תנועת החסידות

מחבר: בצלאל לנדוי

מחניים פ"א

תקציר: מאמר סוקר את השתלשלות חצרות החסידות על ענפיהם השונים ושיטותיהן השונות מאז הבעש"ט, מייסד תנועת החסידות, ועד ימינו.

מילות מפתח: חסידות, היסטוריה יהודית- פולין, היסטוריה יהודית-הונגריה, היסטוריה יהודית-רוסיה,

 אורה של החסידות נתגלה בראשית המאה הששית לאלף הששי, (1750) בתקופה הנחשבת כבר לתקופת "הזמן החדש" שנים מועטות לפני המהפכה הצרפתית.

במדינות מספר נראו כבר ניצני ההתפתחות הכלכלית, אולם לגבי יחסי העמים אל העם היהודי, הייתה תקופה זו המשך לימי הביניים החשוכים. בכמה ממדינות אירופה המערבית היו עדיין קיימות להלכה גזירות הגרוש כנגד היהודים, ואילו במזרחה  של אירופה התפתחו מרכזים יהודיים תורניים אולם מבחינה כלכלית היו נתונים לשעבודם של השכנים הנוכריים, בתנאים קשים מנשוא.

תנועת החסידות שהופיעה באופק בתקופה זו, לא זו בלבד שהזקיפה את קומתו של היהודי, להתגאות על שייכותו לעם הנבחר, אלא שחלקה נכבד בהעלאת קרנו של הציבור היהודי מבחינה גשמית ורוחנית גם יחד, ומאז ועד עתה היא ממשיכה להזריח את אורה לכל בית ישראל באשר הוא שם.

פודוליה וואהלין, שני חבלי הארץ שבהן צמחה התנועה בראשיתה, עמדו עדיין בסימן גזירות ת"ח, שבהן הושמדו הרבה רבבות מישראל, וגיא ההריגה העיקרי היה במדינות אלו. לאחר שואה זו בקהילות מזרח אירופה, שלא הייתה כדוגמתה עד אז, באו מלחמות השבדים, שהביאו חורבן למדינה, ושיבשו לחלוטין את סדרי הקהילות היהודיות.

אף השלטון הפנימי בקהילות ישראל נתערער בגלל האנדרלמוסיה שנוצרה ע"י השבתאים וספיחיהם. המבוכה בתוך הקהילות היהודיות, שראשיתה בתחילת המאה החמישית, לאחר גזירות ת"ח, ובחלקה שימשה רקע לצמיחת אמונת ההבל של שבתי צבי, טרם חוסלה, וספיחי השבתאות נראו פה ושם ופגעו בבית ישראל.

השלטונות הנוכריים תרמו אף הם את חלקם לערעור המצב הפנימי, ע"י פירוק "ועד ארבע ארצות", הוא המוסד המרכזי של היהדות במזרח אירופה במשך כמאתיים שנה ומעלה.

היה זה חסד אלוקים ממרום, כי בעצם ימי המבוכה הכללית, בעצם ימי ההתפוררות הפנימית בקהילות, קמה תנועת החסידות שהצליחה ללכד את פשוטי העם, ולהשליט בקרב ההמונים את המשמעת הפנימית, תוך הדגשת הליכוד החברתי, המהווה אחד היסודות של תנועת החסידות, ששמרו על חיוניותה במשך הדורות.

מה הם ערכיה המיוחדים של תנועת החסידות? עקרונות תורת החסידות מבוססים על חכמת הנסתר היא הקבלה, אך ראשוני החסידים ליכדו סביבם לא רק את אנשי הסגולה, חסידים ואנשי מעשה, אלא גם את פשוטי העם והעלו אותם מבחינה רוחנית.

הם קיימו וקיבלו עליהם הנהגות הקבלה, שהיו לפנים נחלתם של יחידי סגולה בלבד. זו היא ייחודה של תנועת החסידות, מאז היותה ועד היום הזה.

מורי החסידות שהציבו לנגד עיניהם את העלאת ערכיו הרוחניים של האדם מישראל, לא יכלו לוותר בשום פנים על דלת העם. אם תורת החסידות הספיקה לרוות את ערגת נפשם של יודעי תורה ולומדיה, הרי פשוטי העם השתוקקו לשמוע מלת נוחם ועידוד, וזו ניתנה להם על ידי מורי החסידות שירדו אל העם והדריכו אותם באורחות חיים.

בד בבד עם דאגתם להעלאתם הרוחנית של המוני בית ישראל, לא הסיחו מורי החסידות את דעתם מצרכיהם הגשמיים, ובשעה שהיו יורדים אליהם היו מאזינים למשאלותיהם ומשתדלים להקל עליהם, אם בדברי ניחומים ואם בברכתם הלבבית. הבאים להיכליהם היו מתעלים לחלוטין מכל הבלי העולם הזה, ואף אלה שבדרכם להיכלי רבותיהם, הם חשבו להעלות בפניהם את סבלם הגשמי, ולהתברך מלפניו בפקודת ישועה ורחמים, הרי משנכנסו לד' אמותיהם השכיחו מלבם עולם ומלואו ועסקו בטיהור נגעי לבבם.

מחולל תנועת החסידות, הוא רבי ישראל בעל שם טוב, אשר נתפרסם עוד בחייו כאיש-מופת, והמקורבים אליו כבר לא מצאו מלים בפיהם להגדיר את גדולתו.

"היה היה דבר השם ביד ה"בעל שם טוב", אחד היה ומהקדמונים לא קם כמוהו, ואחריו לעפר מי יקום" –

כך כתב רבי מנדלי מויטבסק, שזכה לראות את פני הבעש"ט פעמים ספורות בלבד. "עיר וקדיש מן שמיא נחית, להאיר לארץ ולדרים עליה" – כותב עליו רבי ישראל, המגיד מקוזניץ, וממרחקי תקופות מבהיקה עוד יותר דמותו הזוהרת של האדם הגדול בענקים, שחולל מפנה בדברי ימי ישראל בדורות האחרונים.

לפי מסורת חבדי"ת נמנה הבעש"ט על עדת צדיקים נסתרים שראו את תפקידם לעודד את המוני העם, לחזק אותם באמונתם הפשוטה והתמימה ולקרב אותם לעבודת השי"ת. בני החבורה ובראשם הבעש"ט היו מחזרים בכפרים ובישובים הנדחים ועוסקים בחיזוק האמונה בהשגחה פרטית של הקב"ה על האדם, על כל צעד ושעל, והם הצליחו במאמציהם להחדיר בקרב שומעי דברם את הכרת ערכו של היהודי,

"שכל אחד מבני אברהם יצחק ויעקב, נעלה הוא בעצם מהות מעלתו כמו גאון הגאונים, אם כי הוא חייב להעלות את עצמו על ידי עבודת ה', ובכלל זה, לימוד התורה, כל אחד ואחד לפי כוחו וידיעותיו".

צעירים ואברכים התנדבו לעבודה ויצאו אז לכפרים הנידחים, הרחוקים מקהילות יהודיות מסודרות, כאן היו  מלמדים את התינוקות א"ב, סידור וחומש, ואת ההורים הפשוטים, הישרים והתמימים, הדריכו באורחות חיים ולימדו אותם את הלכות יום יום, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

משניתן לו האות ממרום גילה הבעש"ט את אורו הגנוז לרבים והחל להפיץ את תורת החסידות. תלמידיו, ראשוני תנועת החסידות, החלו בפעולותיהם להעלות את קרן בית ישראל, להכניס אורח חיים והתלהבות בלימוד התורה ובשמירת מצוות ה', ותוך זמן קצר הצליחו ללכד תחת דגלם אלפים ורבבות. לא עברו שנים מרובות, ותנועת החסידות הפכה להיות התנועה המרכזית ביהדות אירופה המזרחית.

