משיח בן דוד ומשיח בן יוסף
מחבר: שמעון תודר
מחניים, קכ"ד
תוכן המאמר:
המאמר בוחן את לידת האגדה על משיח בן יוסף, התפקידים השונים של שני המשיחים והתיאום ביניהם.
תוכן העניינים:
· גאולת מצרים וגאולה לעתיד
· משה ואהרן
· ימות המשיח
· משיחיות
· ייחוסו של משיח ומקום הופעתו
· שמות המשיח
· משיח בן דוד
· משיח בן יוסף
· "יוסף" "אפרים" מיהו?
· השמטת השם משה מן ה"הגדה"
· משה ובני אפרים
כתבי הקודש שמרבים לדבר על הגאולה, כמעט ואינם מזכירים את הגואל; לעומת זאת מופיע המשיח בדמויות שונות בספרות התת-מקראית ובאגדה המדרשית.
בעלי אגדה הצמידו את הולדתו של משיח לחורבן, ואמרו: "ביום שחרב בית המקדש נולד משיח" (ראה איכ"ר א-נז). ברור הוא כי בעל המאמר לא התכוון לקבוע את יום הולדתו של משיח, כי אם לציין שהחורבן משמש סיבה ויסוד למשיח הגואל, וקבעו מעין כלל, כי רק מי שיודע שהוא בגלות ומרגיש בעבדות, רק הוא שואף לגאולה. מכאן כל הסיפורים על "חבלו של משיח" הסובל יחד עם העם אשר אינו יכול לשכוח בכל נדודיו את ארצו, ובכל מעשיו ומנהגיו ציין "זכר לחורבן".
הדגשה זו, שמשיח נולד עם החורבן, מגמתה להגיב על דעתם של כת-הנוצרים הראשונים שראו בחורבן עצמו את הגאולה והוא המבדיל בין שתי תקופות, וירושלים כעיר מלכות בית דוד נשתנת ל"ירושלים" רוחנית וסמלית, שאין כאן המקום להאריך בזה.
לפי חז"ל נולד אמנם משיח בשעת החורבן אבל הוא עדיין מחכה להתגלותו ורק עם חיסול החורבן הוא יופיע בכל הדרו ותפארתו.
המשמעות של "משיח" ביהדות היא בעיקר קיבוץ גלויות, גאולת עם ישראל המצפה לחידוש הימים כקדם, על כל התוצאות הנובעות מכך.
את חידוש הימים כקדם ראה עם ישראל במלכות בית דוד, שהיא שימשה סמל לעצמאות מלאה והתגשמות ההבטחה שנתן הקב"ה לאבות האומה על הברית הנצחית בין ישראל לארץ ישראל, וזה נוסף על ההבטחה שהובטחה לדוד ולזרעו שמלכותו תהיה נצחית עד סוף כל הדורות. כך השתלבו תקוות העם בעתיד בו ישובו בני ישראל לארצם המובטחת ולמלכות המובטחת, ושני הדברים הלכו צמודים זה לזה ומצאו את ביטויים בכינוי "משיח בן דוד" בפרט והאמונה ב"משיח" בכלל.
גאולה זו יכולה לבוא גם בדרך הטבע על ידי גיבור לאומי אשר יקום בעם ישראל כדוגמת "בר-כוכבא" שרבי עקיבא הכריז עליו "דין הוא מלכא משיחא".
אבל היו חכמים שהסתייגו מגישה זו, משום שראו במשיח הגואל מושג רחב יותר, אשר יחד עם גאולת ישראל תהיה גם גאולה לעולם השקוע ברשע, ותפקידו של משיח זה, יהיה עקירת הרע מהאנושיות בכלל. גאולה מעין זו נזקקת לכוח אל-טבעי, כשם שהדבר בא לידי ביטוי במאמר: "אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש" (ב"ק ס-ב). השלכות רבות לשתי התפיסות שהזכרנו, בנוגע למהות המשיחות, לדמות הגואל, יעודו וכו' בעתיד.
לפי המגמות האלה תיארו גם את הגאולה בעבר המכונה במושג "יציאת מצרים", אשר לעתים גם הסתייגו ממנה מלשמש דוגמה לעתיד. נסקור אפוא בקצרה את "מעשה אבות" המהווה רק רקע לדמות המשיחיות בעתיד.
משה ואהרן
הכתוב מספר: כשהקב"ה הטיל על משה את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, ומשה ניסה להתחמק ממנה וטען "שלח נא ביד תשלח", צירף הקב"ה אליו את אהרן אחיו, ו"דיבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים" (שמות ד-טז). יש כאן מעין חלוקת תפקידים בין משה אשר יהיה "לאלהים" ובין אהרן, איש המעשה כביכול, אשר ידבר אל העם. מאז לא פסקה "ממלכת הזוגות" מישראל. אם בהתאמה והשלמה ואם כסמל הניגוד וההתנגשות בין נושאי המשרות.
לשם הדגמה נציין רק אי אלה עובדות, כגון פרשת שאול ונוב עיר הכהנים; את אחרית ימי המלוכה בתקופת החשמונאים וההתנגדות להם מצד התומכים בצאצאי בית-דוד, כשם שזה בא לידי ביטוי בספרים החיצונים (ר' צוואת לוי, ספר היובלים ועוד).
גם בגעגועים לגאולה בעתיד, הועמדו שתי דמויות במרכזה: "משיח בן דוד" ו"משיח בן יוסף" המכונה גם "משיח בן אפרים". שני המשיחים אמנם צמודים אחד לשני אבל גורלם של כל אחד שונה: "משיח בן יוסף" יקדים לבוא ומלכותו אינה נצחית, ואף שהשם "משיח" מעיד על כוח על-טבעי, סופו ליהרג; ואילו "משיח בן דוד" יאחר לבוא ומלכותו היא נצחית. העם שמר אמונים לשניהם וכרכם יחד.
בהמשך הדברים נברר את התפקידים של שתי הדמויות בגאולה, שיש בהם לא מעט דמיון לתפקידם של "משה ואהרן" וכמו כן לתופעות אחרות שב"יציאת מצרים".
