הישיבה בתקופת הגאונים

הודפס ללא הערות

מחבר: ד"ר יהושע הורוביץ

מחניים, סיון תשכ"ג 1963

תקציר: המאמר סוקר את מבנה הישיבות בבבל ובארץ ישראל בתקופת הגאונים, שיטות הלימוד, מבנה התפקידים ההירארכי בישיבה, חודשי ירחי כלה ועוד. כמו כן נסקרות ההשפעות המדיניות והכלכליות על הישיבות בתקופה זו.

מילות מפתח: אונים, שאלות ותשובות, תקנות, סורא ופומבדיתא, ירחי כלה, ראשי גולה, ישיבה=מתיבתא, מינוי שופטים.

 "אמר רבי חמא ברבי חנינא מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם" (יומא כ"ח ב'). משמעות מיוחדת וסמלית יש בעדותו זו של ר' חמא ברבי חנינא בקבעו את העובדה ההיסטורית שישיבות - אכסניות של תורה - מלוות את עם ישראל בדרכו הארוכה במשך תקופות רבות מארץ ישראל לבבל ודרך מצרים לצפון אפריקה, ספרד, אשכנז וצרפת, תוך הקמת מרכזים חדשים באיטליה, הולנד ותורכיה עד תקופת יסודן של הישיבות הגדולות בפולין-ליטא.

הישיבה - מתיבתא - מהוה מזמנים קדומים את המסגרת לחברות החכמים העוסקים בלימוד תורה ומתפקידה העיקרי לשמש מקום הוראה לתלמידים. את הישיבה כמקום ריכוז חכמים  לחקור בדברי תורה וחכמה מוצאים אנו כבר בתקופת האבות: לפי המסורת התקיימה הישיבה - בית מדרש של שם ועבר; אברהם, יצחק ויעקב היו יושבים בישיבה (יומא כ"ח ב'); אבותינו במצרים ובמדבר מחזיקים בישיבה (יומא שם). בית תלמוד תורה ובית מדרש נוסדים אפוא בתקופה המקראית, מתחזקים ומתבססים בימי בית שני ונפוצים במיוחד גם בא"י וגם בבבל בתקופת התנאים והאמוראים. בימי התנאים והאמוראים נוסדו בא"י בתי המדרש המפורסמים והמרכזים ביבנה ואושא; בתקופת אמוראי א"י נוסדו הישיבות בצפורי, טבריה וקיסרין, ולעומתן התפתחו בבבל הישיבות בסורא, נציבין, נהרדעא ופומבדיתא. - "רבנן סבוראי" (600-500 לספירה) - חכמי בתי המדרש הגדולים בסורא, פומבדיתא ונהרדעא - המשיכו לבאר את מסורות ההלכה ומאמרי האמוראים והגיהו גם את טופס התלמוד.

בתקופת השנים 1040-600 לספירה - תקופת הגאונים - עמדו בראש ישיבות סורא ופומבדיתא חכמים המכונים "ראשי ישיבת גאון יעקב" או "גאונים": יש לציין אמנם שבתואר גאון השתמשו  גם ראשי הישיבות בארץ ישראל ובמקומות אחרים.

בבל מלאה בתקופת הגאונים תפקיד חשוב בחיי העם היהודי והמרכז הבבלי השפיע במידה מרובה על כל תפוצות הגולה. - במחצית השניה של תקופת הגאונים עלתה חשיבותן של ישיבות סורא ופומבדיתא בעקבות התרחבות השפעת המרכז הבבלי וההגמוניה הבבלית עמדה בתוקפה בכל תקופת החליפות הערבית (1099-638). תלמידים רבים למדו בישיבות ומילאו - בגמרם את חוק למודם - תפקידים נכבדים בקהילות השונות של תפוצות הגולה. "מנהגי שתי הישיבות" הדריכו את הגאונים בפסקיהם ושאלות ותשובות הוו קשר בלתי פוסק בין הגאונים ותפוצות הגולה. דברי ר' עמרם גאון הבאים משקפים את החשיבות המיוחדת שיחסו הגאונים לשו"ת ולקשר בכלל בינם ובין הקהילות:

