אופיה היהודי של מגילת אסתר
מחבר: פרופ' דוד פלוסר
מחניים, גיליון פ"ט, 1964
תוכן המאמר:
דן בדמותם של אסתר ומרדכי לאור התוספות שבספר יוסיפון, ובנכונותה של אסתר למות על קידוש ה'.
הפעם לא נעסוק בבעיות היסטוריות למיניהן, למרות שתוצאות חקירתנו מבוססת על חקר יסוד של החיים הדתיים של עם ישראל בתקופת פרס, אותה התקופה הגדולה בתולדות עמנו. תקופה זו גבורתה כנראה בענוותנותה, כי הרי באותם הימים נעשתה העבודה הגדולה בעיצוב דמותה של היהדות ולמרות זאת כמעט ואיננו מכירים את החכמים שעמדו אז בראש עמנו. נראה שאותם חכמים ענווים גדולים היו, כי לא רצו כנראה ששמם יזכר וכך קרה שאין אנו מכירים את שמותיהם של אנשי כנסת הגדולה.
ברם, עלינו לחזור ולדון במגילת אסתר. ידוע הדבר שספר זה זכה לאי הבנה מצד אנשים רבים, אפילו משלומי אמונת ישראל, אשר כולם רואים בו בדרך כלל ספר מלכותי בעיקרו, תיאור הגויים ומעשיה פוליטית. נכון אמנם שאחד המוטיבים החשובים של הספר הוא המוטיב הפוליטי, ההיסטוריוסופי; אולם הבה וננסה לנתח את הספר מבחינת הדמויות היהודיות שבו ומיד אנו זוכרים את הפסוק: "איש יהודי היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". הוא נקרא "איש יהודי" סתם, בלי שום תואר כבוד, מבלי שנדע מה היו מעשיו. אולי זה מקרה היסטורי שמרדכי היה דווקא מבני בניו של בנימין בן יעקב, הן של בנו הקטן של יעקב. אולי זה מקרה היסטורי שבשם אבותיו של מרדכי מופיע קיש, הוא שמו של שאול המלך? האם היה מרדכי ממשפחתו של אותו מלך עניו שלא רצה לקבל את ממלכתו על עצמו, של אותו עניו שבמלכי ישראל? מכל מקום, עוד נראה את מידת הענוה והחסידות שבאופיו של מרדכי, מידה המודגשת בעיני אותם הקוראים אשר ידעו אז לקרוא את דברי הספר ולא היו מקולקלים על ידי הספרות היפה של ימינו, המחפשת פעמים הרבה להשפיע על הקורא. ברם, אם תקרא את הספר כפי שיש לקרוא אותו, תווכח לדעת שאכן צדקתי שגם מרדכי וגם אסתר מצויירים כדוגמאות לענוה ולחסידות.
"ויהי אומן את הדסה, היא אסתר בת דודו כי אין לה אב ואם, והנערה יפת תואר וטובת מראה, ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת".
כבר הוזכרה הגלות ועתה היתמות. אסתר בודדה ותישאר בודדה במשך כל ימי חייה. רק מרדכי נשאר לה. יחס החיבה של מרדכי הקשור ברגש הבודדות שנשמע באופן ברור מן המשפט שהבאתיו, ברור מאד. המחבר אינו מסתפק בכך שהוא מזכיר את יתמותה של אסתר ואת העובדה שמרדכי הוא אומנה, אלא המחבר מוסיף שאסתר היתה למרדכי לבת. לפנינו איפוא שני אנשים יהודיים מוכי גורל, הקשורים זה לזה בקשרי החום המשפחתי האופייני למשפחות בישראל. מתקבל על הדעת שמרדכי אף הוא היה בודד ולא היתה לו משפחה. אולם הבודדות הזו היתה בה לפחות הנחמה של דאגתו של מרדכי לבתו המאומצת ושל החיבה שבוודאי אסתר החזירה לדודה. ברם גם תקופה זו נפסקה במעשה אכזרי.
