עצירת גשמים בהלכה

מחבר: ישראל תא שמע

מחניים, גיליון נ"א, תשכ"א

רבות הן הצרות הפוקדות עם ואדם במשך תקופות חייהם, ואחת היתה תגובת העם והיחיד אליהן מאז ימי קדם; הזעקה והתפילה. אלא שאין הציבור והיחיד שווים זה לזה לגבי הגדרת המושג "צרה" ביחס אליהם. כל אי נוחיות הריהי בחינת "צרה" ליחיד שהרי צר לו צר ואילו לא כן הדבר לגבי הציבור. פרוט מחייב של אותם אסונות שיש בהם מן המושג ההלכתי של "צרה" בא במשנה בתחילת פרק ג' של תענית ובלשון הרמב"ם פ"ב מהל' תעניות ה"א:

"אלו הן הצרות של ציבור שמתענין ומתריעין עליהם: על הצרת שונאי ישראל לישראל ועל החרב ועל הדבר ועל חיה רעה ועל הארבה ועל החסיל ועל שדפון ועל הירקון ועל המפולת ועל החלאים ועל המזונות ועל המטר".

תיאור מדוייק של הצרות השונות בא מיד בפסקים שלאחר מכאן ואנו נעמוד פה רק לברור ענינה של האחרונה ברשימתו של הרמב"ם, אסון עצירת הגשמים.

ארבע פנים למכה זו והחמישית עולה על כולן.

א. הפסקת הגשם בעת שהתבואה מתחילה לצמוח והריהי בסכנת יובש אם לא ירד עליה הגשם תוך זמן קצר.

ב. הפסקת הגשם בעת מילוי הבורות והמערות, דבר שגורר בעקבותיו מחסור במי שתיה.

ג. הפסקה של ארבעים יום בין מטר למטר (הבצורת).

ד. שפע של גשמים המביא אתו הרס וחורבן למבנים ולגדולים.

ארבע סוגי אסונות אלו דינם כדין כל צרות ציבור שנקבעה עליהן ההלכה הברורה:

"תעניות אלו שמתענין על הצרות אין מתענין בהן לא מעוברות ולא מניקות ולא קטנים, ומותרין לאכול בלילה אע"פ שמתענין למחר. וכל תענית שאוכלים בה בלילה בין ציבור ובין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר" וכו' (רמב"ם פ"א מהל' תעניות הל' ח').

סדר תעניות המטר

אכן, סוגיא לעצמה קובעת מכת הגשמים שלא ירדו כל עיקר והוא הפן החמישי והחמור של מכה זו. וה' שלבים לו לסדר התענית והזעקה במקרה זה. שלב א' תאריכו חל ביום י"ז במרחשון, שבו מתחילין אך ורק תלמידי החכמים להתענות שני, חמישי ושני. שלב זה נמשך עד ר"ח כסלו שבו מתחיל שלב ב' ובו גוזרים על כל הציבור ג. תעניות בה"ב. דין תעניות כאלו הינו כדין תעניות הציבור כולן שכבר כתבנו למעלה שדינן שמותרין לאכול ולשתות בהן בלילה. בתום ג השבועות הללו מתחיל שלב ג. ובו גוזרים על הציבור עוד ג' תעניות בה"ב, אלא שתעניות אלו דין צום יום הכפורים עליהם ואוכלים ושותים בהם רק מבעוד יום. נוסף על כך אסורים העם בעשית מלאכה ביום ואסורין ברחיצת כל הגוף בחמין ובנעילת הסנדל וכו' מעין העינויים שנצטוינו עליהם ביום הכפורים. בתום ג' שבועות אלו נכנסת הפרשה לשלבה הד' ואז גוזרים על הציבור ז' תעניות שני חמישי ושני וחומרתם של ז' אלו על ג' קודמיהם הוא בכך שבז' אלו מתענות אף מעוברות ומניקות בז' שבועות אלו משתנה כל סדר החיים של הקהל. וכלשון הרמב"ם:

"ויתרות אלו שבהן בלבד מתריעין ומתפללין ברחוב העיר ומורידין זקן להוכיח לעם כדי שישובו מדרכם הרעה ומוסיפים שש ברכות בתפילת שחרית ובתפילת מנחה... ונועלין את החנויות ובשני מטין לעת ערב ופותחין את החנויות אבל בחמישי פותחין כל היום מפני כבוד השבת" וכו' (פ"ב הל' ז' מתעניות).