 "והוו יודעין שהרבה חשובים ויקרים ונכבדים אתם לפנינו ושמחים אנו בשאלותיכם. וכל זמן שאנו רואין חכמתכם ובינתכם ודקדוק שאתם מדקדקים בהלכה אנו נותנין הודאה ושבח לפני הקב"ה שנתן בכם חכמה ותבונה וכו' ומיתקומטין (=ומצטערים) אנו הרבה וחלישא דעתין טובא שגרם עוון ומרותקים אתם מן הישיבה, שאילו הייתם בישיבה היינו אני ואתם מוסיפים חכמה והשכל ובינה הרבה".

הקשר הזה בין התפוצות לישיבות נשמר גם על ידי שלוחי הישיבות שפעלו "כדרשנים, שופטים סובבים, מפקחים על החינוך ועורכי מגביות". הגאון הבבלי שמואל בן עלי, בן דורו של הרמב"ם,  מוסר פרטים על פעולות אלה. מלבד זה נשמר קטע מן הגניזה המכיל חלק של מכתב-חוזר  שניתן בידי שליח שפעל בקהילות מצרים. במכתב זה דורש הגאון בתוקף להכיר במרות ישיבת  בבל.

ישיבות בבל בתקופת הגאונים מילאו שני תפקידים עיקריים:

א) תפקיד של הישיבה בתור בית תלמוד לתלמידים שבאו ללמוד תורה.

ב) מקום התוועדות לגדולי החכמים שהיו נושאים ונותנים בהלכה, מבררים את תוכן התשובות על השאלות שהגיעו מתפוצות הגולה, מתקנים תקנות שונות ועוסקים בצרכי  ציבור.

כראש הישיבה שימש הגאון שעמד בראש הסולם ההירארכי ואחריו דרוג מסועף של נושאי משרה שונים שמילאו תפקידים שונים במנהל הישיבות, כגון: ראשי כלה, חברי סנהדרין גדולה וקטנה, וראשי הסדרים נמנו עם יושבי בית הישיבה הקבועים. - "בני תרביצא" היו התלמידים שבאו לישיבה ללמוד אבל לא השתתפו כנראה בהכרעות משפטיות שיצאו מהישיבה. הרכב זה של הישיבה בתקופת הגאונים דומה בתכנונו וארגונו לבתי המדרש  של ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד מיסודם של הלל ושמאי, ר' גמליאל דיבנה,  ר' יוחנן בטבריה ובית המדרש של ר' יהודה הנשיא.

תפקיד חשוב מלאו הישיבות ב"חדשי הכלה" כאשר התאספו בחדשי אלול ואדר אלפים מישראל - תלמידים לשעבר של הישיבות - כדי להחיות ולחדש את ידיעותיהם בהלכה ואגדה - וישבו כחודש ימים בישיבות. ראשיתן של "חדשי כלה" נעוץ בתקופת התלמוד ונמשך בצורות שונות עד ימינו.

את שיתוף הפעולה בין הגאון, חברת החכמים ומשתתפי ירחי כלה מתאר הקטע הבא שמקורו במאה ה- 10:

 "בכל יום מהחודש אדר מוציא אליהם כל השאלות שהגיעו אליו ונותן להם רשות שישיבו תשובה עליהם והם מכבדין אותו ואומרין לו - לא נשיב בפניך עד שהוא תוקף בהם ואז מדברים כל אחד לפי דעתו - לפי חכמתו, ומקשין ומפרקין ונושאין ונותנין בכל דבר... וראש הישיבה שומע את דבריהם... עד שיתברר לו האמת, ומיד מצוה לסופר להשיב ולכתוב, וכך היה מנהגם לעשות בכל יום ויום עד שמשיבין תשובת כל השאלות שבאו להם השנה מקהלות ישראל"

