מצרים במקרא

מחבר: אשר וייזר

מחניים, גיליון ק"ה, 1966

תקציר: במאמר נסקרים הציטוטים המתייחסים למצרים, תוך ניסיון לבחון את מערכת היחסים שבין ישראל למצרים לאורך ההיסטוריה התנ"כית.

מילות מפתח: תנ"ך, תנ"ך-היסטוריה, היסטוריה יהודית, מצרים.

 מצרים כשכנתה הגדולה והעשירה של ארץ ישראל נזכרת במקרא כל אימת שהשפעתה ניכרת על מהלך עניניה של האומה הישראלית. אין המקרא מספר על מאמציה של מצרים להשתלט על ארץ כנען, כשלא היה בכך גורם להתפתחות תולדותיה של האומה הישראלית. כלומר, אם הגילויים הארכיאולוגיים במצרים רומזים לפעמים על השפעת מצרים על מהלך הענינים בכנען ואחר כך בישראל ללא זכירה לכך במקרא, עלינו לשאול את עצמנו לסיבת שתיקתו של המקרא על כך. אולי לא היה שוה להזכירה מבחינת איכותה, או שהפירושים של הארכיאולוגים מוטעים. כך צריך להיות יחסנו למאורעות וכך לכרונולוגיה המצרית המקובלת היום כמו בתאריך של יציאת ישראל ממצרים וכד'. הרי ברי הוא ששליטי מצרים נהגו לפאר את עצמם במעשים נשגבים שחרתום באבן לדורות. על כן המקרא, שכל כולו בא ללמד את היחס של ה' לישראל כל עוד שרוח הנבואה ורוח הקודש פעלו בגילוי בישראל, החל מבריאת העולם להודיע לבאי עולם את ה' כבורא, בחינת 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קי"א, ו; רש"י לבראשית א, א), וכלה בשיבת ציון ויסוד המעלה בימי עזרא ונחמיה. עיקרו של המקרא היא התורה והשאר כתוספת פרשנית. וכל האמת של דתנו שהיא תפארתו של ה' אלהי ישראל ושל ההולכים בדרכיו. ולפיכך היא תמיד חדשה ורעננה. 

לראשונה נזכרת מצרים ברשימת בני חם:

"ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען" (בראשית י, ו).

בהמשך נזכרים בניו, שהיוו עמים תוך שילוב עם יציאת פלשתים מהם, המהווים גורם חשוב על אדמת ישראל:

"מצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים. ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים" (שם, שם, י"ג-י"ד).

הערת ביניים כביכול חשובה מאד על זיקת פלשתים למשפחת מצרים, אף שאינה ברורה כל צרכה לנו החסרים עדיין ידע בתולדות עמים אלה. והרי הכפתורים זהים במקרא עם הפלשתים:

"והעוים הישבים בחצרים עד עזה כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם" (דברים ב, כג).

"ופלשתים מכפתור" (עמוס ט, ז),

"כי שדד ה' את פלשתים שארית אי כפתור" (ירמיהו מז, ד). 

אם כן מי הם הפלשתים? רש"י בעקבות בראשית רבה:

"משניהם (מפתרוסים וכסלוחים) יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים".

והרי כתוב 'אשר יצאו משם' ולא מהם. 

ראב"ע:

"על דעתי שאלה שמות מדינות בכל מדינה משפחה על כן הם כולם לשון רבים, גם פתרוסים לעד. והראיה הגמורה אשר יצאו משם', ושם רמז למקום, גם כפתורים ילדם מצרים".

רמב"ן:

"ועל דעתי בדרך הפשט היו כסלוחים יושבי עיר ששמה כן והיתה מכלל ארץ כפתור אשר שם כפתורים אחיהם ויצאו משם הכפתורים אשר הם מזרע הכסלוחים והלכו לתור להם מנוחה והניחו הארץ לאחיהם וכבשו להם ארץ ששמה פלשת ונקראו אחר כך פלשתים על שם הארץ והוא מה שכתוב כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם והם מבני כסלוחים יושבי ארץ כפתור".

הערה חשובה זו על מוצאם הקדום של הפלשתים מתנגשת עם המקובל כיום על הארכיאולוגים על יסוד תעודה מצרית המזכירה פלשתים בתוך גויי הים, שנלחמו במצרים בימי רעמסס השלישי בתחילת המאה הי"ב לפני ספירת הנוצרים. יש שמציעים פשרה בענין חשוב זה. והיא, שהפלשתים באו לארץ כנען בשלשה גלים. הראשונים באו שבטי פלשתים-פלסגים (אוכלוסיה פרי-הלינית שהיוונים קראו להם פלסגים) שיצאו מן כסלוחים, והתישבו בארץ הנגב, הם הם אותם פלשתים הנזכרים בימי האבות ובימי יציאת מצרים. השניים היו כפתורים שיצאו מכפתור והתישבו מדרום לעזה. השלישיים היו שבטי פלשתים פסלגים שעלו בימי רעמסס השלישי במאה הי"ב, לאחר שישבו זמן מה בכפתור התישבו ברצועת החוף ויסדו מדינה שבראשה עמדו חמשה סרנים (מ. ד. קאסוטו: מנח עד אברהם, עמ' 117-115, סיכום מדעותיהם של אולברייט-גרינץ). יש סבורים שהבאור כאן בדרך של מוקדם ומאוחר. ומעיקרו: ... כסלחים ואת כפתורים אשר משם יצאו פלשתים. אך לשם מה מוקדם ומאוחר זה? שפלשתים יצאו מכפתור ידוע ממקומות אחרים, ולשם מה היה צורך להזכירם כאן?   