המגיד ממעזריטש – ממלא מקום הבעש"ט

הבעש"ט תבע לקיים את הליכוד הפנימי גם לאחר פטירתו מן העולם הזה. בין תלמידיו נמנו גדולים וטובים, וביניהם רבים שיצקו מים על ידיו שנים רבות, כגון רבי נחמן מהורודונקא, מחבורת "החסידים הראשונים" שדבק בו והיה לנאמן ביתו, רבי יהודא ליב ה"מוכיח" מפולנאה מאנשי השם ובעלי ההשפעה באוקראינה, רבי יעקב יוסף מפולנאה בעל "תולדות יעקב יוסף", הראשון למפיצי תורת החסידות בכתב, שהנציח את דברי רבו בספריו, רבי פנחס מקוריץ ורבי נחום מטשרנוביל. כן נודע רבי צבי, בנו של הבעש"ט, כ"קדוש מרחם", אולם כממלא מקומו הועיד את רבי דוב בער הוא ה"מגיד" ממעזריטש, ובני החבורה קיבלו עליהם את מרותו המלאה.

ה"מגיד", שהעביר את מרכז התנועה למעזריטש, הכניס שינויים בסדרי ההנהגה. בעוד שאצל הבעש"ט היו הבאים נכנסים ויוצאים בכל עת ובכל שעה, קבע ה"מגיד", שחולה היה וחלוש בגופו, זמן קבוע לקבלת הבאים אליו, ומשמש הוצב בפתח החדר, לשמור שלא יפריעו לו. שמירת הסדר הייתה כל כך נמרצת, שכאשר בא רבי יעקב יוסף מפולנאה למעזריטש, והמשמש לא הכירו, לא ניתן לו להיכנס לחדרו של המגיד.

בעקבות הבעש"ט שהניח את יסודותיה של תנועת החסידות וקבע את עקרונות היסוד שלה, הרחיב המגיד ממעזריטש וביסס אותה מבחינה עיונית. 

הוא לימד דעת את העם

 "איך תהיה יראתו על פניהם, להכיר ולראות עין בעין, המציאות האלוקית כי בכל דבר ודבר יש חיות הבורא ית"ש, ואין לך דבר בעולם, שלא נמצא בהם חיות, אפילו הדברים היותר גשמיים כאבנים ודוממים, יש בהם חיות אלוקית, כי אלמלא החיות שלהם היו בלי ספק אפס ואין, וזוהי בחינת 'דע את אלוקי אביך' שיכיר בכל דבר ודבר את כוחו של הבורא, כי 'מלא כל הארץ כבודו'".

עקרון זה "לית אתר פנוי מיניה", הוא מעקרונות היסוד של תורת החסידות.

שבילו המיוחד של רבי נחמן מברסלב

בנו של הבעש"ט ר' צבי לא הנהיג עדה, אולם בני בתו היחידה אדל, והם רבי ברוך ממעזיבוז ורבי משה חיים אפרים מסדילקוב בעל ה"דגל", הקימו את חצרותיהם בעיירות מגוריהם. רבי ברוך אף עמד במערכה עם כמה מגדולי דורו על דרכי החסידות.

אולם פרק מיוחד לעצמו קובע נכדו רבי נחמן מברסלב, שסלל לו את שבילו המיוחד בהליכות החסידות, וראה את תורתו כהמשך נאמן לדרך החסידות, מיסודו של סבו הבעש"ט.

יש מתלמידיו שהגדירו את תורתו המרומזת בשמחה. נוסף על שמחה עצמה "שמצוה גדולה להיות בשמחה תמיד", גם בראשי תיבות של שמח"ה: "ש'ולחן ערוך" – לקיים את כל המצות לכל פרטיהן ודקדוקיהן במלא ההידורים,  ולדעת כל הפוסקים, "מ'קוה" – שהיא מטהרת לא רק  את הגוף כי אם גם את הנפש, "ח'צות" – המסמלת את השאיפה לבנין בית המקדש ולגאולה שלמה במהרה, ואחרון חביב – ה'תבודדות' – שהיא לדבריו "מעלה עליונה וגדולה מן הכל, היינו לקבוע לו בכל יום שעה או יותר, להתבודדות לפרש שיחתו בינו לבין קונו בדברי ריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך, שיקרבו אליו לעבודתו באמת.

רבי נחמן טען לשמירת ערכי היסוד של החסידות, ללא כל שיעור או ויתור כל שהוא, ואין אפוא כל פלא כי היו מגדולי דורו שהתנגדו לו ולדרכו המיוחדת. ההולכים בעקבותיו נראו לדורות רבים כקיצוניים, אולם לאמיתו של דבר העריכו התלמידים את רבם במידה כזו שלא העלו על דעתם שימצא לו ממלא מקום. אף התלמיד הנאמן, רבי נתן, שהעלה את תורת רבי נחמן על הכתב ועשה נפשות לדרכו המיוחדת, לא מילא את מקומו אלא כתלמיד. הבטח הבטיח רבי נחמן להם לשומרי אמוניו, כי השלהבת שהועלתה על ידו לא תדעך עד ביאת גואל צדק, ומאז ועד עתה מוסיפים ההולכים בעקבותיו לשמור אמונים לרבם אשר בגנזי מרומים.

החסידות מתפשטת בקהילות אירופה המזרחית

המגיד ממעזריטש הלך בעקבות הבעש"ט ושיגר את תלמידיו להפיץ את תורת החסידות לקרובים ולרחוקים. בימיו התפשטה התנועה והקיפה המונים ברחבי רוסיה ופולין.

אף לאחר פטירתו, הוסיפה תנועת החסידות להתפשט ובמקום המרכז האחד נתרבו מרכזים לחסידות.

החסידות נמשלה כנהר יוצא מעדן, ומדרכו של נהר במרוצתו לשוות את צורתו, בהתאם להבדלים גיאוגרפיים ופיסיים בדרך הילוכו, ולאקלים השונה בכל מקום ומקום. תורת החסידות יסודה בקודש, ממעין באר מים חיים, הבעש"ט ותלמידו ממלא מקומו המגיד ממעזריטש, וברבות הימים, עם התפשטותה והסתעפותה נתלוו לה גוונים מיוחדים, ואין בית המדרש בלא חידוש, מהם שחותם המקום טבוע עליהם, ומהם שאוירה של תקופה משתקף בהם.

הרבי ר' אלימלך קבע את מושבו בליזענק וריכז את הנהגת החסידות בגליציה, תלמידיו ה"חוזה" מלובלין והמגיד מקוזניץ הפיצו אותה בפולין, ע"י רבי חיים חייקל מאמדור ורבי שלמה מקארלין הגיע שמעה לראשונה לליטא, והפצת החסידות במדינה זו נפל בחלקם של רבי מנחם מנדלי מויטפסק, ורבי שניאור זלמן מלאדי, שהפיצו את מעיינות החסידות בקהילות ליטא, חבל רייסין ורוסיה הלבנה.

החסידות הליטאית מיסודה של קרלין

עם גילוי אורה של החסידות הצליחה לחדור לקהילות  ישראל במדינות ליטא. גדולי מפיצי החסידות במדינה זו היו רבי מנחם מנדלי מויטפסק, רבי חייקל מאמדור, וביחוד רבי אהרן מקרלין, הוא "ר' אהרן הגדול", ובכתבי המתנגדים הראשונים נקראים החסידים בשם כת "הקרליניים".