אך לפני שנדבר על שני ה"משיחים" נציע מספר בעיות בנוגע ל"משיח בן יוסף": השאלה העיקרית היא האם קיים רקע היסטורי לשני הגואלים בעבר? מה מקור הכינוי "בן יוסף" או "בן אפרים"? מה ייעודו של "משיח" שנגזר עליו מוות? מה התועלת לעם הסובל במשיח העומד ליהרג? האם ביאתו המוקדמת של משיח בן יוסף היא תנאי בל יעבור להופעת המשיח הנצחי? ועוד מספר שאלות שיתבררו מהמשך הדברים.
נמשיך אפוא בדרך שהתחלנו ונבחן את המאורע ששמו "יציאת מצרים" והשלכתו על הגאולה העתידה.
גאולת מצרים וגאולה לעתיד
החכמים התייחסו לגאולה העתידה בדימויים לא מעטים הלקוחים מהמאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, שהתבטא בחמש לשונות: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי", הן שימשו סיסמה לסדר הגאולה בעבר, ודוגמה לזו שבעתיד. אם נשים לב למדרשי הכתובים נמצא שמגמתם להבדיל בין שתי הגאולות האמורות. במסגרת רשימה זו, אי אפשר להביא את כל מה שנאמר בנושא זה ומרמזים לשתי הדעות, נסתפק אפוא רק באחדים מהמאמרים האלה.
על הדימיון אנו קוראים: ב"אנכי" למצרים, ב"אנכי" נגאלו וב"אנכי" עתידין להגאל (שמו"ר ג-ו). מאמר זה מתכוון להדגיש שני דברים:
א) שהכל נעשה בידי "אנכי", כלומר גם הירידה וגם הגאולה, נעשה בידי שמים ולא בידי אדם;
ב) שבדומה לגאולת מצרים תהיה הגאולה בעתיד לבוא. כמו שאמרו במקום אחר: "קודם שלא נולד משעבד ראשון נולד גואל האחרון" (בר"ר פה-ב), היינו זהות מלאה בין המשעבד הראשון, וכמובן גם הגאולה, לבין הגואל האחרון.
מאידך אנו מוצאים מאמרים רבים המרמזים על ההבדל ואין רואים בגאולה הבאה המשך ל"יציאת מצרים" ומתנגדים לדימיון ביניהן. השאלה שנשאלה: וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח? (ברכות י"ב-ב), שיש בה אקטואליות מסוימת לנושא הגאולה, מוכיחה כי התנגדו לדימיון ביניהן, ובכך הביעו דעתם שאין להביא ראייה מן המאורע ההיסטורי הזה לגאולה בעתיד.
ההבדל בתוצאות שתי הגאולות מבליט את הדעה שאין "יציאת מצרים" צריכה לשמש דוגמה, וחז"ל הגדירו זאת במאמר: "לא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה: גאולה ראשונה היה לכם צער ושיעבוד במלכות אחריה" (ילקוט ישעיה תצ"ט), פירושו, גאולת מצרים הביאה אחריה שיעבוד נוסף ואם רוצים להמנע מכך בעתיד, צריכה הגאולה הבאה להיות אחרת.
ניגוד אחר: פסח מצרים נאכל בחפזון, היינו מתוך כורח בלי מחשבה תחילה, אבל לעתיד לבוא "לא בחפזון תצאו" (שמו"ר ט-ז), כלומר יש מקום לתכנון והתכוננות. הדרשות האלה בפי חז"ל לא לשם פרשנות גרידא נאמרו, אלא יש בהן משום אקטואליות בכל דור ודור שבתקופת הגלות, וגם השלכה לגבי המשיח שמקווים לבואו יום יום. אך לפני שניגש לברור נושא המשיחיות נסקור את הימים לפני בוא המשיח, כי לאור האמור בראשית דברינו הרי הרקע המשיחי הוא תוצאה ממצב מסוים.
ימות המשיח
הגאולה בספרות התת מקראית צמודה למשיחיות, יותר נכון ל"משיח" אישי. אך בטרם שנבחון את המושג "משיחיות" נתאר את התקופה שלפניה, שסימניה מעידים כאילו על בואו של משיח.
שני כינויים מקובלים למועד הקדם-משיחי: "אחרית הימים" במקרא ו"ימות המשיח" בספרות האגדה המדרשית. שניהם עוסקים לכאורה במאורעות אותם הימים, בכל זאת קיים שוני במושגיהם. "אחרית הימים" הוא מעין הקדמה לשלום קוסמי ומשיח רעיוני, ואילו "ימות המשיח" מציינים מצב שכתוצאה ממנו יופיע המשיח הלאומי שיעודו גם לקדם את השלום בעולם. "ימות המשיח" מתכוונים אפוא לזמן שלפני בוא המשיח, והם משמשים מעין הכנה למשיח עצמו. אבל כבר בהכנה יש משום הטבעת דמותו של המשיח לעתיד.
לדברי חז"ל "ימות המשיח" זמנם מוגבל לתקופה מסוימת: "ר"ע אומר: ארבעים שנה, ר"א אומר: ארבע מאות שנה וכו' "(פסיק"ר א-ז). אין מעניננו כאן לנתח את הסמלים שבמספרים אלה. נציין רק כי מנייני השנים הנחשבים ל"ימות המשיח", בהם חלוקים החכמים, יסודם בהשקפות השונות על הגלות מצד אחד ועל ההכנות למשיח וייעודו מאידך. העובדה של מועד מוגבל ל"ימות המשיח" מעידה שהם מהווים מעין "הקדמה" לגואל ולגאולה גם יחד.
תקופה זו ניתנת להגדרה כעת של תוהו ובוהו בה יתרחשו בעולם מאורעות עצומים: מהפיכות סוציאליות וחברתיות; התנגשות בין עמי תבל וגם המצב המוסרי והרוחני בעם ישראל ירד פלאים.
מתוך היאוש הכולל הזה יניץ אורו של משיח, שיביא את הגאולה לעם ישראל הסובל יותר מכל האומות וגם שלום לעולם כולו.
משיחיות
מן הראוי להתעכב על יעודה של המשיחיות, לפני שנדבר על המשיח עצמו, כדי לדעת אם ההתרחשויות שב"ימות המשיח" באות רק לציין את ההבחנה "בין אור לחושך" כלומר בין העבר והעתיד או שהקשר הוא מהותי. כמו כן עלינו לברר איך נראות הפעולות של משיח לחיסול התוהו ובוהו; בדרך השפעה ושכנוע או ביד חזקה ובדרך של מלחמה והכנעה.
