה מנהג קדום), ואף עוברים ושבים קטפו ענבים ומילות לאכילתם, עד שחכמי ההלכה היו צריכים להזהיר נגד מנהג זה, שיש בו, לדעתם, משום גזל: "אל תציץ לכרמו של אדם, ואם הצצת אל תרד, ואם ירד(ת) אל תביט, ואם הבטת אל תיגע, ואם הגעת אל תאכל; ואם אכל, הרי אדם (זה) טורף נפשו מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא" (אבות דר' נתן, נ"ב, פ' לג).
ברם, לפי הלכה מקובלת רק הפועל רשאי לאכול מן התוצרת; וזכות זאת נתפסת כמעין תוספת לשכרו או הטבה. המשנה קובעת בפרטי פרטים, אילו פועלים רשאים לאכול, מאיזו תוצרת ובאיזה שלב של מלאכתם; ואף הרחיבו את הזכות הזאת על שומרי פירות ה"אוכלין מהלכות מדינה" (ב"מ פ"ז מ"ב ואילך). אין הגבלה לכמות שהפועל רשאי לאכול: "ר"א בן חסמא אומר: לא יאכל פועל יתר על שכרו, וחכמים מתירין, אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו (כלומר: יאכל כל כך הרבה, עד שלא ירצו כבר להעסיקו) (שם). הפועלים אף נהגו להתנות, שלא הם בלבד יהיו רשאים לאכול מן התוצרת אלא אף בניהם, או היו מוכנים לוותר על זכותם הם לטובת בניהם: "אמר לו (הפועל) על מנת שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי..." (מעשרות פ"ב מ"ז); מאידך, היו גם כאלה שהיו מוכנים למחול על זכות האכילה - ללא ספק תמורת תוספת שכר (ב"מ פ"ז מ"ו).
חלקו של פועל במתנות עניים
בדומה לזכות האכילה מן התוצרת, שבה ראה מעין תוספת לשכרו, הקפיד הפועל גם על חלקו במתנות עניים, כגון לקט, שכחה ופאה. רוב הפועלים היו עניים לפי הגדרת ההלכה וזכאים ליהנות ממתנות עניים: אך לא תמיד הסתפקו בכך לקחת את חלקם בתוך שאר העניים אלא התנו, ש"בניהם ילקטו אחריהם" - היינו שתינתן להם זכות בלעדית על הלקט. נוהג כזה פסול בעיני ההלכה: "לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו, מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מסייע את אחד מהן, הרי זה גוזל את העניים" (פאה פ"ה מ"ו); (ירושלמי שם). היו אף פועלים שפיתחו טכניקה מיוחדת כדי לקחת בעצמם את הלקט בשעה שהיו קוצרים: "פועלין שהיו קוצרין לתוך קופותיהן הרי אלו מעבירין אותן" (תוספתא פאה פ"ב, ג). מנהגם של הפועלים היה לשאת אתם "קופה" (מעין סל), שבו היו אוספים מכל הבא אל היד: "למה ר' עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ; מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, שעורים מניח בה; כיוון שנכנס לביתו, מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן..." (אבות דר' נתן פ"יח).
זכויות הקיימות בחברה המודרנית
בחברה מודרנית קיימות עוד שאלות סוציאליות רבות, הנוגעות ליחסי עבודה, שאין ההלכה התלמודית מכירה אותן ומטפלת בהן במישרין, כגון זכות הפועל לחופשה בתשלום, לפיצוי פיטורים, לדמי מחלה וכיוצ"ב. אף שאלת השביתה היא מיוחדת לחברה המודרנית. אולם אף על פי שאין השאלות הללו נדונות במישרין במקורותינו, אין ספק שאפשר להכריע בהן ולפתור אותן על פי המקורות ועל פי דברי הפוסקים ופרשני התלמוד. ואכן מסתבר, שגם בשאלות אלה תהיה עמדת ההלכה, בדומה לעמדתה בשאלות שנסקרו לעיל, מבוססת על הבנה מלאה למצבו הסוציאלי והכלכלי הקשה של הפועל, המחייב יחס מיוחד לצרכיו והגנה מיוחדת על האינטרסים שלו. מאידך לא תתעלם גם בתחומים אלו מן הדרישה להתחשב אף באינטרסים הליגיטימיים של המעביד ומהכרה בחובת הפועל לעשות את מלאכתו באמונה. נסיונות לברר ולפרט את עמדת ההלכה בשאלות כגון אלו נעשו בימינו; וחומר עשיר על כך יכול המעונין למצוא בספרו של הרב משה פינדלינג "תחוקת העבודה", שהופיע לפני כעשרים שנה.