רבי אהרן הצטיין בעבודת התפילה בהתלהבות, ואם תמצא לומר הרי התפילה מהווה את הציר המרכזי שעקרונות החסידות כרוכים עמה ומשולבים בה. אחד מיסודות החסידות היא הדביקות התמידית בה', כלומר שכל מעשיו ומחשבותיו של האדם לא יהיו מכוונים אלא לה' לבדו, ואי אפשר להגיע לכך, אלא ע"י תפילה, ולא זו בלבד אלא שהתפילה היא הדרך העיקרית להדגשת תלותו של האדם ולהבלטת כפיפותו המוחלטת ליוצרו, המנהיג את העולם כולו במידת הרחמים, ואוזניו קשובות לקול תפילת עמו ישראל, והדברים אמורים לגבי תפילת הרבים והיחיד גם יחד.

לאחר שהאדם מספר בשבחו של מקום, הוא רשאי לפרט גם את משאלות לבו, וראשי החסידות אף עודדו את שומעי דברם להרבות בתפילה על כל דבר קטן וגדול, אולם בעלי המדרגה שבהם הקדימו את צרכי הרבים למשאלותיהם הם, ויותר משראו בתפילה צורך היחיד ראו בה צורך גבוה, ויותר משהתכוונו לרווחתם הם, נשאו את עיניהם למרום, לאוקמא שכינתא מעפרא.

רבי אהרן שנשרף בלהבת ההתלהבות, נפטר עוד בחייו של ה"מגיד", אך תלמידו רבי שלמה מילא את מקומו בקרלין, עד שגברו רדיפות המתנגדים והוא עבר לווהלין.

רבי שלמה למד מרבי אהרן כיצד להתפלל, ברוח הוראתו של הבעש"ט, שהאדם חייב להתעלות בתפלתו עד כדי מסירות נפש. רבי שניאור זלמן מלאדי אמנם טען כנגדו שהוא "גבוה טפח מעל פני הקרקע", אולם רבי שלמה עמל הרבה עד שעלתה בידו לרדת אל שומעי לקחו כדי להדריכם בדרך אמונים. בסופו של דבר מסר את נפשו בפועל ממש, כאשר נהרג ביד קוזק, בשעה שעמד וקידש את השבת, וכך עלתה נשמתו על קדושת השם, אולם לפני כן הספיק להעמיד תלמידים גדולים, וביניהם רבי אורי מסטרעליסק ורבי מרדכי מלכוביץ, שלמדו הימנו את דרך החסידות בתפילה והם הורישו את דרכו זו לבאים אחריהם.

כאמור, עבר רבי שלמה מקרלין ללודמיר שבמחוז וואהלין, ואת עטרת קרלין ליושנה החזיר רבי אהרן בעל "בית אהרן", בנו של ר' אשר מסטולין, ונכדו של ר' אהרן הגדול.

אחד מתלמידיו של רבי שלמה מקרלין, רבי מרדכי מלעכויטש, נחשב למייסד בית החסידות דסלונים, ולאחר תקופות כהונתם של בנו רבי נח ותלמידו רבי משה מקוברין, נתייצבה ההנהגה בידו של רבי אברהם, בעל "יסוד העבודה", והוא אבי שושלת סלונים, המבוססת אף היא על התפילה בהתלהבות.

לממשיכי המורשת של יודעי התפילה מבית מדרשה של קרלין, יש לצרף את רבי אורי מסטרעליסק ותלמידו רבי יהודה צבי מסטרעטין, שהפיצו את דרך העבודה בגליציה.

הדרך המיוחדת לבית חב"ד

מעמד מיוחד לרבי שניאור זלמן מלאדי, שסלל לו דרך מיוחדת בחסידות היא דרך חב"ד, 'חכמה בינה דעת', המבוססת על ניצול הכוחות השכליים להבנת החסידות ולהשרשתה בלב ובמוח.

חסידות חב"ד היא

"חקירה אלוקית, הפותחת שערי היכלי חכמה ובינה, לידע ולהכיר את מי שאמר והיה העולם, בהשגה שכלית, ומורה דרך אשר כל אחד ואחד, לפום שיעורא דיליה, יוכל לגשת אל הקודש לעבוד את הקב"ה במוחו ולבו".

באחת המערכות על דרכי החסידות, שנערכו בינו לבין רבי ברוך ממעזיבוז, הסתמך הלה על מעמדו כנכדו של הבעש"ט מחולל תנועת החסידות, ועל כן תבע לחייב את כל ההולכים בדרך החסידות ללכת בעקבותיו, אולם רבי שניאור זלמן טען כנגדו שאף הוא "נכדו של הבעש"ט ברוחניות". רבי ברוך לא היה יחיד, והיו גדולים נוספים מבני דורו שערערו על דרכו. המיוחדת, אך הוא ראה את עצמו כממשיך נאמן לדרך החסידות, מיסודם של הבעש"ט ותלמידיו.

במסורת חב"ד נמסר על דאגתו של הרב ליהודי הכפרים, וכאשר חזר מהיכלו של ה"מגיד" לביתו, ניהל תעמולה "שבני ישראל יסתדרו בעבודת האדמה", ובישובים שעבר התעניין לדעת את מצבם המוסרי והתורני ומצב חינוך הבנים. פה ושם עורר על שקידתם של בני תורה ויודעי ספר לטובת האנשים הפשוטים.

פעילות נמרצת גילה הרב בימי הקיסרית יקטרינה השניה, שונאת ישראל, כאשר סכנת גירוש איימה על היהודים שהתגוררו באזורים שונים, והשלטונות הצאריסטים עמדו להפעיל סדרה שלמה של חוקי אפליה לרעת היהודים, אולם התפקיד העיקרי אשר לפניהם היה הפצת תורת החסידות.

תנועת החסידות נתקלת בהתנגדות

מבית מדרשו של המגיד החלה תנועת החסידות להתפשט באירופה המזרחית, ותלמידיו שהגיעו לכל עיר עיירה וכפר, ולכל מקום שיהודים מצויים שם, החדירו ביניהם את תורת החסידות.

בד בבד עם התפשטותה הנרחבת הופיעה גם ההתנגדות. ההתנגדות לבעש"ט בימי חייו היתה מוגבלת בתחומי אזורי מגוריו, ובמידה שתנועת החסידות יצאה למרחב, והשפעתה הלכה וגברה, נתלוותה אליה גם התנגדות שהגיעה לשיאה באחרית ימיו של המגיד ממעזריטש.

בכלל ההתנגדות הרעיונית להשקפותיה המיוחדות של החסידות יש להזכיר את טענתו של רבי חיים מוולוזין בספרו "נפש החיים" כנגד אחד מעקרונות היסוד של החסידות, ש"האלוקות נמצאת בכול", והוא טוען, "נעשה משל בפי כל הכסילים, הלא בכל מקום ובכל דבר הוא אלוקות גמור, ועינם וליבם כל הימים לעיין בזה", אולם ההתנגדות היתה בעיקרה התנגדות מעשית, שכן המתנגדים לא ראו בעין יפה את הליכות החיים המיוחדים, שההולכים בדרכי החסידות קיבלו עליהם. ביחוד גברה ההתנגדות כנגד שינוי הנוסח, עם הנהגת נוסח האר"י בבתי המדרש, שבהם היו רוב המתפללים חסידים, או במניינים הנפרדים, שנתארגנו על ידם בישובים שבהם היו מיעוט, ואשר שימשו להידוק הקשר בין החסידים לבין רבם וכן לליכוד פנימי בינם לבין עצמם.

על מרכבת ההתנגדות קפצו המשכילים הראשונים, שהבחינו יפה בסכנתה של תנועת החסידות, שנועדה לקרב את ההמונים לאביהם שבשמים ולבצר את האמונה התמימה. אחד מראשוני המשכילים ישראל מהעיר זמושץ, שפרסם עוד בשנות נעוריו את ספרו "נצח ישראל", שסימני כפירה ניכרו בו, ועל כן נאלץ לעזוב את עירו ועבר למרכז ההשכלה ברלין, והוא רבו של משה מנדלסון, שורש פורה ראש ולענה, היא ההשכלה.