שלב זה הוא מכריע ולאחריו, באה התענית אשר אין תקווה בצידה, שלב ה' של סדר התעניות. בשלב זה אין נוהגים יותר במנהגי התענית המקובלים אלא במנהגי אבילות

ו"ממעטין במשא ומתן ובבנין של שמחה כגון ציור וכיור ובנטיעה של שמחה כגון מיני הדס ומיני אהלים וממעטין באירוסין ונשואים... וממעטין בשאילת שלום... ותלמידי חכמים לא ישאלו שלום אלא כנזופין וכמנודין למקום ועם הארץ שנתן להם שלום מחזירין לו בשפה רפה וכובד ראש" וכו' (שכם, הלח').

שלב זה נמשך עד תקופת ניסן ואז פוסק הסדר כולו היות ותחילת גשמים בתקופה זו נחשבת לסימן רע.

דברים שבין א"י לחו"ל

כל הסדר כולו על שלביו השונים אינו נוהג אלא בארץ ישראל בלבד. במקרים של צרות מטר יכולים לגזור תעניות על הציבור אף בחו"ל אלא שבתעניות אלו אוכלים ושותים בהם בלילה כדין שאר כל התעניות אבל תעניות מעין צום יום הכפורים אינן נוהגות בציבור אלא בארץ ישראל בלבד. דבר זה נזכר בגמרא תענית דף י"א ע"ב: "אמר רבי ירמיה בר אבא אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד" וחזר דין זה ונשנה בפסחים נ"ד ע"ב בלשון זה בדיוק בשם שמואל ושם כתב רש"י בטעמו של דבר: "הואיל ואין צריכין לגשמים אם גוזרים על דבר אחר אין חומר תענית ציבור נוהג בו לאוכל בו מבעוד יום וליאסר דמלאכה ושאר חומרי האמורים שם". ולשיטת רש"י הוסיף הרמב"ן בחידושיו על תענית שייתכן שדין זה נוגע אך ורק לבבל שבמקרה היא משופעת דיה במים אבל שאר ארצות הגולה ייתכן ונוהג בהם אף תענית ציבור מעין יום כפורים. ייתכן אמנם לומר, כפי שסובר המאירי שכל ארצות הגולה נכרכות אחרי בבל וטפילות לה וכל שאין צום זה נוהג בה ממילא אינה נוהגת אף בשאר ארצות הגולה.

מתוך דברי רש"י אלו, אמנם, נשמע חידוש נוסף, שצום מעין יום כפורים אפילו בארץ ישראל אינו נגזר אלא ע"י המטר ולא על שאר צרות ואפילו אם ירצו בי"ד לגזור כך על שאר צרות לא יוכלו, שהרי רש"י כתב שהיות ואין צרה זו מצויה בבבל ממילא אין תענית זו מצויה שם ומשמע להדיא שעל שאר צרות אין יכולים לגזור תענית זו. וכן הוא דבר זה במפורש ברמב"ם פ"ג מהל' תעניות הל' י"א:

"כל תעניות שגוזרין הציבור בחוצה לארץ אוכלים בהם בלילה ודיניהם כדין שאר התעניות שאין גוזרים על הציבור תענית כעין צום כפור אלא בא"י בלבד ובגלל המטר באותן עשר תעניות שהן שלש אמצעיות ושבע אחרונות".

להסברת דין זה אפשר לומר שכל שאר הצרות אף הן אינן חלות על האומה כאומה אלא על כל אחד ואחד בנפרד כגון מחלות וחיה רעה וכו' אלא שמתוך שרב מאוד מספר הנפגעים מקבלת המכה אופי לאומי וגוזרים בה תענית ציבור, אבל מכת הבצורת אינה חלה על אף פרט בנפרד אלא חלה באמת על כולם כאחד שהרי כל החיים תלויים בכך וזוהי המכה היחידית במובן המצומצם יותר של המלה ולכן עליה בלבד גוזרים תענית מעין צום יום הכפורים. ונראה שלזה כיוון רבינו המאירי שכתב בחידושיו לתענית: "ונראה הטעם מפני שהגשמים הם חיי העולם הזה דרך כלל ושאר צרות אינן אלא בפרט".