"ותלקח אסתר אל בית המלך אל יד הגי שומר הנשים".
בדרך כלל הקוראים אינם שמים לב לעובדה, שאסתר נלקחה מבית מרדכי דודה בחזקה, נגד רצונם של הדוד ושל אסתר, היא הדסה. הקורא בימי חיבור הספר, היא תקופת פרס, תקופת הצרות היומיומיות ותקופת הרגשנות היתירה שבישראל, הבין שלפניו סיפור על מעשה נורא, על חטיפת בת ישראל היתומה מאותו הבית שהיה לה לנחמה אחרי מות הוריה. מרדכי אינו עוזב את אסתר שנלקחה בכוח על ידי אומות העולם:
"ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים. לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה".
המילים האחרונות מראות את דאגתו של מרדכי שלא יקרה לאסתר דבר רע בסביבה הזרה לה.
ומה עשתה אסתר באותו חדר של ביתן הנשים, ששם כל נערה ונערה, אשר באה אל המלך, ניסתה למצוא חן בעיניו על ידי טיפול קוסמטי מופרז, אם מותר להשתמש בלשון מודרנית של ימינו?
"ובהגיע תור אסתר בת אביחיל דוד מרדכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך, לא ביקשה דבר, כי אם אשר יאמר הגי סריס המלך".
הפסוק חוזר עוד פעם על הייחוס המשפחתי של אסתר, ועוד פעם חוזר המחבר על המילים "אשר לקח לו לבת" ובזה אנחנו שומעים את ההד של אותו העושר המשפחתי שנפסק בכח על ידי גזירת המלך. אולי חוזר המחבר על ייחוסה המשפחתי של אסתר, כדי לרמוז לכך, שזו היתה המסורת המשפחתית וביחוד חינוכו של מרדכי היהודי, ובגללו נהגה אסתר גם ברגע המכריע של חייה, לפי שהיא באה אל המלך, במידת חסידות וענותנות שלמדה אולי אותה ממרדכי היהודי. אסתר
"לא בקשה דבר, כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך".
אילו היה הספר ספר סנטימנטלי גרידא ולא ספר ריאליסטי, היה בוודאי המחבר מספר שאסתר, בבואה אל המלך, בכלל לא השתמשה בתמרוקים: ברם, הספר אינו רוצה לספר דברים, אשר אינם מתקבלים על הדעת, ועל כן מסופר בו שאסתר לא בקשה דבר,
"כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך".
אסתר בענותנותה לא יכלה לפגוע בהגי שהיה, אם מותר לומר, אחראי על הופעתה החיצונית לפני המלך
"ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה".
"ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש, אל בית מלכותו".
קודם אמר המחבר:
"ותלקח אסתר אל בית המלך"
ובזה תיאר בקיצור את אסונה הראשון של אסתר, ועתה הוא אומר:
"ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש"
ובחזרה המכוונת ע"י דבריו הראשונים רומז המחבר שגם כשהלכה אסתר אל המלך, לא הלכה מרצונה החופשי, אלא נסחבה כחפץ.
"ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות".
שים לב ללשונות הספר: קודם נאמר: "ותשא חסד לפניו" זאת אומרת לפני הגי הסריס, ואחר כך נאמר על אלה שרק הביטו באסתר ולא הכירו את ערכה הפנימי "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה"; ברם, כשהיתה לאשתו של המלך נאמר:
"ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות"
מכאן שבעיני המלך אסתר לא מצאה רק חן בגלל יופיה, אלא אף נשאה חסד בגלל אופיה.
