חישוב קיצין לאור ההלכה

מחבר: ישראל תא-שמע

מחניים, גיליון י"ט, 1861

תקציר: המאמר עוסק בגישות השונות של החכמים לנושא חישוב הקיצין.

מילות מפתח: גאולה, גלות, היסטוריה יהודית, חישוב קיצין.

 חישוב קיצין לכשעצמו, וכחלק מתורת הסוד בכללה, נושא מסועף ועמוק הוא מאד, ואין הוא עניינם אלא של בעלי הסוד בלבד. ברשימה זו ננסה לעמוד על יחסם של חז"ל לחישוב הקץ ולמחשביו, כפי שהוא משתקף במקורות האגדה וההלכה שלנו. אין דעת כולם שווה בשאלה זו, כפי שאין דעת כולם שווה לגבי שאלה הלכתית אחרת כלשהי, אלא שקיים הבדל יסודי אחד: שלא כבשאר השאלות, אין השוללים את חישוב הקץ והאוסרים אותו, מסתמכים על איסור מפורש כלשהו מן התורה או מן המסורה והסתייגותם אינה נובעת מחמת ההלכה, אלא מסיבות דתיות-חברתיות, כפי שנראה מיד.

חישוב הקץ הוא דבר נפוץ מאד בתלמוד ובמדרשים. עסקו בכך המון העם ומנהיגיו, ודעות שונות היו נפוצות בציבור אודות המועד הקרוב של סיום המהלך הרגיל של ההיסטוריה. חשבונות קץ רבים נמסרו מפה לפה מהן לעתיד הרחוק, מהן לעתיד היותר קרוב ומהן אף לעבר. חלק מחשבונות אלו ברורים אף לקורא כיום, וחלקן נמסר בצורה נסתרת שאין אנו יודעים שוב לעמוד על פתרונה.

בגמ' סנהדרין צ"ז ע"ב מובא: "שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף (בערך שנת ד"א נ'-פ') מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש, אמרתי לו זו מניין לך, אמר לי לחיילות של רומי נשכרתי ובין גינזי רומי מצאתיה וכתוב בה: "לאחר ד' אלפים ומאתיים ותשעים ואחד(!) שנה לבריאתו של עולם העולם, יתום" וכו'. נבואה זו היא לטווח בינוני (מאתיים וחמשים שנה לערך). כמו כן במס' ע"ז דף ט' ע"ב:" אמר רבי חנינא (תחילת האלף הרביעי) אחר ארבע מאות לחורבן הבית (ד"א ר"ל בערך) אם יאמר לך אדם קח לך שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד, לא תקח [שהיא קץ הגאולה ותקבץ להר הקדש נחלת אבותיך ולמה תפסיד הדינר – רש"י], במתניתא תנא, אחר ארבעת אלפים ומאתים ושלשים ואחת שנה לבריאת העולם, אם יאמר לך אדם "קח לך שדה שוה אלף דינרים בדנר אחד אל תקח" וכו'. וכנראה שאף במס' סנהדרין הנ"ל צריך לגרוס "מאתים ושלשים ואחד", וא"כ היה זה תאריך מקובל והחלטי ביותר. מתאריך זה והלאה אין ערך יותר לקניינים אגרריים, עת הגאולה הגיעה.

כנגד תאריך זה שנמסר בברור, נמצאת שורה של דרשות קץ סתומות, ואף הן בסנהדרין צ"ז ע"ב: "תניא רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום, 'כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה, חכה לו כי בא יבא לא יאחר' (חבקוק, ב'). לא כרבותינו שהיו דורשין, 'עד עידן ועידנים ופלג עידן' (דניאל ז') ולא כר' שמלאי שהיה דורש 'האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש' (תהלים פ'), ולא כרבי עקיבא שהיה דורש 'עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ' (חגי ב'), אלא "מלכות ראשון שבעים שנה, מלכות שניה חמשים ושתים ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה". דרשות הקץ המובאות בשם רבותינו, ר' שמלאי ור' עקיבא, סתומות הן וע"ש ברש"י.

