א.
שורש היהדות נעוץ ברעיון הטריטוריאלי. אין היא יכולה להתקיים – קיום של ממש – אלא אם כן היא יונקת מקרקע גידולה. עם ישראל קשור בארץ ישראל, ב"ארץ הבחירה", קשר לצמיתות, ולכל לראש – בירושלים, שהיא גולת-הכותרת להוויה היהודית, לב האומה לכל גילוייה; כל נימי הנפש מרוכזים בה וכל הדרכים מוליכות אליה, וכל איש שפורש הימנה וכל תנועה הסוטה לשביל צדדי – סופם כליון.
נסיונות מספר נעשו בדברי ימי ישראל, בעיקר בעטיין של נסיבות הזמן, להפקיע חלקים מסוימים של האומה מזיקתם לארץ-ישראל, אך כולם עלו בתוהו, שני "מרכזים לאומיים" עשויים להתקיים לשעה, אך לא לאורך ימים. כל שמרוחק ממקורות-היניקה סופו שהוא מידלדל ואפס. זה היה, למשל, דינו של בית המקדש של חוניו במצרים, שלא נתקיים אלא כ- 200 שנה, וזה היה גם גורלם של הוגי רעיון "בבל" לעומת "ירושלים", בדורות ראשונים ובדור אחרון, לרבות "התנועה הטריטוריאליסטית" של זנגוויל לאחר קונגרס אוגנדה ופטירתו של ד"ר הרצל, ותכנית-הנפל של הקמת מדינה יהודית-סובייטית בבירוביג'ן, וחלומות ה"אוטונומיה" של דובנוב (שעוד בחייו באה המציאות האכזרית וטפחה לו על פניו ושילבה אותו בשרשרת הקדושים של עמנו), וכן הזיית העצמאות התרבותית של יהודי העולם המערבי (נוסח חדש לרעיון "בבל"), בה השתעשע שמעון רבידוביץ.
יתירה מזו: כל הפולמוס סביב מעמדה של יהדות ארה"ב – אם "גולה" היא או "תפוצה" – מופרך מיסודו. כוח קיומה של יהדות אמריקה אינו מותנה בהגדרות, אלא בזיקתה הנפשית למדינת ישראל. ככל שיהא הקשר בינה ובין העם היושב בציון אמיץ יותר, כן ילך ויגדל התריס שיוקם בפני ההתבוללות, האוכלת בה בכל פה.
לפנים, כשישב כל העם על אדמתו, לא הבחינו בין מצוות התלויות בארץ לבין אלו שאינן תלויות בארץ. כל המצוות היו תלויות בארץ. רק אסון הפיזור – הוא הוא שהעלה את כורח ההבחנה הזאת ובסופו של דבר נמדד עוז רישומנו בהיסטוריה כעם אך ורק לפי מידת האהבה ששיקע עמנו בארצו בקיום מעמדה הריבוני ובגילוי מסירות-נפש עליה.
אמנם, לגבי תקופות שלימות וארוכות חסרים אנו רשומות היסטוריים, אך עם זאת ניתן לומר, שלמן היום בו נוצרה פזורה יהודית וקמו מרכזי ישוב יהודיים מחוץ לארץ-ישראל, החלו הכוחות הצנטריפולוגיים בעם פועלים מדעת ושלא מדעת, מאבקה של ארץ-ישראל להגמוניה ביהדות נמשך מאות בשנים ועיתים ניטש במלוא הסער. ברם, מאבק זה היה מחוייב המציאות וכל כולו העיד על רצונו של עמנו להתקיים כעם ריבוני, בעל ערכי מוסר ודת מיוחדים לו.
ב.
ערכי-דת יסודיים ביהדות, נושאי צביון פולחן וטקס, שלא חרגו תחילה מהווי פנימי, ארץ ישראלי, הפכו ברבות הימים, עם היווצר התפוצה היהודית, לאמצעים יעילים ביותר להגברת הזיקה בין המטרופולין לבין מרכזי-היהדות בגולה. זה היה דינם של העלייה לרגל, הקרבת הקרבנות, תשלום מס על ידי יהודי התפוצות, קביעת ראשי חדשים ועיבור שנים וכיוצא באלו.