אחד ממקורביו מעיד עליו שהוא חיבר ספר, שנועד, כביכול, להסביר מקומות מעורפלים בתלמוד, אולם היתה זו רק כסות עיניים, להפצת ההשכלה בין היהודים הנאמנים וישראל זמושץ זה, הוא בין הראשונים שיצא בספרו "נזד הדמע" נגד החסידות.

אם התנגדותם של המשכילים הייתה מובנת כאמור, תמוהה ביותר התנגדותם של כמה מגדולי התורה בימים ההם, וביחוד של הגר"א מוילנא, בשל מה ולמה יצא הקצף כנגד אלה שנטלו על עצמם מנהגי זהירות, לפנים משורת הדין, אולם ניתן להסביר את הדבר לסערת המלחמה נגד השבתאות והפרנקיסטים, לאחר שנתגלה קלונם ברבים, ובגלל ההסתה של מחרחרי הריב היו בין גדולי התורה, שנטו לראות בתנועת החסידות מעין הסתעפות של השבתאות להבדיל, ועל כן יצאו כנגדה.

נמרצת ביותר היתה ההתנגדות במדינת ליטא וחבל רייסין. השפעתו המרובה של הגר"א הכבידה על חדירת החסידות לקהילות ישראל במדינות אלו, ולא זו בלבד אלא שראשי קהילות ליטא יצאו במערכה שכללו גם כתבי חרם ואיסורים כנגד החסידות.

בשעתו, לאחר שפרצה ההתנגדות, עוד בחיי המגיד ממעזריטש, ניסו תלמידיו להשתיק את ההתנגדות. רבי מנדלי מויטפסק יצא יחד עם רבי שניאור זלמן לווילנא וניסו לבוא בדברים עם הגר"א שעמד בראש המתנגדים, כדי להסביר לו את עקרונות היסוד של החסידות, אולם לא עלתה בידם וההתנגדות גברה יותר ויותר.

בהתנגדותם להתפשטות חסידות לא נרתעו המתנגדים מצעדים נמרצים ביותר נגד החסידים, ולדוגמא תצוין ההלשנה כי הרב מלאדי חותר תחת השלטון ע"י משלוח כספים לתושבי ארץ ישראל.

מסירותו לישוב א"י ותעמולתו הנרחבת לגיוס כספים לקופת רבי מאיר בעל הנס, היא מקור החלוקה לתושבי א"י, נוצלה על ידם, כדי לבסס את האשמותיהם, שהוא מארגן קשר נגד השלטון העותומני בארץ ישראל.

מאידך השתמשו בכתבים, שפורסמו על ידו להפצת החסידות ושנכללו לאחר מכן בספרו "תניא", ובהם נאמר על פי קבלה כי "ספירת המלכות לית לה מגרמה כלום", כדי להוכיח את יחס הביטול שלו לבית המלוכה, ואת מזימותיו המהפכניות כנגד רוסיה הצאריסטית.

ההתנגדות בליטא הגיעה לממדים חריפים ביותר, וכל האמצעים היו כשרים בעיני המתנגדים. הוא עצמו נאסר והובל לכלא כאחד האסירים הפוליטיים המסוכנים ביותר, אולם כדרך יתר תלמידי ה"מגיד", נהג גם רבי שניאור זלמן להתעלם מכתבי הפולמוס, ולהמשיך בהפצת תורת החסידות בציבור, והוא תבע זאת גם משומעי לקחו וההולכים בעקבותיו, לעסוק בהפצת החסידות אף במסירות נפש.

בגליציה נפוצה החסידות ע"י הרבי ר' אלימלך מליזענסק. לאחר פטירתו של ה"מגיד" נתנו בני החבורה את עיניהם ברבי אלימלך, והטילו עליו את העטרה, והוא ריכז בידו את הנהגת החסידות בפולין וגליציה. שנים רבות היה הרבי ר' אלימלך גולה מביתו וממקום משכנו, ומסובב בקהילות ישראל להפיץ בין המוני העם את דבר ה', אולם לאחר שקבע את מושבו בליזענסק, נאספו לדגלו שלומי אמוני ישראל, ונהנו הימנו עצה ותושיה, הן בדרכי העבודה ובסוד שיח עם השי"ת והן במעגלי חיים בין אדם לחברו.

משמעות מיוחדת היתה לתקופת הנהגתו של הרבי ר' אלימלך, שבה עוצבה דמותה של החסידות בפולין וגליציה, אף נקבעו המסגרות במערכה לביצור האמונה. בימים ההם נראו באירופה המזרחית ראשית ניצני ההשכלה הברלינית, ותלמידי מנדלסון החלו בהפצת השקפותיהם ברוח כפירה ומינות. תנועת החסידות, בהנהגתו של הרבי ר' אלימלך, שהתייצב כחומת מגן נגד ההשכלה, וזכותם היא שעמדה להבטחת צביונה המסורתי של היהדות באירופה המזרחית.

בשלוש עשרה השנים שבהן היתה ההנהגה בידו, שקד הרבי ר' אלימלך על הפצת עקרונות החסידות, וביחוד על הפעלתה בהליכות האדם היום יומיות, ובסוף ימיו זכה כבר לראות כיצד תנועת החסידות מטביעה את חותמה על חיי הציבור והיחיד במרבית קהילות גליציה ופולין.

תלמידיו ותלמידי תלמידיו, הוסיפו אף הם להפיץ את עקרונות החסידות כפי שנתפרשו על ידי רבם הרבי ר' אלימלך בכל מקומות מושבותיהם, והם שקבעו את דרכם של האלפים והרבבות, ששמרו אמונים, בהליכותיהם ובהווי חייהם, לתורת החסידות.

בין מפיצי החסידות בגליציה, יש להזכיר גם את רבי מיכל מזלאטשוב, שנמנה עדיין עם תלמידי הבעש"ט הוא בין ראשוני החסידות במדינה זו. רבים השיב מעוון והתקין להם דרכי תשובה, וחמשת בניו שנקראו בשם "חמשה חומשי תורה": רבי יצחק מראדויל, רבי מרדכי מקרמניץ, רבי משה מזויל, רבי יוסף מיאמפולי ורבי בנימין זאב מז'באריז', תרמו רבות להפצת החסידות באזורי מושבותיהם.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב -סניגורם של ישראל

תנועת החסידות מצטיינת בערכיה הכלליים, אולם היו בתי אב שהתבלטו בערכים מיוחדים, אהבת ישראל, למשל, נמנית בין עיקרי היסוד של תנועת החסידות, אולם כמה מראשוני החסידות כגון רבי לייב שרה"ס, רבי משה לייב מסאסוב, רבי אברהם יהושע העשיל, שזכה לתואר "אוהב ישראל" ורבי דוד מלעלוב הצטיינו בה, ועל כולם עלה רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל "קדושת לוי", שזכה לתואר הכבוד "סניגורם של ישראל". רבי לוי יצחק ראה בהמלצת זכות על ישראל המשך נאמן לתורה ולתפילה, שכן יש להשי"ת נחת רוח מזה שמספר בשבחן של ישראל, והוא מוסיף להסביר

"משום דאסור להסיח דעת מתפילין, ומצוה על כל אדם לעסוק תמיד בתפילין של ישראל, דהיינו "אהבת הבורא" או לספר בשבחן של ישראל דהיינו "תפילין דמרי עלמא".

