תענית אסתר במסורת ישראל
מחבר: בצלאל לנדוי
מחניים, גיליון ס"ז, 1962
תקציר: המאמר עוסק בשאלה למה עברה תענית אסתר מחודש ניסן לחודש אדר, ואיך נדחה יום טוב של ניקנור מפני תענית אסתר ומהי חומרתו של צום זה.
ספר המנהגים של אחד מגדולי הראשונים במאה הראשונה לאלף השישי, הוא מהר"ם מרוטנבורג, פותח בהלכות פורים: "משנכנס אדר מרבין בשמחה, לבד מבערב פורים (ליושבי פרזות - כלומר י"ג באדר), שנהגו להתענות בו וקורים לו תענית אסתר". כל הפוסקים מדגישים את המנהג שנהגו להתענות בו, ויש מהם המוצאים סמך או רמזים שונים לתענית זה, אך אין הוא נזכר במפורש, לא בתנ"ך ואף לא בשני התלמודים.
הנביא זכריה, המפרט את התעניות שיהיו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים", מזכיר ארבע תעניות: "צום הרביעי וצום החמישי, וצום השביעי וצום העשירי" (זכריה ח' י"ט), ופירטו חז"ל (במס' ראש השנה י"ח ע"ב) את ארבעת הצומות: "צום הרביעי" - זה תשיעי בתמוז שבו הובקעה העיר, "צום אלקינו, "צום השביעי" - זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ו"צום העשירי" - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים. תענית אסתר אינו נזכר אפוא בתנ"ך, ואף לא בגמרא שלנו, ועל כן, מציין רבי דוד אבודרהם, מחכמי ספרד בסוף המאה הראשונה לאלף השישי, בהזכירו את תענית אסתר ב"סדר תפילת התעניות ופירושן":
"ועוד מתענין בי"ג באדר הסמוך לניסן, ואינו מפורש בכתוב ולא בתלמוד, אלא החכמים האחרונים תקנוהו אחר חתימת התלמוד".
בשורות הבאות נעמוד על מקור "תענית אסתר" ומקצת מן ההלכות המיוחדות לו.
צום אסתר ומרדכי בחג הפסח
תעניותיה של אסתר בימים ההם, ימי נס פורים, מפורטים במגילת אסתר (ד' ט"ז) בדבריה אל מרדכי: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום, גם אני ונערותי אצום כן" ומרדכי נענה לה. "ויעבר מרדכי, ויעש ככל אשר ציותה עליו אסתר". אותם תעניות חלו בימי הפסח, וכך דרשו חז"ל: "ויעבור מרדכי - שהעביר יום ראשון של פסח בתענית" - (מגילה ט"ו ע"א). (אף המן נתלה בו ביום, זכר לדבר - "וישבות המן ממחרת"), ובפדר"א נאמר במפורש כי שלושת ימי התענית החלו בי"ג בניסן, והיום השלישי לתענית היה יום ראשון של חג הפסח. כאשר מרדכי העיר לה לאסתר על הכרזת התענית:
"והלא בהם יום ראשון של פסח"
שאסור להתענות בו, שלחה לו:
"אתה ראש לסנהדרין ואתה אומר דבר זה, אם אין ישראל - למי הפסח, מיד שמע מרדכי והודה לדבריה".
ב"ילקוט שמעוני" (אסתר רמז תת-רנ"ו) מצוי נוסח נרחב יותר של חילופי הדברים ביניהם:
"ענה מרדכי ואמר לאסתר: "איני יכול לבטל מגלת תענית שכתוב בה מר"ח ניסן ועד יומין י"ח דלא למספד בהון, את אמרת גזור תענית בי"ד ובט"ו ובי"ז, שקרב עומר התנופה', שלחה ואמרה ליה: 'אתה הוא זקנן של ישראל, אם אין ישראל בעולם - מה המצות יפים, אם אינם - למה תורה"?
(יש להוסיף כאן את קושייתו של רבי יהונתן אייבשיץ, בעל "יערות דבש" על דברי הגמרא הנ"ל.
"ויעבור מרדכי - שהעביר יום ראשון של פסח בתענית; והרי רבותא יותר גדולה שביטל את ישראל מקיום מצוות מצה ומרור וכו'",
אולם האחרונים מתרצים כי באמת אכלו בליל הפסח כזית מצה כדי שיעור מצות מצה, לקיים מצווה זו, אולם כיון שלא אכלו ככותבת, יש בכך משום עינוי, שכן שיעור עינוי ביום הכיפורים, הוא ככותבת הגסה, אך אין מקום להאריך בנידון, וראה להלן על תענית אסתר בספרות החסידות).
