פסחי גיטאות
פרקי גבורה יהודית עלאית שנרשמו בשנות השואה
מחבר: משה פראגר
מחניים, גיליון פ', 1963
תקציר: המאמר אוסף סיפורים ועדויות על עריכת סדרי פסח בתוך מחנות ריכוז ובגטאות בזמן השואה.
מילות מפתח: היסטוריה יהודית; תולדות ישראל; גבורה; פסח; שואה;
התאריך לציון 20 שנה להתקוממות הגבורה של גטו ורשה, שהחלה כידוע בערב חג הפסח של שנת תש"ג - 19 באפריל 1943 - תאריך זה הפך הפעם למאורע חגיגי בינלאומי. העולם החפשי כולו מרכין ראשו לזכר דמויות-ההוד של לוחמי גטו ורשה.
נכון, כי גילויים אלה של הערצה עלולים לעורר בנו הרהורים נוגים דווקא על מידת קשיחותו ואטימות לבו של העולם החופשי, אשר אז, בשעת עצם מהלכה של המערכה ההירואית בתוך חומות הגטו, מוכן היה לשלם אפס מס-שפתיים לגיבורים היהודים.
"גרמניה האכזרית - כה הכריז רדיו-לונדון, בשידורו מיום 25 במאי 1943 - גייסה את מלא עוצמתה נגד קומץ אנשים, שכל כוחם לא היה אלא בגבורתם העילאית, מה דל ניצחון המנצחים לעומת כוחם הרוחני הגדול של לוחמי הגטו, בוורשה"!
ואילו פניותיהם המזעזעות של לוחמי הגטו, שהועברו לעולם החופשי באמצעות תחנת-השידור החשאית "שויט" (השחר) של המחתרת הפולנית, להמציא לגטו נשק-עזר ולכל-הפחות לערוך איזה מפגן של סולידאריות, ולו יהא זה בצורת הפצצה חד-פעמית ממטוסי-קרב של מעצמות הברית האנטי-נאצית על מתקני אושביץ או טרבלינקה - כל הפניות הללו הושבו ריקם באורח מביש. יתכן מאוד, שהכרת-אשמה זו מכרסמת עד היום במצפונם של טובי האנושות, ולכן נחפזים לענוד זרי-דפנה לדמויותיהם של גיבורי-הגטו.
ברם, כוונתנו הפעם היא לא לסדר את החשבון הנוקב עם מצפון העולם - כי אם לציין אי-אלה קווים לחשבון נפש פנימי. כי הלוא כך רצה הגורל היהודי, שמרד הגטו ישתלב בימי חג הפסח, חג החרות הישראלי מאז היותו של עם ישראל. ושילוב זה לא היה מקרי כלל. לא היתה זו "תקרית" סתם, כאשר גייסות-השריון הנאציות תיכננו את ההסתערות המכרעת על שארית הגטו של ורשה בתאריך של ערב-פסח. ומכל-שכן שלא היה משום מקריות בחזיונות הגבורה העילאית, אשר אסירי היהודים בצינוקי הגיטאות ובמחנות-ההכחדה עוללו בעצם ימי חג החרות.
אחד מחוקרי השואה העלה לא מזמן את הדרישה ההגיונית, כי את יום-הגבורה לציון מרד הגטו ורשה יש לקבוע לפי התאריך היהודי של ערב-פסח. וכזה היה נימוקו:
"מרד גטו וארשה פרץ כידוע ב- 19 באפריל 1943, אולם מתאים כאן יותר השימוש בתאריך עברי. כאשר ידוע לנו היום, כי הנאצים מעיינים היו היטב בלוח העברי, כל חג או ערב-חג שמצאו בלוח הזה - קבעו בו מועד למעשיהם. ל"אקציה" על היהודים ולחגיגה לגרמנים. בגטו וארשה החל ה"גירוש" הגדול - גירוש 300 אלף יהודים - ביום שלפני תשעה-באב תש"כ (22.7.1942). כבר באותו יום הוטענו כ- 5000 יהודים על קרונות ב"אומשלאגס-פלאץ" והועברו ב"כיוון בלתי-ידוע". ולמחרת - בתשעה באב - החלו לפעול תאי הגאזים בטרבלינקה."