העלייה לרגל לירושלים היתה מאורע רב-רושם, שהשאיר אותותיו בעם ובמסורת. מקורות ישראל מרבים לדבר בו ולתארו בשלל צבעים. בימי עלייה היתה נהרת-הוד יורדת על העם. דומה היה, כי שוב נתקבצו כל פזורי ישראל והיו לאומה אחת, היושבת בארצה שלה כמימים ימימה. ירושלים היתה הומה מרוב עולים, ועם זאת לא היה מעולם צר המקום בה. יוסף בן מתתיהו קובע, כי בהתמלא עיר הבירה עולים היה מספר אוכלוסיה מגיע ל- 3,000,000. וכה דבריו:
"…בבוא גלוס אל ירושלים למועד חג המצות הקיפו אותו כל בני ההמון הגדול, אשר לא מעט מספרו משלוש מאות ריבוא" (מלחמות, ב', י"ד, ג'),
ואילו סברנו, כי דרך-גוזמא הוא נוקט, ככל ההיסטוריונים הקדמונים, הרי הוא מסביר במקום אחר (מלחמות ו', ט', ג'), כי מספר זה מבוסס על מפקד-עם, שנערך בימי הנציב הראשי צסטיוס גלוס:
"…ברצות צסטיוס להראות את תפארת ירושלים לקיסר נירון, למען אשר לא יבוז לעם היהודים, ביקש את הכוהנים למצוא מספר העם הגדול, אם יש הדבר לאל-ידם והנה הגיע החג הנקרא פסח, אשר בו היהודים מקריבים זבחים מתשע שעות עד אחת-עשרה שעה, והחבורה הנמנית על קרבן אחד לא מעטה מעשרה אנשים, כי לא יכול אדם לאכול מבשר הקרבן לבדו – ורבים הצטרפו גם לחבורות בנות עשרים איש, - והכוהנים מנו את הזבחים ומספרם היה עשרים וחמישה ריבוא וחמשת אלפים ושש מאות…"
והתלמוד מגדיל את המספר עוד כפל כפליים. בפסחים ס"ד, ע"ב נאמר:
"פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל, אמר ליה לכהן גדול: תן עיניך בפסחים, נטל כוליא (משמע כליה) מכל אחד, ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך פסח ופוסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם, והיו קוראין אותו פסח מעובין…"
הווי אומר, שבאותו "פסח מעובין" על המונות ישראל בעיר, נמנו למעלה מ- 12,000,000 נפש!…
אף אם לא נקבל מספרים אלה כאמיתות סטאטיסטיות, הנה בכל זאת יצטייר לנגד עינינו הדרו של חג החירות הנחוג ברוב עם, עת מתקבצים המוני הבנים מכל קצווי הארץ לחסות בצל האם…
בשטח הקרבת הקרבנות שומעים אנו לפחות על נסיון אחד להפקיע את המרכז הלאומי מסמכותו הבלעדית. במסכת פסחים (נ"ג, ע"א) ובמקומות אחרים בתלמוד מסופר:
"תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין (רש"י: צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו) בלילי פסחים, שלחו לו: אילמלא תודוס אתה (רש"י מסביר: אדם חשוב) גזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ".
נחלקו החוקרים בדבר תקופתו של תודוס: יש מקדימים, הסבורים כי הוא חי לפני חורבן הבית, ויש המאחרים, המשערים כי הוא חי בזמנו של אדרינוס. אך מכל מקום, העקרון ברור: פולחן הקרבנות הוא מתחום ההגמוניה של ארץ-ישראל בלבד.
ואף המס השנתי כדי מחצית השקל, שכל יהודי זכר למעלה מעשרים היה מעלה לירושלים, היה בעת ובעונה אחת גורם מלכד בין המרכז לבין התפוצות ואות לאדנות של ארץ-ישראל. היה זה מס לבית-המקדש ולנשיא ולסנהדרין – סמל מובהק להכרת השלטון הריבוני במקום שהוא נמצא.
