החסידות - מאורע היסטורי ביהדות
מחבר: י. ל. גירשט
מחניים, גיליון מ"ו, 1960
תוכן המאמר:
על סיבת התפשטות החסידות
החידוש שבתנועת החסידות
השוואות ברעיונות החסידות
מקורות לחסידות הבעש"ט
מאורע היסטורי מחויב המציאות
הופעת הבעש"ט ופעולותיו
הסתעפות פעולות החסידות בכללה
על חלק המסתורין שבחסידות ושאר מקורותיה
סיבת ה"התנגדות" לחסידות בראשיתה
החסידות והרפורמה
תקציר: המאמר סוקר את תחום החידוש של החסידות, את העזרה החומרית והנפשית להמון העם, הכל על רקע התקופה.
מילות מפתח: חסידות, בעש"ט, רפורמה.
במושג מאורע היסטורי המכוון הוא, שאיזו התרחשות גדולה ורבת השפעה בתולדות האנושות נתבלטה יותר במעגל האירועים הרגילים, ורישומה היה ניכר על אלה פחות או יותר. מאורע היסטורי כזה אינו נטול קשר עם התנאים והמסיבות הממשיים של זמנו. אדרבא, הוא משתלב באלה בתור משפיע ומושפע כאחד. חילופי הגומלין הללו של מתן השפעה וקבלתה ביחס לתנאי הזמן וצרכיו עשויים להיות חיוביים או שליליים בהתאם להשקפת העולם של המעריך אותם. התגובה על מסיבות הזמן וצרכיו נעשית בידי אנשים בעלי נטיות רוחניות ונפשיות שונות ולפעמים אפילו מנוגדות. כתוצאה מפעולת התגובה הזו על פי כיוון המגיבים ונטייתם עשוי המאורע ההיסטורי, הבא בעקבותיה, לקבל צביון טוב או רע בחלקו או לגמרי בהתאם לכוונה הטובה או הרעה המפעמת את רוח האישים המגיבים על תנאי הזמן וצרכיו.
מזה יוצא - בניגוד לשיטה ההיסטוריוזופית של החמרנים המיכאניסטים, - שלא תנאי הזמן כגורם חומרי מתנים את טיבו וכיוונו של מאורע היסטורי פלוני או אלמוני, כי אם הרוח האנושית בעלת הבחירה החופשית הפועלת במסגרתם ומכוונת אותם לאפיק רצוי וטוב או להפך. משל למה הדבר דומה? לזרמי נהרות עזים העשויים לגרום לשיטפונות מזיקים או להשקאת שטחי קוצים אם אין מטפלים בהם מומחים טובים בכיוון הפניית אפיקיהם. וודאי, פריצת הזרמים הללו מגדותיהם מקורה בסיבה טבעית שאינה תלויה ברוח האדם; אך מתן הדמות לאפיקיהם במובן חיובי או שלילי מותנה כבר במומחיות המטפלים בהם בכוונת מכוון של התבונה האנושית.
ואמנם, כך הוא בערך בנוגע להערכת הגורמים של המאורעות בחיי האנושות. יש באלה אחוז מסוים של גורמים טבעיים, שאינם תלויים ברצון האדם ובטעמו. אך התגובה עליהם מצד הרוח האנושית המכוונת הופכת את טיב ההתרחשות הטבעית להתרחשות היסטורית, ואם זו הנדונה הנה בעלת השפעה ורישום ניכרים למדי, הרי יש לכנות אותה בשם מאורע היסטורי. נמצאנו למדים: מבחינת תנאי הזמן מושפעת כל התרחשות היסטורית, אך מבחינת התגובה על אלה מצד הרוח האנושית הריהי משפיעה ומכריעה לא מעט בנוגע לעיצוב דמותה.
על סיבת התפשטות החסידות
תנועת החסידות, שקמה לפני למעלה ממאתיים שנה ביוזמת מייסדה הראשי רבי ישראל בעל שם טוב היתה בלי ספק מאורע היסטורי כביר ומופלא בתולדות היהדות. במשך זמן קצר באופן יחסי הספיקה תנועה זו להשתגשג ולהתפשט עד שעלה בידה להקיף את רוב בני האומה במדינות פיזוריה השונות על אף כל המעצורים והמכשולים העצומים, שהטילו בדרכה מתנגדיה המרובים ובעלי המשקל באיכות, כידוע. אי אפשר לו לכל היסטוריון נאמן, המטפל בכיוון תולדות היהדות במאתיים השנים האחרונות, שלא ייקח בחשבון את השפעתה המכריעה של תנועה אדירה זו באפיקים שונים, באתגליא ובאתכסיא, על דמות חיי הרוח של בני האומה במשך הזמן הזה.
ואמנם, לא מעטים הם חוקריה התולדותיים של תנועה זו המתחקים על עקבות צמיחתה ותנאי התפשטותה המפליאה עד ימינו מתוך שיטות הסברה שונות בהתאם להשקפת עולמם ולטעמם של החוקרים הללו.
שומה אפוא עלינו לסקור כאן בקצרה, לכל הפחות, את סיבות הצמיחה וההתפשטות של תנועת החסידות כמאורע היסטורי בתוך המסכת של הגלגולים והתמורות שקמו בחיי בני עמנו לפניה ובעקבותיה.
החידוש שבתנועת החסידות
מייסדי החסידות ומטפחיה בדורות שאחריהם הכניסו, בלי ספק, אוצר יקר ועשיר של רעיונות במסכת ההסברה וההעמקה של הבנת תורת ישראל ומצוותיה. אך כאן מזדקרות שתי שאלות: 1) מהו החידוש ברעיונות הללו? 2) האם חידושם של אלה גרם מהפכה בעולם הרוחני של היהדות, שהצדיק את גל ההתנגדות העצומה כלפיו בשעתו?