לזכרם של אותם ימי תעניות נהגו חכמי ארץ ישראל להתענות שלשת ימי צום של מרדכי ואסתר, אולם בניגוד לאותה שעה שהיתה שעת חירום והתירו להתענות גם בימי הפסח, נקבעו תעניות אלו לדורות, לאחר פורים, וכן שנינו במסכת סופרים (פרק כ"א הלכה א):
"מנהג רבותינו שבמערב, להתענות שלשת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות, ולאחר פורים, שני וחמישי ושני, ולמה אין מתענין אותן בחודש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קורבנם לי"ב ימים - - - ואין מתענין עד שיעבור ניסן"
ושם בפרק י"ז (הלכה ג'):
"שלשת ימי הצום אין מתענין אותן רצופים אלא פרודין, שני וחמישי ושני, ורבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחר ימי הפורים".
לעומת שלשת ימי הצום המיוחסים ל"רבותינו שבמערב", הם חכמי ארץ ישראל, אנו מוצאים לראשונה את זכרו של תענית אסתר בי"ג באדר אצל גאוני בבל, ולאחר מכן אצל רש"י, הרמב"ם ובעלי התוספות, תוך הדגשה כי שלשת ימי הצום של מרדכי ואסתר היו בניסן, ואילו התענית הנוכחי איננו אלא זכר לאותו תענית, והרמב"ם אף דייק ומציין בפרק חמישי מהלכות תעניות (הלכה ד'):
"וי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר דברי הצומות וזעקתם" שכן אותם שלשת תעניות של אסתר היו בניסן והיום השלישי חל ביום הראשון של פסח, והוא הדין לגבי הרמז שהפוסקים מביאים אותו מתרגום ירושלמי על הפסוק "נקהלו היהודים בעריהם" - "ומצפרא כנופיין ונקהלו להתענות" (המנהי"ג לאב"ן הירחי).
זכר התענית בספרי גאוני בבל
ב"שאלתות דרב אחאי גאון" (פרשת ויקהל) הוא מפרש את דברי הגמרא במגילה (ב' ע"א) "י"ג באדר - זמן קהלה לכל היא - "מאי קהלה - יום תענית", "כך פירשו חכמים יום כניסה - יום תענית הוא, שהקהל מתכנסין בו, בי"ג באדר". "בין כרכים בין כפרים ובין עיירות - כולן מתענין בשלשה עשר באדר".
כאן מן העניין לציין כי בתשובה אחת המיוחסת לגאונים, והובאה במקוטע בתשובות הגאונים הרכבי (סימן ט"ו, בסופה) ובמלואה ב"גנזי שכטר" (ח"ב ע' 130) נאמר: "וי"ג של אדר ראשון נמי מתענין כי"ג של אדר שני"
כלומר, כשם שמציינים את הימים י"ד וט"ו באדר ראשון כפורים קטן, כך יש מקום להתענות בי"ג בו, כבאדר שני, אך אין כאן מקום להיכנס לבירור זה וכן לבירור הדעה כי התענית הותקן לראשונה בבבל, לאחר חתימת התלמוד, ובו בזמן קיימו ביום זה בארץ ישראל "יום טוב של ניקנור" כמצוין במגילת תענית (ארשת תש"ג ע' רי"ד).
ב"סדר רב עמרם גאון" (דף פ"ח ע"א) אנו מוצאים כבר את סדר התפילה בתענית זה:
"ויתבון בתעניתא דמעלי יומא לפוריא, ונחית ש"ץ בצפרא ואמר סליחות מאי דניחה ליה כענינא דפרשינן לעיל כסידורא כתעניתא".