נוסף על אלו מצויים בתלמוד ובמדרשים, דרשות רבות על זמנו של משיח ועל חשבונו, ולא הובאו אלו אלא כדוגמא בלבד. מכל מקום, כאן המקום להעיר, שייתכן לפרש חשבונות-קץ סתומים אלו שהזכרנו באופן מתקבל. ייתכן שדרשות אלו לא נועדו לקבוע שהוא כבר סמוך ונראה. ייתכן שאין שום מיסתורין סביב דרשות אלו, אשר היו מפורסמות בעם ורבי נתן מזכירם דרך רמז לרוב פרסומן. בדבר דרשתו של ר' עקיבא 'עוד אחת מעט היא בעקבות תסיסת בר-כוכבא, ודאי כמעט שהיא מעידה על טיבה שאין היא באה לקבוע את תאריכו המדוייק של הקץ אלא רק להוכיח את קירבתו מבחינת הזמן. בענין דרשתו של ר' שמלאי 'האכלתם לחם דמעה', נשמרה דרשתו המלאה של ר' שמלאי לפסוק זה במדרש שוחר-טוב לתהלים פרק פ': "רבי אבין אמר ואית דאמרי משמיה דרב שמלאי, אמרה כנסת ישראל רבון העולמים, בזכות שלש דמעות שהוריד אותו רשע (עשו) השלטת אותו בכל העולם ונתת לו שלוה בעולם הזה: לכשתבוא לראות עלבון בניך שעיניהם זולגות בכל יום ודמעתם תדירה כלחם בענין שנא' 'היתה לי דמעתי לחם', על אחת כמה וכמה שתמלא עליהם רחמים!" וא"כ מדרשו של ר' שמלאי לפסוק זה הוא יותר מדרש נחמה מאשר מדרש גאולה והוא קובע שכאשר סובלים ישראל, קרב קיצו של עשו ותיקונם שלהם. וכן אותו פסוק בדניאל (ח', כ"ה) הנדרש ע"י רבותינו 'עד עידן עדנים ופלג עידן' אף הוא לא נאמר על זמן ביאת המשיח ביחס לאיזה שהוא תאריך התחלתי, אלא הוא מציין את הזמן שבו יפסק סבלם של ישראל מאומות העולם וכדרשתו של ר' שמלאי, דבר זה אנו לומדים מהצורה שבה מופיעה הדרשה בילקוט שמעוני (ח"ג, רמז תתרס"ו): 'ויתהיבון בידיה'. יכול לעולם? ת"ל 'עד עדן ועדנין ופלג עדן'.

נוסף לדרשות קץ וחשבונות אחרית הימים המעידים על יחסם החיובי של חז"ל להתעסקות זאת, מצויים בדבריהם דרשות רבות על רבים מהקדמונים שעסקו בכך: "ויקרא יעקב אל בניו… זה יצחק ויעקב, ששניהם ביקשו לגלות מיסתורין של הקב"ה, יצחק קרא לעשו, בקש לגלות לו הקץ וגנזו הקב"ה ממנו… ואף יעקב ביקש לגלות את הקץ שנ' 'האספו ואגידה לכם'… מיד נגלה אליו הקב"ה ואמר לו: "לבניך את קורא ולי לאו" וכו'. (ב"ר פ' צו, מ"ט). ובמקום אחר: "ר' יהודה בשם ר' אלעזר בר אבינא שני בני אדם נגלה להם הקץ וחזר ונתכסה מהם ואלו הם: יעקב ודניאל' וכו' "(ב"ר פ' צח, ב'). מדרשים אלו שיש להם מקבילות רבות הינם בדעה שהקץ לא רק שאפשר לגלותו, אלא שאף נתגלה כבר בהיסטוריה לבני תמותה, אלא שחזר ונתכסה מהם משום שרצו לגלותו. ולדעה זו אין כל איסור לעסוק בחשבונו של עולם ואף קיים סיכוי להצלחה ממשית בחשבונות אלו, אלא שאסור לספר זאת לזולת וכל אחד יכול לפעול אך ורק בעצמו.

דעה שניה בחז"ל סבורה, שאמנם אפשרי הדבר ומותר לחשב קצים, אלא שמתוך כך שתמיד תתכן טעות בחשבונותיו של המחשב, אותה טעות יכולה לגרום לאכזבה כללית לו עצמו ולאחרים, בראותם שעבר אותו מועד ועדיין לא בא הקץ ומתוך אכזבה זו יבואו לכפור כליל בכל ענין העתיד לבוא בסברם שהתאריך הקובע חלף הלך לו, ו'עבר זמנו בטל קרבנו'. חשש זה שנבע מתוך מציאות קונקרטית כנראה גרם לכך שיטילו מארה בכל העוסקים בסוגיא זו. "מאי 'ויפח לקץ ואל יכזב', א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן 'תיפח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע (את) הקץ ולא בא שוב אינו בא, אלא חכה לו… מי מעכב, מדת הדין מעכבת". (סנהדרין צ"ז ע"ב).

לדעה זו, א"כ, יש אפשרות לחשב את הקץ, אך ורק מבחינה טכנית, כפי שצריך היה להיות לו היה העולם כמנהגו נוהג ועם ישראל חי לפי תורתו, אלא שחשבון קץ זה אינו מחייב דבר, היות ומדת הדין מעכבת ודוחה את תאריך תחולתו לזמן מאוחר יותר, אשר גם אותו אפשר לחשב בדיוק בתנאי כמובן שמדת הדין לא תעכב שוב. מאחר שכך הדבר, אסור לו לאדם, באסור ובקללה, שיתעסק בחשובים ממין זה, היות ואת גורם מדת הדין אין ביכולתו להביא בחשבון ונמצא מתוך כך טועה ומטעה, נכשל ומכשיל את הרבים ומרחיקם מאמונה, שיום הקץ עתיד עדיין שיגיע בתאריך מאוחר יותר. קללה זו, בסגנון אחר ובתוכן דומה נזכרת אף במסכת דרך ארץ רבה סוף פרק י"א: ר' יוסי אומר, הנותן את הקץ אין לו חלק לעולם הבא.