בכדי לענות על שאלות אלו יש קודם כל מן הצורך להדגיש, שהביטוי "חידוש" סובל שתי משמעויות: 1) התהוות ממש של דבר אשר לא היה מעולם. 2) התחדשות של דבר אשר היה כבר אי פעם, בעיקרו לכל הפחות, במובן "חדש ימינו כקדם!".
והנה אם מתבוננים אפוא במגמות של מייסדי תנועה דתית כעין החסידות הבעש"טנית, אשר הסתמכה השכם והערב על הירושה הרוחנית של היהדות כפי שהיא באה לידי גילוי בתורה שבכתב ושבעל פה, ובשאר ספרי חכמינו הנאמנים עד זמנה, הרי אי אפשר למען האמת להניח, שהיה בהן משום חידוש מוחלט מהסוג הראשון. עצם העובדה, שכל רעיון של גדולי החסידות נתבסס בכוונה מפורשת על פסוקי התנ"ך, על מאמרי חז"ל, על ספרי הדרוש והעיון של הראשונים ועל הקבלה המסתורית מיסוד הזוהר מנע כבר ממילא את היווצרות של מהפכה רוחנית דתית ממש מטעם תנועת החסידות. ולא רק להלכה במובן רעיוני, אלא גם למעשה הרי לא ביטלה החסידות הבעש"טנית שום מצווה מתרי"ג מצוות ומאוצר תקנות חז"ל, בניגוד לנוהג של הכיתות הסוטות שלפניה כדוגמת הצדוקים, הקראים, השבתאים; ואם כן לא היה מקום בחסידות זו לחידוש תנועה דתית ריפורמאטורית באיזה אופן שהוא.
אך עדיין יוכל הטוען לטעון: הרי ראשוני "המתנגדים" לחסידות הבעש"טנית כינו אותה בשם "כת", וגם החרימו אותה, כידוע, בשל חידושיה.
על זה יש להשיב, כי בחלקם האחד לא ידעו ראשי ה"מתנגדים" את טיבה של החסידות הבעש"טנית כי אם מפי השמועה (הגר"א, למשל, היה סגור ומבודד בביתו ולא בא במגע עם ראשי החסידות פא"פ, שיוכל לדון עליהם בוודאות מלאה), ובחלקם האחר השתמשו כלפיה באמצעים הנ"ל רק לשם טכסיס גרידא בחשבם שעל ידי זה יוכלו להדביר את יריביהם ההולכים ומתחזקים בקצב מהיר. ויש לזכור, שכך נהגו בשעתם, למשל, גם המתנגדים לשיטת החקירה הפילוסופית, שהחרימו את המתפלספים הקיצוניים שניסו להסתמך על "מורה נבוכים" של הרמב"ם. אך חומרת הטכסיס הזה מצד ה"מתנגדים" פגה אחרי עשרות השנים הראשונות של המריבה עם ה"כת", כאשר נוכחו ה"מתנגדים" גופם, שאכן שגו בהערכתם את תנועת החסידות כסכנה ללימוד התורה, ואף על פי שעדיין לא נתקרבו ל"חסידים" התקרבות של ממש, כפי שזה קרה בזמן מאוחר יותר, הרי לא הוסיפו להחמיר כלפיהם את היחס על כל פנים כבראשונה.
השוואות ברעיונות החסידות
מעתה יש אפוא לברר את העובדה של החידוש היחסי שבתנועת ה"חסידות", שראשוני ה"מתנגדים" פחדו כל כך מפניו ויצאו לריב עמו. הבירור הזה אפשרי רק על סמך הכרת המסיבות ההיסטוריות של הקיבוץ היהודי בפולין בתקופת צמיחת החסידות הבעש"טנית.
עצם מושג החסידות בישראל במובן התמסרות שלמה לעבודת ד' והתנהגות מוסרית בלתי פגומה לא חודש, כמובן, בתקופת הבעש"ט. מוצאים אותו עוד בתנ"ך בכמה מקומות הן כתואר של יחיד והן כתואר מעמד מיוחד, כנראה (כגון "כוהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו (תהילים קל"ב); "תהילתו בקהל חסידים" (תהילים קמ"ט ועוד). בתקופת הבית השני מוצאים כבר במפורש קיבוץ מוגדר של יראי השם אשר נתכנו בשם "חסידים" (כגון ב"ספר המכבים", א'-ב'-מ"א ועוד). אלה היוו את החוג החלוצי בחיל מתתיהו ובניו, אשר קידשו את השם בפומבי ללא חת מפני כל סבל איום ביותר, והתנהגו בין אדם לחברו לפנים משורת הדין. ונראה הדבר שחוג ה"חסידים" לא התגדר דווקא באחד משלשת המעמדות: כהנים, לוויים וישראלים, אלא התגייס מכולם יחד. לכן מוצאים, למשל, את יוסי בן יועזר כשהוא מכונה "החסיד שבכהונה" (חגיגה י"ח) ועל הלל אמרו: "היה חסיד" (סנהדרין י"א) ועוד. חז"ל סיפרו: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את לבם לאביהם שבשמים" (ברכות פ"ה א').
מידת הוותרנות לזולת והאהבה לנברא בצלם האלוקים וכמו כן ההסתפקות במועט בנוגע לצרכים גשמיים היו מציינות בשטח המוסר את שיטתם של ה"חסידים" הללו! ואם משווים למשל את מידותיו של התנא רבי יהודה בר אלעאי, שנקרא "חסיד" (בבא קמא ק"ג) למידותיו של הלל הנשיא הרי מכירים, כי היתה כאן מסורת מגובשת של התנהגות ה"חסידים" בזמן קדמונינו. גם בספרי פילון השונים מכירים בסימנים בולטים של קיום חוגים חסידיים בישראל, שנהגו בקדושה ובטהרה בעבודת הבורא וגם קיימו מידות של לפנים משורת הדין ביחסים שבין אדם לחברו. אפילו דמות הצדיק המסייע לאדם הפשוט להתקרב לאלוקים והמשמש בשביל זה כאילו "מתווך" בלשוננו הבלתי מדויקת- גם זו אינה חסרה בתיאורי פילון. ולדוגמה יוכל לשמש ספרו "על גלותו של אברהם" ודומהו, שם הוא מנסה לתאר את דמות קדמוני האבות לפי הקווים האופייניים של ה"חסידים הראשונים", אשר היו קיימים בתקופת הבית השני.
