מסורת אחרית הימים - והמלך המשיח
מחבר: אשר וייזר
מחניים, גיליון קכ"ד
תוכן המאמר:
המאמר עוסק בזיהוי מסורת אחרית הימים כמסורת עתיקה עוד מימי אדם הראשון, וזיהוי של מלך המשיח כדוד המלך, או נצר מזרעו.
בפעם הראשונה נמצא הביטוי אחרית הימים בפתיחה לברכת יעקב (בראשית מט, א). התוכן של ברכת יעקב הוא חזון עתידם של שבטי ישראל כעם היושב בארצו. אך קיימים בו גם רמזים למלחמות קשות בארצם עד שיגיעו לחיים של שלום ושפע.
כידוע מבחינים חז"ל בין הפתיחה הכתובה לאחרית הימים לבין התוכן של שירת הברכה. כלומר הם רואים בכך שני זמנים שונים. רש"י בעקבות חז"ל:
"ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו השכינה והתחיל אומר דברים אחרים. ר' סימן אמר מפלת גוג הראה להם המד"א (יחזקאל לח) באחרית הימים תהיה והביאותיך אל ארצי וגו'. ר' יהודה אמר בנין בית המקדש הראה להם, המד"א (מיכה ד) והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון. רבנן אמרי בא לגלות להם את הקץ ונתכסה ממנו (בר"ר צח, ג). דאמר רשב"ל ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו והגידה לכם - ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה" (פסחים נו, א).
רמב"ן:
לדברי הכל אחרית ימות המשיח הם.
אונקלוס:
בסוף יומיא.
מה יהיה אז? על כך אומר רמב"ן בויקרא כו, ו:
"כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם, אין חיה ורמש ממית האדם... ועל כן אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת הבהמה וכל חיה ורמש כאשר היה בטבעם מתחילה. והכוונה היתה בו על חזקיה שביקש הקב"ה לעשותו משיח ולא עלתה זכותם לכך, ויהיה המעשה על המשיח העתיד לבוא".
כלומר אחרית הימים במקרא היא חזרה לאושר ולשלום של האדם בגן עדן לפני שחטא ונטרד ממנו. והם ימות המשיח.
לעומת תפישת ענין באחרית הימים בברכת יעקב, כקץ העולם הרע - אחרית ימי הדין של ימי ה', כותב הרשב"ם: "ענין גבורתם ונחלתם". כלומר הכותרת של ברכת יעקב תואמת את תכנה. וכנראה שלכך גם רומז ראב"ע: "דבר הנביא לעתיד".
בלעם בסוף דבריו אומר:
"לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (במדבר כד, יד).
רשב"ם:
"אבל עתה בקרוב בחייך לא תרא מהם... אראנו-לפי הפשט זה מלך המשיח".
רמב"ן:
"והנבואה הזאת לימות המשיח היא".
ראב"ע:
"הקרוב אלי כי זאת הנבואה על דוד ואמר ולא עתה כי אחרי ארבע מאות שנה היתה... וחסרי דעת יחשבו כי המפרש דרך כוכב על דוד הוא מכחיש ביאת המשיח. חלילה חלילה, כי המשיח מבואר היטב בנבואות דניאל כאשר פירשתי... ואין צורך לנביא בעולם עם דברי משה שהוא העיקר אם יהיה נדחך בקצה השמים ושב ה' אלהיך את שבותך. כלומר, על הגאולה שתהיה באחרית הימים בבוא המשיח ניבא משה, ולא היה צורך בנבואותיו של בלעם. והאביד שריד מעיר - מכל עיר והטעם מאדום, וזה היה יואב כי כן כתוב עד הכרת כל זכר באדום. כלומר ימי דוד המלך נחשבו לאחרית הימים ביחס לעברו של ישראל".
בספר דברים אנו מוצאים את המושג של אחרית הימים, שכביכול הוא אחר ממה שראינו עד כה. כשאבי הנביאים שליח הגאולה ונותן התורה נפרד מעמו, הוא מודאג מאוד מן העתיד האפשרי של ישראל בארצו, אם לא יחזיק מעמד במובן הרוחני. ודאי חדר לתוך תוכו של עמו, ונוכח לדעת שאינו מחוסן למדי בפני רוחות רעות העלולות להביא שואה עליו, והוא מזהיר אותו תוך הבעת חזון קשה של גלות וסבל שלשיאו יגיע באחרית הימים.