מרדכי לא עזב את אסתר, כשנהיתה מלכה, ישב בשער המלך ו"את מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו" - היא שמרה את מה שקיבלה ממרדכי, למרות שלא היתה עמו, אחר כך עלה המן לגדולה "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה להמן". אולי יש צדק באותה התפילה אשר כביכול התפלל מרדכי לפי תרגום השבעים, תפילה אשר הכיר אותה מחבר ספר יוסיפון ופתח אותה בצורה מקורית ויפה. וכך מתפלל שם מרדכי בין השאר:
"גלוי וידוע לפני כסא כבודך אדון כל העולם, כי לא מגובה לבי ומרום עיני עשיתי זאת אשר לא השתחויתי לעמלקי הזה להמן, כי אם מיראתך התגריתי בו לבלתי השתחות לי, כי יראתי מפניך אלה עולם לבלתי תת כבודך לבשר ודם ולא רציתי להשתחוות לזולתך; כי מי אני אשר לא אשתחווה להמן, כי על תשועת ישראל לעמך הייתי מנעל רגליו ועפרו אשר ידרוך".
נכון אמנם שבתוך מגילת אסתר עצמה לא תוכל לקרוא דברים כאלה. היות ומלבד תיאור יהודים עניים ונכנעים לרצון ה' יש למגילה גם תפקיד אחר והוא לעסוק בדרכי הסתר של פעולת ה' בהיסטוריה, ועל כן משתיקה כידוע את המוטיבים הדתיים שהביאו את מרדכי שלא להשתחוות להמן. ברם, לי נראה שדברי הספר היהודי של ימי הביניים שהבאנו לעיל, מבטאים יפה את דמותו של מרדכי, בדמותו של עניו וחסיד שבוודאי ענותנותו, המתבטאת בכל המגילה מצויירת יפה בספר המאוחר. בוודאי שמרדכי העניו לא חשב אפילו רגע על כך שלא ישתחוה להמן מתוך גאוה אישית.
אם כבר הזכרנו את דברי ספר יוסיפון, נעיין בתפילת אסתר הנמצאת בספר ההוא ואשר גם היא מבוססת על מקורות יהודיים מן התקופה העתיקה. וכך מתחילה שם תפילת אסתר:
"ה' אלהי ישראל אשר ממשלת משלת מימי קדם ובורא ועושה כל העולם ומושל עליו, עזור נא לאמתך בדודה אשר אין לה עוזר אחר כי אם אתה. כי בדד ישבתי הנה ובדד אני בבית המלך בלא אם ואב, כיתומה ענייה שואלת צדקה מבית לבית, כן אני שאלתי רחמיך מחלון לחלון בבית המלך אחשורוש מן היום אשר נלקחתי הנה ועד היום הזה, ועתה אלהים, הנה נפשי, קחנה מידי אם ייטב בעיניך, ואם לא תרצה לקחת אותה, הצילה נא את צאן מרעיתך מאריות האלה אשר קמו עליהם אני אשנא את בגדי תפארתי ואת כתר מלכותי אשר בראשי ולא שמחתי מיום אשר הביאוני הנה כי אם בכך".
הרי דמותה של אסתר לפי שהיא משתקפת במגילה עצמה, יתומה אומללה, עזובה בגדולתה ומלאה מדת ענוה וחסידות.
ומה היתה תגובתו של מרדכי על גזירת המן הרשע?
"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרא מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה".
תגובתו של מרדכי, שמלבד היותו יהודי כשאר היהודים היה, כנראה, גם אדם חכם, היתה תגובה רגשית, בלתי מחושבת וזהה עם התגובה הרגשית של כל היהודים שסביבתו. ראשית לא חשב כנראה על שום פתרון, אלא רק היה נע ונד בתוך העיר "ויזעק זעקה גדולה ומרה". כידוע הספר בכוונה אינו מדבר על ה' וכן לא על תפילות אל ה', ועל כן יש לפרש את זעקתו של מרדכי לא רק כביטוי של כאבו האישי על הגזירה האכזרית, אלא יש לראות בזעקתו הגדולה גם זעקה אל ה', תפילה נרגשת. לפי שקראנו על בני ישראל כאשר סבלו מגזירותיו האכזריות של פרעה מלך מצרים:
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה" )שמות ב' כ"ג(.