לדעת הראב"ד הטעם שאין צום זה נוהג בבבל הוא משום "שלא רצו להטריחם במלאכה מפני שהיו עניים ולא ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל מתוך שהיה אוירם מעופש והחולים מצויים מהם" וכיון שבטל מהם בטל אף משאר ארצות הגולה, לפי דעה זו יהיו אנשי חו"ל אסורים המטה בצום זה שהרי אין סיבה להסיר איסור זה מעליהם. לעומת זאת בארץ ישראל מתענין תענית מעין זו אף לשאר צרות אם יגזרו הבי"ד על הציבור.

הצורך בבי"ד סמוכין

דעה נוספת והיא של הרמב"ן, יוצאת לדין בדבר חדש שהיות ואין בחוץ לארץ בי"ד סמוכין ממילא אין יכולה להיות שם תענית ציבור כלל שרק בי"ד סמוך יכול להטיל על הציבור גזירות ותעניות. ולכן בארץ-ישראל שיש בה סמוכין ממילא יכולים להטיל על הציבור תענית ציבור ולכן אסורים לאכול בלילה וכו' אבל בחו"ל שאין מי שיטיל על הציבור ויכול רק הציבור עצמו להתאסף ולקבל על עצמו וכיון שטעונים קבלה פרטית של כל אחד לכן אין על זה דין תענית ציבור אלא הרי זה דומה יותר לתענית יחיד. חסרון נוסף בחו"ל הוא העדר נשיא בתוכם שישתתף עמם בתעניתם שאף הוא דרוש לכוח תענית ציבור נוסף על בי"ד סמוכין, ודבר זה למד הרמב"ן מן הירושלמי במקום: "יצא חתן מחדרו זה נשיא וכלה מחופתה זה אב בי"ד, ר' חלבו אמר לר' יודן נשיא פוק עמן בצערן עביד א"ר יוסי הדא אמורה אילין תענין דאנן עבדין לית אינון תענין למה דלית נשיא עמן".

אכן, המעיין ברמב"ם שהזכרנוהו קודם יראה בחלקת לשונו שנשמר מדעה זו שכן כתב: "כל תעניות שגוזרין הציבור בחו"ל אוכלים בהם בלילה שאין גוזרים על הציבור תענית כגון צום כפור אלא בא"י". וברור שדייק הרמב"ם לומר שהציבור הם שגוזרים על עצמם כי אין בי"ד סמוכין בחו"ל ומן הציבור הוא ששלל הרמב"ם את הכוח לגזור על עצמם תענית מעין צום כפור.

סדר קבלת התענית

חידוש מעניין בהבנת סדר תעניות המטר הובא בספר 'גבורות ארי' לתענית. לדעתו, אף שסדר תעניות המטר הינו מודרג, בדרך שתיארנוה לעיל, הוא הולך ומחמיר משלב לשלב, מכל מקום כבר בראשיתו, דהיינו בר"ח כסלו, קובעים בי"ד וגוזרים על הציבור את כל אותה הדרגתיות כולה אלא שבתחילתם של השלבים השונים חוזרים וקובעים כל שלב לעצמו. דבר זה נוגע לאדם שעזב את מקומו באמצעיתו של אותו סדר ונסע למקום אחר שבו אינה קיימת הבצורת כלל, מעתה, אם נאמר שמקבל האדם על עצמו כל שלב בנפרד לעצמו ובזמנו, ברור שאינו חייב לשמור במקומו החדש אלא עד סוף אותו שלב שהספיק עוד לקבל על עצמו במקומו הישן, אבל אם נאמר שכבר בתחילה קיבל על עצמו את כל אותה הדרגתיות של השלבים השונים עד תומם יהא חייב לנהוג את כל סדר התעניות של מקומו הישן, עד תומו אף במקומו החדש אשר בו אין הצרה והתענית קיימים כלל.