המסורת הזו לא נשארה אמנם קפואה ועומדת תמיד באותה צורה, כפי שהיתה מתגלה בזמן קדמון. מושגים ומידות, אמונות ודעות שהלכו ונסתעפו במישרין או בעקיפין, מגזע תורת היהדות העתיקה או נתפתחו לפי רוחה, השפיעו ממילא גם על עיצוב דמותה של החסידות בזמנים מאוחרים. ספר "חובות הלבבות" של רבנו בחיי, דמות ה"חסיד" בתיאורם של ספר "הכוזרי", ספרי הרמב"ם, ר' אברהם בן הרמב"ם רבנו יונה, הרמב"ן, "ספר החסידים" של ר' שמואל ור' יהודה החסיד ובעל ה"רוקח", ספר "השל"ה" וספרי רמח"ל למשל, נותנים לנו דוגמה בולטת של אותו שפע הגונים והלבושים, אשר קיבלה ה"חסידות" היהודית במשך הדורות. אך הגרעין הפנימי של החסידות הקדמונה, כפי שהגדרנו אותו לעיל, נשתמר בלי ספק בכל אותם טיפוסי ה"חסידות", שנתגלו בזמנים מאוחרים.
מקורות לחסידות הבעש"ט
החסידות הבעש"טנית הייתה הטיפוס המאוחר בזמן בתולדות החסידות היהודית לדורותיה. משום זה אין פלא, אם זו המאוחרת בזמן ינקה מכל המקורות שלפניה וגם הוסיפה להם נפחים חדשים משלה לפי טעם הזמן וצרכיו. אם בוחנים בכנות ובהעמקה את יסודות החסידות הבעש"טנית וכלליה אי אפשר שלא למצוא להם סמך מטיפוסי החסידות שקדמו לה, וגם חידושיה להלכה ולמעשה אינם מתנכרים בשום אופן לרוח סוגי החסידות המסורתית שבישראל עד זמנה.
אין כאן המקום לנתח בפרטות את שיטת החסידות הבעש"טנית. אך כשנבחן ראשי פרקיה ניווכח תכף, שאלה נשאבו ממקורות שקדמו לה. הנה, למשל, היעוד של החסידות הבעש"טנית הובע בדברים:
"שיראה האדם להמשיך על עצמו שלשה דברים אלה: אהבת ד', אהבת ישראל ואהבת התורה, ואין צורך לעשות סיגופים" (שבחי הבעש"ט א' ועוד).
כלל זה מובע בדברי חז"ל במקומות שונים, כידוע. אך גם "ספר החסידים" של חכמי אשכנז הגדולים (ר' שמואל החסיד ור' יהודה בנו וכן גם ר' אלעזר בעל ה"רוקח" טיפלו בחיבורו), שנחשב כסמל לחסידות קיצונית, מדגיש את זה באופנים שונים. ולדוגמה: "ואוהב את ד' אהבה גדולה לא מפני דבר שבעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירוש את הטובה וכו'", ויחד עם זה גם: "וכל המסגף עצמו נקרא חוטא", "האדם חייב להבריא את עצמו כדי שיוכל לעבוד את הבורא" ("ספר חסידים", בס': י"ד, נ"ב, קכ"ז ועוד).
ובנוגע לאהבת ישראל ממש: "כל ישראל אבות ואמהות זה לזה, שנאמר "כל איש ישראל וכו' - לומר לך, שכל איש מישראל יהיה בעיניכם כטפכם לתקן כל צורכיהם" (שם, תקפ"ט). ובנוגע לאהבת התורה ידוע, שהחסידות הבעש"טנית הטיפה בהרבה אופנים שלא להסתפק בלימוד מופשט ובפלפולים לשמם אלא לשאוף תמיד להגיע לידי מיצוי הלכתי מעשי (לפי האמרה הקיצונית של רבי יעקב יוסף מפולנאה: "יצר הרע מפתה אותו, שלא ילמד ספרי מוסר או שולחן ערוך לידע הדין על בוריו וכו'" - בס' "תולדות יעקב יוסף", פ' שופטים). וכך מוצאים גם ב"ספר חסידים":
"מי שיש לו ממון וכו' יתן לצדיקים שיעסקו בתורה, ולא לאותם שגורסים קושיות ותירוצים, אלא יתן ליראי ד' הלומדים לקיים המצוות" (ס' תתרל"ט), וגם: "תלמיד חכם וירא שמים - ירא שמים קודם" (ס' שס"א) ועוד.
החסידות הבעש"טנית הפליגה בערך הכוונה הטובה בקיום המצוות ועוד יותר בתפילה עד שהחשיבה ביותר אפילו תפילתו הכנה והישרה של אדם פשוט, שאינו בן תורה; ולדוגמה קיצונית בנדון זה משמש סיפור המעשה על אותו ילד כפרי, אשר לא ידע לקרוא, ובכל זאת הועיל להעלות את תפילות הקהל כולן בבית מדרשו של הבעש"ט בשריקת חלילו, שנעשתה בהתלהבות ובכוונה נלבבת בהתאם למאמר חז"ל: "רחמנא ליבא בעי". והנה סיפור מעשה דומה לזה מוצאים גם ב"ספר חסידים":
"מעשה באדם אחד מבני ישראל, שהיה רועה בהמות, ולא היה יודע להתפלל, וכל יום היה אומר: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שאילו היו לך בהמות ואתה נותנן לי לשמרן - לכל אדם אני שומר בשכר ולך הייתי שומר בחינם - כך אני אוהב אותך! פעם אחת היה הולך תלמיד חכם אחד לדרכו ומצא את הרועה שכך היה מתפלל. אמר לו: שוטה! אל תתפלל כך! אמר הרועה: איך אתפלל? - מיד לימד אותו התלמיד חכם סדר ברכות וקריאת שמע ותפילה וכו'. לאחר שהלך אותו תלמיד חכם, שכח כל מה שלימד אותו ולא התפלל, וגם מה שהיה רגיל לומר היה ירא לומר מפני שאותו צדיק מנע ממנו. ראה אותו תלמיד חכם בחלום הלילה, שהיו אומרים לו: אם לא תאמר לו, שיאמר מה שהיה רגיל לומר קודם שבאת אליו, ואם לא תלך אליו - תדע הרעה אשר תמצא אותך וכו'". על סמך זה מסיים הספר הזה את סיפורו המוכיח עד כמה גדול המעשה של בעל הכוונה הטובה "כי רחמנא ליבא בעי" (לפי כתב יד פארמה של ספר זה ס' ה-ו').