אכן, הכרה זו לא היתה מותנית תמיד בגודל האוכלוסיה. גם בימים שהיישוב היהודי בארץ-ישראל החל להידלדל, ביחוד לאחר מרד בר-כוכבא, ורק המרכז היהודי בבבל החל עולה, עדיין היתה ארץ-ישראל קובעת את דפוסי-החיים גם בשביל הגולה. אף שרבו בתי-המדרשות המפורסמים בבבל ואף שכוחו וסמכותו של ראש-הגולה ("ריש גלותא") כבר היו ניכרים – עדיין היתה ההשראה באה להם מארץ-ישראל. חכמי בבל באו בהמוניהם לארץ-ישראל ללמוד תורה. הקשר בין שתי הארצות היה מתמיד ולעולם היתה בבל שואלת בכל העניינים השנויים במחלוקת ואשר יש בהם כדי להכריע בפסקי הלכה – את חכמי ארץ-ישראל ומקבלת את מרותם, ומשמת חכם בבל היו פונים לארץ ישראל ומבקשים לדעת את מי יש למנות במקומו. סמכותה זו של ארץ ישראל לא נתערערה במשך מאות בשנים – לדעת גדליהו אלון עד כיבוש ארץ ישראל בידי הערבים בשנים 640-636, ולדעת אחרים – מאות שנים גם לאחר מכן.
ג.
ויותר מכל נסתמלה ההגמוניה של ארץ ישראל במסורת קביעת ראשי חדשים ועיבור שנים. פעולה זו הטביעה את חותמה על כל חיי הדת והציבור הן בארץ ישראל והן בתפוצות, שהרי לפיה נקבעו המועדות במשך כל השנה. עצם השאת המשואות, לפי התיאור הנפלא במסכת ראש השנה (פרק ב', משנה ב': -
"בראשונה היו משיאין משואות, שמקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין"), יש בה משום סמל רב-משמעות לרצף היניקה של תפוצות הגולה מירושלים. המשואה הראשונה הועלתה בהר המשחה (הוא הר הזיתים) והאחרונה בבית בלתין (בסוריה), ונושא הלפיד על הר זה לא זז ממקומו "אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש".
אורה של ירושלים היה מבהיק כביכול בכל רחבי מושבות היהודים, כי מעיר דוד נתפשטה ההשראה אל ההיקף היהודי בעולם.
תפקיד קביעת ראשי חדשים ועיבור השנה היה מסור בידי הסנהדרין בירושלים, ומשחרב הבית – נטלו בית הדין הגדול של יבנה. רבן גמליאל נהג, כידוע, שררה והתייחס בתקיפות לחבריו, אך עיקר מגמתו היתה המשמעת הלאומית, ובכל מקום שראה סכנת פירוד – עמד בפרץ ולא מחל על מרותו אף כמלוא הנימה. על רקע קביעת ראש חודש הוא בא פעם אחת לידי התנגדות קשה עם ר' יהושע בן חנניה; המדובר היה בשאלת מהימנותם של העדים שראו את הלבנה, שלפיהם עתידים היו להיקבע ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות. נוגע עד הלב הוא תיאור כניעתו של ר' יהושע לנשיא וקבלת מרותו מפני דרכי שלום. רבן גמליאל עצמו, שהיה נרגש,
"עמד ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי, רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת את דברי" (ראש השנה, כ"ה, ע"א).