ר' נתן בר' יצחק הבבלי [970-920 בערך] מוסר פרטים על סדרי הישיבות הבבליות וקובע בקשר לחדשי כלה שכל אחד ואחד מן התלמידים:

 "במקומו גורס ומעיין כל אותם חמשה חודשים המסכתא שאמר להם ראש הישיבה ובצאתם מעמו, ובאדר אומר להם: מסכתא פלונית נגרוס באלול, וכמו כן באלול אומר להם: מסכתא פלונית נגרוס באדר, ובאין כולן ויושבין לפני ראשי הישיבות באדר ובאלול, וראש הישיבה עומד עליהם על גירסתם ובודק אותם וכו' וכשירצה ראש ישיבה לנסותם בגירסתן יועדו עליו כולם בארבע שבתות של חודש אדר וכו'".

סדר ישיבת החכמים לפני ראש הישיבה לפי דרגת חשיבותם היה עתיק יומין ומקורו בישיבות 22 ארץ ישראל בתקופת ר' יוחנן ונשמר בכל הישיבות. - הישיבה מלאה גם תפקיד של בית דין גבוה. "דיינא דבבא" [=דיין השער] או "אב בית דין" עמד בראשו של בית הדין העליון הזה שממנו קבלו יתר בתי הדין את הוראותיהם.

במחצית השנייה של תקופת הגאונים מילאו הישיבות גם את התפקיד של מינוי שופטים ודיינים לרוב קהילות בבל, תפקיד שנתמלא במחצית הראשונה של תקופת הגאונים על ידי ראשי הגולה. כאשר עלתה חשיבותן של הישיבות סורא ופומבדיתא, מינו ראשי הישיבות את הדיינים לקהילות שנמצאו תחת השפעתן וראש הגולה מינה דיינים לכל הקהילות הנמצאות ברשותו. רוב הדיינים היו מבוגרי "שתי הישיבות" ונשלחו עם אגרת הרשות [=פתקא דדיינותא] למלא את תפקידם בתור שופטים ומדריכים רוחניים בקהילות השונות. אפשר לקבוע שהאופי המקורי של ישיבות בבל ניכר בארגונן "הדמוקרטי" כשראש הישיבה בתור פוסק עליון היה נסמך על מועצה של 10 חכמים, ומועצה זו היתה מורכבת מוועד מנהל של שלושה ומשבעה ראשי השורות. בהתאם לתפקיד הכפול של הישיבה כגוף פוסק דין וכמוסד הוראה שימש על יד ראש הישיבה מצד אחד "אב בית דין של כל ישראל" ומצד שני "סגן ישיבה" כמשגיח על הלימודים; נוסף לשניים אלה היה סופר הישיבה מקשר בין הישיבה לתפוצות הגולה.

על שיטת הלימוד בישיבות יעידו דברי רב שרירא גאון המציין במכתב:

"וגלוי וידוע לפני קדושינו כי מתוך דחק וצער אנחנו אוספים את האלופים ואת החכמים בכל כלא וכלא וגורסים מסכתא דכלא ומגלים עוד מסכת אחרת, וקובעים פרקים ואוחזים את הגדר שלא יפרוץ ונעזרים בה' אלקינו מביאין את התלמידים לפנינו מדי עת בעתו לראות מה שנו ומה למדו בשבתם, ואשר יוסיף - נוסיף בכבודו ואשר יתעצל נחרידהו אנו. גם האי בחורנו שוקד ללמדם ולשום בפיהם, ואשר לא ידע לשאול ילמדנו דרך הקושיא ויחבב את הדרך בעיניו".

לכל אחת משתי הישיבות סורא ופומבדיתא היסטוריה ארוכה בהתפתחותה, ועברו עליהן תקופות עלייה וזוהר ותקופות שפל וירידה. גורמי חוץ ופנים, גורמים מדיניים וכלכליים קבעו את גורלן של הישיבות והשפיעו על מצבן.