מכיוון שהעניין אינו נזכר בגמרא אינו מובא גם בהלכות רב אלפס, אולם בספריהם של תלמידי רש"י ("ספר הפרדס", "מחזור ויטרי" ועוד) מצויה תשובתו של רש"י לשאלה בדבר חומרו של תענית אסתר, לגבי אישה שרצתה לדחות את התענית למחרתו. בשנה ההיא חל פורים באחד בשבת, ובהתאם להלכה נדחה התענית ליום חמישי. מכיוון שאותה אישה היתה "צריכה לרכוב ולילך אחר השלטון" בו ביום, רצתה לדחותו ליום השישי, כדי שתוכל לאכול ביום החמישי. רש"י שנשאל, אם אפשר שתתענה למחר ותאכל היום מפני טורח הדרך, לא הורה לה להיתר, בהדגישו
"אף על פי שאין זה תענית ציבור קבוע, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, אלא מנהגא דעלמא, שנהגו העם כן, שהרי אותם תעניות שהתענה מרדכי [בשושן] בפסח, התענה ג' ימים, דכתיב ויעבור מרדכי, - - - "ואי משים 'דברי צומות וזעקתם' דכתיב בקרא, לאו היינו קבלת צום לדורות, דאם כן 'וצעקתם' נמי - מאי צעקה לדורות איכא, דמה אנו זועקים בשביל אסתר, אין לנו אלא זכירה ועשייה, כדכתיב 'נזכרים ונעשים', כלומר, נזכרים אותם ימים לספר זה עם זה, והיינו קריאת המגילה, ונעשים ימי משתה ושמחה, והזכרת הדברים אין זו זעקה, אלא הכי קאמר על דבר הצומות וזעקתם 'והצרות שעברו עליהם בימי המן, קבלו היהודים עליהם פורים לדורות, זכר לנסים'".
לדעת רש"י אין תענית אסתר אלא מנהג, אולם למרות זאת
"לא התירו לאדם לעולם, שיהא פורש מן הציבור, דאמרינן לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות".
עם זאת טוען רש"י כנגד המחמירין למעלה מן המידה:
"ויש מן הפרושים שאע"פ שהן מתענין עם הציבור בחמישי, חוזרין ומתענין בשישי, כדי לסמוך התענית לפורים, ורבי קורא עליהם 'והכסיל בחושך הולך', הוא עצמו אלא מנהג, שעושין זכר לדבר, ומחמיר זה במקומו כאילו הוא קבוע מן התורה, וכיון שנהגו רבים להתענות בחמישי - דיינו בכך".
רבינו תם מוצא רמז במגילת אסתר עמדתו של נכדו של רש"י, הוא רבינו [יעקב] תם, מבעלי התוספות הוא שונה. הוא מצא רמז לתענית זה במגילת אסתר על סמך דברי הגמרא בריש מגילה (ד' ל"ב ע"א) "זמן קהלה לכל היא" ובניגוד לדעת רש"י המפרש שם "זמן קהלה - הכל נקהלו להנקם מאויביהם", מסביר רבינו תם
"זמן קהלה לכל היא - שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות, לומר סליחות ותחנונים, לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים - - -
מכאן נראה לרבינו תם סעד לתענית אסתר שאנו עושין, כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר, כשנקהלו היהודים לעמוד על נפשם", והוא מוסיף "ולא מצינו לו סמך בשום מקום אלא בכאן".
בהמשך דבריו מביא רבינו תם הסבר לדחיית התענית ליום ה' במקרה שהוא חל בשבת ולא ביום ו', בהסתמכו על תשובות הגאונים
"לפי שרגילין בתענית להרבות בסליחות ובתחנונים",
ולא ייתכן לעשות כן בערב שבת, לפי שלא יוכלו לטרוח לכבוד השבת (הלכות הרא"ש ריש פרק קמא דמגילה).
יש מן הפוסקים המזכירים את דברי הכתוב "דברי הצומות וזעקתם" ביחס לתענית אסתר, אולם רובם ככולם הולכים בעקבות רש"י, המוכיח כי אין פסוק זה מתייחס אלא לימי הפורים עצמם, והניסוח הנרחב ביותר לעניין זה הוא בדברי רבי מרדכי יפה בעל ה"לבושים" המציין (בסימן תרפ"ו):
"וקבלוהו עליהם לחובה ולתענית ציבור לכל דבר, משום שבו נקהלו בימי מרדכי ואסתר להלחם ולעמוד על נפשם, והיו צריכין לבקש רחמים וסליחות ותחנונים, ומסתמא היו מתענים בו ביום".
רבי אליעזר מגארמייזא, בעל ה"רוקח", אינו מקבל כנראה את דעת רבינו תם, ומציין (בסימן ר"מ):
"תענית אסתר אין לה סמך, אך בשאילתות דרב אחר אי בפרשת ויקרא".
לפרשה זו יש להוסיף כי מהר"ם מרוטנבורג נשאל "אם יש מקום להתענות ביום שלפני פורים באדר ראשון" (תשובות מהר"ם מרוטנבורג סימן קצ"ח), פוסק "שאין צריך להתענות", שכן לדעתו אין כל משמעות לציון ימי י"ד-ט"ו באדר ראשון, אלא אם קראו בהם את המגילה.