ואם מרות כזאת כלפי פנים, לגבי ארץ-ישראל, כלפי חוץ-לארץ לא כל שכן. קביעת ראשי חדשים ועיבור השנה לא רק אסורים היו בחוץ-לארץ, אלא אפילו בדיעבד אין השנה מעוברת. נסיון, שנעשה בבבל לפרוק את קהילות ישראל שם מעולה של הנשיאות בארץ ישראל, הושם לאל על ידי חכמי ישראל בתקיפות גדולה. התלמוד, כדרכו, אינו מדבר על מאורע זה בהרחבה יתירה. (ראה, למשל, ברכות ס"ג, ע"א וע"ב). אך גם מן המועט הניתן בו עולים רמזים שקופים למדי על נסיון למרד. ר' חנניה בן אחיו של ר' יהושע בן חנניה, ביקש להפקיע את זיקת בבל לארץ ישראל. דובנוב מרחיק לכת ומביע את ההשערה, כי חכם זה עשה נסיון לכונן מעין סנהדרין בבבל, שהפכה בימיו למקלט ל"יורדים" ("נחותי" בלשון התלמוד) רבים מן הארץ. הוא שם עצמו ראש הסנהדרין בעיר נהר פקוד שבמחוז נהרדעא, וראשית פעולתו היתה – כאות מתריס נגד הנשיאות בארץ ישראל ומרותה – לעבר שנים ולקבוע מועדים.
רבן שמעון הנשיא עמד על סכנת הפירוד וניגש לבטלה לאלתר. הוא שלח שליחים אל חנניה ודרש ממנו להסתלק מפעולותיו ה"ספרטיסטיות". שליחי ארץ ישראל נקטו אמצעים שונים למלא שליחותם תחילה נהגו בלגלוג על ר' חנניה וביישוהו במעמד קהל רב, בשעת תפילה בציבור. במקום "אלה מועדי ה'", קרא אחד מהם "אלה מועדי חנניה בן אחי ר' יהושע", ובמקום "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" – "כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד". ואחר הלעג באו עליו באיומי נידוי. כאשר שאל אותם ר' חנניה למה באו לערער את מעמדו בקהילתו,
"אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמרו לו: הנה רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל, אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים והם שגרונו אצלך, אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנידוי, ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח חנניה ינגן בכינור ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלוהי ישראל. ומיד געו כל העם בבכיה ואמרו חס ושלום, יש לנו חלק באלוהי ישראל. וכל כך למה, משום שנאמר, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"…
מטענותיו של ר' חנניה עולים לנו רמזים על מצבו של היישוב עברי בארץ ישראל באותה תקופה. כסבורים היו בני בבל, שכבר ירד מעמדם של יהודי ארץ ישראל וחכמיה נתפזרו, ועם שקיעת המרכז בה ממילא עלתה קרן המרכז בבבל. היו שטענו לעליונות בבל ואף העדיפו את ראשי הגולה (שנחשבו מזרע דוד בקו ישר) על פני נשיאי ארץ ישראל (שלא נתייחסו לבית דוד אלא מצד האם) לרגע קט נדמה היה, כי התחרות על ההגמוניות עומדת לזרוע פירוד גמור ביהדות, אך בסופו של דבר היתה יד ארץ ישראל על העליונה. אפשר שבאותה תקופה נטבעו אותן מימרות כבדות משמעות בשבחה של ארץ ישראל ושל הישיבה בה: - הד המאבק על ההגמוניה משתקף בהן:
"לעולם ידור אדם בארץ ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה",
וכן
"אמר הקב"ה: חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ".
ובמישרין, בענין הסמכות לעבר שנים:
"מכאן אמרו: אפילו צדיקים וחכמים בחוצה לארץ ורועי צאן ובקר בארץ, אין מעברין את השנה אלא על ידי רועי צאן ובקר; אפילו נביאים בחוצה לארץ והדיוטים בארץ ישראל אין מעברין את השנה אלא על ידי הדיוטים שבארץ" (פרקי ר' אליעזר, פ"ה).