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ואף אם העוון נראה בעבות העגלה, עמל הרב מברדיטשוב כדי לגלות צד זכות בכל מעשיהם של ישראל, וכך ידע לשבח את אותו עגלון, ששימן את גלגלי עגלתו כשהוא מוכתר בטלית ותפילין, שאף בשעה שהוא משמן את גלגלי עגלתו אינו מפסיק מתפילתו, ועל עוברי עבירה היודעים את עוונותיהם ובכל זאת הם זהירים שלא להוציא שקר מפיהם.

טעם לשבח היה מוצא בכל מעשיהם ולעתים היה מוציא מקרא מידי פשוטו ודורשו כמין חומר בבחינת שבעים פנים לתורה, כדי להפוך בשבחן של ישראל. את תוכחתו החמורה של הנביא ישעיה "הוי גוי חוטא", היה מפרש גוי המתחטא לפני קונו, "עם כבד עוון" – שקשה לו לחטוא, ואף מתוך הנחה שאין שום אחד רשאי לקטרג על ישראל שום דבר רע, רק ללמד עליו זכות. ישראל עם קדוש הוא למעלה מכל העולמות, ואף אם אין אנו עושים רצונו של מקום, "גם כן אנו טובים מכל העמים", ואף את פסוקי התוכחה שבתורה היה מפרש לטובתם ולשבחם של ישראל.

אהבת ישראל ציינה את דרכם של האדמורי"ם לבית טשרנוביל, שהפיצו את תורת החסידות במחוזות וואהלין, החל מרבי מנחם נחום מטשרנוביל בעל "מאור עיניים" ובנו רבי מרדכי מטשרנוביל, וכן שמונת בניו: רבי אהרן מטשרנוביל, רבי דוד מטאלנא, רבי אברהם מטריסק, רבי יעקב ישראל מטשערקאס, רבי משה מקוריסטשוב, רבי נחום ממקרוב, רבי יצחק מסקוירה ורבי יוחנן מרחמיסטריבסקה. ממשיכי השרשרת לבית טשרנוביל לא חיפשו אחר בני העלייה, אלא הנהיגו את אלפי היהודים התמימים שהיו נתונים לפקודתם בדרכי האמונה הפשוטה, עד מלחמת העולם הראשונה, כאשר הבולשביקים השתלטו על שטח רוסיה, ומסך הברזל שהועלה על ידם ניתק מגוף העם היהודי כשלושה מיליונים יהודים ובהם רבבות נאמנים לדרך החסידות.

רבי ישראל מרוזין וממשיכי דרכו

בנו של המגיד ממעזריטש, רבי אברהם, נעלה ומרומם מעסקי העולם הזה עד שכונה בפי חסידים בשם "רבי אברהם המלאך" ולא נטה להנהיג עדה, אולם נכדו רבי ישראל מרוזין, החזיר את העטרה ליושנה. יכול היה רבי ישראל להמשיך במורשת אבותיו ולהתקדש על פני כל אחד. דרך סלולה היתה לפניו אך הוא סלל לעצמו נתיב מיוחד אשר לא ידעוהו קודמיו.

דרכו דרך חדשה, לא נודעת בהליכות החסידות, והנהגת חצרו בגינוני מלכות. בחור ומובחר מן העם. נטל על עצמו להראות בחוש לכל המתדפקים על דלתותיו, כי כל ישראל בני מלכים הם.

"מקרב אחיך תשים עליך מלך" – "הליכות מיוחדות מחייבות את המלך, בהתאם למעמדו". כך שנו רבותינו: "המלך מסתפר בכל יום ומתקן עצמו, ומתגאה במלבושין נאים ומפוארים, שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך".

המעמד מחייב ואין הדבר תלוי בו

"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול",

אולם יחד עם זאת אסור לו להתרברב על הציבור, ועליו לשמור על הקשר עם מוצאו. "מקרב אחיך" – כן, גבוה משכמו ומעלה – כן, אולם "מורם מעם" – לאו דווקא, וזו אחת הנקודות העיקריות בדרך רוזין, מלכות שבחסידות.

שונה היתה דרכו של רבי ישראל מרוז'ין מדרכם של הצדיקים בני דורו והדורות הקודמים. רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מתפלל בהתלהבות עצומה "מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת". צדיקים אחרים הרעישו עולמות בשעת התפילתם ועבודתם. לרבי ישראל דרך שונה בעבודת ה'. במקום התלהבות הפורצת חוצה – להט פנימי שאינו נראה מבחוץ. יכול היה לעמוד שעות אחדות בתפילת להט של שמונה עשרה, מבלי להניד עפעף, אולם האש שהיתה עצורה בעצמותיו הלהיבה את הקרובים והרחוקים.

היו בין אבות החסידות שהסתפקו בקיבוץ מצומצם של חסידים בני עליה, שהשליכו את כל העולם הזה אחר גוום, והביעו את נכונותם לעבוד את ה' בכל לבבם, בכל נפשם ובכל מאודם אך לא זו היתה דרכו של רבי ישראל מרוז'ין. הוא הרגיש על שכמו את האחריות לגורלם ולעתידם של המוני העם, וביניהם האלפים והרבבות שלא ידעו טעמה של תורה וחסידות, והוא שנטל על עצמו את התפקיד הקשה, להאיר את עיניהם ולהראות להם את הדרך ילכו בה.

לאחר פטירתו עברה ההנהגה לששת הבנים, שתוארו על ידו כששת כנפיו, והם הוסיפו להחזיק בידם את שרביט הזהב שניתן בידי אביהם. רבי דוד משה התיישב בטשורטקוב, רבי נחום בשטיפינטש, רבי מרדכי שרגא בהוסיאטין וכו', ואילו בסדיגורא מקום מושבו של רבי ישראל בשנותיו האחרונות, מלך בנו רבי אברהם יעקב, ואחריו נמשכה השרשרת ע"י בניו: רבי ישראל בסדיגורא ואילו בנו הגדול רבי יצחק הקים את החסידות לבית בויאן, וכך המשיכו ראשי החסידות לבית רוזין את מורשת אביהם.

חסידות גליציה תחת השפעת צאנז ובעלזא.

כאמור, הועתק מרכז החסידות, עם פטירתו של המגיד ממעזריטש, לגליציה ונקבע בליזענסק מקום מגוריו של הרבי ר' אלימלך. לאחר פטירתו עבר שוב המרכז לפולניה, ללובלין, מקום מגוריו של ה"חוזה", אולם גליציה נשארה כמבצר עוז לחסידות.

בין מפיצי החסידות בגליציה נמנים רבי מאיר מפרעמישלאן, רבי אורי מסטרעליסק, רבי מנדיל מרימנוב ומשרתו שנתעלה במקומו הוא רבי צבי מרימנוב וכן רבי נפתלי מראפשיץ, אולם השפעה מכרעת בדורות הבאים היתה לבתי החסידות של בעלזא וצאנז, שאבות השלשלת נמנו על תלמידי ה"חוזה".

רבי שלום, אבי השרשרת לבית בעלזא שנמנה על תלמידי "החוזה", השריש בגליציה את מורשת החסידות מבית רבו, המבוססת על יסוד האמונה התמימה, ללא כל חקרנות וספקנות, והוא נמנה עם אבות החסידות שהצליחו להטביע את חותמם על דמות דיוקנה של החסידות בדורות האחרונים.

בימיו חדרו לגליציה זרמי ההשכלה הכפרנית, אולם הוא התייצב כנגדם ובהתנגדותו הנמרצת לכל שינוי בלבוש ובהליכות החיים, שימש כסמל וכדוגמא לשומרי האמונים ברחבי המדינה. ממשיכי השלשלת לבית בעלזא המשיכו בנאמנות את המורשת, ובכל דור ודור עמדו בראש המערכה לביצור חומת האמונה השלמה, המקיפה את בית ישראל והמבדילה בין ישראל לעמים, וחלקם נכבד בהבטחת צביונה של החסידות בגליציה עד השואה.