ובדיוק בערב פסח תש"ג החל הגירוש האחרון של יהודי וארשה, העיר עמדה להתרוקן מיהודיה התאריך הנכון של פרוץ מרד הגטו הוארשאי הוא, אפוא - "ערב פסח תש"ג"! (קובץ 19-20 נחמן בלומנטל, "ידיעות יד-ושם"), ואולי יהא זה מאלף להוסיף, כי כותב הטורים האלה הצביע על כך מיד עם עריכת המחקר המקורי הראשוני על קורות ההתקוממות בגטו וארשה, במאמרו שנתפרסם בעיתון "דבר" ביום השנה הראשון למרד גטו וארשה, י"ד ניסן תש"ד, בו נאמר בין השאר:
"יש להניח בודאות, שערב פסח, היום, שבו פתחו הגרמנים בקרב עם הגטו המגויס, לא במקרה בחרו בו. מקור פולני אחראי הצביע על חולשתו ה"ואנגארית" של היטלר לחזור אחרי תאריכים יהודיים סמליים, במלחמתו נגד היהדות. בראש-השנה ת"ש עטו שבעים מפציצים נאציים על איזור נאלבקי בוארשה והרעישוהו. קרבנותיה היהודיים של הרעשה זו הגיעו עד אלפיים. יומנו הצבאי של אחד המפקדים הפולניים בהגנת וארשה, שהופיע בגלאזגאו ("וארשה בלהבות", אנגלית) מתאר הרעשה של ה"לופטואפה" (חיל-האויר הגרמני) בוארשה ביום- הכיפורים, "כדי להתמודד עם אויבם היהודי ביום-הדין היהודי".
אותה הסמליות ה"ואנגארית" הכריעה בתאריכי המרד של גטו וארשה. ביום ב' בשבת, ערב-פסח תש"ג, פתחו כוחות מזויינים גרמניים בהתקפה על הגטו. ובאותו ליל ה"סדר" הראשון היה להם ליהודי הגטו לחוג את ניצחונם המפתיע. האויב האדיר, המזויין מכף רגל ועד ראש, נאלץ לסגת ועל הגטו שלטו המורדים היהודים. למחרת, ביום הראשון של החג, חידשו הגרמנים את התקפתם והשלב הראשון של הקרבות בין האויב המצוייד בטאנקים, תותחים ואוירונים ובין קומץ המורדים היהודים, נמשך למעלה משבוע ימים עד אחרון-של הפסח (27 באפריל) כשהמערכה עברה למערות הגטו שמתחת לאדמה. המתקיפים היו בטוחים בניצחון קל ומזימתם היתה להפוך את "ליל הסדר" ל"ליל הסכין הארוכה". אולם הגטו נענה לקריאת הקרב בעוז-נפש לאין קץ, וכך קרה, שבמשך כל שמונת הימים של חג החרות סאנה מלחמת-החרות הטראגית-הירואית של היהודים.
מאחורי גדרות התיל - ציור מאת רפאל מאנדלצוויג
הווה אומר, כי ראוי מרד הגטו בורשה שיונצח בהיסטוריה האנושית בהתמודדות-גבורה למופת בין כוחות הרשעות והשעבוד, אשר הנאציות קיפלה בתוכה, לבין נושאי רוח-החרות האנושית, אשר עם ישראל מסמל אותה מימים ימימה, ואשר דווקא שלטון-עריצות הנאצי הדגים זאת מחדש בהעמידו קבל עם ועולם את הדילמה הזאת: "או היהודים - או אנחנו!"
חג החרות הישראלי, מנוף להתמודדות נגד משטר-הדמים הנאצי
ברם, גבורתם הנפשית ורוח-החרות של אסירי הגטאות וכלואי מחנות-העינויים לא התבטאה רק בהנפת דגל המרידה של הגטו הווארשאי. כל מי שבא לעקוב אחרי הווי-החיים שבצינוקי-גיטאות ואף בחצרות-המוות עצמן, יעמוד בהכרח בפני התופעה המופלאה, כי חג הפסח, חג החרות הישראלי, שימש מנוף כביר להתאוששות רוחנית-מוסרית ושלהוב רוח התנגדות עזה ונועזת למדי, אשר אכן נאה להן הציון: חרות בתוך עבדות.
בהסתמך על חומר-הוכחה עשיר למדי ניתן להגיד, שכמעט לא היה מקום בתחומי ההשתעבדות הנאצית באירופה, אשר בו יוותרו היהודים המוכים והמדוכאים על שאיפתם לחגוג את ימי הפסח כחג החרות הישראלי.