בתקופת הסבוראים סבלה ישיבת סורא ורק מזמן כיבוש הארץ על ידי הערבים עלתה וחדשה את פעולותיה על ידי הענקת זכויות שונות מצד ראשי הגולה. כאשר נתמנה רב יהודאי בן רב נחמן לראש ישיבת סורא [ד"א תקי"ז - 757] התחילה תקופת זוהר לסורא שנמשכה כ- 130 שנה ובמשך תקופה זו עמדו בראש הישיבה גאונים מפורסמים, כגון: רב כהן צדק, רב שר שלום, רב נטרונאי, רב עמרם ורב נחשון. לאחר תקופה זו התחילה ירידה מתמדת של ישיבת סורא ואם נעשו גם נסיונות להחזרת העטרה ליושנה - [כגון מנויו של ר' סעדיה גאון לראש הישיבה בשנת ד"א תרפ"ח - 928 וכהן עד ד"א תש"ב] לא הצליחו במשימות לביסוס הישיבה. רק בחייו של רב שרירא נפתחה ישיבת סורא מחדש: גאונים שונים עמדו בראשה ולשיא אחרון הגיעה הישיבה בהנהלתו של הגאון ר' שמואל בן חפני [נתמנה בערך בשנת 997, נפטר תשע"ג - 1013]. ישיבת פומבדיתא - שנוסדה על מקומה של נהרדעא - שמרה על מסורות נהרדעא ומנהגיה במשך כל תקופת הגאונים. בגלל המהומות שפקדו את בבל בסוף תקופת האמוראים והסבוראים סבלה גם פומבדיתא - אם גם פחות במידה מאשר סורא. הישיבה עברה זמנית לפירוז-שבור ושם נתקיימה עד כיבוש בבל על ידי הערבים. התחלת תקופת פריחה הייתה לפומבדיתא עם עלייתו של רב פלטוי גאון [858-842]. בימיו וימי בנו רב צמח  [890-872] נתחזק הקשר בין בבל וצפון אפריקה וספרד. בני ספרד בקשו מרב פלטוי שישלח להם "תלמוד ופתרונו" ובאמת נשלח להם "פתרון" זה שהכיל בודאי פירושי מילים ומושגים לכמה מסכתות התלמוד.

ישיבת פומבדיתא עולה על ישיבת סורא, תלמידיה נתרבו ועלו על תלמידי סורא. בקשר לחלוקת כספי הנדבות בשביל החזקת הישיבות היה ריב בין סורא ופומבדיתא עד שהשיגה ישיבת פומבדיתא - בעקבות עלייתה וריבוי תוקפה - "שיהיו חולקים כל מה שיבא להם חלק כחלק בשווה". באמצע המאה ה- 10 חל שינוי בעמדת ישיבות בבל; בארצות שונות נוסדו ישיבות חדשות שבראשן עומדים חכמים גדולים; זה גרם באופן טבעי לירידת שגשוגה של פומבדיתא. - ביטוי סמלי לירידת קרנה של בבל ועלייתם של מרכזים חדשים - יש לראות בסיפור הידוע על "ארבעת השבויים" ויסודם של מרכזים חדשים בקירואן (רב חושיאל), קורדובה (ר' משה בר' חנוך), קהיר - פוסטט (ר' שמריהו בר' אלחנן). למרות ביטול ערכו ההיסטורי של הסיפור על ארבעת השבויים שמוסכם לקבעו לפי מצב החקירות האחרונות, יש בו גרעין היסטורי חזק המעיד "שלרגלי התפשטות התורה בארצות אירופה ואפריקה נפסק קיומן של ישיבות בבל וירד ערכו של המרכז המזרחי העתיק". הקשר בין פומבדיתא ותפוצות הגולה התרופף, הסיוע החומרי מצד ארצות חוץ לישיבה ירד ונתמעט ובעקבות המצב הכלכלי הקשה סבל גם המצב הרוחני. תקופת שפל זו בשביל פומבדיתא חוסלה עם עלייתו של ר' שרירא על כיסא הגאונות בפומבדיתא בשנת 968. ר' שרירא ובנו רב האי - שכיהנו בפומבדיתא  במשך 70 998] - חוללו תקופת זוהר אחרונה בתולדות ישיבת שנה [האי נתמנה בשנת  פומבדיתא והחזירו לה את חשיבותה וכבודה בעולם היהודי. עדות נאמנה לערכם הרב הוא המספר העצום של תשובות רבות שנשלחו לשני הגאונים האלה. עם פטירתו של רב האי גאון [ד"א תשצ"ח-1038] מסתיימת תקופת הגאונים ונפסק גם מעמדם המיוחד של ישיבות בבל.