כלומר כאן אחרית הימים מעין אחרית של צרות איומות, מעין מה שחז"ל ראון בחבלי המשיח:
"והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגויים אשר ינהג ה' אתכם שמה... ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקול" (דברים ד, כז-ל). "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם" (שם לא, כט).
התרגומים הארמיים מתרגמים גם כאן באופן מילולי: סוף יומיא. המפרשים הגדולים אינם עומדים על כך, וחבל. שהרי אין התורה מדברת כאן על הישועה הגדולה אחרי הצרות של אחרית הימים, והיא מסתפקת רק ברמז. בעוד שאחרי אחרית הימים בברכת יעקב מדובר על התנחלותם של שבטי ישראל בארצם. ואחרי אחרית הימים שבשירת בלעם מדובר על כוכב שידרוך מיעקב ויעשה שפטים בשונאיו.
ציורים רחבים על גדולת ישראל והשלכותיה על כל העולם כולו שבאחרית הימים נמצאים בחזיונות הגדולים של הנביאים בימי הפולמוס האשורי והבבלי. ולפני כולם מרחפת דמותו של דוד בן ישי כסמל של מלך ישראל באחרית הימים.
אם כן יש להניח שהמושג אחרית הימים הוא עתיק מאוד והיה במסורת של האבות, שאליהם הגיע במסורת של האדם הראשון כמו השבת. והוא, שיבוא יום והחטא יכלה, והעולם ישוב לטוב ולאושר שהיה בימים כשהאדם היה חי בגן עדן, כמו שמסביר אותו הרמב"ן בויקרא כו, ט.
בימי נתינת התורה היה המונח אחרית הימים ידוע ומובן, ולא היה צורך להסביר אותו על ידי תוספת לואי. עם הזמן כנראה נשכח, והנביאים שהיו בימים קשים לאומה חזרו להסבירו לעם, כדי לעודד אותו בימי הרעה.
חבל שאין חז"ל עומדים על הקשר שבין אחרית הימים לתוכן של ברכת יעקב. אם כדבריהם אחרית הימים שבפתיחה מורה לקץ הרחוק של סוף ימי הרעה והדין, ודאי היא רומזת גם לקץ הצרות של בני יעקב שיסתמן עם בואם אל המנוחה ואל הנחלה בארצם.
יעקב אחרי ישיבת שבע עשרה שנה במצרים, ודאי ראה שנלכד בה בדבר ה' בברית בין הבתרים. הרי הוא בא למצרים רק לגור בה בימי הרעב, והעניינים נסתבכו שלא יצא עוד ממנה, ולא זו בלבד, אלא שגם לא ראה אפשרות בדרך רגילה שלא להיקבר במצרים, ולפיכך היה מוכרח להשביע את יוסף: "ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים".
גם יוסף בעל הזכויות הרבות במצרים רואה בסוף ימיו את עצמו ואת אחיו כלואים במצרים כגרים וזרים ומתנחמים באמונה שיום יבוא וה' פקוד יפקוד אותם ויגאלם:
"ויאמר יוסף לאחיו, אנכי מת, ואלהים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (בראשית מט, כד-כה).
אין אנו יודעים את כל דברי ימי מצרים וכל דברי ימי כנען ויחסיהן ההדדיים של אז, כדי לדעת את הסיבה הריאלית שבעטיה נשארו יעקב ובניו במצרים. ועד היום אנו קוראים בליל הסדר עם הנביא את הפסוק: "מצרים ירד בראשונה לגור שם" (ישעיה נב, ד). ומדוע וכיצד נעצרו שם עד כדי שיעבוד קשה? ודאי יעקב לפני מותו ניחם את בניו באחרית הימים של גאולה מן הגלות הקשה וקבלת הארץ שה' הבטיח לתת להם. והרי יעקב חשש לרדת למצרים, וירד אליה רק על פי הדיבור: "ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך". במצב כזה היו בני יעקב זקוקים לעידוד קרוב וברור, מה שמתבטא בדברי הברכה. גאולת מצרים שמה קץ לעבדות של בני ישראל, אך עד שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה עברו עוד כארבע מאות וחמשים שנה, היינו רק בימי דוד ושלמה.