דווקא חג הפסח, על מלוא הסמליות שלו כחג החרות, הלהיב את היהודים הסובלים להפגין את להט התמרדותם נגד משטר העבדות והדיכוי של הנאצים. ואם כי דווקא ציון חג הפסח דרש הקרבה יתירה מצד החוגגים אותו, הן בשל הקשיים המיוחדים של אפיית המצות והן בשל עריכת ליל-הסדר בתנאים שאין לתארם כלל - הרי לא נרתעו היהודים מפני שום קושי ושום סכנה.
ועד כמה מאלפת העובדה, שאותה שעה שהיהודים התמסרו ואימצו שארית כוחותיהם לשמור על רוח-החרות מתוך ציון חג הפסח - בה בשעה בטחו הצוררים הנאציים, כי זכרון החג היהודים המסורתי עבר, ובטל כליל מן העולם. לכן הם החליטו ל"הנציח שולחן סדר מסורתי," של דמויות-שעווה יהודיים, שהוכנו במיוחד בשביל המוזיאון היהודי בפראג.
תכנית שחצנית-שטנית זו להקמת המוזיאון היהודי לזכרו של הגזע המושמד, עובדה לכל פרטיה ודקדוקיה. ברובע היהודי של פראג העתיקה, אשר במרכזו ניצב אחד מבתי הכנסת המפוארים ביותר באירופה, "אלט-ניי-שול" המפורסם, אל מול אנדרטת-הזכרון לכבוד המהר"ל מפראג, שם אותר ונבחר שטח בתור המקום האידיאלי עבור אותו "מוזיאון". והנה, בתור אחד "המוצגים הפולקלוריסטיים" לזכר "השבט היהודי" שנכרת ולזכרה של "המסורת היהודית" שעברה ובטלה מן העולם - הוכנה אותה תצוגה של שולחן-הסדר בבית יהודי.
זו תמונת-הווי מובהקת של משפחה יהודית המוסבת ליד שולחן-הסדר, כדת-וכדין. ראש המשפחה, איש-שיבה, עטוף ב"קיטל" ולראשו כיפת-לובן המעוטרת זר-זהב - מעשה-מלך. לימינו - עקרת-הבית, סבתא יהודית טיפוסית בלבוש של חג, המקשיבה לסיפורי הנסים של יציאת-מצרים. ומסביבם - בני המשפחה, בן ובת, חתן וכלה, אשר על פני כולם נסוכה הרגשת החג. ועל השולחן ממבחר החפצים שבבית יהודי: כוס של קידוש וכוסו של אליהו, פמוטי כסף עם נרות דולקים וכולי...
אולם לנוכח "תצוגה" זו, החושפת את מלוא הזוועה השטנית של הנאציות, יש להעמיד מוצג מקביל. המגלה והמגלם את רום מעלתה של הגבורה היהודית. - ומוצג זה מקורו במחנה-האימים של טראזינשטאדט.
תמונת שלחן "הסדר" שהוכן ע"י הנאצים כמוצג
פולקלוריסטי עבור מוזיאון "השבט היהודי" בפראג
גם זהו מוצג בעלת ערך סמלי גרידא: דוגמה מצויירת של "קערת-סדר מסורתית" - מצה מעוגלת במרכזה וכל אביזרי שולחן-הסדר מסודרים מסביב, זרוע וביצה, מרור, כרפס וחרוסת. - לא חסר כאן, כאילו כלום. ברם, לאמיתו של דבר חסר כאן הכל, הכל. כי אין זה אלא ציור של קערת-הסדר המועתק על גבי נייר - ורק הנייר היה דבר ממשי בקערה זו; כי הציור הזה הוכן, לא לשם תדריך לעריכת "הסדר", כי אם כתחליף סמלי בלבד, לשם עריכת פגישות-חג סמליות באחד ממחנות-הריכוז הנאציים, בטראזינשטאדט.
שם, בטראזינשטאדט, זכו הנידונים היהודים לאיזו קאריקאטורה של "שלטון עצמי". היהודים העצורים ניצלו כל אפשרות למען הוכיח את נאמנותם לדת ולמסורת ישראל. וכך הכין שם צייר יהודי דוגמה מושלמת של קערת הפסח ובעזרת מעתיק (הקטוגראף) פרימיטבי הוכפל הציור, כדי לקשט בליל-הסדר את שולחנות-החג הריקים מכל וכל.