עובדה קבועה היא שישיבות בבל היוו גורם תרבותי חשוב בשביל יהודי בבל. ידיעת התורה בין יהודי בבל עמדה על רמה גבוהה; רוב התלמידים בישיבות בבל באו מבבל עצמה, אבל בתקופת רב האי למדו בישיבתו תלמידים מכל ארצות אפריקה, ספרד, איטליה ויוון. רבה היתה השפעתן הרוחנית של הישיבות. גאונים מסוימים שאפו גם להגברת כוחם המדיני ברצותם להשיג שראש הגולה יהיה כפוף לגאון, כלומר שהשלטון המדיני יהיה כפוף לשלטון הדתי. מתיחות פנימית זו לא פסקה אף פעם בתקופת הגאונים וגרמה לפילוג בין שתי המשרות הנכבדות שהיו עמודי התווך בהנהגה העצמית של היהדות והביאו לבסוף את החלשת שני הגורמים.

הבדל עקרוני קיים בין סמכותם והשפעתם של ראשי הגולה והגאונים. בעוד שסמכות ראש הגולה מוגבלת וצמודה רק בגבולות שלטונם של הכליפים, היתה סמכותו של הגאון דווקא "בין לאומית" בקנה מידה של העולם היהודי והשפעתו לא היתה מותנית על ידי שינויים מדיניים  שהתחוללו באזורים שונים של האימפריה הערבית. אם גם דרשו הגאונים משמעת חמורה והורו את פסקיהם בתקיפות הפכו לחטיבה אחת, מבוססת על התלמוד הבבלי ומרוכזת מסביב לשלטון העצמאי של הגאונות.

התקנות שנתקנו בתקופת הגאונים, מקורן בהתוועדות של גאוני שתי הישיבות תוך התייעצות עם גדולי החכמים בישיבות ועם ראש הגולה - כדי לתת גושפנקא מדינית לתקנות ולבטא את שיתוף הפעולה בין ראש הגולה והגאון בסדור החיים בארצות הכליפות הבגדדית. לתקנות הגאונים היה אמנם תוקף גם מחוץ לגבולות של הכליפות הבגדדית ואזור השפעתן משתרע גם עד ארצות אירופה הנוצרית.

בעקבות השינוי במבנה הכלכלי של יהדות בבל ועזיבת עבודת האדמה והתעסקות במסחר ובמלאכה - החלה הגירה מהכפרים והעיירות הקטנות אל הערים הגדולות. בבגדד התיישבו  רבבות יהודים והישיבות העתיקות בסורא ופומבדיתא נעתקות בסוף המאה ה- 9 לבגדד. ראשי ישיבת בגדד שאפו לרכוש לעצמם את עמדת גאוני סורא ופומבדיתא וניסו לבצע את משימתם בישיבת בגדד. - גאוני בגדד כינו את עצמם "ראש ישיבת גאון יעקב" ו"ראש ישיבה  של גולה". בתקופת השנים 1150-1140 עמד בראש הישיבה ר' עלי הלוי. אחד המפורסמים בין גאוני בגדד היה ר' שמואל בן עלי הלוי [נתמנה 1164], בעל מחלוקתו של הרמב"ם. עם ירידת יהדות בבל התרופפה גם הגאונות בבגדד.

