האנטישמיות בתקופה החדשה (1850-1500)
מחבר: ד"ר פנחס רוזנבליט
מחניים, גיליון ע"ו, 1963
תוכן המאמר:
המאבק על ספרי התלמוד
לותר
תמורות כלכליות במאה ה- 17-16
שרפת ספרי הקודש וצנזורה נוצרית
היהודים בפולין
יהודים בגרמניה
אנטישמיות במאה ה- 19
ברוסיה
עלילת דמשק
תקציר: המאמר עוסק בגילויי אנטישמיות מתקופת הרנסנס ועד האמנציפציה באירופה. בין הגילויים נמנים גירושים, פרעות, שריפת ספרים, והסתה.
מילות מפתח: לותר, שרפת התלמוד, עלילת דמשק, יהודים בפולין, יהודים בגרמניה, יהודים ברוסיה
המאה השש-עשרה והמאה השבע-עשרה מהוות תקופות מעבר בתולדות העמים ובמידה מסוימת גם בתולדות ישראל. בתקופה זו עדיין חזקים היו היסודות והמשטרים של ימי הביניים. המוני העם טרם השתחררו מהקנאות ומהאמונות התפלות, אשר אפיינו את אותם ימים. אך מאידך צמיחתם של רעיונות חדשים, ושינויים עמוקים במדע, בחברה ובמדינה החלו גורמים להתפוררותה של חברת ימי הביניים, התפוררות אשר הכשירה את הקרקע לבואה של התקופה החדשה.
גם על היהדות היתה, כמובן, לתמורות אלו השפעה עצומה. וגם כאן נתגלו - במידה רבה יותר - הסתירות שאפיינו את התקופה כולה: הריסת מרכזים עתיקים ומקודשים ובניית מרכזים חדשים. אך בעוד אשר גברו הגירושים והרדיפות, הרי מצד שני השתפרו היחסים עם הגויים, והיהודים החלו משתלבים הרבה יותר מאשר קודם לכן - בתרבות העמים, בכלכלתם ובחברת הגויים.
המאבק על ספרי התלמוד
דוגמה אופיינית למצב זה הוא המאבק על ספרי התלמוד שהתקיים בגרמניה בסוף המאה החמש עשרה תוך שילוב מאבק בין הכוחות הנאורים והמשכילים של תנועות ההומניזם בראשיתה לבין נזירי הדומיניקנים צרי האופק.
יוהן פפרקורן, יהודי משומד, איש בער ובזוי אשר מסר את עצמו לידי הדומיניקנים בקלן על מנת להיות בידיהם למכשיר, גילה להם, יחד עם עוד מומר אחר, את "סודות התלמוד" בהם חזרו על הטענות מן המאות הקודמות האומרות כי התלמוד מכיל דברי גדוף ואיבה כלפי הנוצרים ומכיל בתוכו צוויים לשנוא ולרמות את הנוצרים. בשל ספרי התלמוד, כך טען פפרקורן וחברו, עומדים היהודים בעקשנותם ומסרבים להתנצר כדי לשבור את עקשנות היהודים הציעו השניים לשרוף את ספרי התלמוד, לאסור על עסקי אשראי ונשק ולהכריח את היהודים לשמוע דרשות נוצריות בבתי כנסת.
הקיסר מכסימיליאן הראשון, נאות - אחרי היסוסים רבים - להיענות לדרישות, והעניק לבעלי ההצעות יפוי כח להחרים ולהשמיד את כל הספרים אשר יש בהם משום פגיעה בנצרות.
ואמנם, בשעת התפילה של ליל א' דסוכות שנת 1509 חדרו פפרקורן ומספר כהנים נוצריים לבית הכנסת בפרנקפורט דמיין, ואלצו את היהודים למסור את כל הספרים לבדיקה וחקירה.
אך כאן קרה דבר המסמן אולי את בואה של תקופה חדשה. היהודים עמדו הפעם על זכויותיהם, זכויות חופש הדת שהובטחו להם, ומחו בפני הקיסר וההגמון על הפגיעה בזכויות אלו. גם רבים מן המשכילים הביעו סלידתם מפעולות אלו של המומרים והנזירים, והקיסר וההגמון הסכימו על מינוי מומחים אשר יביעו דעתם בענין הנדון.