וציור אומנותי זה משמש אכן הוכחה חותכת עד היכן השטן הנאצי טעה בחשבונו: הוא, השטן-המשחית, התחכם להמציא "בובות של שעווה", בכדי להנציח לדורות את ההווי הדתי היהודי שנעקר כביכול מן העולם; והם, היהודים המדוכאים, המציאו סמלים של נייר, כדי להפגין שרוח ישראל - רוח הביטחון והאמונה, רוח הנאמנות לקודשי ישראל - לא נוצחה אפילו בתוך מיצרי השאול והאבדון!
לפידי חרות שהועלו בצינוקי הגיטאות ובמחנות-האבדון
ועתה מן הדין להעתיק כמה דפים מעודדים מתוך מקורות-התיעוד של שנות-שואה, כדי להוכיח כי רוח האי-כניעה ולהט ההקרבה לקודשי ישראל פיעמו את היהודים על אף המציאות הזוועתית של התקופה הנאצית.
"יום ב' בשבת ערב פסח, 19 באפריל 1943... בערבו של אותו יום סרתי לבית מספר 4 ברחוב קוז'ה, כדי להשיג שם סוללת חשמל בשביל חבורת הלוחמים שלנו. במפתיע מצאתי את עצמי בדירתו של הרב מייזל. אך דרכתי על מפתן הבית נזכרתי כי פסח היום, ליל ה"סדר" הראשון.
הבית - אנדרלמוסיה בו. כלי המטה פזורים ומפוזרים. הכסאות הפוכים. על הרצפה מתגוללים חפצים מחפצים שונים. כל זגוגיות החלונות מנופצות לרסיסים. במשך היום שבני הבית היו במרתף היה הבית למהפכה. אך השולחן לבדו בלב החדר, הוא לבדו עמד חגיגי פרוש ומוזר בין רהיטי החדר וכליו.
כוסות היין על השולחן - אדמומיות שבהן שבה והזכירה דם היהודים שהושמדו ביום שנכנס החג. ההגדה נקראה לקול יריות והתפוצצויות שבקעו ועלו זו אחרי זו כל אותו הלילה בגטו. מבעד לחלונות נראו ללא הרף להבות אש של הבתים הבוערים בסמוך והאירו בחדר האפלולי את פני המסובים לשולחן.
מצב הרוח עלה וירד חליפות, הכל לפי היריות והדליקות; ברגעים של תקוה מתגברת הביע הרב שארית משאלת לבו: אולי יתרחש הנס כבימי קדם, כבימי מצרים, ושוב קם גל של יאוש ונתחזקה הוודאות כי דור המדבר אנחנו וכי גורלנו להיספות אחד אחד, עד אחרון. ככל שהרב התעמק בהגדה, כן הלך דכאונו וגבר. בדרכי מחשבתו נזדמנו יחד הגאולה של אז והאבדון של היום. לא יכול היה להסיח את דעתו מגזר-הדין שנחתך. נבוך ומפחד מכל הידיעה על הנעשה בגטו, הסב הרב ל"סדר" אך לצאת ידי חובה. הוא הניח את ההגדה, השעין את ראשו על השולחן והרימו מפעם לפעם כשהוא משוחח עמי. הוא ביקש לשמוע מפי דבר נחמה, שאל פרטים על ארגון הלוחמים, על מהלך יום הראשון למרד ועל מחשבותינו ליום המחר ולקראת הימים הבאים. משנפטרנו זה מזה היה הרב נלבב ביותר וברכני בברכת הצלחה. "כבר זקנתי ושבתי", אמר, אך אתם עולי הימים, אל תפחדו, הילחמו ועשו חיל ויהי אלוקים עמכם".
ציור "קערת הפסח" שהוכן כתחליף סמלי ל"סדר"
באחד ממחנות הריכוז הנאציים בטרזינשטאדט
הרב ליווני והעניק לי כמה חבילות מצות בשביל חבורת הלוחמים שלי. אם נזכה ונחיה גם מחר הוסיף - בוא אלי והבא עמך גם את צבייה. ואכן קיימתי הבטחתי ולמחרת היום, בליל הסדר השני, פקדנו שנינו, צבייה ואני, את הרב" - - -
(מתוך פרקי-זיכרונות של אחד ממפקדי מרד הגטו, טוביה בוז'יקובסקי, בספר "בין קירות נופלים").