חתנו של רבי שלום מבעלז, רבי חנוך העניך מאלעסק, נודע אף הוא כאחד מגדולי  החסידות, שעסקו בקירוב המוני העם לעבודת השי"ת, וכשם ש"הסבא קדישא" מרדושיץ נודע בפולניה בפועל ישועות שגילה את כוחו האלוקי של הקב"ה, כך היה פרסומו של רבי העניך גדול בגליציה.

מעמד מיוחד לו לרבי חיים בעל "דברי חיים" מצאנז, שהוכר כגדול האדמורי"ם בדורו, ובתוקף מעמדו המיוחד עמד כל ימיו על משמר היהדות הנאמנה כנגד זרמי החיים החילוניים, שאיימו לחדור לבית ישראל.

לוחם נמרץ היה רבי חיים ללא חת, ובשעה שיצא למערכה בחרב ובחנית לא נשא פני גדולים וטובים, וביניהם מגדולי החסידות, מתוך חשש כי שינוי כל שהוא בדרכי החיים הנהוגים ביהדות גליציה, עלול לערער את מוסדות האמונה הצרופה.

בניו הגדולים ובלט ביניהם רבי יחזקאל שרגא משינווא, ובני בניהם אחריהם המשיכו בדרכו של אבי השרשרת, ויחד עם מאמציהם להפיץ את החסידות בעיירות מושבותיהם, שקדו על ביצור חומת היהדות הנאמנה, למניעת חדירת זרמי החיים החילוניים לבית ישראל, והשפעתם הקיפה גם את ישובי היהודים בהונגריה וכו'.

בין בתי החסידים בגליציה נודע לשם בית זידיטשוב, שראשיתו בצדיק הנסתר רבי יצחק אייזיק בכפר ספרין וחמשת בניו, המכונים בשם במסל"ה: רבי בעריש, רבי משה מסמבור, רבי סנדר, רבי יהודה צבי מראזלא, וראשון שבהן הוא רבי צבי מזידיטשוב הנודע בתואר "שר בית הזוהר", לאחר פטירתו העביר את ההנהגה לבן אחיו רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב, אך התבלט גם בן אחיו רבי יצחק יהודה יחיאל מקאמארנא, שהפיץ והסביר בספריו הרבים את תורת החסידות.

אבות החסידות לבית זידיטשוב השרישו בקרב אנשי שלומם את הלהט והמסירות בעבודת ה', הן בתורה והן בתפילה, ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם הפיצו את החסידות באזורי מושבותיהם, בגליציה ובהונגריה, ברוסיה הקרפטית וברומניה, וכך התפתחו בתי אב של החסידות לשושלות קאמארנא, סטרעטין, ספינקא וכו'.

לאחר שרבי ישראל מרוז'ין נאלץ לעקור מרוסיה ארץ מולדתו, והתיישב בסדיגורה אשר בגליציה המזרחית – התבססה השפעתו של בית רוז'ין גם בגליציה, ולמרות ההתנגדות שפרצה כנגדם, הן משום שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד, והן בגלל ההנהגות המיוחדות לבית רוז'ין, השונות ביסודן מהנוהגים שהיו מקובלים בבתי החסידות בגליציה, השתרשו באזור, וחלק ניכר מיהודי גליציה היו נתונים להשפעתם.

החסידות בהונגריה ורומניה

החובה המוטלת על האדם להעלות את הניצוצות שנפלו לבין הקליפות ולתקנם, שיסודה בתורת הקבלה זכתה למשמעות מיוחדת בתנועת החסידות,

ורבי יצחק אייזיק מקאליב ראשון למפיצי החסידות בהונגריה זכה לשם על אותה מנגינה על היער הגדול ועל אהובת נפשו הרחוקה, שקלטה אזנו משירי הרועים. לאחר שהלביש אותה מחלצות קדושה נתקדשה בקרב החסידים, עד כדי כך שרבי דוד משה מטשורטקוב היה משמיעה ומתעלה אתה בעת עליית נשמה, ורבי חיים  מצאנז היה מקיף במנגינה זו את הבימה בשעת קבלת שבת, וכפי המסופר "והיה שר אותה, עד שבטלו כוחותיו הגופניים בהתלהבות".

מפיצי החסידות הראשונים בהונגריה ראו בעבודתם להפיץ אמונה בין פשוטי העם שאור התורה לא נגה עליהם, מעין העלאת ניצוצות, ואמנם ראו ברכה בעמלם והאזורים שבהם התבססה החסידות הפכו כחומת מגן מפני התפשטות ההשכלה, שחדרה מאירופה המערבית ופגעה בקצות המחנה.

בין חלוצי החסידות בהונגריה יש להזכיר את רבי אהרן מזיטומיר, תלמידו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שנשלח על ידו במיוחד להפיץ את תורת החסידות במדינה זו, אולם רק לאחר הצטרפותו של רבי משה טייטלבוים, בעל "ישמח משה" לתנועת החסידות ונסיעותיו אל ה"חוזה" מלובלין נפתחה הדרך להתפשטותה הנרחבת של החסידות בהונגריה.

רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, בעל "אוהב ישראל", נטל חלק בהפצת החסידות בפולניה, וכאשר עבר ליאסי, השריש את החסידות במולדוביה, אך מקום מיוחד בין מפיצי החסידות ברומניה, שמור לרבי חיים בעל "באר מים חיים" ו"סידור של שבת" ששימש כרבה של טשרנוביץ.

לרומניה הגיעה גם השפעתו של רבי ישראל מרוז'ין, שהתיישב בסדיגורה הסמוכה לבוקובינה, והיו מבניו ובני בניו שהקימו את חצרותיהם בבוקובינה עצמה.

רבי צבי אלימלך מדינוב, בעל "בני יששכר", כיהן בראשונה בקהילות גליציה ריביטיש וסטריזוב, ולאחר שעבר למונקאטש הקים מרכז חסידי בעיר זו, שהוסיף להתקיים במשך דורות. והפיץ את השפעתו בקהילות רוסיה הקרפטית.

את חבל מרמרוש כבש לחסידות רבי מנחם מנדיל מקאסוב, בנו של ר' קאפיל חסיד מתלמידיו של הבעש"ט. נכדו רבי מנחם מנדיל חתנו של רבי ישראל מרוזין, הקים את ביתו בויזניצא. ובמשך דורות רבים היה השפעת גדולי החסידות לבית ויזניץ מכרעת באזורי מרמרוש.

החסידות הפולנית

תלמידי הרבי ר' אלימלך ובראשם המגיד מקוזניץ ורבי אברהם העשיל, בעל "אוהב ישראל", מאפטא, הפיצו את החסידות בפולניה, אך עטרת ההנהגה הוטלה על ראש רבי יצחק יעקב מלאנצהוט, שנתפרסם בשמו ה"חוזה", מלובלין, ובמשך שלושים שנות הנהגתו, תקמ"ה-תקע"ה, שבהן הנהיג את חסידי פולין הספיק להשריש במדינה זו את דרך החסידות, מיסודו של רבו הרבי ר' אלימלך מליזענסק.

בבית מדרשו של ה"חוזה", שבו היתה התגלות אלוקית בולטת ביותר, התחנכו גדולי החסידות בפולין וגליציה בדורות הבאים, שהמשיכו את מורשת רבם. הם הנהיגו את בני עדתם בדרכי החסידות המבוססת על האמונה השלמה, ויחד עם זאת הראו את כוחם האלוקי לעיני כל.