כשדנים במצב היהודים בארץ ישראל בתקופת הגאונים יש לציין שמבחינת ההשפעה על תפוצות הגולה יש אמנם למרכז הבבלי עדיפות יותר גדולה על המרכז הארץ ישראלי, אבל מאידך הקשר הנצחי בין הארץ והגולה לא נפסק גם בתקופה זו.   מתיחות שררה תמיד בין שני המרכזים העתיקים, ארץ ישראל ובבל, ושאיפותיהם של גאוני בבל היו להשליט את התלמוד הבבלי ותורת ישיבותיהם גם בארץ ישראל ולתת תוקף  למנהגי הישיבות הבבליות גם בא"י. על ידי פעולות אלה חשבו גם להפחית את מידת ההתקשרות בין התפוצות לארץ ישראל. לפי דעתו של הר"א אפטוביצר יש:  

"ללמד זכות על הגאונים בשאיפתם להשליט את התלמוד הבבלי ותורת הישיבות בארץ ישראל. כוונתם בזה היתה שלא תהיה תורת ישראל כשתי תורות, בייחוד מפני שהקראים השתמשו במלחמתם נגד הרבנים בחילופים שבין ארץ ישראל ובין בבל להוכיח מזה שהתורה שבע"פ - תורת הרבנים - אינה קבלה ומסורת עתיקה.

אבל מאידך לא זכרה בבל "לאחותה הבכירה בימי עניה ומרודיה את חסד נעוריה וכבודה בימי קדם" בקבעה שרק בבל מושב התורה ומרכזה וארץ ישראל פחותה בחשיבותה וערכה. הערכה זו משתקפת - בתור דוגמא - מתוך דברי רב צמח בר חיים גאון סורא [נתמנה בשנת 879] בתשובתו לאנשי קירואן בדבר אלדד הדני:  

"ושאמר אלדד שהם מתפללים על חכמי בבל בראשונה ואחר כך על כל הגלויות, יפה הם עושים, מפני שעיקר החכמים והנביאים לבבל גלו, והם יסדו את התורה וקבעו ישיבה בנהר פרת מימי יהויכין מלך יהודה ועד היום הזה".

תפקידו של ראש הישיבה בארץ ישראל לא הצטמצם בהנהלת ענייני הישיבה ובלימוד התורה בלבד, אלא הקיף את כל ענייני הישוב. לעומת בבל ששם היתה חלוקת תפקידים בין הגאונים ובין ראשי הגולה, עמד בארץ ישראל - לאחר ביטול הנשיאות בתחילת המאה ה- 5 - ראש הישיבה בראש הסנהדרין והיה גם נציגו המדיני של הישוב כלפי השלטונות. בארץ ישראל התאחדו אפוא המנהיגות הדתית והמנהיגות המדינית ביד אחת. מקומה של הישיבה הארץ ישראלית היה בתקופת התלמוד ובתקופת ביזנטיה בטבריה ובראשה עמדו במאה השישית והשביעית מבני משפחתו של מר זוטרא, בנו של ראש הגולה הבבלי שברח מבבל בשנת 520 בערך ונתמנה בארץ ישראל לראש הסנהדרין.

אי אפשר לקבוע בדיוק מתי עברה הישיבה מטבריה לירושלים וממתי התחילו ראשי הישיבה בארץ ישראל להיקרא בתואר "גאון" כדוגמת ראשי הישיבות הבבליות העתיקות. אפשר להניח שישיבת ירושלים הייתה המשכה של ישיבת טבריה העתיקה ולכן מכונים ראשי הישיבה הירושלמית במאה ה- 11 בתואר "גאון טבריה", אף על פי שעבר הרבה זמן מתקופת עקירתה של הישיבה מטבריה. גאוני בבל כינו את ראשי הישיבות בארץ ישראל בשם "ראש חבורה" או "ראש ישיבה" כי לא הסכימו להכיר ולכנותם בשם גאונים.