תענית אסתר במקום יו"ט של ניקנור
קביעת תענית אסתר ביום י"ג באדר חופפת יו"ט שנקבע קודם לכן בו ביום, במסגרת הימים הטובים המפורטים במגילת תענית: "אילין יומיא די לא לאתענאה בהון" ושם מפורט בין הימים הטובים בחודש אדר שנקבעו בימי בית שני "בתלת עשר ביה - יום ניקנור".
בירושלמי תענית (פ"ב הי"ג) מובאים הדברים בפירוט יתר, כפירוש על מגילת תענית: "יום תלת עשר ביה - יום ניקנור", "מהו יום ניקנור - שלטון משל מלכות יוון עובר לאלכסנדריא ראה את ירושלים וחירף וגידף וניאץ, ואמר בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה, ויצא אליו אחד משל בית חשמונאי, והיה הורג בחיילותיו עד שהגיע לקרובין שלו, וכיוון שהגיע לקרובין שלו, קטע את ידו וחתך את ראשו, ותחבן בעץ וכתב מלמטן "הפה שדיבר באשמה והיד שפשטה בגאווה ותלוין בקונטס נגד ירושלים, - נקמה זו תיעשה בהם", "יום שעשו כן - עשו אותו יום טוב".
אף בספר חשמונאים ב' (פרק ט"ו, ל"ה-ל"ו) נזכר "יום ניקנור" שנקבע יום לפני "יום מרדכי", הוא חג הפורים. בין היתר נמסר שם כי יהודה המכבי ציווה להוקיע על המצודה את ראשו של ניקנור
"למען ייראה לכול וייגלה אות תשועת ה', ויגמרו כולם בלב אחד, לבלתי הניח את היום ההוא בלתי מצוין, כי אם לחוג אותו בשלושה עשר לחודש שנים עשר, אדר שמו, בלשון ד', יום אחד לפני יום מרדכי".
משבטלה מגילת תענית לאחר החורבן בטלו הימים הטובים, ויום י"ג באדר, הוא "יום ניקנור", לא זו בלבד שחדל להיות יום טוב, אלא שהפך ליום צום, והוא "תענית אסתר" שאנו מתענין בו, לזכר תעניותיה של אסתר בימי גזירת אחשוורוש והמן.
מי נדחה בפני מי
קביעת התענית ביום זה, המפורט בין הימים הטובים במגילת תענית, גררה בירור הלכתי בין הפוסקים הראשונים, שכן להלכה נקטינן, אף על גב דבטלה מגילת תענית - לגבי חנוכה ופורים לא בטלה", "ומעתה - שואל רבינו נסים - צריך תלמוד, למה שנהגו עכשיו להתענות ביום שלפני פורים".
בעל "הגהות מיימוניות" מסתמך על ר' שמואל בן נטרונאי, חתנו של הראב"ן מחכמי אשכנז הראשונים, בהזכירו את התענית "מנהג כל ישראל להתענות ביום שלפני פורים", שכן
"רבינו שב"ט כתב, דחנוכה ופורים לפניהם ולאחריהם מותר, חנוכה לפרסומי ניסא ופורים דהוא כתוב בכתובים (- מגילת אסתר), והוא ליה כראש חודש דאורייתא ולא בעי חיזוק",
אולם הוא מוסיף
"אמנם מזה אין ראיה דשמא תענית אסתר חשוב לן כתענית חובה כט' באב, כיון דהוי מדברי הגאונים ומנהג כל ישראל" (ריש הלכות תענית).
הראבי"ה מביא אף הוא בשם אביו רבינו יואל הלוי, את השאלה והוא מתרץ "שכיוון שבטל יום ניקנור בטל גם האיסור על תענית לפניו" והוא מוסיף את דברי רשב"ט הנ"ל, ובעקבותיו הולך הרמב"ן "דכיון די"ג היה יום ניקנור, ובטל משבטלה מגילת תענית, מעתה אין לאסרו משום יום שלפני פורים, שכיון שעיקר קדושת היום בטלה, אין ראוי שתישאר לו קדושה מפני שהוא יום שלפני פורים".
רבינו זרחיה הלוי הוא הרז"ה מסביר:
"ימי הפורים דברי קבלה הם, מפני שנכתבו בספרי הקודש, ודברי קבלה כדברי תורה דמי, הווה ליה כשבתות וימים טובים, שהם - אסורים בתענית, לפניהם ולאחריהם - מותרים, ואינם צריכים חיזוק"
והוא הדין לימי הפורים.