בבאראקים אלה היו שורות של "פריטשים" לשינה, בעלי שתים ושלוש קומות, מרוחקות בגובהן כחצי מטר אחת מן השניה, והוכנסו כ- 150 איש לצריף אחד קטן. איך לצאת חי מכור-היתוך זה, דרך שבעת מדורי גיהינום אלה? זאת היתה השאלה. צמרמורת ובלהות אחזו כל אחד - בלהות ופלצות.
"התחילו עבודות קשות בליווי מכות, אלות ושוטים, בעיטות, הצלפות ויריות במקום. בכל יום - הרוגים. במחצית אפריל 1943 - ליל סדר פסח הראשון במחנה. בחשאי יושבות קבוצות וחוזרות - כמובן בלי שולחן-ערוך - על מילות ההגדה. עור וגידים קרמו הפסוקים: "וירעו אותנו ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ויעבידו בפרך, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו..." אשר תכנם היה לחם חוקנו. עוד לשעה קלה תרוממנה הרוח. באה הבשורה המרהיבה על המרד הנשגב בגטו וארשה. נדדה השינה בלילות. מחשבות, רגשות לבו של כל המחנה הופנו מלאות הערצה לצד לוחמי הגטו אמיצי הלב. כולנו חרדנו לגורלם של הגיבורים. היה ברור מה הם הסיכויים, אך לאחר ההשפלה הנפשית עד דכא היה זה מקור לגאוות-מה בשעת יאוש".
(לפי עדותו של יעקב שטרנברג ב"ספר קראקא").
"היה זה בליל סדר הראשון של שנת 1943. חזרנו מהעבודה עייפים ורצוצים. נזכרנו שהאביב והחרות מאתנו והלאה - - - בזכרון עולה הבית מימים עברו. שולחן ערוך מכוסה במפה צחורה. בתוך פמוטי הכסף מנצנצים נרות. פסח עם 4 כוסות, ועם מיטת-הסבה בשביל המלך... מסביב-סביב מרחפת השמחה, ילדים, אשה, ידידים... העיניים מתלחלחות...
יהודים נערוך סדר! - קורא מישהו. הרי היום ליל סדר הראשון. שם מתהוללים המפקדים והקצינים. אנו נעמוד על המשמר לא יתפסו אותנו עלינו לערוך סדר ויהי מה!
מעמידים זקיפים ליד המדרגות ואצל השער. אם במקרה יופיע מישהו מן השומרים ינתן אות וכולם יעמידו פנים כאילו ישנים בתאיהם. מיד עוברת השמועה מפה לאוזן. ולאחר זמן קצר מתמלא האולם. מאיזה מקום נסחב שולחן. על השולחן מופיעים שני נרות דולקים. גם כזית מצה לזכר ישנה כבר. על השולחן הועמדה קערת פח עם חרוסת ו...מרור, מרור...
מכל תאי השינה של הבניין בן הקומתיים מציצים ראשי אדם. מבטיהם הנפחדים מופנים בצפיה לעבר האורות של שולחן הסדר. הלבבות רוטטים, התלהבות, התעלות, רעד מרומם מזדחל בין התאים, מהפינות, מאחורי השולחן, מאחורי המיטות - בתוך הצפיפות מסביב.
ומיד נשמע הניגון המוכר: "עבדים היינו"... צא ולמד"... זמנים שחלפו! הס, שקט, יכולים עוד לשמוע - - האולם מתמלא ים של דמעות. מזכירים שוב את העבר, את האתמול, את ההווה - -
"הגיטו האיום"
חיתוך עץ של ניצול אלמוני ממחנה ההשמדה הנאצי, באושוויץ
אשר נטר שר את ההלל. כאשר ארבע הכוסות נתמלאו כבר דמעות, סיים נתן מסינג ב"חד-גדיא" צובט-לבבות-
כך חגגו כל עובדי המחנה את ליל הסדר הראשון".
(לפי עדותו של אברהם וויסבורד, בספר "עיירה גוועת" - "עם שטארבט א שטעטל").