מרדכי הלך וזעקתו על שפתיו דרך העיר "ויבוא לפני שער המלך" כדי להודיע לאסתר את פרשת הגזירה. כשנודע לאסתר מה קרה, היססה כידוע, כי הכירה את הסכנה הכרוכה בבואה לפני המלך מבלי שהוזמנה. תגובתה של אסתר היא אנושית מאד ויש לשים לב לכך שהיא לא אמרה אף פעם שהיא מסרבת לבוא לפני המלך - ולבסוף, אחרי שמרדכי הסביר לה את דרכי ה', היתה אסתר נכונה למות על קידוש ה': "וכאשר אבדתי אבדתי". האם אין במלים אלה גדולה של מדת החסידות?
וכשבא הרגע המכריע, מה אמרה אסתר למלך? היא אמרה:
"אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי".
האם זאת היתה רק חכמה פוליטית של אסתר שכללה את עצמה, היא המלכה, כאחד קרנות הגזרה? ברור שעליה לא היתה צריכה לחול הגזירה. מפני שבכל התקופות עומדת וקיימת הממרה הידועה של אנטישמי אחד:
"מי הוא יהודי, זה אני קובע בעצמי".
כבר ראינו בעניין משה שלא נהרג כשאר התינוקות היות ובת פרעה הצילה אותו - האם המלך אחשורוש לא היה יכול להוציא מכלל הגזירה את אשתו האהובה. ברור אפוא שאסתר כללה את עמה בין קרבנות הגזרה מתוך הכרעתה האישית שלה. נשאלת אפוא השאלה אם רק שיקולים פוליטיים היו בדבריה. זאת אומרת, אם אסתר רק רצתה לרכך בדבריה את לב המלך, או שמא יש אף אכן כמו בדבריה הקודמים של אסתר )"כאשר אבדתי, אבדתי"( נכונות לקידוש ה'. לי נראה שהצורה הספרותית של דברי אסתר מכריעה לצד נכונותה לקידוש ה', כי המקום היחידי שבמגילה שבה הפרוזה עוברת מלשון שירה מקראית היא דווקא המקום שלפנינו. שימו לב למלים:
"תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי".
לפנינו פסוק שירי, חרוז מקראי הבנוי עפ"י כללי התקבולת - ולפי כללי השירה המקראית מקבילה המלה "נפשי", הם חייה של אסתר, למילה "עמי"! נראה לי שהמחבר החכם של מגילת אסתר לא היה עובר מפרוזה לשירה, אילו היה רוצה רק למסור על תחבולתה הפוליטית של אסתר. ברם, מצד שני ברור שהמחבר, אשר בדרך כלל מסתיר לפני הקוראים את כוונתו הנשגבת ורומז רק אליה על ידי אמצעים סגנוניים, רמז כאן, במקום השירי היחידי שבכל חיבורו על הזדהותה המלאה של אסתר עם עמה, ונפשה של אסתר, שהיססה בהתחלה מתוך חולשה אנושית מובנת, זהה בתודעתה ובנכונותה למות על קידוש ה', עם נפש עמה וחייו.
הוכחה נוספת לכך שהמחבר התכוון להדגיש את הזדהותה של אסתר עם עמה על ידי לשון פיוטית תמצא בשיחה מאוחרת יותר של אסתר עם המלך, שם היא מבקשת שהמלך יבטל את גזרת המן בן המדתא האגגי צורר היהודים ואומרת:
"כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי?"
כאן מתקרבת לשון המגילה ללשון השירה המקראית וגם כאן רוצה המחבר להבליט את הזדהותה של אסתר עם גורל עמה. ושוב מתרוממת הלשון של המחבר - כמעט ללשון שירה, כשהמחבר מסיים את ספרו:
"כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו
ודובר שלום לכל זרעו".