חז"ל שהבינו אחרית הימים כקץ ימי הרעה לישראל ולעולם כולו, וימי דוד ושלמה ראו כפקידה גדולה וכסמל לעתיד הגדול, וכשזאת היתה המסורת בידם, ודאי עמדו על כך, שלא יטושטש העיקר, אך גם לא הוציאו את הברכה מכלל אחרית הימים, ולא עקרו אותה ממקומה, ולא שייכו אותה למושג אחר של גאולה. הם רק ציינו אותה כדברים אחרים. וכך הוא הדבר בשירת בלעם, שראב"ע מפרש את אחרית הימים שבה לימי דוד ונלחם באלה הרואים בפירוש זה הכחשת ביאת המשיח. לפי פשוטם של הדברים אין עיתוי תואם יותר לקיום נבואת בלעם זו ממלחמת ישראל במואב בימי דוד. באחרית הימים הרחוקה, לא תהא עוד מציאותית, שהרי מואב נעלמה מן העולם. והרי רק בימי דוד עשו שפטים באדום ובמואב.
מה שלא כן אחרית הימים שבספר דברים, שבה מדובר באחרית של צרות וגלות, וברמז לגאולה וישועה, מה שיימשך עד שיבוער הרע מן הארץ והעולם יתוקן במלכות שדי.
כפי שאמרנו, התחילו רק הנביאים שחיו בזמנים הקשים לאומה מתנבאים לאחרית הימים, ושבכולם המטרה והתכלית הם ימי מלכות דוד בן ישי. בנביאים אלה קיים מושג של יום ה' כיום הדין של ה' ברשעים. ולפי זה יש להבין את אחרית הימים - סופם של ימי הדין האלה, ושלאחריהם תבוא הגאולה. הגואל יהיה ה' בעצמו, אך בארצם יעמוד בראשם חוטר מגזע ישי שיצטיין בתכונות הנעלות ביותר שבן אדם יכול להשיג עלי ארץ:
"אסף אאסף יעקב כלך, קבץ אקבץ שארית ישראל, יחד אשימנו כצאן בצרה כעדר בתוך הדברו תהימנה מאדם. עלה הפורץ לפניהם פרצו ויעברו שער ויצאו בו, ויעבר מלכם לפניהם, וה' בראשם (מיכה ב, יב-יג).
כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניהם ה' ומאספכם אלהי ישראל" (ישעיה נב, יב).
במקרא נזכרים מושיעי ישראל בכבוד גדול כמשה (ש"א יב, ח; ישעיה סג, יא-יד; הושע ב יז; מיכה ו, ד; ירמיה ב, ב). וגדעון (ש"א יב, יא). אך לסמל של מושל בעל רוח ה' השם קץ לצרות עמו הפך רק דוד בן ישי, עד שבמאוחר ראו בו הראוי לעמוד בראש העם באחרית הימים החזויה בכל הדורות.
בימים היגעים של סוף תקופת השופטים התחיל העם לדרוש מלך שיימשח על ידי נביא. מה שמתבטא בשירת ההודיה של חנה: ובדבר איש האלהים אל עלי: "ה' ידין אפסי ארץ ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו. והתהלך לפני משיחי כל הימים" (ש"א ב, י , לה). בדוד בן ישי ראה העם את המלך המשיח המצופה. דוד, שבא אחר שאול המלך המשיח הראשון, שיחרר את העם מסיוט מפני המלחמות מאויביו סביב, אירגן בתי משפט בארץ (ש"ב ה, טו) ובנה צבא של גיבורים מסורים, בנה את ירושלים כבירת ישראל, שכל הימים חששו לכבוש את מבצרה, אף שהעיר נכבשה עוד בימי יהושע (יהושע טו, סג. ראה שם רש"י ורד"ק; שופטים א, ח, כט). ודאי מפני שהר המוריה היה קדוש לגויים בארץ ובחו"ל כמו היום לדתות שונות. אירגן את עבודת הקודש והכין את החומר לבנין בית המקדש שלא ניתן לו לבנות בחייו (דהי"א כא-כט), והיה נעים זמירות ישראל - מחבר של ספר תהלים שבו מתבטאת הרוח הגדולה של האדם הקרוב לאלוהיו, והכין את הבסיס לשלום בימי שלמה שעם ישראל לא ידע אותו מימיו. ואין פלא שהעם ראה בו את בחיר ה' שלפי המסורת יבוא לעת קץ ויתן לעמו את השלום והשלוה והאושר בארצו. ו
הנביאים בחזיונותיהם הרבו לתאר בכוחם הנבואי וכיד המסורת שהיתה בידם את גודל ערכו ומשימותיו באחרית הימים.