הביטוי "הלכתא למשיחא" בו השתמשו החכמים לעניינים בלתי אקטואליים, יותר משבא להצביע על נושאים שתוקפם מתייחס לזמן המשיח, הוא בא אגב הכי להדגים את דמות המשיח, שהוא כאילו פוסק הלכות. רמז לכך הננו מוצאים שהחכמים בדקו את משיחיותו של "בר-כוכבא" אם הוא "מורה ודאין" (סנהדרין צג-ב). מכאן גם השפעתו של מלך המשיח על אומות העולם שמתואר: "הוא בא לתת מצוות לגויים" (שוח"ט כ"א), ו"עתיד מלך המשיח להדריך כל באי עולם בתשובה" (שהש"ר ז-י). הופעתו של משיח תהיה פתאומית ללא הכנה מוקדמת: "שלושה דברים באין בהיסח הדעת... ומשיח" (סנהדרין צ"ז-א). פירוש הדבר שאין בפעולה כלשהי כדי להביא את משיח, אלא הוא יבוא מעצמו בזמן בלתי צפוי. למשיח זה כוח עילאי, על-טבעי הפועל לפי מה שנקבע לו מלמעלה ורק הקב"ה מלביש לו את עטרה שלו (שמו"ר ח-ב). כל כוחו של משיח בא לו אפוא מכוח עליון ללא כל עזרת האדם מלמטה.
זהו צד אחד של המטבע ולעומתו קיים גם צד שני, המתאר את המשיח בדמות שונה לגמרי וגם ייעודו הוא אחר. המשיח "השני" הוא לאומי הפועל בעיקר למען ישראל וגאולתו. השאלה: למה משיח לא בא? (יומא יט-ב) וההתענינות על מועד בואו (סנהדרין צח-א), מעידות על הרצון לפעול לשם החשת בואו של משיח. כי "אין מלך משיח בא ללמד את ישראל אלא לקבץ גלויות" (בר"ר צח-יד); הוא יקהה שיני עכו"ם (שם י"ג), הוא יחריב עמים שמרדו (שוח"ט ב) ונמצא בעמק יהושפט במשפט גויים (ילק. ישעיה ת"ק) ועומד על גג ביהמ"ק ומעורר את העם לגאולה (ילקוט שה"ש תתקפ"ו). אחד מתלמידיו של ר"ע, הסביר את המונח "חדרך", שהכוונה למלך המשיח, שהוא חד ורך, חד לאומות העולם ורך לישראל (שהש"ר ז-י).
כל התיאורים הנ"ל משתלבים במסורות השונות שהתהלכו בעם על הגאולה בעבר, שמהן ניתן ללמוד על הגואל בעתיד, ומכאן השוני בדבר מקור ייחוסו של משיח.
ייחוסו של משיח ומקום הופעתו
חילוקי הדעות הקיימים בדבר ייחוסו השבטי של משיח אינם רק מסקנות ממדרשי כתובים, אלא יש להם קשר הדוק לתפיסה על מהות המשיח ומשמעות ליעודו בעתיד.
השאלה שנשאלה בבית המדרש: וכי כורש משיח היה? (מגילה י"ב-א), מעידה על תפיסה מיוחדת במושג משיח. יש להניח ששאלה זו היא תגובה נגד אנשים שחשבו כי ניתן להסתדר עם רומא, כשם שהיו אנשים במצרים שהאשימו את משה ואהרן על הרעת היחסים בינם ובין המצרים. יש שראו את הגאולה בעזרת "מעצמות", ואחרים שתלו את הישועה ב"הסרת טבעת" (מגילה יד-א) וכדומה. נגד כל אלה שתלו תקוותיהם בגויים באה התגובה לאמר, אין לישראל לצפות לגאולה באמצעות הגויים, ורק עם ישראל צריך לפעול כדי להביא את משיחם. העובדה שבכינוי משיח נכללו שמות היסטוריים שונים: חזקיהו המלך (סנהדרין צ"ד-א), "בר-כוכבא" (ירוש. תענית ד-ה), בן האשה שנרפאה על ידי אליהו (סדא"ר י"ח). וכן חכמים בדורות מאוחרים, יש בכך ללמוד על אופיו ומהותו של משיח. דומה לכך הוויכוח על ייחוסו של משיח: פרץ-יהודה (שמו"ר ל-ב), "נחשון" (במו"ר י"ג-י"א), "מנשה" (במ"ר י"ד-ב) "יהודה" (מד' משלי י"ט), "יהודה ודן" (ילקוט ויחי קם); כל זה מעיד על חילוקי דעות בדבר התכונות והיעוד של משיח. באשר למקום הופעתו, מספיק אם נציין: נתון בצפון (ויק"ר ט-ב), נמצא בבית גוברין (ילק. וישלח קל"ג), בגליל (פס"ז בלק) ועוד, כל זה מוכיח על השקפות שונות, וכי קיימת משמעות מיוחדת בציון מקום הופעתו של משיח לגבי טיב הגאולה. עצם הדבר שראשית הופעתו של משיח הוא מחוץ לירושלים מראה על פעילות מסוימת עד בוא המשיח למטרתו.
כשם שמצאנו הבדלי השקפות בנוגע למשיחיות כך מלמדנו הכינויים השונים שנתנו למשיח האישי, אשר בכל אחד מהם יש משום משמעות מסוימת.
שמות המשיח
החכמים החשיבו מאוד את המושג "שמו של משיח" ואמרו: בזכות שלושה "ראשון" הנזכרים בחגי ישראל, זכו לשלושה "ראשון": להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש ולשמו של משיח (פסחים ה-א).
יש מקום להניח שאין זה מן הנמנע כי המאמר התכוון דרך אגב, לציין לא רק סדר העדיפות אלא גם ללמוד על ה"הכנות" המעשיות לביאת הגואל העתיד: השמדת שונאי ישראל, בנין בית המקדש ורק בכך יתבסס שלטונו של משיח. "שמו של משיח" מהווה אפוא שיא הגאולה והמטרה הסופית באחרית הימים.
מטרה סופית זו נקבעה לפי המסורת, מראשית בריאת העולם. ו"שמו של משיח" נמנה בין שבעה הדברים שנבראו קודם שנברא העולם (פסחים נ"ד-א).
נעבור עתה על הכינויים ולפיהם נבחון את דמות המשיח.