אשר להסתמכותו של ר' חנניה על תקדים עיבור שנים בחוץ לארץ על ידי רבי עקיבא ("אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה"), נחלקו דעות החוקרים. גרץ סבור, כי ר' עקיבא ירד לבבל לפרסם את דבר העיבור שנקבע בארץ ישראל, ואילו אחרים סבורים, שלא עניין הודעה בלבד יש כאן, אלא פעולה מהותית, עיבור ממש, המדובר בימי גזירות ושמד ורדיפות הרומאים. בתוקף הנסיבות המשתנות ושעת החירום היה צורך לכוף את הדין – כהוראת-שעה. כך, למשל, היה קבוע לפנים, כי יש לעבר את השנה רק ביהודה ואולם לימים נקבע, כשהחמירו הרדיפות ביהודה, ש"אם אינה יכולה להתעבר ביהודה שמעברין אותה בגליל". והוא הדין לגבי ארץ ישראל כולה. הכלל הוא:
"אין מעברין את השנה בחוץ לארץ… בשיכולין לעברה בארץ ישראל, אבל בשאין יכולין לעברה בארץ ישראל – מעברין אותה בחוצה לארץ" (ירושלמי, נדרים, פרק ו').
כי אמנם מנעו הרומאים בעד היהודים מלעבר את השנה בארץ ישראל אנו למדים משורות מועטות במסכת סנהדרין (י"ב, ע"א), הכתובות בכתב סתרים וברמזים דקים. מארץ ישראל מודיעים לרבא, ראש ישיבת מחוזא, כי "נשר" (משמע רומא) לא התיר "לקבוע נציב אחד" (משמע חודש העיבור) והוכרחו חכמים "לקבוע נציב בירח שמת בו אהרון הכוהן" (כלומר לקבעו בחודש אב).
מכאן מבקש הפרופ' שלום בארון להסיק, כי משבר המאבק על ההגמוניה בין ארץ ישראל לבבל חל עם הפיכתה של הנצרות כדת מדינה. ארץ ישראל שמרה על ריבונותה עד לסוף ימיהם של האנטונינים.
"מפעם לפעם קמו נסיונות לעצמאות בקרב היהדות הבבלית, אך הושמו לאל ללא קושי על ידי מנהיגי ארץ ישראל",
ואולם
"האנרכיה השלטת באימפריה הרומאית במשך המחצית השניה של המאה השלישית ועוד יותר מזה האי-סובלנות הגדלה והולכת של הקיסרים הנוצרים, הכריעה את המאבק לטובת בבל".
ד.
משנידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ונתרופף הקשר בין הארץ לבין הגולה, שוב לא היה טעם להקפיד על סמכות ריבונית, שאי אפשר היה בלאו הכי לקיימה. בימי מלחמות הרומאים בפרתים אפשר שלא היו שיירות מצויות בין ארץ ישראל לבבל, שכן הדרכים היו משובשות בגייסות, והרומאים חשדו ביהודים, שהם עומדים בקשרי בגידה עם אויביהם – הפרתים. היה אפוא חשש גדול, שמא יבואו יהודי בבל לידי קלקלה אם יסמכו על קביעת החדשים ועיבור השנה שיימסרו להם מארץ ישראל, ועל כן מיד עמד הנשיא הלל השני והתקין (בשנת 359) את הלוח הקבוע, המשמש חוק לישראל עד עצם היום הזה.
עם התקנת הלוח הקבוע נתגלה "סוד העיבור", וכאילו מסר המרכז בארץ ישראל ליהדות התפוצות את ה"מפתח", שבעזרתו הוא מקיים את הגמוניותו. ברם, כל זה לא היה אלא דבר שבהעמדת-פנים, העלמת-עין לצורך קיים מסורת מקודשת, מה שמתקרא אצל האנגלים בשם legal fiction ("פיקציה משפטית"). הערמה עצמית היתה בכך, בחינת "איני רואה משום שאיני רוצה לראות". לאמיתו של דבר היה "סוד העיבור" ידוע לחכמי בבל עוד קודם לכן. רב שמואל, שחי במאה ה- 3, הרי היה לא רק חכם מובהק, אלא אסטרונום בחסד ("נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא"), ובשעתו שלח לר' יוחנן בארץ ישראל חשבון עיבור לששים שנה מראש, אך לא פרסמו ברבים כדי שלא לערער בכך על סמכות הנשיא.
ה.