באופן זה אפשר להוכיח גם כן את המקורות והדימויים של עיקרים אחרים מתוך שיטת החסידות הבעש"טנית, אף על פי, שאלה נראים לכאורה כקיצוניים מדי או כהמצאת ה"חסידים" הבעש"טניים לבדם. כלום אפשר להכחיש, שעיקרים גדולים של שיטת הבעש"ט ותלמידיו כדוגמת הדבקות המתמידה והשמחה הלוהטת בקיום המצוות, הזמרה והניגונים המתלווים לאלה, הענווה של תלמידי החכמים וחובתם לשתף בחייהם הרוחניים גם את האנשים הפשוטים ביותר מבין המון העם וכדומה - לא הומצאו לגמרי ע"י הבעש"טניים, כי אם היו קיימים בצורות ובגילויים שונים גם במקורות החסידות הישראלית מזמנים קדומים?
וודאי, הלבושים והנימוקים, שקיבלו העיקרים בחסידות של הבעש"ט ותלמידיו היו חדשים ומותאמים לצורכי הזמן, שבו חיו אלה והגיבו עליו. אך בכל זה לא נתקפחה מידת ההמשכיות של "חידושי" החסידות הבעש"טנית ביסודם לגבי מקורות החסידות שקדמו לזו.
מאורע היסטורי מחויב המציאות
מעתה יש להדגיש שאכן בתקופת הבעש"ט היתה תנועת החסידות שלו כמאורע היסטורי מחויב המציאות בשביל הקיבוצים היהודיים בגלילות אוקראינה, פולין ורוסיה הלבנה ובמקצת גם בליטא. "גזירות ת"ח ות"ט", שניתכה כחתף על ראשי בני עמנו במדינות אלו, דלדלה את היישובים הללו באופן מחריד הן בגשמיות והן ברוחניות, כידוע. אך אחרי השואה הנוראה הזו נוספו צרות חדשות כאלה במצב יהודי המקומות הללו, שהספיקו להגדיל את השממה, אשר פקדה את הדוויים והסחופים בשנות ת"ח ות"ט. קהילות רבות חרבו לגמרי, ואחרות נתרוששו מאד בעטיין של התנפלויות הקוזאקים האכזרים ואחריהן נוספו על שארית הפליטה התנכלויות הכמרים הערמומים וה"פריצים" העריצים לחייה העלובים בלאו הכי בכל המובנים.
מסמכים היסטוריים ברורים מתקופה זו מאשרים את גודל המצוקה שבה היו נתונים היהודים המדולדלים במדינות הנ"ל, שאליהן נמלטו בשעתם מחמת הגזירות והרדיפות, שפקדו את יישוביהם במרכז אירופה. מקורות הפרנסה דללו מאד בעיירות הסמוכות לכפרי הפריצים, ואילו בכפרים עצמם העיקו ל"חוכרים" ומצצו את דמיהם, שמשמעם תרתי. יתר היהודים התהלכו כצללים ללא בסיס של פרנסה כל עיקר. משפטי עלילות דם תכופים והריגת הנאשמים הטילו אימה יתרה על הציבור. כתוצאה מזה נתערערו מוסדות החינוך התורניים, והמצב הרוחני של המסכנים העלובים ירד פי כמה. את המצב הירוד הזה טרחו לנצל הכמרים הקאטוליים ועוזריהם ה"פריצים" כדי להביא את המיואשים לשמד. נוסף לזה היו הרבה מחוגי הלמדנים שהתנשאו על אנשי ההמון הפשוט ולא התחברו עמם כדי לנחמם ולהעלותם משפלותם.
שתי דרכים הובילו אז לחיסול מצוקת היהודים במצבם הקודר: 1) היענות לפיתוים ולהסתות של התקיפים הרשעים בכיוון המרת הדת; 2) התאוששות פנימית ע"י פיתוח מקורות פרנסה בשביל המדולדלים והתעודדות באמונה שלמה בקדושת התורה ובנצח ישראל.
הדרך הראשונה היתה קלה וטמאה, כמובן, בעוד שהדרך השנייה היתה זכה ונעלה, אבל כרוכה במאמצים ובמסירות נפש רבה.
לנוכח המצב הזה נזדקרה אז "כת" מרושעת בקרב המיואשים, אשר לא רק נענתה לפיתויים של המרת הדת, אלא גם טרחה להעביר את ההמונים כולם על דתם ועל דעת קונם. היתה זו כת הפראנקיסטים המתועבים אשר היתה לכתחילה קטנה מאד; אבל לאט, לאט סחפה אחריה קיבוץ של יהודים מבולבלים ומותעים, שנרתמו גם הם למזימותיו השטניות של הנוכל הערום יעקב פראנק ועוזריו. מעתה גדלה הסכנה שכת מומרים זו תלך ותתרחב על חשבון המונים נוספים מקרב האוכלוסייה היהודית המרוששת בחומר וברוח.