בסנהדרין (צח-ב), נמנים השמות הבאים:
"דבי שילא אמרו: שילה שמו...,
דבי רבי ינאי אמרו: ינון שמו...,
דבי רבי חנינא אמרו: חנינא שמו...,
ויש אומרים: מנחם בן חזקיה שמו,
ורבנן אמרי: חיורא (מצורע - רש"י) דבי רבי שמו".
כלומר כל "בית מדרש" ראה במנהיגו את האיש הראוי להיות משיח. בהמשך הדברים אמר רב:
"אם מן החיים הוא - כגון רבינו הקדוש, ואם מן המתים - דניאל איש חמודות."
במדרש (איכ"ר א-נ"ז)
"אמר ר' אבא: ה' שמו...,
ריב"ל אמר: צמח שמו...
ר' יודן אמר: מנחם שמו,
ר' חנינה אמר: שהשם מנחם זהה עם "צמח", כי שניהם אותו החשבון (138),
ר' ביבא אמר: נהירא שמו:
ומוסיף ר"י:
אם מן החיים - דוד שמו ואם מן המתים - דוד שמו."
בפרקי דר"א (י"ט) נזכר שמו: מנחם בן עמיאל בן יוסף, והוא נמשל לראם שקרנותיו גבוהות מכל בהמה ומנגח לד' רוחות העולם, ועליו אמר משה: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו" (דברים ל"ג).
במדרש משלי (הוצ. בובר י"ט) נמנים שבעה שמות למשיח: ינון, ה' צדקנו, צמח, מנחם, דוד, שילה, אליהו. ילניק (ביהמ"ד ח"ב, 100) מונה שמונה שמות: ינון, צמח, פלא יועץ, משיח, אל, גבור, אבי עד, שלום.
נציין את העובדה, כי כל השמות שמנינו עד כה נאמרו במאמרים מוסגרים, ללא כל המשך לאלה שלפניהם ולא לאחריהם. רק במקור אחד אנו מוצאים את שמו של משיח נזכר בפי הקב"ה, בדו-שיח על מהותו ופעולותיו. בפסיקתא רבתי (הוצ. איש שלם, פ"לו) מסופר:
"אמר השטן לפני הקב"ה: אור שנגנז תחת כסא הכבוד שלך למי? אמר לו: למי שהוא עתיד להחזירך ולהכלימך בבושת פנים, אמר השטן: הראהו לי! אמר לו: בוא וראה אותו. וכיוון שראה אותו, נזדעזע ונפל על פניו, ואמר: בוודאי זהו משיח שהוא עתיד להפיל לי ולכל שרי אומות העולם בגיהנם. אמרו לפניו: רבונו של עולם! מי הוא זה שאנחנו נופלים בידו, מה שמו? מה טיבו? אמר להם הקב"ה: הוא משיח ושמו אפרים משיח צדקי, ומגביה קומתו וקומת דורו ומאיר עיני ישראל ומושיע עמו ואין כל אומה ולשון יכולה לעמוד בו".
הפחד שמפיל "משיח ששמו אפרים" על אומות העולם נזכר באגדה אחרת. על הכתוב: "חיל אחז יושבי פלשת", בא הסבר: "כיוון ששמעו שישראל נכנסין לארץ, אמרו: עכשיו הן באין לעורר עברתם של בני אפרים" (ילקוט בשלח רנ"א).
לא נרחיב את הדיבור על מהות כל שם ושם, נעיר רק מספר הערות כלליות, שיש בהן להאיר נקודות מסוימות בתפיסה המשיחית.
השמות השונים שייחסו למשיח, יתכן שיש בכך רמז שכל אדם יכול להיות משיח, וזה בניגוד למסורת על "משיח מבית דוד", ולהגיב בזאת נגד הנצרות שייחסו גם את "אותו האיש" לבית דוד וכן גם נגד "בן אלהים", היינו שהאדם צריך להיות מוקדש ליעודו מן השמים; או שציון שמות ריאליים בא להדגיש כי ביאת המשיח תלוי בעם והוא בבחירתו קובע את דמות המשיח ויש בכך הרעיון "זכו-אחישנה", כלומר, בידי העם להחיש את הגאולה.
כאמור לא נתעכב על כל שם, אבל נזכיר אחד מן השמות הפלואים, והוא השם "ינון" שהוא נזכר גם בסיפור על יציאת בני אפרים ממצרים שמנהיגם נקרא בשם "ינון" (פדר"א מ"ח), ולהלן נוכיח את הקשר ביניהם. תמיהה נוספת יש לראות בכך ששני השמות "בן דוד" ו"בן יוסף", שהם הדמויות העיקריות בספרות המשיחות, נעדרו בכלל מרשימת השמות שמנינו, אם כי נרמז להם. נבדוק אפוא את טיבם של שני המשיחים האלה לאור מאמרי חז"ל.
משיח בן דוד
רבות דובר על הנעשה בדור שבן דוד בא, כלומר, לפני הופעתו; אך ממעטים לדבר על הופעתו של בן דוד עצמו. ייחוסו ידוע ופעולותיו נסתרות. הוא כאילו מופיע כאדם מסתורי מן התוהו ובוהו ועם הופעתו העולם משתנה. לפי האגדה, יופיע בן דוד לאחר מלחמות ולאחר שיבנה בית המקדש (מגלה י"ז-ב, יומא י-א), אבל הוא אינו משתתף לא במלחמה ולא בבניין בית המקדש, אלא בא אל המוכן. "בן דוד" הוא מחוסר מעש, אין לו חלק בשינוי סדר העולם; הוא רק שליח ממרום הבא למלא יעוד שעליו ניבאו הנביאים ולשמור עליו. השלווה היא מנת חלקו של משיח ודורו. "בן דוד" מהווה כאילו חלק מסדר עולם קבוע מראש, ואפילו העובדה שיתכן שינוי במועד ביאתו, גם אז לא הוא הגורם אלא העם, אשר "אם זכו-אחישנה, אם לא-בעתה". הוא בעצמו אינו מהווה שום גורם בהחשת הגאולה.