ברם, הלוח הקבוע שהתקין הנשיא הלל השני היה רק צורך-שעה מעשי, לא כתב-ויתור על ההגמוניה של ארץ ישראל. מיד כששככו סערות-המלחמה במזרח התיכון ושקט יחסי נשתרר בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה, חזרו חכמי ארץ ישראל ותבעו את זכותם ההיסטורית וההלכתית לקבוע ראשי חדשים ולעבר שנים. המקורות המצויים בידנו מאותן התקופות דלים הם, ואולם שורת הדין נותנת, כי ההגמוניה אמנם הוחזרה לארץ ישראל, אפילו היו בה רק קהילות ישראל מועטות אוכלוסין. (לדעת פרופ' בארון יש להניח, שאפילו עוד לפני חורבן הבית השני עלה מספר היהודים בתפוצות על מספרם בארץ. לפי אומדן משוער, המבוסס אמנם על מספרים שלא תמיד מניחים את הדעת, יתכן, כי במחצית המאה הראשונה כבר היה מספר היהודים בתפוצה גדול פי שלושה מזה שבארץ ישראל כולה).
מהיעדר מקורות מספיקים עלינו לדלג אפוא על מאות שנים ולהיזקק לפרשה, שרישומה היה ניכר ברבע הראשון של המאה ה- 10, ואשר נסבה שוב סביב אותו ציר מרכזי – בעיית ההגמוניה של ארץ ישראל. המדובר במחלוקת החריפה שניטשה בין רב סעדיה גאון לבין בן מאיר (ראה דיון נרחב על כך במאמרו של ח. י. בארנטשיין, ב"ספר היובל" לסוקולוב, תרס"ד).
הפולמוס פרץ בקיץ שנת ד' אלפים תרפ"א (כלומר ב- 921). בן מאיר עמד ב"ראש הישיבה", או ב"ראש החבורה" בארץ ישראל, ומשהרגיש כי המרכז הבבלי שוקע והולך, תבע את החזרת זכותה של ארץ ישראל לקביעת ראשי חדשים ומועדים. סכנת הפירוד עמדה לפני שני מרכזי היהדות בכל מוראה. המדובר היה בקביעת מועד הפסח לשנת תרפ"ב, והנה, על פי בן מאיר ולפי חשבונו צריכים החדשים מרחשוון וכסלו להיות חסרים (בני כ"ט יום), ומכאן שפסח חל באחד בשבת, בעוד שכל ישראל בשאר הארצות חשבו את שני החדשים לשלמים (משמע בני ל' יום), ואשר על כן יחול הפסח, לפי חשבונם, באיחור של יומיים, בג' בשבת.
המחלוקת הפכה לריב גלוי. העם נתפלג לשני מחנות: מצדדי בן מאיר מזה (היו לו חסידים גם בקהילות בבל) ומצדדי חכמי בבל (שאליהם גוייס רב סעדיה גאון) מזה. ההכרזות והאגרות וה"קולות קוראים" הפכו להשמצות הדדיות ולדברי גינוי בוטים. הקנאות היתה גדולה ונחסמה הדרך בפני כל פשרה. למרות האזהרות הרבות, שנשלחו לבן מאיר מאת ראשי הישיבות בבבל – מיאן להיכנע, ופסח תרפ"ב אמנם נחוג בארץ ישראל ובכל תפוצות הגולה בשני מועדים שונים!
לשנה הבאה עמדה המחלוקת להתחדש לגבי קביעת ראש השנה, ואולם הפעם נאלץ בן מאיר להיכנע. סמכותו הגדולה של רב סעדיה גאון – היא שהכריעה.
ברם, היו לו לטענותיו של בן מאיר על מה שיסמוכו. המחלקות בינו לבין חכמי בבל נסבה על ציר כפול: א) לגופו של עניין, לעצם חשבון העיבור ולעקרונות-היסוד של החישוב, ו-ב) לצד הקדם-הלכתי של הבעיה, לשאלת עקרון הריבונות: מי רשאי מלכתחילה לקבוע את ראשי החדשים ובידי מי יש להפקיד את ההגמוניה?