ר' חזקיה דה-סילבה בעל "פרי חדש" מציין כי לשיטת בעל המאור, אין בעיה לגבי בני ארביסר שאסורים להתענות בי"ד, מן הדין שנזכר בהדיא במגילת אסתר, שהוא דברי קבלה, ודברי קבלה אינם צריכים חיזוק, ועל כן מותר להם להתענות ביום שלפניהם, דהיינו י"ג, אולם לגבי בני חמיסר, כלומר, תושבי הערים שהיו מוקפין חומה בימי יהושע בן נון והם חוגגים בט"ו, ואינם אסורים בי"ד אלא מפני מגילת תענית שקבעו יו"ט גם בי"ד, וכיון שזה לא נזכר בהדיא במגילת אסתר, אינו אלא מדברי סופרים ודברי סופרים צריכים חיזוק, על כן יהיו אסורים להתענות גם ביום י"ג, שהוא יום שלפני יום י"ד. "לפי זה - מוסיף בעל "פרי חדש" - בירושלים דקרינן בט"ו, שיהא אסור לן להתענות בי"ג", אולם גם הוא מסכם - "ואין נראה עיקר - אף על פי שלא נהגו כן".
הר"י אלברצלוני בעל "ספר העתים" טוען
"כיון שבטלה מגילת תענית, הרי שדעתן של חכמים להקל ולבטל, ולפיכך אע"פ שלא בטלו חנוכה ופורים, אין לנו להתמיד בהם לאסור לפניהם ולאחריהם".
הסברים אלו ניתנים להיאמר לגבי איסור תענית לפניהם ולאחריהם, אך לא לגבי דעת הראב"ד הפוסק: "שאף על פי שבטלה מגילת תענית, הרי בימים הטובים עצמם אין גוזרין גזירה על הציבור לכתחילה"
ואמנם הוא עצמו מסביר את הדבר: "די"ג אינו דומה לשאר תעניות, דזכרון הוא לנס שנעשה בו, ועוד, שיש לנו סמך בכתוב "וכאשר קיימו על נפשם דברי הצומות", לומר, כשם שקיבלו עליהם לעשות יו"ט כך קיבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם, כלומר, לעשות תענית בכל שנה ושנה" אולם הר"ן דוחה את דבריו ומסתמך על פירושי הראשונים שקבלה זו אינה לגבי התענית אלא לגבי ימי הפורים עצמם "שקיבלו עליהם לעשות משתה ושמחה בימי הפורים, כשם שקיבלו עליהם בימי הרעה דברי הצומות וזעקתם".
רבינו יעקב בעל הטורים, פותח את הלכות מגילה (בסימן תרפ"ו) בבירור זה ומצטט ממגילת תענית:
"את יום י"ד ויום ט"ו באדר, יומי פוריא אינון דלא למיספד בהון, ודלא למגזר בהון תעניתא",
והוא מוסיף:
"ואף על גב דקיימא לן בטלה מגילת תענית בחנוכה ופורים לא בטלה, ואם כן לפניהם ולאחריהם נמי אסור, כדאיתא במסכת תענית, דבכל מקום שנאמר דלא למספד בהון, לפניהם ולאחריהם נמי אסור, אפילו הכי נוהגין להתענות בי"ד, דלא עדיף לפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים, משאר יומי דמגילת תענית, וכיון ששאר הימים בטלו עיקרן ומותר להתענות בהן, אע"ג דחנוכה ופורים לא בטלו עיקרן, לפניהם ולאחריהם מיהא מותר".
וסמך נוסף הוא מוצא בדבריו של רבינו תם המתבסס על הפסוק זמן קהלה לכל היא ופירושו במס' מגילה כמובא לעיל.
מעמדו של היום מבחינת חומר התענית
ר' אלכסנדר זוסלין, בעל ה"אגודה", מביא את דברי ה"שאילתות דרב אחאי גאון" ורבינו תם על הסמך לתענית אסתר, ומאידך הוא מוסיף קטע מתשובת רש"י שהכתוב "דברי הצומות וזעקתם" אינו מתייחס לצום אלא לימי הפורים, ועל כן הוא מסיק
"הלכך יכולים להקל באותו תענית למעוברות וליולדות ולמניקות ולכואבי עיניים, ויפרעו יום אחר, אכן בריאים לא יפרשו מן הציבור"
והוראה זו הובאה ע"י הרמ"א ב"דרכי משה" על הטור (סימן תרפ"ו).