משיח בן יוסף
לעומת משיח בן דוד מרבה המסורת לספר על הופעתו של "משיח בן יוסף". תיאורו הוא דמות של אחד הגיבורים הטרגיים ביותר; ייחוסו בלתי ידוע, אין זכר למאורע יוצא מהכלל בשעת הוולדו, כרגיל אצל גיבורי-עם. ועד הופעתו אין איש יודע עליו ולא כלום וגם מקומו ומעשיו נסתרים. יחד עם זאת כל דור ודור מצביע על אישיות מסוימת שהיא היתה "משיח בן יוסף" אלא שהדור לא היה ראוי לכך. גבורתו כאילו לא באה מכוח עליון ומיתתו היא כמות כל אדם במלחמה, וזה אחרי שנחל את נצחונו הגדול על הגויים וכולם יראים מפניו. מאבקו ומלחמתו עם אומות העולם, נצחונו עליהם, מסופרים מדור אל דור, ודמו הנשפך משמש כאילו גשר ל"משיח בן דוד", וכל העם בוכה עליו ומספיד את מותו. שמו נסתר אך מעשיו שמורים בגנזך האומה.
האגדה מפגישה את שני המשיחים בכפיפה אחת, וכך מתבלט ההבדל ביניהם. מסופר:
"הקב"ה אומר למשיח בן דוד: שאל ממני דבר ואתן לך! כיוון שראה משיח בן יוסף שנהרג, אמר לפניו: רבונו של עולם! איני מבקש ממך אלא חיים" (סוכה נב-א).
כלומר "בן יוסף" לוחם כדי להביא את הגאולה, וסופו מוכיח על תחילתו; ובאותו זמן פונה הקב"ה ל"בן דוד" ומוכן למלא את כל מה שיבקש, אבל "בן דוד" ראה את סופו הטרגי של המשיח שקדם, ואז בקשתו היחידה היא חיים, פירוש הדבר, כי למשיח אין משאלות אחרות בשעה גדולה זו מלבד חיים.
בקשר לכך ראוי להזכיר את סמלם של שני השבטים כמתואר בדרשה על הכתוב:
"ויהי לי שור וחמור:
שור זה משיח מלחמה, שנאמר: בכור שורו הדר לו;
חמור זה מלך משיח, שנאמר: עני ורוכב על החמור" (בר"ר ע"ח-ז).
דרשה זו רואה את דמותו של "משיח בן יוסף" (בכור שורו) שהוא איש מלחמה וכנגדו "מלך המשיח", אשר החמור הסובל משמש סמלו. בקביעת שני משיחים זה לעומת זה רצו החכמים להדגיש כי לא יתכן ביאתו של "בן-דוד" בלי ש"בן יוסף" ילחם קודם ויכין את הקרקע לגאולה.
"יוסף" "אפרים" מיהו?
ראשית עלינו לקבוע כי שני השמות מכוונים לדמות אחת וזהות מלאה ביניהם. לבירור מהות המשיח שפעם נקרא "יוסף" ופעם "אפרים", עלינו לבדוק מקורות מסורות קדומים בהם מתבלט שבט אפרים, יוצא ירך יוסף, משאר השבטים. הסיפורים על הסכסוכים עם גדעון ויפתח מעידים על גאונם וגאוותם של בני אפרים, שתבעו לעצמם עמדה בכורה בין שבטי ישראל. וודאי שאין זה מקרה, שהפילוג בעם בזמן רחבעם הצליח במידה רבה וזכה בתמיכה רחבה, ואחת הסיבות לכך, משום שהוא בוצע על ידי ירבעם, שהיה מבני אפרים. גבורתם של בני אפרים צוינה במקרא מספר פעמים; במלחמת דבורה הם היו מראשי המתנדבים בעם, ואפרים נזכר כ"בן יקיר" בין השבטים ועוד. לאחר הפילוג לא חדלו לדבר על התקוה לאיחוד השבטים "יהודה ואפרים" או "יהודה ויוסף". יש מקום לשער שהנביאים בשאיפותיהם לאיחוד העם הסתמכו גם על המסורת העממית, בדבר ייחודו של שבט זה בישראל, ונבואות אלה המשיכו להניב פרי בתודעת העם, עד לדורות מאוחרים יותר. כי כשם שהפירוד בין ישראל ויהודה בזמן רחבעם-ירבעם לא היה הראשון, אלא המשך לניגוד התוסס שתחילתו בין בני לאה ובני רחל, דרך מכירת יוסף עד להתנגדותם של בני רחל למלכותו של דוד, כך גם הגאולה באיחוד "יהודה ואפרים" קדומה יותר משהיא מתבטאת בדברי הנביאים, והיא גם הכרחית גם להבא, כפי שנסביר בהמשך הדברים.
כאן אנו מגיעים לגאולה, שלפי המסורת, בוצעה על ידי אחד מבני יוסף, מדויק יותר, אחד מבני אפרים. מסורת זו על "יציאת מצרים" בהנהגתו של "אחד מבני אפרים", היתה רדומה בעם, ורק הנביאים רמזו למאורע זה באופנים שונים. אלא שהמאורעות של חורבן הבית ושלטון רומי בארץ ישראל וכדומה, הם שנתנו דחיפה לעורר את המסורת הישנה, שאגב היתה גם מכוונת נגד אלה שהתייחסו לבית דוד, והתנגדו למרי נגד השלטון הזר. האגדה מרבה לטפל בפרשת "יציאת מצרים" שלפני משה על ידי אחד מבני אפרים, וקבעה את עמדתה החיובית כלפיה, שלמעשה יש בה דמיון לא מעט לתנועת השחרור של "בר-כוכבא". עמדה חיובית זו כלפי "בני אפרים", יוצאי ירך יוסף, התבטאה לא רק במה שנאמר אלא גם במה שלא נאמר.
השמטת השם משה מן ה"הגדה"
העדרו של "גיבור" יציאת מצרים, משה רבנו, מן "הגדה של פסח" מעורר פליאה בלב רבים. בעלי המסורת נתנו את תשובתם, כי דבר זה בא להורות מוסר השכל ולהדגיש את הסיסמה "אני ולא השליח", ושכל מעשה יציאת מצרים נעשה רק בכוח העליון.
אבל גם אם נקבל תשובה זו כנכונה, עדיין השאלה במקומה עומדת. כי כל אחד יודע שמשה פעל בשם ה', והזכרת שמו לא היתה בכך משום הפחתת משמעות זו.