"ימים ספורים לפני פסח זימזם הבלוק שלנו, כשאון השוק בעיירה הקטנה. הכשירו כלים, הגעילו את התנור, גירדו את השולחנות והכינו שהכל יהיה כשר לחג.
על העבודה ניצח ה"חוט המשולש" - ר' בנימין, ר' איטשה דיין והמלמד. בערב פסח "הכניסו את החג לבית", כשרחצו את הדלתות, את הקירות ואפילו את התקרה. הכל עבדו, גם אלה שלא נרשמו לקבל מצות. שכן הכל רצו להיות נוכחים בעריכת ה"סדר".
בחדר צר וארוך, מרוהט בדרגשים תלת-קומותיים על פני הקירות, התאסף הקהל ליד השולחנות החשופים ללא מפות. החלונות כוסו בשמירה ומאן-דהוא ניצב על המשמר. הדלת לא נפתחה לכל דכפין והיין לא ניצנץ מתוך הכוסות. אור חיוור של מנורה קטנה האיר בקושי את ראש השולחן, היכן שישבו ר' איטשה דיין, ר' בנימין והמלמד. נזכרתי באנוסי שפניה. אך מיד הבנתי שאין זו השוואה נכונה. הם נתחבאו במרתפים עמוקים ומוסווים היטב מפני עין זרה, אך מה יגן עלינו אם יעבור במקרה איש משמר גרמני, ו"הסדר" שלנו היה מסתיים בדם ועצב יותר מכל "סדר" יהודי אחר בהיסטוריה.
זמן רב ישב ר' איטשה דיין והרהר, עד שפרץ בבכי:
-כהא לחמא עניא!"
וכל הקהל מסביב לשולחן ובדרגשים בכה אתו. כה אמרו את ההגדה עד תומה, בכו בכל פסוק ופסוק.
היות וכופתאות לא היו, החל ר' איטשה לספר לקהל סיפורים מצדיקי הדורות הקודמים, עם סיום אמירת ההגדה. לדבריו האזינו בסקרנות רבה, אפילו החופשיים עשו אוזניהם כאפרכסת לסיפורים. לנגד העיניים צף ועלה מחדש עולם העבר השוקע, שהיה כה קרוב וכה יקר לכל אחד מאתנו, חרות בלבותנו כזכרו של בר-מינן שטרם הספיקו לסיים את אבלות-השבעה עליו.
לפתע נפרצת הדלת וכולנו נבהלנו מאוד. אבל היה זה נחומצ'ה, שערך גם הוא את ה"סדר" עם מספר יהודים בבית אחר. הוא נכנס לוהט עם עוד כמה אברכים שנראו כאילו היו שרויים בגילופין, על אף שהכל ידוע כי טיפות משקה לא באה לתוך פיהם.
- מה זה אתכם ר' איטשה - קרא נחומצ'ה בקול - וכי כך אתם עורכים את ה"סדר"? והיכן עבודת השם מתוך שמחה? ובלי ארבע כוסות אין יהודי יכול להשתכר? מרוב שמחה על שהשם עזר לנו ואנו עורכים את ה"סדר" גם בתוך מחנה-הכפיה.
-טארידירי, טאדירי, טארידירי, טאדירי!
האברכים פרצו בשיר ומיד נתמלא הבית בזמרה חסידית נלהבת. הזיזו את השולחנות ובו במקום נוצר מעגל רוקדים, אפילו ר' איטשה דיין הרשה לסחוב אותו לתוך המעגל וכה עמד בלי נוע על מקום אחד, בעיניים עצומות ומוחא כף אל כף החיוורות והחלושות".
(מתוך הספר "עבדים היינו", מאת ישראל טאבאקאבלאט).
"במחנה-העבודה שלנו בצילרטול אשר בשלזיה העילית, בגרמניה, נאספו כ- 500 נערות יהודיות, מארצות שונות. הפיקוח על המחנה הופקד בידי פלוגה מיוחדת של "נשי ס. ס.". לאנשי ס. ס. אסורה היתה הכניסה אלינו. אלא שנשי-סער אלה עלו אולי באכזריותן על הגברים. הן חמסו מאתנו כל בגדינו; גזלו את דמי העבודה והאכילו אותנו מנות-רעב זעומות. היו בינינו בנות דתיות, והיו נשי-הסער מציקות להן בכל עת; אסרו את התפילה והכריחו אותן לחלל את החגים, ואולם במסתרים השתדלנו לזכור כל חג ולקראת הפסח עלה בידינו גם לאפות כמה מצות כדי לערוך את שולחן ה"סדר".