לעומתו מעיר הב"ח כי לדעת הרמב"ם המוצא רמז לתענית אסתר מתוך הכתוב "דברי הצומות וזעקתם", יהא תענית זה חמור מיתר התעניות, שכן ביתר התעניות אנו מקילין לגבי מעוברות ומניקות, אולם כאן כיוון שהדרש הוא מתוך הכתוב "דברי הצומות וזעקתם", הרי גם מעוברות ומניקות חייבות להתענות, ולדבריו זוהי גם דעתו של בעל "אורחות חיים" בשם הראב"ד, המציע להקדים בקריאת המגילה באור ליום י"ד (בערי פרזות) היא מוצאי יום התענית, כדי להקל על החולים והמעוברות, "שלא יתענו יותר מדי", אולם הפוסקים אינם מקבלים את עמדתו. להלכה מציין הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך:
"ותענית זו אינה חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך, כגון מעוברות או מניקות או חולים שאין סכנה ואפילו רק כואבי עיניים, שאם מצטערים הרבה לא יתענו ויפרעו ביום אחר, אך בריאים לא יפרשו מן הציבור".
(יש המסבירים כי דברי הרמ"א הם לדעתו של רש"י שתענית זה אינו אלא מנהג בעלמא, אך אין מקום להקל לשיטת ר"ת והפוסקים ההולכים בעקבותיו, המסתמכים על הרמז במגילת אסתר ובמסכת מגילה).
בעל "משנה ברורה" מביא את דעתו של בעל "ישועות יעקב", כי חובת החזרת התענית היא רק לגבי כואבי עיניים, שבעצם יש עליו חובה לא לפרוש מן הציבור, ולכן התירו לו רק עתה, ולכשייטב לו יצטרך להחזיר את התענית, אולם מעוברות ומניקות פטורות לגמרי מחובת תענית זה. האחרונים פוטרים גם חתן ביום חופתו מלהתענות תענית אסתר, והם מסתמכים על דברי הריטב"א המחייב חתן "שיתענה ארבע צומות", להוציא תענית אסתר והוא הדין לגבי בעל ברית.
מבלי להיכנס לבירור על פרשת התשובות "בשמים ראש" המיוחסים להרא"ש, מן העניין לצטט את השאלה והתשובה המובאים שם (סימן רל"ט) בדבר חומרו של התענית: "ומה ששאלת על אותן חלושי כוח שאמרו מקצת חכמים שיקדימו בקריאת המגילה קודם הלילה ומקצתן אמרו שמוטב שלא ישלימו החלושים ויקראו המגילה בלילה ממש, ולא יברכו קודם זמנה".
בתשובתו הוא פוסק:
"דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, מי שמורה לחלושים שלא יתענו - אין רע, דכל עיקרו של תענית זה הוא רפוי, וביותר מי שהוא חלוש, עד שהיום הבא אחריו כואב לו, אפשר שאינו נכון לו להתענות, ולפנים נמי אסור, אמנם להקדים מפלג המנחה ואילך למקרא מגילה, אין איסור, דבכל דבר של אמירה אנו עושים מפלג מנחה ואילך לילה כמו קידוש היום, ואפילו הבדלה במוצאי שבת, ועוד שאפילו הקדימו קודם זה אפשר שאין בו מיחוש, די"ג זמן קהילה לכל היא, ואע"ג דאסמכי אקרא ד"ולילה ולא דומיה לי" אין בזה שום מיחוש".
יש להוסיף כי בספר "ערך לחם" למהר"י קאסטרו הוא מביא:
"מנהג קצת מקומות, שנהגו לקרותה מבעוד יום, ליל י"ד, כדי להקל על הקטנים, שרגילים להתחנך בתענית".
לעומת הקלות אלו יש מקום לציין את המנהג הנזכר ב"מגן אברהם" בשם "כ"ה" שיש המתענין תענית אסתר לא רק מעלות השחר בו ביום, אלא גם בלילה שלפניו, זכר לצום אסתר, שכתוב בו "לילה ויום".
תענית בה"ב לזכר צום אסתר
בשנים קדמוניות היו שהתענו שלושה ימים, במחצית השניה של אדר, לזכר תענית אסתר. מנהג זה, הנזכר כאמור במסכת סופרים, ומיוחס ל"רבותינו שבמערב" - הם חכמי ארץ ישראל, נזכר גם בטור (סי' תרפ"ו) "ויש שמתענין ג' ימים באדר - זכר לאותן ג' תעניות בימי אסתר", וכן הובא להלכה ע"י מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך. ו"הלבוש" מציין "מה שלא נהגו להתענות אלו הג' ימים בדרך חובה, כדי שלא להכביד על הציבור", ואמנם - מוסיף בעל "ערוך השולחן" - בימינו לא שמענו זה מפני חלישות הדורות".