לדעתי, נגרמה השמטת השם מתוך כוונה, ודווקא משום שכל הפעולות הקשורות ב"יציאת מצרים" נעשו על פי הקב"ה. כי היו חכמים שהסתייגו מן ההשקפה שיש לחכות ל"מועד" ולצפות רק לרחמי שמים, היות שיש לכך השלכה אקטואלית לנושא הגאולה העתידה. כי אלה שהניחו את היסוד ל"הגדה" התנגדו לצורתה של "יציאת מצרים" כפי שנעשתה על ידי משה, וכאשר קיימו את המצוה "לספר יציאת מצרים" וללמוד ממנה על השחרור משאר הגלויות, היתה לנגד עיניהם "יציאת מצרים" באופן אחר, אשר קדמה למשה ורק היא שימשה סמל למחברי ה"הגדה של פסח".
יש יסוד להניח כי ה"הגדה" מקורה בבית מדרשו של רבי עקיבא וחבריו, והם השמיטו את השם "משה" מהסיפור על יציאת מצרים, אם כי הרבו לספר עליה כל הלילה, וזה כדי ללמד תנאי השחרור ללא דמיון לאלה שבימי משה.
לשם ביסוס הנחה זו, עלינו לשים לב לסיפור על החכמים שהיו מסובין בבני-ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו! הגיע זמן "קריאת שמע" של שחרית.
מקבילה לסיפור זה נמצא בתוספתא (פסחים י-י"ב) ושם נאמר:
"מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בביתו של בייתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקים בהלכות הפסח כל אותו הלילה עד קרות הגבר, הגביהו (השולחן) מלפניהם ונוערו והלכו להם לבית המדרש".
נתעכב אפוא על משמעותם של השינויים שבשני הסיפורים. בעת שר"ע וחבריו עוסקים ב"יציאת מצרים", כלומר מתעמקים בפרשת הגאולה, ואגב הכי, ללמוד ממנה על שחרור מרומא: באותה שעה מסובין ר"ג והזקנים ודנים ב"הלכות הפסח" היינו באחת המצוות מעניני דיומא. בציון המשתתפים במסיבה אצל ר"ג בשם "זקנים" יתכן שלפני עיני המחבר עמדו אותם הזקנים שבעבר טענו כלפי משה ואהרן: "ירא ה' עליכם וישפוט אתכם על אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו". ויש לכך דמיון לדיבורים ששמע ר"ע. בשעה שהכריז על בר-כוכבא: "דין הוא מלכא משיחא", מפיו של ר' יוחנן בן תורתא, שאמר לר"ע: "יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא" (ירוש. תענית ד-ה).
שוני אחר: ר"ע וחבריו היו מספרים ב"יציאת מצרים" עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: הגיע זמן "קריאת שמע" של שחרית, כלומר, התלמידים לא השתתפו בדיון על "יציאת מצרים". אלא עמדו בחוץ לשמור מפני "עינא בישא" של בולשת הרומאים, וכשהאיר הבוקר נכנסו והודיעו שהגיע הזמן של מעשים ומסירות נפש. ואולי גם התכוונו לקריאת "שמע ישראל" שהיה משמיע משוח מלחמה לעם (ראה סוטה מ"ב-א). אבל לר"ג לא היו סודות, ולאחר קריאת הגבר קמו כולם והלכו לבית המדרש להמשיך את לימודם.
משה ובני אפרים
תדמיתו של משה כגואל, נראית במקרא כשליח ה', כל העלילות המלוות את יציאת מצרים נעשו בצו עליון. הצלחתו בהוצאת בני ישראל ממצרים, היא שהטביעה את חותמה על המושג המכונה "יציאת מצרים".
אבל בעם התהלכה מסורת על יציאה אחרת שלפני משה, שנכשלה, וכשהופיע משה והצליח במשימתו, היא נקראת על שמו, וזו האחרונה השכיחה את המסורת הקדומה, ורק רמזים מהמאורע נמצאים במקרא ובאגדות שנשתמרו במשך דורות. יציאת מצרים זו השניה, קשורה עם "בני אפרים", כפי שרמזנו לעיל. לשתי מסורות אלו השלכות למהות הגאולה בעתיד לבוא.
כבר הצבענו למעלה ("גאולת מצרים וגאולה לעתיד") על הדעות ש"יציאת מצרים" אינה צריכה לשמש דוגמה לגאולה העתידה. גם המאמר: "בניסן נגאלו ובתשרי עתידין ליגאל", כוונתו לשינוי מהותי בין שתי הגאולות. ניסן ותשרי הם שני חדשים המתחרים ביניהם על ההגמונה בתודעה היהודית. ניסן בו היתה הגאולה ב"מועד" שנקבע לאברם בברית בין הבתרים: "גר יהיו זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", והמועד הזה נשלם בשעת יציאת מצרים על ידי משה. בשעה שבא ואמר בחודש זה אתם נגאלים! אמרו לו:
"רבנו משה! והאיך אנו נגאלין? לא כך אמר הקב"ה לאברהם: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, והלוא אין בידינו אלא מאתים ועשר?
אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בחשבונות, אלא מדלג... על החשבונות" (ילקוט שה"ש תתקפ"ו)
כלומר, כלפי המצליח אין עושים "חשבונות", ה"חשבונות" הם רק לגבי הנכשלים.
אבל תשרי אף פעם אינו חל ב"מועד" ו"ראש השנה" שלו חל בעת שקובעים מלמטה והקב"ה מסכים על ידיהם. תשרי הוא מועד של בריאת העולם ושידוד המערכות - שאין זמנו קבוע. העברת הגאולה העתידה מניסן לתשרי, פירושה שינוי בדרך לגאולה. מכאן, כולם מספרים ב"יציאת מצרים" אבל הכוונות שונות וכל מוסר-השכל מוביל לדרך אחרת.
באגדות פזורים רמזים רבים על "יציאת מצרים" שהיתה "לפני הזמן" שקבע הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים. "יציאה" זו יוחסו לשבט, שבתקופה מסוימת ריכז את רוב העם מסביבו, והוא שבט אפרים.
בתהלים (ע"ח-ח), במזמור בו מדובר על הנסים ועל המכות שהביא הקב"ה על המצרים, נאמר לבני ישראל: "ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה" דוגמת "בני אפרים נושקי רומי קשר הפכו ביום קרב". רש"י, בהסתמכו על אגדות שונות, מפרש את הכתוב, על בני אפרים שיצאו "לפני הקץ" ובטחו בגבורתם ובחציתם וסופם הפכו לנוס ביום קרב. התרגום מוסיף: "ואיתקלו ביום סדרי קרבא" - נהרגו במערכת המלחמה.