בן מאיר יצא מן המערכה וידו על התחתונה לגבי נקודה א); עדיין היתה יוקרתם של גאוני בבל גדולה וסמכותם לפסוק הלכה מקובלת על הכל, אך עצם התמרדותו של בן מאיר העידה על תמורה העומדת להתחולל. הוא לא יצא מנוצח לגבי נקודה ב) – היא שאלת הריבונות, כי הוא וחכמי ישראל, שעמדו מאחוריו, לא ניאותו – גם לא יכלו להסכים – על נסיגה מעקרון-העקרונות: הכרה בהגמוניה הארץ ישראלית בכל התנאים ובכל הנסיבות.
ואכן, לאחר אותו פולמוס בין בן מאיר וחכמי בבל (ורב סעדיה גאון בראשם) נעשו שני מרכזי היהדות – זה שבארץ ישראל וזה שבבבל – שווי זכויות-ומעמד. בתחרות על ההגמוניה היו כפות המאזניים מעויינות. וסמוכין יש לנו ליחס זה כלפי שני המרכזים האלה מן המאה ה- 10 ואילך. הנה למשל, נאמר בתשובת יוסף מלך הכוזרים לחסדאי אבן שפרוט:
"ואנחנו עינינו אל ה' אלוקינו ואל חכמי ישראל הישיבה שבירושלים ואל הישיבה שבבבל".
פרטים מועטים בלבד ידועים לנו על מצב היישוב העברי בארץ ישראל ועל מצב הישיבות בה לאחר חתימת התלמוד הירושלמי. ואולם ניתן להניח, כי מעט מעט התאוששו הישיבות ומשחל שיפור במצב המדיני באיזור חזרו רבים מיהודי התפוצות לארץ לחוננה ולהקים במיטב כוחם את הריסותיה.
חכמי ישראל בארץ ישראל נקראו בשם "חבורות", ומשנתנו אלה דעתם על חיזוק מעמדה של ארץ ישראל גמרו אומר להחזיר לעצמם את הסמכות לקבוע ראשי חדשים. עתה, כמובן, שוב לא נזקקו לראיה בעדים והיו מקדשים לפני החשבון, אך עדיין החשיבו עשיית פומבי לדבר, עריכת פולחן סיבב המסורת. אין לך דבר, שיש בו כדי להחדיר את ההכרה בזכות ההיסטורית ובמשפט הבכורה, מאשר הטקס, ועל כן קידשו את ראשי החדשים ברוב עם ובמועצת חכמים ובקיום סעודה חגיגית, כמתואר ב"מסכת סופרים", שנתחברה בארץ ישראל אחרי חתימת התלמוד הבבלי:
"בראש חודש ישבו החבורות של זקנים, ושל בלווטין (יועצי העיר) ושל תלמידים, ביום הראשון מן המנחה ולמעלה עד שתשקע החמה, וצריך בברכת היין לומר: 'בורא פרי הגפן'… ואומר: הודו לה' כי טוב, כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים כולנו במקום, אליהו הנביא במהרה יבוא אצלנו, המלך המשיח יצמח בימינו, שימנה את הימים כשנים בבנין בית המקדש… מקודש החודש, מקודש בראש החודש, מקודש. בזמנו מקודש, בעבורו מקודש, בתורה מקודש, בהלה מקודש, בעליונים מקודש, בתחתונים מקודש, בארץ ישראל מקודש, בציון מקודש, בירושלים מקודש, מקודש בכל מקומות ישראל "(פרק י"ט).
ו.
פרטים רבי עניין ותוכן האגרות והכתבים סביב פולמוס בן מאיר נודעו לראשונה רק בשנת 1903 כאשר הוציא לאור שלמה שכטר כמה מימצאי ה"גניזה" במצרים. עדיין לא נחקרו כל התעודות הללו עד תום, ויש בהם בוודאי כדי לשפוך אור חדש על מצבו של היישוב העברי בארץ במאה ה- 10.