וכאן יש לציין את דעת המקובלים הטוענים, כי תעניות אלו שהיו נהוגים בימי בה"ב לאחר פורים, נועדו כמו תעניות בה"ב לאחר הרגלים, לתיקון הפגמים, שמא לא כיבדו כראוי את החגים, ואף בימי פורים יש חשש שמא חרגה השמחה למעלה מן המידה הראויה.
לדעת בעל "חמדת ימים" הרי מעמדם של שלשת הימים האלה מטעמי קבלה, בבחינת שלשה ימי הגבלה לפני קבלת התורה בימי הפורים, קיימו וקיבלו "קיימו מה שקיבלו כבר בהר סיני". "ומטעם זה נהגו החסידים הראשונים להתענות ג' ימים, לפני הפורים".
"כי יאותה לנו להתקדש בקדושה יתירה, ולהעלות מוראת שמים על ראשינו היום יתר מאד על כל הימים, כאשר הוא היום אשר נכנסנו לברית, בקבלת התורה ברצוננו, כאשר חכמים הגידו במאמר קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר".
גם מטעם זה נכון מנהג החסידים הצמים לפני הפורים ג' ימים לילה ויום, שיהא דוגמא למה שהתענו ישראל לקבלת התורה כמו שכתוב בפרקי ר"א שהתענו ג' ימים ובלי ספק כי העושה כן מנהג יפה הוא.
ב"מנהגי מהרי"ל" הוא אבי מנהגי אשכנז, נמסר על הוראתו "שאין להגיד ההלכה אל הבחורים בתענית אסתר, מתוך שטרודים לעשות בצרכי פורים", וסימן לדבר "אין אסתר מגדת" - אולם הוא בעצמו השמיע את שיעורו "כשחל פורים ביום א' ותענית אסתר נדחה ליום ה'", שכן יש אפשרות להכין צורכי פורים בערב שבת וכן "אם יש מטריחים אחרים לצורכי סעודת פורים", אין לבטל את השיעור. בהגהות שם הובאו הוכחות כי גם בפורים עצמו היו רגילים ללמוד בפני רבם. בעל "אליהו רבא" טוען שהמדובר בסדרי הישיבה, אבל בשיעורים הקבועים בבית המדרש אין מקום לבטל השיעורים, שכן אין בכך משום ביטול צרכי הסעודה.
משמעות היום בבית מדרשם של המקובלים
משמעות מיוחדת היתה לצום תענית אסתר, בבית מדרשם של המקובלים, ומהם שראו אותו לא כזכר לגבי העבר אלא בעיקר לגבי העתיד.
מרן רבי יוסף קארו מציין בספרו "מגיד מישרים" (פרשת ויקהל) את הסודות שנתגלו לו:
"בפורים ובליל פסח, יוכל האדם לשתות כל יין שירצו, וכדי שלא יסטינו עליהם נוהגים להתענות בערב פורים וערב פסח, כדי להכניעם ולהורות שאינם אוכלים ושותים להשלים תאוות היצר הרע, אלא לעבודת קונו".
רבי משה בן מכיר, ריש מתיבתא בעין זיתון הסמוכה לצפת, בדורו של מרן ה"בית יוסף" מציין את ייחודו של היום, לא רק לגבי פורים אלא לגבי הימים הבאים: "ובהיות שהיה יום קהלה לכל והיו ממתינים לרחמי שמים שיצילם מכף מבקשי רעתם, והב"ה היה בעזרתם והצילם מצרתם, נהגו בכל שנה ושנה להתענות ביום זה, לתת שבח והודאה על העבר, ולהתפלל ולהתחנן על העתיד, וכמו שהצילנו מיד המן הרשע צורר כל היהודים, כן יצילנו מיד מבקשי רעתנו, ויקל עול הגלות מעלינו בגאולה קרובה". פרקים שלמים על ערכו של היום מצויים בספר "חמדת ימים":
"האיש המשכיל יתבונן בצום התענית הזה, מה שלא נעשה כזאת קודם חג המצות, שיצאנו ממצרים, ולא קודם חנוכה, כי טעמו של דבר הוא להיות, שגזרה להשמיד ולהרוג דהמן, לא נתבטלה אלא לפי שעה, וביום פקדו משום והלאה גברו הגזרות, השמדות וההרגות והגירושין במלכות יון, עד אשר מטעם זה לא נזכר שם הוי"ה ב"ה ועל כן לא טוב עשה המקל בתענית זה, ופורש עצמו מן הציבור בלי סיבה".