לאחר שרומא נחלה את נצחונה המלא על ישראל ולאחר שהמרד האחרון דוכא בנחלי דם, גזרו החכמים חרם על דוחקי הקץ וכל הקשור להם, אבל לא יכלו לכלוא את רוח העם ולמנוע ממנו לספר על מאורעות היסטוריים שבעבר. ואותם הסיפורים שהתהלכו בעם בעצומם של ימי בר כוכבא, המשיכו לחיות בפי העם גם אחר כך כסיפורי גבורה של העבר המפואר. הלוא גם דברי הנביאים מלאים תיאורי גאולה בעתיד, בהביאם דוגמאות מדברי הימים של עמנו בעבר, ותקוה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).
באופן כזה השתרבבה לתוך האגדות גם המסורת על "דוחקי הקץ" מ"בני אפרים" אשר זכרם בא בכתובים רק ברמז. אלא בעוד שהכתוב מתייחס למאורע זה כאל "דור סורר ומורה" מצביעה האגדה על "טעות מצד בני אפרים" על שיצאו "לפני הזמן", והקב"ה מצטער צער רב על כשלונם.
על הכתוב "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא" אומר המדרש:
"למה? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ, ונהרגו מהם שלושים רבוא. ולמה נהרגו? שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו שלושים שנה, שנאמר: בני אפרים נושקי רומי קשת. לולא שטעו לא יצאו, מי היה חפץ להוציא אל הורג בניו? אפרים, שנאמר: ואפרים להוציא אל הורג בניו" (הושע א - יג). והרגום פלשתים, שנאמר: "ובני אפרים שותלח... והרגום אנשי גת, והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים. אמר הקב"ה: איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים, שנאמר: ולא נחם אלקים" (שמו"ר כ - י).
באגדה זו אין זכר שבני אפרים היו "סורר ומורה", אלא הם "טעו" ולולא "הטעות" לא היו יוצאים אלא היו מחכים כמו שאר השבטים. יחד עם זאת, אין הקב"ה יכול להתנחם עד שיקום את נקמתם של "הטועים" האלה.
במסורת אחרת מתוארים בני אפרים כמיוחסים וגיבורים שגם לא קיבלו עליהם את עול השיעבוד. בילקוט בשלח מסופר: עד שבא "נון" מבני בניו של אפרים ואמר:
"נגלה עלי הקב"ה להוציא אתכם ממצרים. בני אפרים בגאוות לבם שהם מזרע המלוכה וגיבורי כוח במלחמה, עמדו ולקחו נשיהם, בניהם ובנותיהם, ויצאו ממצרים, ועמדו המצרים והרגו כל גבוריהם" (ילקוט בשלח רכ"ז).
בעל הילקוט מביא אמנם את ה"טעות" שטעו בני אפרים, אבל יחד עם זאת הוא אינו שוכח לציין כי זה בא להם מתוך "גאוות לבם" ועל היותם "גבורי כוח במלחמה", כי על כן לא נשתעבדו כשאר השבטים. כלומר העונש בא להם על גאוותם, מוטיב המתבטא בכתוב: "אל יתהלל הגבור בגבורתו" (ירמיה ט), גם זה אחד הסימנים להסברת המאורע, נעדר הגבה נגד היציאה עצמה אלא פגם מוסרי של גאוה. במקור זה נתגלה שמו של המנהיג "נון" או כפי גירסת "ספר הישר" "ינון", שמו הסמלי של המשיח לעתיד לבוא.
ברור כי לאחר החורבן נזהרו בני ישראל מפני דוחקי הקץ, ושמותיהם של "בני אפרים" כלולים ברשימה אחת עם בר כוכבא, ודרשו:
"ארבע שבועות השביע הקב"ה את בני ישראל, שלא ידחקו את הקץ, כנגד ארבעה דורות שדחקו הקץ ונכשלו: אחד בימי עמרם, אחד בימי דיני, אחד בימי כוזבא ואחד בימי שותלח בן אפרים... שנאמר: בני אפרים נושקי רומי קשת. והן היו מחשבין את הקץ... מה עשו? נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהם חללים הרבה. מפני שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו על שעברו על הקץ ועברו על השבועה" (שהש"ר ב - יח).
הקשר בין הדמויות השונות, מבליט בעיקר את הרתיעה מפני "דחיקת הקץ" ותוצאותיה, והחכמים האשימו את "דוחקי הקץ" בחוסר אמונה בה' ובחוסר בטחון, אף כי מעשיהם מעידים על ההיפך מזה.
כשם שהחכמים לא הצליחו להשתיק את פרשת "בני אפרים" שיצאו ממצרים "לפני הזמן" כך לא וויתר העם על תפקידו של אותו שבט כדוחק הקץ בגאולה שבאחרית הימים. כך נוצרה בעם האמונה ב"משיח בן יוסף" או "בן אפרים" שמקורה באותן האגדות על תפקידים שמלאו בני אפרים בעבר הרחוק.
אהדה לאותו משיח "דוחק הקץ" בעתיד, נמסרה לנו באחד האגדות:
"בשעה שמאה ועשרים מלכויות מקיפות את משיח, אומר הקב"ה: אפרים משיח צדקי, אל תירא מהם כי כל אלה ברוח שפתים ימותו" (ילקוט ירמיה, שטו).
אין זה גם מקרה שמקום הופעתו של משיח בן יוסף נקבע בגליל:
"מלמד שיהיה ישראל מקובצים בגליל העליון ומצפה עליהם משיח בן יוסף מתוך גליל, והם עולים משם וכל ישראל לירושלים" (פס"ז בלק).
כי מלבד הגבורה שייחסו לבני אפרים, שהיו מטהרים יינם לנסכים ושמנם למנחות, שמא יבנה ביהמ"ק במהרה (חגיגה כ"ה-א).
בדור שקיימת השפעת הדדית בין הסיפורים ההירואים שבמסורת על בני אפרים שלא נשתעבדו במצרים ושהיו חלוצי הגאולה בעבר, לבין דברי נחמה של הנביאים על היום בו "עץ יוסף אשר ביד אפרים" ו"עץ יהודה" יהיו לעץ אחד (יחזקאל ל"ז).