למעשה לא נהגו קהילות ישראל השונות שבחוץ לארץ לקיים את סדר התעניות של חו"ל על כל שיבוש הגשמים שבמקומות פזוריהם ולהלכה פסק הנודע ביהודה בשו"ת שלו, מהדורא קמא, א"ח סי' ל"א, שהיות וכל סדר תעניות המטר אינו רק על גשמים שלא ירדו כל עיקר, וכפי שציינו לעיל בתחילת דברינו, ומאחר שאין אנו בקיאים במועדי תחילת הגשמים של כל מקום ומקום לכן אין לנו לנהוג ולקיים את סדר התעניות הזה אלא רק מרבים בתפילות ותחנונים וצמים שני וחמישי ושני ודיים בכך. ועיין בשו"ע אוח' סי' תקע"ה סיכום הדברים הללו הלכה למעשה.

כל אותו סדר התענית בשלביו השונים יש בו דברים הנוהגים מן התורה ויש בו מדברי סופרים. מן הפסוק בפרשת בהעלתך "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם". למדים אנו שעל כל צרה שלא תבוא על ישראל, מאותן צרות המנויות במשנה, חייבים הם לזעוק ולהריע בחצצרות לפני ה' וזוהי כל חובתם מן התורה. מדרבנן הוסיפו עליהם את התענית ואת סדר התפילות.

דין התקיעה בשופר

תקיעת חצוצרה זו נאמרו בה ג' שיטות בין הראשונים. הקושי טמון בסוגיית הגמ' במס' ר"ה דף כ"ז ע"א:

"אמר ליה רבא לא אמרו אלא במקדש תניא נמי הכי במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות... מאי קראה דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', לפני המלך ה' הוא דבענין חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא".

סוגיא זו נראית כסותרת את הסוגיא בתענית דף י"ד "במאי מתריעין רב יהודה אמר בשופר ורב יהודה.... משמיה דרב אמר בעינוי... אלא בשופרות דכולי עלמא לא פליגי דקרי לה התרעה" וכו' אשר ממנה משתמע שיש שופר בתענית.

דעת הרמב"ם שאין בגבולין שופר כלל אלא חצוצרה ובמקדש תוקעין בשופר ובחצוצרה יחדיו ואת הסוגיא בתענית י"ד צריך לישב ולומר שהשופרות הנזכרות בה הינן לאו בדווקא ומתוך שהיו מצויות בבית המקדש נקט להן מר אעפ"י שבגבולין אין תקיעה בשופרות כלל אלא בחצוצרות. לדעת הראב"ד היו השופרות בגבולין ג"כ ולא היו תוקעין בהן בשעת אמירת הברכות אלא בשאר היום תוך כדי אמירת תפילות ותחנונים ואילו בשעת אמירת הברכות היו תוקעין בחצוצרות. הרשב"א סובר שבמקדש החובה היא לתקוע בשופרות וחצוצרות יחדיו ואילו בגבולין אם רצו תוקעין בשופר בלבד ואם רצו תוקעין בחצוצרה לבדה.

ומכל מקום הפך הדבר למנהג עוד מזמנים קדומים שבתעניות תוקעים בשופרות ולא בחצוצרות והבעל המאור בר"ח שם מעיד שראה בתשובת הגאונים שנהגו לתקוע בשופר בתענית והוא תמה על כך. וכבר ביאר היטב הר"ן, שם, טעמו של דבר כיצד נתגלגל שיהיה המנהג לתקוע בשופר בעוד שמפשטות הש"ס בכל מקום ברור שיש להריע בחצוצרה ולא בשופר: הפסוק! "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצוצרות" וכו', קובע במפורש שבעת צרה יהיה הכלי שתוקעים בו חצוצרה ולא שופר, אלא שאעפ"י שמפסוק זה לומדים על כל שאר הצרות השנויות במשנה, מ"מ פסוק זה עצמו עוסק בצרת המלחמה והפרט של "חצוצרה" מתייחס לצרה המאיימת הזאת של המלחמה בלבד, היות ולמלחמה מכנסים את כל ישראל ובחצוצרות נאמר "והיו לך למקרא העדה" וצריך כינופיא של כל ישראל כדי שיוכלו לתקוע בו וכך משמש הוא לצרת המלחמה בלבד ואילו בכל שאר הצרות הנלמדות מן הפסוק הזה אין משתמשים בחצוצרה אלא בשופר, מחוסר כנופיית כל ישראל.