הדאגה הראשית הייתה כיצד להשיג קצת קמח לאפיה. בכך עזר לנו שבוי-מלחמה צרפתי, שנמצא במחנה גדול לא רחוק מן המחנה שלנו. השבויים היו מקבלים בקביעות חבילות מזון באמצעות הצלב האדום. ואחד מהם העביר לרשותנו כמות קטנה של קמח לבן ונקי. בליל ערב פסח אפינו את המצות. שתי בנות עמדו על המשמר בחוץ, להזהיר מראש במקרה שאחת מנשי הסער תתקרב למקום. ולכן קראנו למצות שלנו "מצות-שמורה". בחדר שלנו, היכן שהתגוררו 16 בנות היה תנור ברזל. פרקנו כמה ספסלי עץ והעלינו אש בתנור. בקבוקים היו לנו למעגילות כך אפינו 6-5 מצות. כמה מצות שלחנו בסתר לבנות דתיות שנמצאו בצריפים האחרים.
בחדר שלנו נערך שולחן ה"סדר". סדין לבן נפרש במקום מפה, שני נרות הדלקנו ואמרנו את ההגדה מתוך ה"סידור'ל" היחיד שנמצא אתנו. את הסידור הביאה אתה נערה אחת מסוסנוביץ, חנה ז'לנקה, חברת ארגון "בנות".
שמרנו על הסידור כעל בבת עינינו. בכל החיפושים הקפדניים שנשי הסער ערכו אצלנו לא הצליחו לגלות את הסידור הזה. ביום האחרון למלחמה, ב- 7 למאי 1945, כאשר הגרמנים ידעו כבר על מפלתם שנחרצה, נערכה אצלנו בדיקה קפדנית ביותר, כדי לגלות חומר, מכתבים או תעודות. אותו יום מצאה אחת מנשי הסער את הסידור. המרושעות העלו אותו על המוקד בפומביות רבה".
(לפי העדות שנכללה בספר "ניצוצי גבורה")
חיתוך עץ של ניצול אלמוני ממחנה ההשמדה הנאצי, באושוויץ
"בשבועות האחרונים הקשים שבילינו במחנה הריכוז, עבד חלק מאתנו ליד הרכבת בעת פריקת מכונות בשביל מחסן תבואה. כמה פעמים הצליחה קבוצה זו להוציא קצת חטים מהמחסן.
הדתיים מבינינו החליפו את מנות הלחם שלהם בחטים הללו, בצורה זו צברו להם מלאי קטן של חטה לפסח. את גרגרי החטים כתשו בפטיש עד שהפכו לקמח. על ידי כך יכלו לפני פסח לאפות מצות ולתת אפשרות לכמה עשרות יהודים לערוך את שני הסדרים.
מאוחר בלילה, בשעה שהמשמר עזב את הבלוק שלנו, נערכו באולם הרחצה כמה שולחנות אשר כוסו בנייר, והודלקו שתי נרות מתוצרת עצמית. עבור כל אחד שהשתתף ב"סדר" הוכנה מצה קטנה. אחד מאתנו אמר בקול שבור את ההגדה, וכולם חזרו אחריו בקול בוכים, כשהדמעות חונקות את גרוננו.
כך ערכה קבוצה קטנה של יהודים נידונים למוות את שני הסדרים במחנה הריכוז במאוטהאוזן".
(לפי עדותו של רפאל ריינר, בספרו "דער אומקום פון ביאליסטאקער יידנטום", ע"ע 298/99).
חיתוך עץ של ניצול אלמוני ממחנה ההשמדה הנאצי, באושוויץ
"בדרום צרפת התקיימה שורה ארוכה של מחנות-ריכוז ליהודים, כגון דרנסי, גירס ודומיהם. הפיקוח על מחנות אלה היה בידי משטרת-ווישי הצרפתית כמו בידי המיליציה של לאוואל וה"לז'ון" (לגיון הזרים הצרפתי). רוב היהודים היו נשלחים ממחנות-ריכוז אלה לפולין, להשמדה. למרות המצב היו יהודים דתיים מתאמצים לקיים את מצוות היהדות ובמיוחד רבה דאגתם כיצד להשיג מצות לפסח.