הנביא הושע, שחי בממלכת אפרים ונלחם בשחיתות של עבודת הבעל, אומר:
"אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים" (הוש' ג, ה).
כלומר התשובה לה' היא גם השיבה לבית דוד.
עמוס אומר
"ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהם והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם" (ט, יא).
הנביא ישעיה בן אמוץ, שלא נתן להיכנע לאשור ושבנה דור של גדולים בימי חזקיהו, שראו את הנס הגדול ליד ירושלים, מתרומם לשיאים גדולים לתאר את המלך המשיח שיהיה באחרית הימים, ודאי לפי המסורת על דוד, ושהמלך חזקיה משמש בבואה לו. בנבואה על ירושלים באחרית הימים הוא עומד על השפעתה של ירושלים על העולם, ועל השפעת מלכה כשופט בין הגויים עד כדי השבתת רוח המלחמה:
"ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ד).
על מה שחוזר הנביא מיכה בן זמנו בשינויים קלים.
על המלך שבאחרית הימים הוא אומר:
"ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה.
ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'".
הוא יהיה שופט צדק ביראת ה'. בארץ ישראל יווצר מצב של שלום כמו שהיה בימים כשהאדם חי בגן עדן:
"וגר זאב עם כבש...
לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרשו והיתה מנוחתו כבוד והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו", (יא, א-יא).
ההדגשה היא: בכל הר קדשי. שהרי לפי המסורת היה השער של גן עדן סמוך להר המוריה (פרקי דרבי אליעזר כ). וכך בחזרה על נבואה זו בספר הנחמות: "זאב וטלה ירעו כאחד, ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו; לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי אמר ה'" (סה, כה). בנבואה זו חוזה הנביא גם אריכות ימים של האדם כמו שהיה חזוי לפני החטא הקדמון: "לא יהיה משום עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו, כי נער בן מאה שנה ימות, והחוטא בא מאה שנה יקולל" (שם, שם, כ).
יחזקאל אומר:
"והקמתי עליהם רועה אחד ורעה אתהן, את דוד עבדי,
הוא ירעה אתם והוא יהיה להם לרעה.
ואני ה' אהיה להם לאלהים, ועבדי דוד נשיא בתוכם, אני ה' דברתי.
וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים..." (לד, כג-כז).
מהם נבאו על מים שיצאו מירושלים, מה שמזכיר את הגיחון כאחד מראשי הנהר שיצא מגן עדן:
"ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים" (יואל ד, יח);
"והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחרף יהיה" (זכריה יד, ח).
"וישבני אל פתח הבית והנה מים יוצאים מתחת מפתן פתח הבית קדימה...
ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו על הערבה ובאו הימה (ים המלח), אל הימה המוצאים ונרפאו המים.
והיה כל נפש חיה אשר ישרץ אל כל אשר יבוא שם נחלים יחיה, והיה הדגה רבה מאד כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי כל אשר יבוא שמה הנחל. והיה יעמדו עליו דוגים מעין גדי ועד עין עגלים, משטוח לחרמים יהיו, למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאד בצאתיו וגבאיו לא ירפאו למלח נתנו. ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיו פריו למאכל ועלהו לתרופה" (יחזקאל מז, א-יב).
מהם ראו את הסבל הגדול שיבוא על ישראל באחרית הימים כשישב כבר בארצו, אך ברגע של המשבר הקשה יתרחש נס והאויבים יאבדו, ובכך תיגמר הרעה ותתחיל התקופה המבורכת של אחרית הימים.
"כי הנה ה' באש יבוא וכסופה מרכבותיו להשיב בחמה אפו וגערתו בלהבי אש. כי באשר ה' נשפט ובחרבו את כל בשר ורבו חללי ה'... ואנכי מעשיהם ומחשבתיהם באה לקבץ את כל הגויים והלשונות ובאו וראו את כבודי. ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים... והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'"... (ישעיה סו, טו-כא).