לראש המומחים נתמנה יוהן ריכלין, קומוניסט מפורסם אשר למד עברית על בוריה והיה ידוע בהתלהבותו מיופיה של שפה זו. ריכלין טען כי אין הוא בקי במידה מספקת בספרות התלמודית, ואינו מסוגל - מסיבה זו - לדון בדבר, אך לדעתו, פפרקורן וחבריו יודעים עוד פחות. ריכלין הסביר כי בהחרמת ספרי התפילה, ספרי הפירושים למקרא וספרי התלמוד יש משום פגיעה בזכויותיהם של היהודים. ויתר על כן - אין באיסור זה כל תועלת, מאחר והיהודים יוכלו להדפיסם במקום אחר והאיסור אך ימריץ את היהודים לעיסוק מוגבר בספרי הקודש, תוך כדי התפארות שהנוצרים פוחדים מפני ספרי הקודש היהודים. בסופו של דבר גרמה חוות דעת זו למחלוקת עזה שפרצה והסעירה את דעת הקהל באשכנז ואשר השתלבה בתנועת הריפורמציה שבאה שנים אחדות לאחר מכן.
לותר
בין המתנגדים לשנאת היהודים היה בתחילה גם לותר, ראש מתקני הדת הנוצרים ומחולל תנועת הריפורמציה. הלז קיווה כנראה לכבוש בעמדתו זו את היהודים לדתו המתוקנת, אולם משנתבררה לו טעותו החל לותר, באכזבתו כי רבה, - בדומה למוחמד - לגדף את היהדות והיהודים בביטויים גסים.
לותר הוקיע את היהודים כבוצעי בצע רמאים ואף שפך את חמתו עליהם בשל היותם "עם קשה עורף וארור" - המתנגד למושיע מזה אלף וחמש מאות שנה ועודנו עומד במריו. לותר גםחזר על כל מסכת עלילות ימי הביניים, והאשים את היהודים בשל יחסיהם אל התורכים שונאי אירופה הנוצרית. בעקבות האשמות אלו דרש לותר מן המושלים להחרים את ספרי התפילה והתלמוד ולשעבד את היהודים או לגרשם.
הסתה זו של ראש מתקני הדת הנוצרית, שעלתה במידותיה על זו של הקתוליים, חדרה כמובן עמוק ללבות המוני המאמינים אשר פעלו בעקבותיה בארצות גרמניה, בהן שלטה דתו הפרוטסטנטית של לותר במשך מאות שנים.
הטפת שנאה דתית זו השתלבה במאמצי הנסיכים והערים לצמצם את ריבונותה של הקיסרות ולהרחיב את סמכויותיהם הם, ובעוד אשר הגנו הקיסרים בדרך כלל על היהודי מפני העלילות ורדיפות השלטונות המקומיים והמוני העם, בהיות היהודים מקור חשוב להכנסה, הרי פגעו השלטונות המקומיים ביהודים כדי לגרוע מתוקפו של הקיסר.
ניגודים אלה שבין הרשויות השונות הנאבקות זו עם זו, שבין המעמדות ובעלי המלאכה העירוניים אשר שמחו להיפטר ממתחריהם היהודים, שימשו רקע לרדיפות הרבות של אותה תקופה. דוגמא בולטת לכך תשמש ההתנפלות בפרנקפורט בשנת 1614 בראשותו של האופה פטמילך על יהודי המקום.
תמורות כלכליות במאה ה- 17-16
התמורות הכלכליות במאה השש עשרה ובמאה השבע עשרה שבישרו את בואו של משטר הקפיטאליזם הוסיפו נופך מיוחד על שנאת היהודים. וזאת מאחר ושכבות העם הרחבות, אשר לא הבינו את המשמעות שבתמורות הכלכליות החדשות, סבלו מן הזעזועים שטמנו בחובן תמורות אלו, וחיפשו בעקבות כך קרבן, מעין שעיר לעזאזל על הנזק הנגרם להם, וכמובן שכשעיר אידיאלי שימש בעיניהם היהודי המוצץ את כספם ודמם.