והנה מוצאים אנו בכתבי היד שב"גניזה" עדות נוספת, כי בשאלת ההגמוניה לא ויתרו חכמי ארץ ישראל אפילו לאחר שנוצח בן מאיר בעניין חשבון העיבור. המרכז הארץ ישראלי לא נסוג מתביעת הזכות לקבוע ראשי חדשים. יורשיו של בן מאיר הכתירו עצמם בתואר "ראש ישיבת גאון יעקב". שלושה מראשי החכמים הקימו מעין "סנהדריה קטנה", נהגו להכריז פסקי הלכה הנוגעים לחיי הציבור מעל הר הזיתים, אך ביקשו לחדש בארץ ישראל את הנשיאות מאחר שבשנת 1040 בטלה משרת "ראש הגולה" בבבל.
ב"גניזת" מצרים גילה שכטר את "מגילת אביתר", בה מסופר על רבי אביתר גאון, שירד מצור (בתחילה היה מקום הישיבה בירושלים, אולם משנכבשה זו בשנת 1071 על ידי הסלג'וקים – עקרה לצור) לחיפה לקדש בה את השנה (1083) – סמל לסמכותו של המרכז הארץ ישראל בתפקיד זה, כדברי ח. י. בארנשטיין:
"הננו רואים מכל זה, כי גם אחרי אשר נחתם חשבון העיבור ונמסר בצורתו שיש לו עתה בידי כל איש, וגם אחרי אשר קביעת השנים נהיתה למלאכה פשוטה, שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה, גם אז לא חדלו חכמי ארץ ישראל להחליט, כי אך להם משפט חישוב השנים וכי אך על פיהם ישק כל עם ישראל בעשיית מועדיו… ואפילו הגדול בכל חכמי ישראל בחוץ לארץ, שחישב את המועדים על פי החשבון הזה בעצמו, אם כיון לבו שהוא עושה מעשיו על דעת גאון החבורה אשר יהיה בארץ ישראל בימים ההם… יצא, ואם לא כיון לבו, לוא גם רבן של כל בני הגולה יקרא לו, מועדיו בטלים".
ואולם ההגמוניה של ארץ ישראל לא האריכה ימים. בשנת 1099 נכבשה ירושלים על ידי נוסעי הצלב; קהילות ישראל בארץ נידלדלו ונתפזרו והמרכז הלאומי נתפורר. כשערך רבי בנימין מטודילה את ביקורו בארץ ישראל (בשנת 1170) לא מצא בצור בלתי אם כארבע מאות יהודים, ובירושלים מצא רק כמאתים יהודים, ואינו מונה ביניהם אפילו חכם אחד. לעומת זאת הוא מציין כי בדמשק ישבו כשלושת אלפים יהודים, משמע, שוב ירדה קרנו של המרכז הארץ ישראלי. והרמב"ן, שעלה לארץ-ישראל בסוף ימיו (הוא נפטר ב- 1270), מצא בירושלים רק שני אחים צבעים, האוספים מניין לתפילה בביתם רק בשבתות, וכאשר הוא מעלה את השאלה, איך ועל דעת מי נקבעים ראשי חדשים ומועדים בישראל, הוא כותב:
"מרפא הקושי הגדול הזה הוא שרבי הלל, בנו של רבי יהודה הנשיא, תיקן חשבון העיבור, שהוא עליו השלום ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה ועמד ותיקן החשבון, וקידש ועיבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בית המקדש, ולפיכך הוא שבטלה הראיה לפי שאין לנו בית דין הראוי לקבל עדות ולקדש על פיהם".
המאבק על ההגמוניה ביהדות בא אפוא לקיצו מחמת תשישות כוח בעם ושקיעת מרכזיו. אין תחרות נערכת בחלל הריק. במשך מאות בשנים נתקיים עם ישראל תוך היעדר מרכז קבע, כדחוק בין עמים, בעיבורם של תחומי אומות, בהיקפה של האנושות, עד שקמה מדינת ישראל והחזירה עטרת סמכות ריבונות ליושנה.