רובם הגדול ובראשם רבי מאיר מאפטא, שה"חוזה" הועיד אותו כממלא מקומו, רבי דוד מלעלוב, רבי שלמה ליב מלנטשנא, רבי ישכר בער הוא ה"סבא קדישא" מרדושיץ, רבי צבי אלימלך מדינוב בעל "בני יששכר", רבי נפתלי מרופשיץ, רבי שלום  מבעלזא. רבי קלונימוס קלמיש בעל "מאור ושמש" רבי שלמה מרדומסק ורבי יחזקאל מקוזמיר, הלכו בעקבות רבם ה"חוזה" והמשיכו את שרשרת החסידות מבית מדרשו של המגיד ותלמידיו, אולם היו ביניהם שלא השלימו עם השיגרה, והחלו לסלול להם נתיבות חדשות בהליכות החסידות.

יש להטעים כי עוד בחייו של ה"חוזה" ובבית מדרשו, החלה להתגבש שיטת פשיסחא, כאשר כמה מתלמידיו התלכדו סביב אחד מבני החבורה, הוא ר' יעקב יצחק מפשיסחא, המכונה בשם "היהודי הקדוש" שמעו תורה מפיו, וקבלו הימנו יסודות הדרך החדשה בעבודת ה'.

בימים ההם נראו כבר סימני המערכה על דרך החסידות, שכן ה"חוזה" לא ראה בעין יפה את הנהגתו של "היהודי הקדוש" בימיו, והיא פרצה בגלוי לאחר פטירת ה"חוזה". בני החבורה של "היהודי הקדוש" התלכדו סביב תלמידו הרבי ר' בונם מפשיסחא, ואילו יתר תלמידי ה"חוזה", שנשארו נאמנים לדרכו, יצאו כנגד שיטת פשיסחא, ונלחמו כאריות על המשך החסידות, כפי שקבלוה מרבותיהם.

מן העניין לציין כי שיטתו של "היהודי הקדוש" הפכה לדרך הרבים, לאו דווקא ע"י בניו וממשיכי מורשתו, כי אם ע"י הרבי ר' בונם מפשיסחא, ואף הוא לא הלך בדרך הסלולה והטביע עליה את חותמו-הוא, ומכאן התנגדותם של כמה מתלמידי "היהודי הקדוש" לדרכו. בכל אופן בשנים ההן, התנהלה מערכה כבדה על דרך החסידות, העשויה לשמש בעתיד הדרך הראשית של חסידי פולין.

למעשה נוצר פילוג בין התלמידים, כאשר חלק ניכר מהם התלכדו סביב רבי בונם מפשיסחא ויתרם התרכזו סביב רבי מאיר מאפטא. כשם שתלמידי ה"חוזה" מלובלין לא העבירו את ההנהגה לבניו, כך לא קבלו עליהם תלמידי "היהודי הקדוש" את מרותו של בנו רבי ירחמיאל. יתר על כן ר' ירחמיאל עצמו לא נטה להנהיג עדה, ואף המשיך לעסוק במלאכת השענות שהתפרנס הימנה, ורק לאחר מאמצים מרובים נענה להפצרות מקורביו לשבת בראש, אך מרבית בני החבורה לא קבלוהו עליהם אלא הוסיפו ללכת אחרי רבי בונם שהמשיך את דרכו של "היהודי הקדוש".

הרבי ר' בונם, שקבל כאמור את הנהגת החבורה, העמיק עוד יותר את דרך פשיסחא, שהיתה מבוססת בעיקרה על חסידות של מחשבה, על ההכרה שבלב, ולא להיתפש למראה עיניים, ומכאן חוסר ההדגשה וההתעלמות המכוונת ממופתים

"אילו ידעתי שע"י מופתים אחזיר את ישראל בתשובה – היה אומר רבי בונם – הייתי מעביר בן לילה את האילנות מדאנציג עד לרחובה של פשיסחא".

הדרך להתעלות בחסידות היא לדעתו רק ע"י העמקה פנימית בדרכי החסידות.

   חילוקי דעות שונים בדרכי החסידות הגבירו את ההתנגדות לפשיסחא, שהקיפה את גדולי האדמורי"ם ביחד בגליציה. המתנגדים נימקו את עמדתם בגלל איחור התפילה וכדומה, אולם ההתנגדות שהיתה עקרונית יותר, היתה מכוונת כנגד דרכה המיוחדת של פשיסחא והנתיבות החדשות בהליכות בחסידות שנסללו על ידה, לא נראו בעיניהם. עד התפשטותה של דרך פשיסחא, שנראתה בעיניהם מעין סטייה מדרך החסידות המקובלת באו נאמני בית מדרשו של ה"חוזה" ו"היהודי הקדוש" וערערו עליה מפני גדולי החסידות בדור ההוא. בחתונה הגדולה של אוסטילה נתכנסו מאות אדמור"ים ובראשם הרב מאפטא זקן האדמורי"ם בדורו, והמתנגדים התכוננו לחסום בפניה את דרך ההתפשטות, אולם תלמידי הרבי ר' בונים שנתלכדו להגן על דרכם הצליחו להשתיק את פי המערערים ולאט לאט הפכה שיטת פשיסחא לדרך המלך של החסידות הפולנית.

הרבי ר' בונם שעמד במערכה על דרכי החסידות, הבחין בעיניו המרחיקות כי תורתו תתפרש לכמה פנים ע"י תלמידיו הבאים אחריו וביחוד על ידי שני תלמידיו הגדולים: רבי מנדלי מטומשוב ורבי יצחק מוורקה. על רבי מנדלי היה אומר "שישרוף את העולם בהבל פיו", ועל רבי יצחק "שיאיר פני תבל בתורתו", והם מילאו בנאמנות את ההוראה, אם כי דרכיהם נפרדו לאחר פטירת רבם.

כשעלתה שאלת ממשיך ההנהגה על מקומו של הרבי ר' בונם, היו ביניהם כגון רבי יצחק מוורקה, שתבעו להטיל את ההנהגה, שלא ברצונו, על ראשו של ר' אברהם משה בנו של הרבי ר' בונם, אולם רובם הגדול של תלמידי הרבי ר' בונם, ובראשם רבי יצחק מאיר מגור, בעל "חידושי הרי"ם" קיבלו עליהם את מרותו של רבי מנחם מנדיל מטומשוב, שהעתיק את מושבו לקוצק.

רבי מנדלי המשיך לכאורה את שיטת פשיסחא מיסודה של "היהודי הקדוש" אולם, כמו הרבי ר' בונם הרי אף הוא חצב לו דרך משלו, ולא שהייתה זו דרך קלה. עבודה קשה הטיל על אנשיו, ולא כל אחד יכול היה לעמוד בה, אולם היא הנותנת. הדור הצעיר  שהתלהבות הנעורים בערה בו, מצא את תיקונו בקוצק, ואלפים התרפקו על אותה דלת סגורה שמאחוריה ישב הרבי הזקן.

ברגעים המועטים שיצא מחדרו הספיק להחדיר את השפעתו לתוך לבותיהם של המאות שהצטופפו בחצרו, ודברו נישא כעל רוח סערה לאלפים שישבו בעיירותיהם ואוזניהם היו קשובות לכל הגה היוצא מפיו, וכך כבשה שיטת קוצק בסופה ובסערה את המוני יהודי פולין.