ויש לציין, שכת הפראנקיסטים נתגייסה בעיקר משרידי השבתאים, התועים והמתעים, אשר פעלו עוד אז בכמה מחוזות המדינה הטורקית ובדרום פולין. עולמם של אלה חשך עליהם אחרי התכזבות מנהיגם. אך עקב התגברות הצרות הנוראות בחיי העם בשטח פולין ורוסיה הדרומית לא מצאו התועים הללו את דרכם לחזור ולהשתלב באומה כאבר מבריא מנגעיו. במצב זה ניזונו באיזה דמדום מסתורי, שהסתמך על קטעי מאמרים מסולפים של ספר ה"זוהר". במקום המסורת של התנ"ך והתלמוד הניחו להם ליסוד חייהם הרוחניים סבך הזיות מתעתעות, שאינן מחייבות לכלום הן במובן דתי-רשמי והן במובן מוסרי. שיבוש רוחני כזה היה עשוי מאין כמוהו להתעות את ההמונים המדוכדכים מקרב בני העם היהודי הסובל והנענה. מכאן נבעה העובדה, שסילופי ה"קבלה" מיסוד ה"זוהר" שימשו כבסיס מתעה לכל אלה שניצודו ברשת השבתאים והפראנקיסטים.
הופעת הבעש"ט ופעולותיו
בתקופה מעורערת וסוערת זו שבחיי האומה בפולין ורוסיה קם ר' ישראל בעל שם טוב וייסד את תנועת החסידות שלו כפתרון למצוקת הזמן וגם כמנוף של התחדשות רוחנית לדורות מאוחרים. ואכן, החסידות הבעש"טנית לא באה לקעקע את המסורת הרוחנית של היהדות בת זמנה, כי אם נתכוונה בדיוק להפך, והיינו: להפרות את המסורת הזו ולרענן אותה באמצעים מחודשים כאלה המתאימים לצורכי הזמן. זוהי אפוא התגובה ההיסטורית של החסידות כלפי צרות החוץ והפנים שבחיי האומה בת זמנה ומקומה; אך עמדה לה זכותה הגדולה לשריין את קיומה גם בזמנים ובמסיבות חדשים עד ימינו.
בהתאם לצורכי הזמן נחלצה תנועת החסידות הבעש"טנית לפעול בשלושה כיוונים:
1) להקל את מועקת הרדיפות של ה"פריצים" ולשפר את מצב הפרנסה של המדולדלים חסרי הישע;
2) לחזק את רגשות האמונה הזכה והתמימה וגם את ההתמסרות הנאמנה לקיום המצוות בקרב חוגי העם הפשוט;
3) לתעב את מזימות השבתאים והפראנקיסטים בעיניהם של החוגים הללו, שהיו נוחים להילכד על ידם של אלה.
לכיוון השלישי היתה מועילה במיוחד פעולת הטיפוח של שיטת עבודת הבורא תוך כדי התלהבות מסתורית-עממית בתבלין של קבלת ה"זוהר", הבלתי פגומה.
הבעש"ט הניח את היסוד לפעולות בשלושת הכיוונים הללו וגם הורה את תלמידיו לנהוג כך. אך מובן שלא כל תלמידיו היו מחוננים כדוגמת רבם הדגול, ולכן לא כולם פעלו בשלושת השטחים הנדונים כאחד. מלבד זה נשתנו במשך הזמן המסיבות של תקופת היווצרות החסידות, שבהן לא היה עוד צורך לפעול בדיוק באותם הכיוונים, שהיו הכרחיים בדור הבעש"ט. אך בכל זאת נשתמרה בעינה המגמה העיקרית של תנועת החסידות, והיינו: חינוך ההמונים לעבודת ד' טהורה ונאמנה.
הסתעפות פעולות החסידות בכללה
הרבה סבורים, שהבעש"ט פעל בעיקר בשטח הרוחני לטובת בני זמנו וסביבתו. אך ישנם סימנים לא מעטים, כי בראשית פעולתו התגדר דווקא בטיפוח עזרה חומרית לבני עמו המנושלים והנענים בתגרת ידי ה"פריצים". הלא זמן רב קודם "התגלותו" לא ישב בטל מבחינת הגשת עזרה לאחיו, אלא שלא היו נוהגים אז כותבי קורות, לתאר את מצב העניינים בצורה מדויקת, ורק בעל "שבחי בעש"ט", המאוחר מזמנו של מייסד החסידות ופעולותיו, תיבל את השמועות הקלושות בנידון זה בתבלין של סיפורי אגדות לפי טעמו, שיש בהם גם מהדמיון העממי הנהוג.
אך כעת הופיע "ספר הזיכרונות" של האדמו"ר ר' יוסף יצחק ז"ל מלובאוויטש (מתורגם ללשון אידיש במהדורת ברוקלין-ניו יורק משנת תשט"ז), ושם מוסר המחבר המוסמך ידיעות אוטנטיות על אודות פעולות הבעש"ט להקלת מצוקת אחיו בגלל חוסר מקורות פרנסה ורדיפות ה"פריצים". האדמו"ר המחבר מוסר שם בשם רבי זקנו בעל הספר "צמח צדק" ששמע מפי האדמו"ר הזקן רש"ז מלאדי, על דבר פעולותיו הראשונות החשובות של הבעש"ט להקלת המצוקה החומרית של המדולדלים וחסרי הפרנסה במחוזות סביבתו (שם, עמ' 52-51); ורק אחר כך התגדר בעיקר מייסד החסידות בהשפעתו הרוחנית המבורכת. הבעש"ט ושליחיו ה"נסתרים" נדדו במקומות היישובים הנידחים ושם עוררו את החוכרים המרוששים בכפרים ובעיירות להיטפל למקורות פרנסה יציבים יותר, כגון העיסוק במלאכה ובעבודת הגננות וכדומה. מלבד זה נחלצו אלה למאבק עם מזימות ה"פריצים" שהתעללו ב"יהודיהם" כבשבויים. גם הבעש"ט עצמו וגם כמה מתלמידיו עסקו בתכיפות ב"פדיון שבויים". במיוחד התמסר לפעולות אלו תלמיד הבעש"ט שהיה מכונה בשם רבי ליב שרה'ס. רבי ליב זה עסק כל ימיו בהצלת הנענים והנרדפים בידי הגויים המרושעים; אך טיב הפעולות הללו הצריך טיפול בדרך חשאית לפי תנאי זמנו, ולכן מעוטפות אלו זרים של סיפורי פלא מיוחדים במינם. נשתמר מכתב מהרבי הגדול, רבי דוב ממזריטש, שבו זה ממליץ על רבי ליב שרה'ס, שיש חובה לתמוך בו ולמלא את מבוקשו
"משום שהוא עוסק במצווה רבה שאין למעלה הימנה, כאשר יפרש שיחתו באר היטב פה אל פה, דברים שאין להעלותם על הכתב".