בשלשה המקומות הנ"ל, שהראשון מהם שירה ממש והשניים האחרים מתקרבים לשירה המקראית,
מדבר המחבר על יחסם של גיבוריו אל עמם ואל הטובה שהם עשו לישראל ובשני המקומות
הדראמאטיים השיריים בהם הוא מדבר על אסתר, הוא מציין את הזדהותה עם גורל עמה, ברגעיו
הקשים ביותר. כי זאת עלינו לדעת הספר כתוב בכוונה בצורה קלילה, בצורה אירונית ואין זה מקרה
שקוראים אותו במצב רוח מרומם ורחוק מאד מרגשי אבל. אולם תוכנו רציני, כי הרי המאורע
המתואר בספר הוא אחד משלושת המקרים שעל עם ישראל איימה תכנית של גנוסייד - השמדת
עם, בעברית, השמדה שלא היה לה בשלושת המקרים מנוס על ידי המרת דת וכדומה.
המקרה הראשון היא גזרת פרעה מלך מצרים להשמיד את כל הילדים הזכרים הנולדים. שני
המקרים האחרים, גזרת המן ו"הפתרון הסופי" של היטלר. במקרים הללו התכנית האיומה היתה
"להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים".
כיום אנחנו יכולים להבין יותר טוב את האיום הנורא של גזרת המן, לאחר שגזרתו של היטלר לא בוטלה, אלא נתקיימה בחלקה. אנחנו יכולים לעמוד על הערך הרב של ההעזה, של נכונות למות או לפעול במצבים קשים וברור שמצבה של אסתר היה קשה במיוחד, בגלל יכולתה להציל את היהודים ויחד עם זאת בגלל הפיתוי הרב שהתעורר בהכרח בלב המלכה, הנערה הצעירה שלא רק באופן טבעי אהבה לחיות, אלא אשר בהכרעתה לבוא לפני המלך לבקש על עמה, סיכנה חיים נוחים של מלכה של ממלכה אדירה.
הכרעת אסתר עצמה היא דבר גדול שגדולתו מובנת לנו יותר מבדורות עברו, אולם חשוב לראות איך המחבר מתאר את אופיה של אסתר, איך הוא מכין אותנו להכרעתה על ידי תיאור אופיה. אנו רואים את הנערה היפה היתומה, היושבת בגלות שכל אושרה הוא בית דודה. מתוך בית זה היא נלקחת בכח על ידי גזרת המלך, אולם גם בחצר המלך היא נוהגת בענווה, היא רוכשת את לבו של המלך על ידי יופיה ואופיה הטוב ואינה שוכחת את עצותיו של מרדכי, אשר מבלה את רוב זמנו כדי להיות בקרבתה. בשעת הגזרה היא מבטלת את עצמה למען עמה ומולדתה, ומוכנה למות על קידוש ה'.
דמותם של מרדכי ואסתר, וביחוד זו של אסתר הן דמויות שבהם רצה המחבר לצייר את אותן התכונות של היהודים שהוא רצה שאחרים יפתחו אותן גם כן. אותן התכונות, ענוה, חסידות, דביקות בה' ונכונות לקבל על עצמו את קידוש ה' ואהבת העם, הן התכונות שפיתח העם במיוחד בראשית תקופת בית שני ואשר הן תחלתנו היום, אם אנו נקבל את בשורתם של אנשי אותם הדורות וכן גם את בשורתו הרוחנית והמוסרית של מחבר מגילת אסתר, בשורה שהוא הסתיר אותה בתוך שאר המוטיבים הסיפוריים והדתיים של ספרו. בשורה זו היתה מובנת לבני דורו. מפני שהאידיאל המוסרי והדתי שהמחבר הדגים בדמויות של מרדכי ואסתר, היה גם האידיאל של הדורות ההם. אנחנו בדרך כלל איננו תופסים, בגלל שאר המוטיבים של הספר את כוונתו המוסרית והדתית של חינוך דורו, וטוב שגם נעלה את הצד הזה של מגילת אסתר, לא רק למען האמת ההיסטורית ולמען הבנת הספר, גם למען הבנתנו את עצמנו ואת הירושה הרוחנית של העבר, שה' נטע בתוכנו.