גם בישיבת ארץ ישראל היתה קיימת סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה. אב בית הדין שעמד בראש בית הדין הגדול נקרא גם "אב בית דין של כל ישראל". ה"אב" היה סגנו של הגאון וממלא מקומו אחריו. ועד של 7 5 חברים - ניהל את הישיבה. חברים - הגאון, אב הישיבה ועוד "חבורה" או "חבורת הצדק" היה אחד הכינויים הרשמיים של ישיבת ארץ ישראל. גם בישיבת ארץ ישראל הבדילו בין "בני סנהדרין" - חברים מוסמכים לבין "בני תורה" - חכמים שעדיין לא הוסמכו.

מחכמים ידועים שישבו על כיסא הגאונות בארץ ישראל יש לציין את ר' אהרן בן מאיר - בר פלוגתיה של רס"ג בעניין קביעת החגים [נתמנה בשנת 920] ור' שלמה בן יהודה [עמד בראש הישיבה והישוב בין השנים 1051-1025]. לאחרון גאוני ארץ ישראל נחשב אביתר בן אליהו .[1109-1084]

יהודי התפוצות ובמיוחד יהודי מצרים ואיטליה תמכו בישיבת ארץ ישראל מבחינה כלכלית, אם כי ידוע שהממשלה במצרים - שארץ ישראל הייתה כפופה לה - היתה בתקופה מסוימת מפרנסת את צרכי הישיבה ועל ידי כך לא היתה הישיבה זקוקה לנדבות. מאידך יש מקום להניח שבני ארץ ישראל שלחו נדבות לישיבות שבבבל. בתקופת הגאונים רב שרירא ורב האי, חלה התרופפות בתמיכת ישיבות בבל וגם קהילות ואנשים פרטיים שלחו נדבותיהם לישיבת ארץ ישראל.

אם כי היה מקומה הקבוע של הישיבה בירושלים, מוצאים אנו אותה בשנים מסוימות גם במקומות אחרים, כגון: רמלה ]1020-1015]. לאחר כיבוש ירושלים על ידי הסלג'וקים עברה הישיבה לצור והמשיכה לפעול שם עד שהתקרבו הצלבנים לעיר; אחר כך עברה הישיבה לחדרך על יד דמשק והשתקעה בדמשק עצמה. שם המשיכה הישיבה את פעולותיה עוד כמאה שנים.

בפוסטאט אשר במצרים הייתה קיימת ישיבה עוד בימי ר' אלחנן, אביו של ר' שמריה שהגיע לאלכסנדריה לפי הסיפור של ארבעת השבויים. שמריה ואלחנן - תלמידי ישיבת פומבדיתא - עמדו בקשר מכתבים עם ר' שרירא ור' האי; לאחר התרופפותם של ישיבות בבל וארץ ישראל מצד אחד ועלייתם הרוחנית של התפוצות מצד שני, שאפו גם קהילות מצרים לקראת גאונות עצמאית משלהם. דוד בן דניאל ]1089-1083] ניסה להשתלט על ראשי הישיבה בצור ועל הקהילות בערי החוף הארץ ישראלים. בשנת 1127 עבר מצליח בן שלמה - שעמד בראש ישיבת ארץ ישראל - מחדרך לפוסטאט וכינה את עצמו בתואר "ראש ישיבת גאון יעקב". מתוך גאוני מצרים יש לציין את שר שלום [נתמנה אחרי שנת 1170] שכינה את עצמו "ראש ישיבת ארץ הצבי" - סמל המשך פעולתן של ישיבות ארץ ישראל גם בפוסטאט. עם מותו מסתיימת תקופת הגאונות במצרים.