יחזקאל מכנה את האויב שיבוא על ישראל באחרית הימים גוג מארץ מגוג שבירכתי צפון - הידוע בשם גוג ומגוג, והוא מקדיש לו שני פרקים. הוא פונה אל גוג:
"מימים רבים תפקד. באחרית השנים תבוא אל ארץ משובבת מחרב, מקבצת מעמים רבים על הרי ישראל אשר היו לחרבה תמיד, והיא מעמים הוצאה וישבו לבטח כלם. ועלית כשואה תבוא כענן לכסות הארץ תהיה, אתה וכל אגפיך ועמים רבים אתך... האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנביאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם... ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו. והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לח-לט).
"הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך. ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תשכבנה ויצא חצי העיר בגולה ויתר העם לא יכרת מן העיר. ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב. ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה... והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה יד, א-ז).
מהערתו של הנביא יחזקאל: "אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנביאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם", יש ללמוד שהרבה נביאים במשך שנים רבות ניבאו על ביאת אויב על ישראל כשיהיה כבר מיושב בארצו. כלומר הדבר היה מעסיק אותם הרבה זמן. אחרי קיבוץ גלויות ובנית חרבות הארץ אפשר היה לצפות שבכך בא עם ה' אל המנוחה. ולא היא. שנאת הגויים לעם ה' המצליח בארצו המחודשת תעורר את הגויים לנסות שוב את כוחם ולהחריב את הארץ ולהשמיד את יושביה. אך אז יתרחש הנס הגדול, והאויב, יושמד באופן כה נפלא שאפילו רשעי הגויים יודו בטעותם ותפסיק לנצח השנאה לעם ה', והעולם יתחיל לתקן עצמו במלכות שדי ורק אז יגיע ישראל למה שנועד מלכתחילה, וחיי גן עדן יתחילו עלי אדמות.
עבד ה'
משהו מיוחד במינו בחזיונות על אחרית הימים הוא החזון על עבד ה' בספר הנחמות. כאן לא מדובר על אישיות אחת נעלה ומרוממת, אלא על טובי ישראל שיתעלו לסמל של עבד ה' ויפקחו את עיני הגויים לראות רשעם ועוולם ויביאום להכרה בחטא ולחזרה בתשובה. אין הנביא מכנה בשם גויים ואלהיהם, שהרי כולם כאחד הרעו לישראל, ואילו הנביא רואה ישועה כללית לכל העולם הודות לישראל הקם לתחיה.
"הן עבדי אתמך בו, בחירי רצתה נפשי, נתתי רוחי עליו, משפט לגוים יוציא. לא יצעק ולא ישא ולא ישמיע בחוץ קולו. קנה רצוץ לא ישבור, ופשתה כהה לא יכבנה, לאמת יוציא משפט. לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחלו" (ישעיה מב, א-ד).
ובכן אותו חזון על השופט האלוהי שבחזון ויצא חטר מגזע ישי (שם, יא, א), אך יותר מורחב, רבים מגיעים לאותה מדרגה. ודאי בהשפעתו של האחד והמיוחד שיצא מגזע ישי.
הנביא מתאר את התפתחותו של עבד ה' בהדרגה:
"החרשים שמעו והעורים הביטו לראות מי עור כי אם עבדי, וחרש כמלאכי אשלח, מי עור כמשלם, ועור כעבד ה'. ראות רבות ולא תשמר פקח אזנים ולא ישמע. ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (שם, שם, יח-כא).
תפקידו של עבד ה' - טובי ישראל, להקים את בית ישראל ולהושיע לעולם כולו שידע להעריך את עבד ה':
"ועתה אמר ה' יצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לו יאסף ואכבד בעייני ה' ואלהי היה עזי. ויאמר נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב, ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ. כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו למען ה' אשר נאמן קדוש ישראל ויבחרך" (שם מט, ה-ז).
התפתחותו של עבד ה' בארצו המחודשת תתחיל מקטנות אך תגיע לשיא עצום עד שגויים שיבואו לראותו בארצו ישתוממו ויודו ביחסם החוטא לישראל בעבר:
"הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם. כן יזה גוים רבים עליו יקפצו מלכים פיהם. כי אשר לא סופר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו. מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה. ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה לא תאר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה ונחמדהו. נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חלי וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו. אכן חלינו הוא נשא ומכאובנו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מכה אלהים ומענה. והוא מחלל מפשעינו מדכא מעונתינו מוסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו. כלנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עון כלנו" (שם נב-נג).