תהליך דומה של שקיעת הקנאות והתעמולה האנטי יהודית מצד הנזירים אירע גם באיטליה בתחילת המאה ה- 16. בעקבות תחיית המדעים והשפעתם על המשכילים, נתקרבו היחסים בין היהודים והנוצרים. אך במחצית המאה ה- 16 שוב הוחרפו הניגודים. שוב הכריחו חוקי האפיפיורים את היהודים להיסגר בגיטאות, לשאת אות קלון ולשמוע דרשות הנוצרים בבתי הכנסת. שוב השתדלו המומרים להוכיח מן התלמוד את הגידופים על הנצרות ופעם נוספת הוחרמו בשל כך ספרי תלמוד וספרי קודש אחרים ברומא וברחבי איטליה, וכל זה בגלל נצחונה של הרפורמציה הנגדית.
שרפת ספרי הקודש וצנזורה נוצרית
מאורע מזעזע ביותר שביטא את סיום תקופת התחיה וההומניזם, ואשר בישר על בואה של תקופה חדשה בה שוב גברו הדיכוי והקנאות, היה טקס שריפת ספרי הקודש היהודיים בכיכר קמפו די פיורי ביום הראשון של ראש השנה שנת שי"ד. שריפה זו זיעזעה את היהודים, ולאחריה נצטוו כל השלטונות להחרים את ספרי התלמוד בכל בית יהודי ולשרוף אותם. למרבית הצער הוחרמו והועלו באש אלפים רבים של ספרים שכן דווקא יהודי איטליה נהגו לרכוש כתבי יד וספרי דפים רבים.
בתקופה מאוחרת יותר לא הוחרמו ולא הושמדו הספרים, אך נגזרה עליהם צנזורה, ובאופן קבוע נמחקו קטעים רבים מן הספרים העבריים. גם מצד הרבנים ופרנסי הקהילות הונהגה צנזורה פנימית בכדי למנוע את ההתערבות מבחוץ. תוך כדי שריפות אלה, הועלו באש האינקויזיציה לפי פקודת האפיפיור גם כמה עשרות אנוסים פליטי פורטוגל אשר נקלטו בעיר הנמל אנקונה. מעשה זה גרם בפעם הראשונה לפעולת תגובה מצד היהודים שהכריזו חרם מסחרי, אשר אומנם עורר חילוקי דעות ביניהם.
היהודים בפולין
אחרי הגירושים והרדיפות של ימי הביניים ותחילת התקופה החדשה נתרכז הרוב הגדול של יהודי אשכנז בפולין. במאות השנים הראשונות של ההתישבות היהודית בארץ זו התייחסו אליהם בסבלנות, משום שתנאי הארץ הפרימיטיביים הזקיקו פיתוח מצד היהודים. המלכים והאצילים עודדו את פעולותיהם והעניקו להם זכויות נרחבות. אך הסוחרים ובעלי המלאכה העירונים ראו ביהודים מתחרים והתיחסו אליהם בקנאה גוברת. הם השתדלו לסלק את היהודים, אלא שההסתה נגד היהודים החלה גוברת במיוחד מצד האיכרים האוקראינים אשר ראו ביהודים את משעבדיהם. ואומנם היהודים שימשו כשליחי האצילים הפולנים והיו עקב כך, שותפים בשלטון האצילים על בני הכפרים. היהודים ניהלו את האחוזות שהיו בבעלות האצילים הפולנים ואשר בהן שועבדו האיכרים. היהודים חכרו את השדות ושילמו לאצילים סכומים ניכרים עבור יבול אחוזותיהם. כמו כן חכרו היהודים את המרות על האיכרים המשועבדים, ואת הבעלות שיש לאציל לגבי המשועבד, ובפרט את טחנות הקמח, בתי המרזח והפונדקאות.