ידוע גם על הרב ה"זקן" מלאדי ובמיוחד על נכדו בעל ה"צמח צדק", שהיו מעוררים את הסרים למשמעתם לעסוק במלאכה ובעבודת אדמה המפרנסות את בעליהן בלי פחד ושפלות. לתנופה רבה הגיעה פעולתו הנעלה של האדמו"ר בעל ה"צמח צדק" בתקופת גזירות ה"קאנטוניסטים" (הילדים החטופים). כאשר גזר הצורר ניקולאי הראשון את גזירת ה"חטיפה" של ילדים יהודיים לשם שילוחם לעבודת הצבא לעשרות שנים במגמה להביא אותם תוך כדי עינויים לשמד, צהלו הרבה מגדולי ה"משכילים" בשעתם. בגזירה השטנית הזו ראו ה"משכילים" הללו אמצעי "לחנך" את ילדי ישראל לעבודה פרודוקטיבית ולהשכלה חילונית... נוכח גזירה אכזרית זו, שאין דוגמתה בתולדות עמנו הרוויות צרות אין קץ ארגן בעל ה"צמח צדק" קבוצה של "מצילים", אשר שיחדו בכסף רב את הפקידים שעסקו ב"חטיפת" הילדים ובהובלתם לארץ גזירה כדי שיואילו לשחררם בהסתר ובדרך הערמה, כנהוג באותם הזמנים במשטר של מדינת רוסיה. פעולות כאלה מצד מנהיגי החסידות אפשר היה לציין במידה לא מעטה - אך אין כאן המקום לזה.
הפעולות העיקריות של החסידות הבעש"טנית התגדרו סוף סוף בשיפור המצב הרוחני של המוני העם הפשוט. על טיב הפעולות הללו החל מזמנו של הבעש"ט יש כבר חומר רב למדי. החוכרים המדוכאים ובעלי המלאכה הפשוטים וסתם בני דלת העם לא היה ביכולתם לקנות להם ידיעות נאותות בלימוד התלמוד, ולפעמים היו אפילו חסרי כל ידיעה בלימוד התורה שבכתב. חוגי ה"למדנים" שבתקופת הבעש"ט ובמקצת גם אחריו הזניחו כנראה את חינוך האנשים המסכנים הללו, והיו גם כאלה שהתייחסו בזלזול ממש ל"עמי הארצות", אשר רבו אז מתוך לחץ התנאים והמסיבות בגלילות דרום פולין ורוסיה, כמבואר לעיל.
הבעש"ט עצמו ותלמידיו חדרו אפוא למשכנות המוני העם הפשוט וטיפלו בהעלאתם הרוחנית מתוך יחס אהבי ממש ובשיטתם המיוחדת. הם טרחו ללמד את אלה את המינימום האפשרי בידיעת היהדות והרגילו אותם לקבל עליהם את מרות המנהיגים החסידיים, שנקראו אצל אלה "צדיקים". ההתקשרות אל ה"צדיקים" הפכו את ההמונים הללו, שהיו כ"צאן בלי רועה" מקודם, לגושים מאורגנים ומלוכדים תחת הנהגה רוחנית יציבה ומתאימה להם. ה"חסידים" החדשים הרגילו את הנתונים למרותם לתפילה בהתלהבות רבה, בכוונה עצומה ובזמרה מושכת ונלבבת בשעת התפילה וקיום המצוות, לשמחה כנה וזכה אפילו בתוך קדרות חייהם העלובים ולביטחון מלא ואמונה תמימה בטוב הבורא וברחמיו הנסתרים והגלויים. מובן, שההתנהגות המנוגדת לכל העיקרים הללו, כגון: עצבות ושיגרה מילולית בשעת התפילה, חיטוט יתר בעוונות עצמו והתייאשות מרחמי הבורא, סגפנות וצומות מיותרים וכדומה מהדברים שרבים היו נוהגים באותה התקופה - כל אלה הוכרזו ע"י מנהיגי החסידות הבעש"טנית כבלתי רצויים ואפילו כמזיקים לעבודת ד' של חוגי העם הרחב. באופן זה הרוותה החסידות את המדוכאים והמיואשים בגלי נחמה והתחסנות פנימית.
וודאי, מנהיגי החסידים דאגו לא רק לבני העם הפשוט, אלא גם לחוגי בעלי מחשבה מעולים ולתלמידי חכמים מצוינים, שאותם העשירו ברעיונות עמוקים על אודות הבורא והבריאה, טעמי המצוות, גורל האדם בעולם ומקום היהדות בתוך כלל האנושות וכדומה. את אלה המעולים הרגילו גם כן לעבודת ד' מתוך דבקות ו"עליית נשמה", להתבוננות יתרה ולהגות זכה ביחסים שבין אדם למקום ולשיפור המידות ביחסים שבין אדם לחברו.
אבל עיקר המגמה של תפקידי החסידות הבעש"טנית התבטא קודם לא בחינוך היחידים המעולים כי אם בהעלאת ההמונים המסכנים והמוזנחים לדרגת אמונה תמימה ועבודת ד' כשרה לפי כוחם. אפילו מנהיגי חסידות חב"ד, בעלי הזרם המעמיק ביותר שבקרב פלגי החסידות השונים, מודים בזה במפורש. ולדוגמה מתוך דברי האדמו"ר מלובאוויטש ב"ספר הזיכרונות" הנ"ל:
"האהבה לבן העם הפשוט היתה וגם נשארה היסוד העיקרי של תורת הבעש"ט. הבעש"ט לא חיפש למדנות אצל היהודים. הוא החשיב במיוחד את היסוד של "רחמנא ליבא בעי" (שם, עמ' 50).