גלות חדשה לא תהיה:
"כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך" (שם נד, י).
הסמל לחסדי ה' בימי האושר הבאים הוא זמנו של דוד:
"ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים. הן עד לאומים נתתיו, נגיד ומצוה לאמים" (שם נה, ג-ד).
בעוד שהנביאים ראו תמונות בהירות חזה דניאל תמונות סתומות, ועוד נצטוה לסתום מה שראה והבין. המלאך אומר לדניאל:
"ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, כי עוד חזון לימים" (י, יד).
ואחר שהוא מדבר על מלחמות קשות הוא מוסיף:
"ובעת ההיא עמד מיכאל השר הגדול העמד על בני עמך, והיתה עת צרה אשר לא היתה מהיות גוי עד העת ההיא, ובעת ההיא ימלט עמך, כל הנמצא כתוב בספר. ורבים מישני עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ, ישוטטו רבים ותרבה הדעת" (יב, א-ד).
ואחרי מחזה סתום נוסף הוא מספר:
"ואני שמעתי ולא אבין ואמרה אדני מה אחרית אלה. ויאמר לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ. יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים, ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו" (שם, ח-י).
כלומר הרעיון של אחרית הימים ירבה השכל ודעת, מפני שרבים ירצו להבינו ולחדור לתוכו. חז"ל, הרואים את דניאל בימי הנביאים האחרונים חגי, זכריה ומלאכי, מבחינים ביניהם ואומרים, שדניאל חזה הרבה, ובחזיונות חזה יותר מהם, אבל הם עולים עליו כי הם היו נביאים. על הפסוק: "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא" (דנאיל י, ז), שאלו: מאן נינהו אנשים? אמר ר' ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא זה חגי זכריה ומלאכי. אינהו עדיפי מיניה, ואיהו עדיף מינייהו, דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא. איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא, ואינהו לא חזו" (מגילה ג, א). וכך לא הוכנס ספר דניאל לנביאים.
חזונו של דניאל נתקיים. מאז ועד היום עם ישראל מעמיק ברעיון של אחרית הימים ושואף עידוד בימים הקשים.
הזרם של חקר הרעיון של אחרית הימים הלך בשני כיוונים. אחד גליוני-חזיוני הנמצא בספרות החיצונית. ואחד של חז"ל שהמשיכו במסורת של הנביאים ומחברי הכתובים, שכל עיונם ומאמצם היה להבין ולפרש. המושג של דניאל קץ, עת קץ, קץ הימים התחיל תופש את המקום של אחרית הימים. גם השם של מי שיצא מחוטר ישי התחיל להקרא משיח, ודאי מתוך כבוד לדוד המלך המשיח הגדול שסימל אחרית ימים הראשונה. מושג שהשתמש בו דניאל: "ותדע ותשכל מן המוצא דבר להשיב ולבנות ירושלם עד משיח נגיד" (דניאל ט, כה).
בין הדברים הרבים שאמרו חז"ל על המשיח חשוב לענייננו שראו במשיח אחד מחשובי הדברים שנבראו קודם שנברא העולם: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא כבוד ובית המקדש ושמו של משיח" (פסחים נד, א). נוסח אחר:
"ששה דברים קדמו לבריאת העולם. יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות. התורה והכסא כבוד נבראו... האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות" (בר"ר א, ה).
אם שמו של המשיח כך, הרעיון הגדול של גאולת העולם המקולקל ע"י בנם הגדול של האבות על אחת כמה וכמה.
זה מה שאמרנו שהמושג של אחרית הימים היה ידוע לאבות במסורת קדומה, עד שיעקב לא היה צריך להוסיף הסברים, כי היה ידוע לבניו, רק הזמן של ביאת הגואל היה ידוע ליעקב לבדו כלאחרון האבות, ונמנע ממנו לגלותו לבניו.
ולבסוף נוסיף רק את דעתו של הרמב"ם על המלך המשיח:
"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות, ככל מצותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו. שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר, ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל באחרונה. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה - זה דוד (כמו שפירש - ראב"ע). אשרונו ולא קרוב - זה מלך המשיח..." (הלכות מלכים יא, א).