כתוצאה מכך שנאו האיכרים את היהודים עוד יותר מן הפולנים אותם הם ראו כאדוניהם הזרים הרוצים להעבירם מן הדת הפראבוסלאבית לדת הקתולית, בעוד אשר את היהודים ראו האיכרים כמשעבדיהם כי אתם באו במגע ובמשא היומיומי. ואמנם, בשנת 1648, בשנות ת"ח-ת"ט, פרץ זעם חנוק זה של האיכרים כאשר הקוזאקים בראשותו של בוגדן חמילניצקי (חמי"ל) מרדו בפולנים, גירשו אותם מאדמות אוקרינה וערכו טבח בין היהודים. רבים מן היהודים נהרגו או נמכרו לעבדים, אחר שהשתדלו להתגונן כשהם נעזבים לנפשם על ידי הפולנים.
יהודים בגרמניה
יהודים רבים אחרים ברחו מערבה ויסדו מחדש קהילות בארצות גרמניה. פרעות אלה זיעזעו את כל היסודות של חיי הקהילה בפולין. מאז גם החלה ירידת המלכות בפולין, ובאין כח בידי המלך לא היה ליהודים על מי להישען. האצילים ששלטו בפולין תבעו מן היהודים סכומי כסף עצומים. גם המסיתים, במיוחד מבין האוקראינים, גרמו לפרעות לעיתים תכופות.
מלחמות הדת המתמידות במאה ה- 16 ובתחילת המאה ה-17, יחד עם התפשטות רעיונות ההשכלה, הביאו לידי הפחתת ההסתה הדתית בין הקאתולים והפרוטסטנטים בגרמניה במאה ה- 17. אך אעפ"כ עדיין ארעו בשנות אותה מאה מקרי גרוש של יהודים, דווקא מערי הבירה, כמו גירוש וינה ב-1670 וגירוש פראג ב-1745. בשנת 1700 פרסם פרופסור פרוטסטנטי בשם א. איזנמנגר ספר בשם "היהדות מגולה" בו הוא חזר על עלילת הדם ועל רוב הבדותות האחרות מימי הביניים, שלפיהן מחרפים ומבזים היהודים בצורה נוראה את עיקרי הנצרות.
יהודי גרמניה שחששו כי הספר עלול לעורר את ההמון לפרעות ולמעשי אלימות נגדם, פנו אל הקיסר ליאופולד השני אשר אסר את הפצת הספר. אולם השפעתו ההרסנית של הספר נתגלתה לאחר מכן, בעת שפרידריך הראשון, מלך פרוסיה, התיר להדפיס מהדורה שניה של הספר בתחום שלטונו, והספר החל משמש כחומר רב להסתה אנטישמית. במיוחד גברה באותה עת פעילותם של יהודים מומרים שהשתדלו להסית את מלך פרוסיה ואת ההמון נגד היהודים בקשר לתפילת "עלינו", כי תפילה זו - כך טענו המומרים - מגדפת את ישו. ובהתאם לרוח האופיינית לאותה תקופה אסף המלך את הרבנים, ובאומרם את תפילת "עלינו" נשבעו הם כי אינם מתכוונים בכך לישו. אעפ"כ פקד המלך לאמור תמיד תפילה זו בקול רם ומינה משגיחים שיקפידו לבל ירקו בשעת התפילה.
המשטר האבסולוטי במאות ה- 17 וה- 18 העריך את תפקידם הכלכלי של היהודים לטובת, פיתוחה של הארץ. פעולותיהם הכלכליות איפשרו למלך במישרין הכנסות שלא היו תלויות בהסכמת נציגי מעמדות. יתר על כן, לאחדים מן היהודים אף נמסרו תפקידים חשובים בהנהלת המדינה ובכלכלת צרכיה. בעלי תפקידים אלה נקראו "יהודי החצר". אחדים מהם הצליחו להגיע בשלבים לעושר מופלג ונעשו מלוויהם ויועציהם הכספיים של נסיכים ומלכים.
יהודים אלה, שלמעמדם לא היה בסיס חוקי, היו תלויים בחסדי המושלים, ושנואים על האצולה ועל המוני העם כאחד. מעמדם של יהודי חצר אלה היה משום כך רב סכנות להם עצמם ולכל קהילתם והם היו נתונים לשרירות לבו של השליט ולחילופי רצונו. נפילתם של יהודים אלה היתה אף מביאה פורענות ליתר חברי הקהילה כדוגמת יוסף זיס אופנהיימר, המפורסם מבין יהודי החצר. "היהודי זיס", כפי שהכרנוהו, הביא אמנם לביצוע תיקונים נרחבים בשירות הדוכס, תיקונים שהיו שנואים על האצילים ועל העם, אך משמת הדוכס הועמד "היהודי זיס" לדין ונדון למוות.