בלי עיקר זה בשיטת החסידות אי אפשר להבין לא את ראשית התהוותה ולא את השתגשגותה עד ימינו. אמנם, היה זרם אחד בחסידות החדשה, שסטה מעיקר זה כדוגמת החסידות הקוצקאית, המחמירה ביותר והמצטמצמת בכוונה בחוג קטן, לפי ערך. אבל גם הפלגים החסידיים, שנבעו ממקור קוצק, שבו אחר כך למקור החסידות הבעש"טנית הראשון ולשיטתה בדבר קליטת ההמונים הרחבים והכנסתם תחת כנפיה (לדוגמה בנידון זה: חסידות גור, סוכאטשוב ועוד, כידוע). היה זה הכרח לפי טיב התנועה הרוחנית הזו ביהדות ומגמותיה היסודיות מזמן הבעש"ט ואילך.
החסידות הבעש"טנית הסתמכה הרבה על ה"קבלה" מיסוד ה"זוהר" וגם בהתאם לפירושים שנוצרו לגביו ע"י גדולי המקובלים המפורסמים. אבל כל החומר של ה"קבלה" המסתורית עוכל על ידה וקיבל בבית מדרשה הארה מתאימה למגמותיה ולתפקידה בחינוך ההמונים. ברוב ספרי החסידות הבעש"טנית נתרככו המושגים החמורים של המקובלים, שקדמו לה, והותאמו לעקרונותיה הנזכרים לעיל. באופן זה השיגה החסידות הבעש"טנית - בראשית התהוותה - שני רווחים:
1) היא הוציאה את הרוח מן המפרשים של בעלי ההזיה ואנשי המסתורין המבולבלים והמותעים מתוך חוגי השבתאים והפראנקיסטים, אשר נגד אלה הכריזה מלחמת מצווה כדבר בעיתו;
2) היא ניצלה את רעיונות ה"קבלה" המסוגננים על ידה והמותאמים לצרכיה בשביל קליטת אותם החוגים, שיש להם נטייה למסתורין באיזו מידה בהבנת התורה וקיום המצוות.
על חלק המסתורין שבחסידות ושאר מקורותיה
אולם בכל זאת יש להדגיש, שכל החושב את החלק המסתורי-"קבלתי" בחסידות הבעש"טנית כעיקר וכיסוד בזו אינו אלא טועה. החסידות הבעש"טנית שאבה מתוך כל זרמי הרוח שביהדות עד זמנה ובכלל אלה הזרם המחקרי-פילוסופי של הוגי הדעות מימות רבי סעדיה גאון ודומהו בקרב חכמי ספרד. נשתמרה אפילו מסורת חסידית, שהבעש"ט הרבה לעסוק בשיטת רב סעדיה ובספריו. אך העיקר והיסוד המעמיד שבחסידות הבעש"טנית יש למצוא בכלליה ומגמותיה, שהוזכרו לעיל, ואלה נשאבו קודם כל ובכוונה ראשית ממקורות קדומים על אודות טיפוסי החסידים שביהדות החל מ"חסידים הראשונים" שבדברי חז"ל ועבור להגדרות חסידיות של בעל "חובות הלבבות" במקצת, ובמידה מרובה יותר לתיאור טיב ה"חסיד" שבספר "הכוזרי" (מאמר ג') וב"ספר החסידים" מיסוד חכמי אשכנז הנזכרים, כפי שהוכחנו לעיל בכמה השוואות יסודיות.
מזה משמע אפוא, שהחסידות הבעש"טנית קלטה אל תוכה חומר רעיוני מגוון מתוך מקורות הרוח השונים שביהדות הקדומה תוך כדי התאמתם לצרכיה ולמגמותיה בצירוף הוספת נפכים חשובים משלה שלא בניגוד לטעם ולכיוון של הירושה הרוחנית הנקלטת על ידה. ואמנם, כך דרכה של תנועה רוחנית, יוצרת ופורייה, שאינה מסתפקת רק בתכנים העתיקים שקלטה, אלא גם מעכלת אותם ומחדשתם לפי צורכי הזמן, שבו עליה לפעול.
סיבת ה"התנגדות" לחסידות בראשיתה
אך דווקא תכונות ההתחדשות הנועזת של החסידות הבעש"טנית גרמו ל"התנגדות" החזקה כלפיה בראשית התהוותה, כאמור לעיל. כל מחדש בשטח חיי הדת, ואפילו חידושיו הם בכוונה טובה ושלא בניגוד ממשי למסורת הקודמת, צפוי להתרעמות חמורה פחות או יותר מצד אנשים ישרים אפילו החרדים לשמירת המסורת וההווי הקיים על כל פרטיו ודקדוקיו. על זה ממליצים את המאמר "עושה חדשות - בעל מלחמות"...
אולם את הסיבה העיקרית של ה"התנגדות" הידועה לחסידות הבעש"טנית בראשית צמיחתה יש למצוא סוף סוף במסיבות תקופתה ממש. השבתאות המכזיבה וההרסנית וטומאת הפראנקיסטים ונכליהם המרושעים הועילו להכניס בלבות גדולים וטובים של קיבוצי יהודים שונים חרדה רבה יחד עם חשדנות מוגזמת אפילו.