ממשיכי דרך פשיסחא וקוצק

שיטת פשיסחא-קוצק הושרשה בפולניה על ידי האריות שבחבורה תלמידי רבי מנדלי מקוצק, ולאחר פטירתו על ידי ממלא מקומו רבי יצחק מאיר מגור, בעל "חידושי הרי"ם". במעמדו כאחד מגאוני הדור טבע את דמותה המיוחדת של חסידות פולין, ובניגוד לדרכי החסידות הפשטנית בווהלין ומדינות אחרות, המבוססת על אמונה פשוטה, יצא בתביעתו "ולא עם הארץ חסיד", והוא שילב את דרך המחשבה של שיטת פשיסחא גם בתורת הנגלה, ובזכותו פשטה ידיעת התורה בפולין, וההעמקה בתורה נימנית על סימני ההיכר של החסידות הפולנית.

ואם בני תורה מתקדמים ומתעלים בדרכי ה' על ידי למוד התורה, הרי פשוטי העם זקוקים לחיזוק על ידי הקפדה מיוחדת על הלבוש החסידי.

רבי בונם הוא שהטביע את חותמו על החסידות בפולניה, לקיים במלואו את הסעיף הראשון של השולחן ערוך "ולא יתבייש כלל, בפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה'". ההדרכה המיוחדת שהופצה על ידי תלמידי פשיסחא, שעליהם להפגין את ייחודם היהודי, היא שעמדה להם בעשרות השנים שלאחר מכאן, כאשר ההשכלה החלה לחדור לרחוב היהודי בפולין, ובעצת המשכילים הטילו השלטונות הגבלות שנועדו להכביד על הלבוש היהודי.

הרבי ר' בונם נמנה בשעתו עם מנהיגי הציבור שנלחמו כנגד חדירת ההשכלה לווארשה, ותלמידו הגדול רבי יצחק מאיר מגור עמד במסירות נפש בראש המערכה כנגד גזירות הלבוש, ואף הכריע להלכה כי בשעת השמד יש להימנע מכל שינוי אפילו על ערקתא דמסאנא. כאשר רבי יצחק מאיר נאסר על ידי השלטונות יצאו אלפי חסידי וארשא לרחובות העיר, כדי להביע את הזדהותם עמו, והשלטונות נאלצו לשחרר אותו.

השלטונות הנוכריים שנוכחו לדעת כי לא יוכלו לאלץ את היהודים להתבולל בין שכניהם הנוכריים, התכוונו לפגוע ביהודים וחייבו אותם ללבוש מלבושים מיוחדים אך דווקא מלבושים אלה הפכו להיות מקור גאווה, והוא הוא הלבוש החסידי שההולכים בדרכי החסידות מתגדרים בו ואינם מוכנים לוותר עליו בשום פנים.

לאחר פטירת הרי"ם מגור עברה ההנהגה לרבי העניך מאלכסנדר, אולם לאחר שנים מועטות חזרה ההנהגה לנכדו של הרי"ם הוא בעל "שפת אמת", שהמשיך את מורשת החסידות בנוסח פשיסחא וקוצק.

בתי החסידות בפולין

שיטת פשיסחא-קוצק הפכה לדרך הראשית של החסידות בפולניה, אולם נמצאו מאבות החסידות, שלא נכבשו לדרך החדשה, אלא המשיכו ללכת בדרכים הסלולות, והם הקימו להם בתי חסידות משלהם, שהוסיפו להסתעף ולרכז מסביבם אלפים ורבבות.

בעקבות רבי מאיר יחיאל ממוגלניצה, נכדו של המגיד מקוזניץ, שהשריש את דרך אבותיו, הלכו בתי החסידות של גרודזינסקי, פיאסצנה וכו'.

מבית מדרשו של "היהודי בקדוש" נסתעפו בתי חסידות שונים, ובכללן שושלת לעלוב, שהתבססה על אדמת הקודש, על ידי חתנו רבי משה מלעלוב שעלה לירושלים. מבית נכדו רבי נתן דוד משידלובצה נסתעפו בתי החסידות של פוריסוב, קאלושין, ביאלע, פרצובה וכו', ומהן שנשתלבו עם בתי החסידות של לענטשטע ואסטרובה.

לעומת שיטת פשיסחא-קוצק ביסס רבי יצחק מווארקא את שיטתו על יסוד אהבת ישראל, לא לוותר אף על נפש אחת מישראל. עוד בשעתו עם פטירתו של הרבי ר' בונם נפרד רבי יצחק מחבריו,  שהמליכו עליהם את מנדלי מקוצק והלך אחר ר' אברהם משה, בנו של הרבי ר' בונם,  ולאחר תקופה קצרה נטל לידו רבי יצחק בעצמו את ההנהגה.

לאחר שנים מועטות פירש גם רבי מרדכי יוסף מאיזביצה מבית מדרשה של קוצק. וכך נסתעפו בתי החסידות של ווארקה, אלכסנדר, איזביצה, מנדלי, מאבי השרשרת. רוב התלמידים קיבלו עליהם את הנהגתו של רבי יצחק מאיר מגור, ולאחר מכן של רבי העניך מאלכסנדר, אולם היו ביניהם שהמשיכו לנסוע אל רבי דוד, בנו של רבי מנדלי, שהוסיף להנהיג בקוצק, אם כי היה זה בזעיר אנפין, לעומת הנהגתו של אביו. בד בבד עם התחלת נשיאותו של בעל "שפת אמת" בגור, החל להנהיג גם רבי אברהם מסוכטשוב, בעל "אבני נזר", והוא חתנו של רבי מנדלי מקוצק.

כמאתיים שנה ויותר עברו מאז זרח אורה של החסידות בבית ישראל. הבעש"ט, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, הפיצו את תורת החסידות, ומדור לדור הועברה המורשת על ידי ממשיכי השרשרת של גדולי החסידות לבתיהם.

היו מבתי החסידות שהסתעפו ביותר, והיו שהקפידו על ריכוז ההנהגה, אולם ניתן לציין – כשם שבדורות הראשונים לא היתה ההנהגה בבחינת מורשת אבות בלבד, הרי גם בדורות האחרונים התבלטו בני עליה, שהחלו להנהיג עדות בדרכי החסידות, אם כי לא היתה זו מורשת אבותיהם, החל מרבי אליהו מגריידיץ, רבי יהודה לייב אייגר, רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי מאיר יחיאל מאסטרובצה, ועד בני דורנו שהלכו בעקבות הראשונים, כגון רבי מרדכי חיים מסלונים, רבי יהודיה ליב אשלג ורבי אהרן בעלי "שומרי אמונים", שליכדו סביבם את שומעי לקחם והדריכו אותם בדרך החסידות. אף היו מגדולי ליטא שהתבלטו בגאונותם, בצדקתם וביראתם והם אימצו לעצמם מן הערכים הבולטים של החסידות, אם כי סירבו להודות בכך במפורש, ואין זו אלא הוכחה על חיוניותה של תנועת החסידות מאז ועד עתה.

נקודת נוספת הראויה לציון היא הרציפות, מאז הופעתה של תנועת החסידות, עד היום הזה. תמורות הזמנים לא הביאו כל שינוי בהשקפות היסוד שלה, ובדרך כלל לא היה גם בשינויים גיאוגרפיים, כדי לגרור שינויים חשובים בהילכות החיים של ההולכים בדרך החסידות, ולמרות הבדלי הגוונים בין בתי החסידות לארצותיהם, הרי כולם ממשיכים בנאמנות את המורשת מימי הבעש"ט, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, לביצור חומת האמונה המקיפה את בית ישראל.

מאז ועד עתה לא דעך נרה של החסידות ולא נס ליחה, וככוחה אז כן כוחה עתה, להפיץ את אורה לקרובים ולרחוקים, ולהגביר את האמונה בגאולה הקרובה, וכהבטחתו של המשיח הנזכרת באגרתו המפורסמת של הבעש"ט:

"בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה - - - ואז יוכלו כל הקליפות, ויהיה עת רצון וישועה".