טעויות בחישוב בגלל הגורם הנעלם של 'מדת הדין' יכולות לחול לא רק בחשבונותיהם של היחידים העוסקים בכך לעצמם, אלא אף בחישובים עתיקים המסורים במסורות האבות: תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה ושני אלפים ימות המשיח ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו (ועדיין לא באו). ואנו רואים שכבר בתנא דבי אליהו ידועה היתה מסורת קץ שנתבדתה בגלל 'עוונותינו שרבו', ועל אחת כמה וכמה שעלולים ליפול טעויות בחשבונות קץ שאינם מוסמכים.

ויתר על כן, אף דניאל, שחזה והתנבא אודות אחרית הימים, הוא עצמו עת אשר ביקש לחשב חשבון שנות הגלות מתוך דרשות הפסוקים, טעה. אמר רבא אף דניאל טעה בהאי חושבנא דכתיב 'בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים' מדקאמר 'בינותי' מכלל דטעה (מגילה, י"ב ע"א). ולא רק דניאל, אלא אף שלמה שהיה חכם מכל האדם, לא הצליח בכך: "ביקש קהלת למצוא דברי חפץ'… דבר אחר ביקש לעמוד על הקץ, כמה דאמר 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' וכו'. ומכיון שהטעות מצויה בחישובים אלו, אסור לאדם שיתעסק בהם.

דעה שלישית היא, שאין כל אפשרות שהיא לחשב חשבונו של הקץ, אף ללא התערבותם של גורמים נוספים של מעשים טובים וחזרה בתשובה: "ר' שמואל מתני בשם ר' יהודה אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה באה, אל תאמין לו, לפי שכתוב 'כי יום נקם בלבי', ליבא לפומא לא גלי, פומא למאן גלי? ר' ברכיה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמרו… בדבר שנתתי לך סימנים אין כל בריה יכולה לעמוד עליו (קברו של משה), על הקץ שנאמר 'כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ' (דניאל י"ב, ט') על אחת כמה וכמה "(שי"ט, מזמור טכ').

דעה רביעית ואחרונה סוברת, שלא רק שאין יכולים לחשב את הקץ אלא שאין קץ קבוע כל עיקר. דעה זו באה לידי בטוי בכל אותם המאמרים הפותחים ב: "אין משיח בן דוד בא עד ש…": אמר רבי חמא בר חנינא, אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל… אמר זעירא אמר רבי חנינא, אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל… אמר רבי שמלאי משום ר' אלעזר בר"ש אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל" וכו' (סנהדרין צ"ח ע"א). ובצורה מליצית נאה כבר באו הדברים בפיו של רב. "כבר כלו כל הקצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים".

ובירושלמי תענית פ"א ה"א, באו הדברים בצורת ויכוח עקרוני: רבי ליעזר אומר אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלים לעולם שנאמר 'בשובה ונחת תושעון'. ורבי יהושע שואל אותו כמה וכמה שאלות על כך ולבסוף נאמר שם: כיון שאמר לו ר' יהושע 'וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחיי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קץ תכלינה כל אלה, איסתלק ר' ליעזר'. הסתלקותו של ר' ליעזר לא באה אלא לאחר שהוכיח לו ר' יהושע שאכן קיים פסוק המעיד במפורש על מציאות "קץ" מגדר, אם כי סתום.

נוכל כעת לסכם ולומר שד' דעות עיקריות באו לידי בטוים בחז"ל בקשר לחישוב קיצין. א'. אפשר לחשב את הקץ ומותר לעשות כן; ב'. אפשר אך אסור; ג'. אין שום אפשרות לחשוב; ד'. אין קץ קבוע כלל ועיקר. יחד עם זאת נראה מן המקורות שהעסוק בדברים הללו היה רב ונפוץ ביותר בין כל השכבות.

ולסיום, נביא כאן דברי הרמב"ם בפי"ב מהל' מלכים הכורך יחדיו את חישוב הקיצין עם ההתעסקות בענייני העולם הבא ותחיית המתים ודומיהם ועל הכל יאמר בלשון זאת: "וכל אלו הדברים ויוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו שדברים סתומים הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלה ועל כל פנים אין סידור הורית דברים אלו, ולא דקדוקיהן, עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יעריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהם ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקיצין. אמרו חכמים, תפח רוחם של מחשבי הקצים אלא יחכה ויאמין בכל הדבר, כמו שבארנו".

אכן, מסקנה מרחיקת-לכת, אך מוכרחת מתוכן עניינה, הסיק הרמב"ם ממארה זו שהטילו חכמים במחשבי קיצין.