תענית אסתר בספרות החסידות
פרשת צום מרדכי בעצם חג הפסח הוסברה על ידי רבי שלמה מרדומסק בספרו "תפארת שלמה": "ובאמת ייפלא איך ביטל במזיד את כל ישראל ממצוות מצה ומרור וארבע כוסות" כי חכמים יכולים לעקור דבר מן התורה ב"שב ואל תעשה", מרדכי צריך היה לחשוב שדווקא בזכות קיום מצוות אלו, ייגאלו ממוות שנגזר עליהם בפקודת המן, אולם - מסביר רבי שלמה - "מרדכי הצדיק התכוון לעורר רעש בפמליא של מעלה, שכן בכל שנה ושנה "בליל התקדש חג הפסח, עולה למעלה ריח ניחוח, מסיפורי יציאת מצרים וממצות מצה, מרור וארבע כוסות של ישראל, והקב"ה קורא לפמליא של מעלה: "בואו וראו, כיצד ישראל יושבין ומעטרין כביכול את הקב"ה בעטרות של מצוות". באותה שעת צרה, כאשר מרדכי וכל בני ישראל ישבו בתענית בליל הפסח, וסדרן של ישראל, בליל התקדש חג, הופר בעטייה של הגזירה הרעה, שאיימה עליהם, נעשה רעש גדול בפמליא של מעלה". רבי חיים אלעזר שפירא מוסיף על יסוד דברי חז"ל כי ישראל שבאותו הדור היו צריכים לתקן את אשר פגמו שנהנו מסעודתו של אותו רשע, הוא אחשורוש, ואם כי צדיקים יכולים לתקן ולהעלות ניצוצות, גם באכילה, ולתקן פגמים גם בכוונות ובייחודים, ותורת החסידות קובעת שהאדם יכול להעלות את שולחנו לבחינת מזבח, אולם - במקרה דנן - כשהיה צורך לתקן אותו פגם, שנגרם על ידי אכילת טריפות, לא יכלו להסתפק, בשום תיקון אלא בצום ותענית.
מעשה וכמה מחשובי החסידים הגיעו לצאנז בתענית אסתר, כדי לשהות את ימי הפורים במחיצתו של רבי חיים מצאנז, אולם הם הופתעו ביותר, כאשר נתקבלו על ידו בקול רפה, וכמעט שלא דיבר אתם מאומה. המה ראו כן תמהו, אך לא העיזו לשאול אותו פשר דבר, ורק בליל פורים, בשעה שדעתו של רבי חיים היתה נוחה עליו, סיפר להם מעשה בר' לוי יצחק מברדיטשוב, שתלמידיו נכנסו אליו ביום תענית אסתר, ומשום מה נמנע מלדבר אתם. למחרתו ביום הפורים לפרזים גילה להם כי בו ביום "היה עסוק במלחמתו עם שבעים שרי עמלק להכניעם, ולכן לא היתה לו שהות ופנאי לדבר עמם". ("שער יששכר" לרח"א ממונקאטש ח"ג דף פ"ה).
ונסיים בדבריו של בעל "חמדת ימים" על ערך היום:
"וכמו שעל ידי התענית והתשובה היתה הגאולה ההיא בימי מרדכי ואסתר, כמו כן גם עתה, בהתעורר לב עדת ישראל ביום תעניתם אל התשובה, ישיב ידו שנית לגאול את שאר עמו, לתקן עולם במלכות שדי".
"תמה אני עליכם חסידים - אמר "מתנגד" אחד לרבי נפתלי מרופשיץ - שאתם רגילים לשתות יי"ש גם בששון: חתונה, ברית, בר-מצווה וכדומה, וגם באסון: בבית האבל וימי יאהרצייט? אצל החסידים - השיב לו רבי נפתלי - לא הלגימה עיקר אלא הברכה. וכך שנו חכמים (ברכות פרק ט' משנה ה'):
"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה"
ואין ברכה מתאימה מברכת "שהכל נהיה בדברו" - כלומר, הרעה, גם הטובה וגם הרעה, קם ויהי על פי דברו של הקדוש ברוך הוא, ואין להרהר אחרי מידותיו. אם ב"שהכל" אתם רוצים טען ה"מתנגד" - יי"ש למה לכם, הלא גם עם למים מברכים ברכת "שהכל", לא כי - החזיר לו רבי נפתלי - אדם מישראל המשבח את הבורא יתברך גם על הרעה כמו על הטובה ועל הכל הוא אומר: "שהכל נהייה בדברו", בדין וביושר הוא, שיחייה עצמו בכוסית של יי"ש".
רבי שמחה בונם מפשיסחא היה אומר:
גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שאילו ביום הכיפורים מצווה רק לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבשם עד דלא ידע, כלום יש עינוי גדול בעולם מחברון הדעת?