הכשלון שסימן את "דוחקי הקץ" החל מ"בני אפרים" ועד למרד "בר כוכבא" ועד למותם של "משיחי בני יוסף" שבדורות מאוחרים, הוא חוזר גם ל"משיח בן יוסף" בעתיד, לאמור שהופעתם לפני הגאולה היא הכרחית, וכשם שנימקו את כשלון בני אפרים לאו דווקא ב"טעות" שיצאו "לפני הזמן" אלא כחטא הגאווה, כך גם תיארו את כשלונו של "משיח בן יוסף" בסיבה שנגרמה על ידי בני עמו שלא שיתפו אתו פעולה ודווקא מסירות נפשו על כלל ישראל היא שהביאה עליו את המוות.
האגדה מספרת:
"באותה שעה שהתרגשו אומות העולם ואמרו: מי זה שאנו נופלים בידו? אמר להם הקב"ה: אפרים משיח צדקי שמו, מגביה קומתו וקומת דורו ומאיר עיני ישראל ומושיע עמו, ואין כל אומה ולשון יכולה לעמוד בו. וכל אויביו וצריו מתבהלים ובורחים מלפניו. התחיל הקב"ה מתנה עמו כשברחו: הללו שגנוזים אצלך עוונותיהם עתידים להכניסך בעול ברזל... ומשנקין את רוחך ובעוונותיהם של אלה עתיד לשונך להדבק בחכך, רצונך בכך?... אם נפשך עצב, אני טורדן מעכשיו. אמר לפניו: רבונו של עולם! בגילת לבי ובשמחת לבי, אני מקבל עלי על מנת דלא יאבד אחד מישראל" (ילקוט ישעיה, תצ"ט).
הגדרה מדויקת נמצאה באחד המדרשים (שח"ט זוטא) המתאר כל אחד מהם בכינוי מיוחד: משיח הצדיק שהוא עומד מיהודה... משיח מלחמה שהוא עומד מיוסף. כינויים אלה מתאימים לטיבם של שני המשיחים, עם זאת נאמר בהמשך: ואינן מקנאין זה לזה, כלומר, קיים תיאום ביניהם ואחד משלים את השני.
כשמתאר רב האי גאון את תהליך "אחרית הימים" הוא מוסר בפשטות סיפור:
"ובעת ההיא יעמוד איש מבני יוסף בדברא ויקרא "משיח ה'". ויקבצו אליו אנשים רבים בגליל העליון ויהיה להם למלך ואף אנשים אחרים יתלקטו לו שנים ושלושה ממדינה אחת וד' וה' ממדינה זאת... אבל רוב ישראל ישאר בגלותם, כי לא יתברר למו כי בא הקץ. אז יעלה משיח בן יוסף עם האנשים המתלקטים אליו מן הגליל לירושלים, ויהרגו את הפקיד אשר למלך אדום ואת העם אשר אתו... וכי ישמעו כל העמים כי עמד מלך לבני ישראל בירושלים, יעמדו עליהם בשאר המדינות ויגרשום, ויאמרו להם: עד עכשיו הייתם באמונה עמנו, שלא היה לכם מלך ולא שר; ועכשיו שיש לכם מלך - לא תשבו בארצנו! והרבה מישראל יצאו למדבריות אשר כנגד מדינותיהם, וישבו שם באהלים, והרבה מהם יחסרו לחם ומים ויצטערו כפי מעשיהם, ורבים יצאו מברית ישראל, כי יקוצו בחייהם..."
הרי לפנינו תיאור ריאלי מ"ציונות". בשעה שאומות העולם מתייחסים ברצינות לפעולותיו של "משיח בן יוסף" ורואים ביהודי ארצם חוסר "נאמנות" בגלל המלך אשר בירושלים, באותו זמן הולכים בני ישראל שגורשו, למדבריות וסובלים רעב וצמא, ומנסים להיות "אזרחים נאמנים" על ידי יציאה מברית שרל, אבל אינם עולים לירושלים ולשתף פעולה עם משיח בן יוסף. היהודים בארצות הגולה מתפלפלים אם הגיע ה"קץ" ומחכים ל"משיח בן דוד", ובינתיים בא ארמילוס הרשע ומתנפל על משיח בן יוסף המולך בירושלים והורגו. ורק לאחר האסון הם פוקחים את עיניהם ומקבלים את פני "משיח בן דוד".
בפרשת שני משיחים הרבו לעסוק בעלי קבלה. מענינים הם דברי "הזהר" על מוצאו של "משיח בן יוסף":
"אותו יום שמת אביה בן ירבעם נולד לו בן וניטל מבית ירבעם למדבר ושם נטלו מאה ושבעים גברים, כולם זכאים משבט אפרים שלא נמצאו בחטא ירבעם, ומאותו בן של אביה יצא הא משיח... האי נבואה לשעתא ונבואה לעתיד לבוא" (אוצר המדרשים עמ' 386).
ר"ח ויטל מספר:
"מורי ז"ל (האר"י) הזהיר לנו מאד שנזכיר בכל תפילה לכוון במלים "וכסא דוד עבדך" (בתפילת י"ח), שיהיה משיח בן יוסף ולא ימות" (פרי עץ החיים, שער העמידה),
כלומר שאין הכרחי שמשיח בן יוסף ימות, וכי בעלי ח"ן העדיפו "משיח בן יוסף" הלוחם והדוחק את הקץ על פני "בן דוד" וגם כשהזכירו את "כסא דוד" התכוונו ל"בן יוסף" והמפרש של פרי עץ החיים, ר"נ שפירא, כותב: בכל דור ודור משיח בן יוסף בגלגול, אם יש צדיקים בדור שיהיו מגינים עליו שלא ימות. ומאחר שלא נמצא מי שיגן עליו, מוכרח הוא למות. כלומר, "משיח בן יוסף" נמצא בכל דור ורק באשמת העם שאינו מגן עליו הוא מוכרח למות, וזהו מה שאמרו: זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה.
קו מקביל נמשך מדוחקי הקץ של "בני אפרים" דרך בר-כוכבא עד לכל שואפי גאולה שקמו לעם ישראל במשך שנות גלותו, רק העם לא היו זכאים לכך.
"משיח בן יוסף" הוא המפיח את רוח החופש בעם, הוא אמנם אינו זוכה ליהנות מפרי עמלו משום שהדור עדיין לא היה ראוי, אבל הוא זרע את הזרע ומשמש גשר לביאת הגואל מ"בן דוד" אשר מלכותו תהיה נצחית, והבטחות הקב"ה לעם ישראל תתגשמנה במהרה בימינו.