אנו, קבוצת יהודים מסתתרים בכפר ארניק, הצלחנו לאפות כמות קטנה של מצות באורח פרימיטיבי. אצל השכנים האיכרים קנינו את הקמח הלבן. החלטנו לשלוח חלק מן המצות אל היהודים שבמחנה הגדול של גירס. הדבר עלה בידינו. השמחה של הנדכאים לא תתואר. הם ערכו "סדר" בסתר וכל אחד מהם היה מאושר לקבל כזית מצה".
(מתוך עדותו של יעקב ברוינר, עורך העיתון "שערים").
כבשן האש במיידנק
"בתקופה שאני מספרת עליה עמד בראש החרדים, נציגם בקהילה, ד"ר שלמה ליבן, רופא ונדבן ידוע בעירנו ומעבר לגבול המדינה. הכרתיו, וכי מי לא הכיר את ד"ר ליבן בפראג היהודית? האדישות בה התייחסו היהודים "המתקדמים" לד"ר ליבן הפכה בין-רגע לרגשי אהדה, כשנגד עיניהם עמד מנהיג החרדים כאיש העשוי ללא חת בזמנים קשים. אם כי לא חלו שינויים כל שהם בחיצוניותו, היה נדמה כאילו גופו הכפוף נתיישר וגבה מיום ליום - -
סמוך לפסח פקדו הנאצים לסגור את מטבח העם מיסודו של ד"ר ליבן. בשעה חמש לפנות בוקר התעוררתי לצלצול חזק. בפתח הדלת עמדה אשתו של ד"ר ליבן, כולה רועדת, סיפרה לי את סיבת ביקורה בשעה בלתי רגילה זו. בעלה החליט לחלק נגד פקודת הנאצים, את המצות במטבח. היא דורשת ממני שאשתמש בכל כוח ההשפעה שהיתה לי - לפי דעתה - על בעלה, כדי שימנע ממעשה זה המסכן את חייו. בלכתי מיד למטבח מצאתיו במחסן, עוזר בפתיחת ארגזי המצות. "האם אתה סבור" - שאלתיו - "כי מעשה זה, המסכן אותך ועוזרך, עשוי למצוא חן בעיני הא-ל? אתה עובר את הגבול" - העזתי להרים את כולי מתוך התרגשות מרובה; "אתה עושה את המצווה פלסתר!" הזהרתי לא הועילה; הוא חילק את המצות. הדבר לא נודע לגרמנים".
(לפי מאמרה של אירמה פולאק, "דבר" כ"ז ניסן תשי"ב).
פליטים - ציור מאת רפאל מאנדלצוויג
"וינה 28 במרץ 1945. בערב נערך ה"סדר" במקלט להגנה אנטי-אווירית של בית החולים. קידוש על חמיצה במקום על היין. גם בהשגת מרור, סמל לדיכוי, נתקלו בקשיים, אבל כמות קטנה של מצה ישנה. כיצד הצליחו המאמינים להשיג קמח ולאפות את המצות של מצווה זוהי חידה, אך עובדה. מסביב לשני שולחנות ישבו בנפרד הגברים והנשים. הם חוזרים עתה מן העבודה, עונדים את ה"מגן דוד" ונזכרים בעבדות מצרים ושרים שירי גאולה. בינתיים נשמעים הדי המאבק האווירי. לאחר הסיור אמריקאי ביום מגיחים עתה מטוסי הרוסים, ואולם איש מן המסובים אינו זז ממקומו. כאן הרי מרתף ההגנה בו נערך עתה ה"סדר". בכי רב בכו היהודים באותו ליל-ה"סדר".
(לפי עדותו של ד"ר יוסף (רז'ו) קאסטנר, בפרקי הדין-וחשבון שלו).
פליטים - ציור מאת רפאל מאנדלצוויג
צרור זה של אפיזודות ועובדות, שנאספו ממקורות התיעוד של שנות השואה והחופפות את כל איזורי ההשתדלות הנאצית באירופה, בא ללמדנו, כי על אף עומק אכזריות של משטר-המרצחים הנאצי, לא נכנעו לו היהודים המעונים, ובתוך תהומות-האופל והשפל של השיעבוד הנורא והאיום הם הציתו את לפידי החרות.