המשטר האבסולוטי של אותם ימים הביא גם לידי פיקוח מוגבר על היהודים, על תנועותיהם והתנהגותם כפי שראינו לעיל; על כל עובר עבירה הוטל עונש חמור והעבירות של כל פרט נזקפו לחובת כלל היהודים. הצעדים הראשונים של היהודים לקראת האמנציפציה היו מלווים לעתים התפרצויות כמו בצפון איטליה ובאלזס, ואף הסניגורים של היהודים כדוהם ואחרים הודו שהיהודים הם מושחתים יותר מאשר בני עמים אחרים, אלא שהם זקפו זאת על חשבון הרדיפות והדיכויים.
גם הרעיונות החדשים של המהפכה הצרפתית לא שיחררו רבים מהמשפטים הקדומים ביחס ליהודים, ואף נפוליאון היטה אזנו למקטרגים נגד היהודים, על אשר הילוו בריבית, רוששו את לוויהם האיכרים והתבדלו מכלל אזרחי צרפת. בכדי לבטל את מעמדם המיוחד של היהודים הגה נפוליאון את רעיון הסנהדרין, ובעת ובעונה אחת פגע נפוליאון בכבודם של היהודים והטיל דופי באופיים ובאמונתם על ידי קביעת תקופת נסיון של עשר שנים להתאמתם של היהודים לאזרחי צרפת.
אנטישמיות במאה ה- 19
כתגובה על האמנציפציה המדינית והכלכלית נתחדשה בתחילת המאה התשע עשרה שנאת היהודים ביתר תוקף. נצחון הברית הקדושה והשאיפה הכללית לחזור למצב ששרר לפני המהפכה הצרפתית גרמו במקומות רבים לביטול הזכויות האזרחיות שניתנו ליהודים בימי השלטון הצרפתי. שנאה זו שנתעוררה במיוחד בגרמניה בשנים שלאחר הקונגרס בווינה שימשה כביטוי לריאקציה רוחנית ולתחית ערכי הנצרות כיסוד בלעדי בחברה ובמדינה. עתה בהתאם לרוח התקופה - תקופת הרומנטיקה והשמרנות ששררה בארצות אירופה ושהעלתה מחדש את הזיקה לעבר ולערכי המסורת - הוקמה מחדש המחיצה בין היהודים לבין בני העם השכן בה בשעה שבשנים קודמות היה היהודי נדרש לוותר על ייחודו ועל כל סימני התבדלותו.
עם סיום משטר הריאקציה ברוב ארצות אירופה במחצית המאה התשע עשרה השיגו היהודים את ההכרה הרשמית בזכויותיהם כאזרחים שווים. אעפי"כ יש לציין את יחסם השלילי של כמה מגדולי הפילוסופים כוולטיר, קנט, פיכטה, הגל, ברונו בואר ועוד, אל היהדות. פילוסופים אלה ראו ביהודים דרגה נמוכה בהתפתחות האנושית והדגישו את התבדלות היהודים מעמים אחרים ואת שיעבודו את האדם לעול של מצוות שהוטלו עליו מבחוץ.
ברוסיה
שונה לגמרי היה המצב ברוסיה. כאן המשיכו היהודים לחיות בתנאים של דיכוי גם עד המאה התשע עשרה, המדינה היתה מבוססת על שלטון של עריצות, ובעית היהודים היתה חדשה לגבי שליטי מדינה זו מאחר ויהודים ובלתי מאמינים אחרים כלל לא הורשו לחיות במדינה זו בה שלטה אך ורק הדת הפרבוסלבית.