רק על סמך זה אפשר להבין את גל הקטרוגים שניתך על כמה מספרי הצדיק הזך והקדוש רבי משה חיים לוצאטו בשל תכנם המסתורי-"קבלתי", שאותו סילפו לפניו שרידי השבתאים וניצלוהו למען מזימותיהם. אותה סיבה גרמה גם כן אחר כך לקטרוג של ר' יעקב עמדין וסיעתו על גאון ישראל וצדיק מופלא כדוגמת רבי יהונתן אייבישיץ. כידוע, המריבות והקטרוגים הללו, שקדמו קצת לזמן ה"התנגדות" לחסידות הבעש"טנית, לא היו אפשריים בלי הסיבה של האווירה המורעלת, שנוצרה בעקב השיבושים וההתעיות של השבתאים ומחקיהם. לכן אין מן הפלא כל כך, אם גם לגבי תנועה זכה ונעלה כדוגמת החסידות הבעש"טנית נתעוררו קטרוגים באיזו מידה שנתבטאו במעשים הידועים של ה"מתנגדים" בשעתם.
אך דין האמת הכשרה, שתצוף סוף סוף על פני ים המחלוקות המצערות. לא ארך זמן הרבה, וחוד ה"התנגדות" לחסידות קהה, הלבבות נרגעו, וחמומי המוח נצטננו אף הם. הוכח אז לעיני כל בוחן ישר שתנועת החסידות לא רק שאינה באה להחליש את הנאמנות לתורת ישראל ולמסורת הלגיטימית המקודשת, אלא היא משמשת להן מבצר ראשון במעלה, שממנו ייהנו במידה לא מעטה גם חוגי ה"מתנגדים" הכשרים. ובסופו של דבר הגיע המצב לידי כך, שחוגי ה"מתנגדים" נאלצו להתקנא ביריביהם לשעבר, שהיטיבו מהם לראות את הנולד ולהכין מקלט איתן לשמירת התורה בפני גלי הרפורמה וכל סוגי ה"השכלה" המתכחשת באירופה וגם במקומות יישוב אחרים.
החסידות והרפורמה
ואמנם שתי התנועות הכבירות שנתבלטו במשך מאתיים השנים האחרונות - החסידות הבעש"טנית מחד והרפורמה המתמשכלת מאידך - היו בגדר מאורעות היסטוריים בתולדות האומה. לשתיהן היו מניעים חיצוניים וגורמים פנימיים. אך החסידות הבעש"טנית היתה מאורע היסטורי חיובי, ולכן נשתלבה בשרשרת תולדות עמנו כחולייה ברוכה שהיא מקשרת ומגשרת בין העבר והעתיד, בעוד שתנועת הרפורמה ובת לוויתה ה"השכלה" המתכחשת נעשתה למאורע היסטורי שלילי, שאיים להפסיק את קיומנו ולחסל את תקוות עתידנו ח"ו, אילו הוא לבדו היה הקובע ומכריע.
את ההבדל המנוגד הזה שבין שתי התנועות הללו היה אפשר להבחין עוד בראשית התהוותן הן לפי מגמתן ותכניתן והן לפי מעלת האישים שטיפלו בייסודן. הבנה היסטוריוזופית כזו היתה אז בגדר פרוגנוזה מסתברת ומושכלת. אולם אחרי עבור כמאה שנה מראשית צמיחתן של התנועות המנוגדות הללו לא היה אפשר עוד להסתפק בסברות מופשטות על אודות ערכן החיובי או השלילי של אלה. המציאות הערומה הספיקה בינתיים להרוס כל אשליות בדבר תוצאותיהן של אלה לגבי גורל ההמשכיות של תולדות האומה וגורמי קיומה בעתיד. לעיני כול נתגלו אז כבר התוצאות הבולטות שבהווה והסיכויים לעתיד. תנועת החסידות שריינה בגבולות השפעתה את חומת בית ישראל בפני רוחות תזזית מבחוץ וחיסנה את כוחות תושביו מבפנים, שלא יעזבו ח"ו את המערכה. ולעומת זה פרצה תנועת הרפורמה וה"השכלה" הזדונית את החלק של החומה הזו, אשר ניתן למרותה וגם עודדה, במישרין או בעקיפין, את העריקות ההמוניות באופן מבהיל.
נתברר אפוא אז לכל מתבונן ישר, שתנועת החסידות הורתה ולידתה היו בקדושת היהדות המקורית ולכן החזירה אל זו גם את הנחשלים והמבולבלים בעטייה של התנועה השבתאית והפראנקיסטית מצד אחד וגם הקימה מבצר פלאים בשביל נאמני היהדות, שלא ייסחפו בשיטפון ההתבוללות הרוחנית לכל צורותיה במזרח אירופה ובמערבה. ולא עוד אלא גם חוגים מסוימים של ניגועי הרפורמה במערב וה"השכלה" המתכחשת במזרח שבו אחר כך לשאוב ממעיין החסידות כוחות הפרייה לשיבה חלקית או שלמה ליהדות.
בעלי התשובה הללו הודו לבסוף, אחרי דורות של התגרות זולה בתנועת החסידות, שאכן כאן לפניהן מעין התחדשות נפלאה וגם נשגבה של רוח היהדות העתיקה. אבל יש לציין, שבעלי התשובה החלקית ליהדות יצרו להם מין "חסידות חדשה", פילוסופית או אומנותית, אשר אינה מתאימה לתנועת החסידות המקורית, ולכן יש בשיבה זו לא מעט מן הסילוף, כמובן.
ביקורת ה"חסידות החדשה" הזו, המתיימרת להסתמך דווקא על החסידות הבעש"טנית, טעונה טיפול מיוחד, ולא כאן המקום לזה. וכמו כן קצר כאן המצע מהשתרע בכדי לדון על טיבה של הביקורת השלילית, הרעיונית והספרותית, שדגרו "משכילים" מגמתיים שונים בצורות שונות, כלפי החסידות הזכה והמקודשת, שלא היתה חביבה עליהם בגלל השקפותיהם המתנכרות ליהדות שלמה ומקורית. דבר זה יש לעשות במחקר מתאים ומפורט העשוי לשמש כעין השלמה להבנה נכונה של התנועה הזכה והקדושה בישראל, ששמה חסידות הבעש"ט ושלוחותיה.