בסוף המאה השמונה עשרה, משהועמדה רוסיה לראשונה בפני עובדת הימצאם של המוני יהודים בשטחה, החלו הגבלות על היהודים ותחמו אותם בתוך האזורים המערביים של המדינה ("תחום המושב"). גזירה זו נתקיימה עד פרוץ המהפיכה הרוסית. לעתים, כבסוף תקופת שלטונו של הצאר אלכסנדר הראשון, אסרו את ישיבתם של היהודים אף סמוך לגבול המערבי מפחד של עסקי הברחה וקשרים אחרים עם אויבי המדינה. בדרכים שונות של דיכוי ושל קירובם של היהודים בכוח אל עסקי הברחה וקשרים אחרים עם אויבי המדינה בדרכים שונות של דיכוי ושל קירובם של היהודים בכוח אל האוכלוסיה, רצו השלטונות להביא לידי טמיעה דתית גמורה של היהודים. במיוחד בלטה כוונה זו בתקופת שלטונו ועריצותו של הצאר ניקולאי הראשון במחצית הראשונה של המאה ה- 19. השירות הצבאי שהוטל על היהודים ובמיוחד על הצעירים וחטיפתם של רבבות ילדים לשירות צבאי, צריך היה לקרב מטרה זו, אלא שדווקא גזירות רבות אלו מנעו מהיהודים להיקלט במדינה.
מצב זה, בניגוד לימי הביניים, גם לא נתן ליהודים לחיות את חייהם בינם לבין עצמם, והשלטונות התערבו בתחומים שונים של חייהם הפנימיים על ידי הטלת גזירות שונות ומשונות. לעתים אף ניסו מלמעלה לכוף על היהודים ריפורמה מרחיקת לכת של חינוך והשכלה כדוגמת תכניתו של אוברוב, מיניסטר ההשכלה בשנת 1840, שמגמתה היתה להביא בסופו של דבר את היהודים לנצרות. אוברוב ניסה בעיקר להרחיק את היהודים מלימוד התלמוד ומהחזקת המצוות. בפעולה זו הוא נעזר כמובן, כבמקרים אחרים בהיסטוריה, על ידי יהודים שהעמידו עצמם לרשות השלטון.
עלילת דמשק
בסוף תקופה זו, בשנת 1840, נזדעזעו כל יהודי מערב אירופה מעלילת דמשק, שנוצרה על ידי היעלמו של אחד מנזירי העיר. שמועה שנפוצה מיד, כי הנזיר נרצח על ידי היהודים, בכדי להשתמש בדמו לאפיית מצות, הביאה מיד לפתיחת חקירה נגד היהודים. ומעניין לציין כאן שדווקא הצרפתים - שרצו לשמור על יחסים טובים עם מוחמד עלי שמרד בשולטאן והוציא מידו את א"י וסוריה - היו פעילים בחקירה זו. בעצת הקונסול הצרפתי בדמשק נערכה חקירה מלווה בעינויים אכזריים, ועל ידי כך נסחטו הודאות בדבר ההשתתפות כביכול בביצוע הרצח. רק התערבותם של עסקני יהודי מערב אירופה, אדולף כרמיה ומשה מונטיפיורי, ובעזרת נציגי מעצמות אירופה כאנגליה ואוסטריה, שוחררו האסירים ובוטלה האשמה נגדם. אעפי"כ רבה היתה המבוכה ובפרט במערב-אירופה, שם חשבו כי בתקופה נאורה כאותה עת לא תיתכן עוד אשמה כזו.
למרות סכנת הכלייה שנבעה כתוצאה מעלילה זו על קהילה אחת מישראל, היא הביאה לתוצאה חיובית - גילויי אחריות חדשים והרגשת אחדות הדדית שרווחו לאחר מכן בישראל.
תנועות החופש המחודשות בארצות אירופה במחצית המאה ה- 19, אשר שאפו להשלים את מפעל המהפיכה הצרפתית הגדולה, הביאו, כאמור, גם לידי מתן שוויון אזרחי ליהודים ברוב ארצות אירופה. גם השינויים הכלכליים והחברתיים איפשרו פעולה יזומה נרחבת מצד היהודים. אלא שנסיונות מוגברים אלה להיקלט בחברה הכללית גרמו בסופן לידי התלקחות מחודשת של שנאת יהודים מסוג אחר ובהיקף שונה מאשר קודם לכן.