תבליט מצרי המתאר את אלילי מצרים 

לעומת זה שהיו פלשתים קדומים שיצאו מכסלוחים, ידוע רק מרשימה זו ומן החזרה עליה בדהי"א א, יב, ולפיכך מצאה התורה צורך להזכיר מוצאם במקום הזה. לומר לך שכשם שהיו פלשתים כפתוריים כך היו פלשתים כסלוחיים, ושניהם נדחקו רגליהם ממקומות ישיבתם ע"י בני מצרים כסלוחים וכפתורים ומשום כך פלשו לחוף הים של ארץ כנען. 

מצרים בימי האבות

בימי האבות משמשת מצרים כארץ יצוא ויבוא לארצות שכנותיה, ובימי רעב גם מקלט לשכנים שלא יכלו להחזיק מעמד בארצם. כלומר, היא עשירה בתוצרת חקלאית שעה שלשכנותיה אין לחם. ודאי הודות לניהול המוצלח של המשק. אין התורה עומדת במיוחד על מעמדה המדיני של מצרים, ודאי מפני שאין לה ענין בכך. אך מתוך סיפור עליה אגב ההרצאה על האבות אנו למדים על מקומה המכובד בחלק זה של העולם, עד שהיא משמשת מופת ודימוי לארץ פוריה:

"וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה, לפני שחת ה' את סדום ואת עמרה כגן ה' כארץ מצרים באכה צער" (בראשית י"ג, י).

בעת רעב יורד אברהם למצרים. אין התורה מספרת על יורדים אחרים למצרים. שהרי יתכן שרק אברהם כגר בכנען היה לו קשה במיוחד עד שהוכרח לרדת מצרימה. והרי התורה מעונינת בעיקר לספר על נדודיו של אברהם ועל שמירת ה' אותו עד שיצא משם בכבוד וברכוש. ובדרך אגב אנו למדים על טיב הממשל במצרים אז, ועל הקשר שבין מצרים וכנען, שאפשר היה לבוא אחת בשניה.   

עבודה בחומר ובלבנים 

אין בתורה שום רמז על ידה של מצרים בכנען והשפעתה במלחמת כדרלעומר וחבריו במלכי עבר הירדן המזרחי, שהתפשטה לעבר הירדן המערבי הדרומי, כלומר, מלבד קשרים כלכליים אין למצרים יד בכנען. 

יצחק לא הורשה לרדת למצרים ברעב שהיה בזמנו:

"וירא אליו (ליצחק) ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך" (בראשית כ"ו, ב).

כלומר, ארץ מצרים קבלה פליטי רעב מכנען, רק ליצחק נאסר הדבר במיוחד מפי ה'. 

בימי מכירת יוסף קיים קשר מסחרי עם מצרים דרך כנען:

"וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה" (בראשית ל"ז, כ"ה).

עם מכירת יוסף יש להוסיף שהיה קיים גם מסחר עבדים למצרים. 

המשטר במצרים היה אבסולוטי, אך גמיש. ועבד נבון כמו יוסף היה יכול להגיע לדרגת משנה למלך בעל זכויות רחבות מאוד:

"אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך... ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" (שם מ"א, מ-מ"ד).

ברעב הגדול בימי יוסף משמשת מצרים אוצר של תבואה לכל סביבותיה:

"וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף" (שם, שם, נ"ז).

במצוקת הרעב הגדול במצרים קנתה לה הממשלה המצרית בתיכנונו של יוסף את העם המצרי, את מקנהו ואדמתו בלחם שסיפקה לו ממחסניה המלאים מימי השובע. כלומר, הממשלה ריכזה בידיה את המשק החקלאי כולו וכיוונה את העבודה שלו:

"ואת העם העביר אתו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו ...ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה, הא לכם זרע וזרעתם את האדמה. והיה בתבואה ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכל לטפכם. ויאמרו החיתנו נמצא חן בעיני אדני והיינו עבדים לפרעה. וישם אתה יוסף לחק היום הזה על אדמת מצרים לחמש, רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה" (שם מ"ז, ט"ז-כ"ו).

המעבר מקנין פרטי לקנין ממשלתי ודאי נעשה בחכמה, באופן זהיר ומשכנע, עד שהעם שמח עליו אחר שראה בו הצלה ממצבו הקשה. והרי הממשלה קבלה רק 20% מהכנסת היבולים. 

בני ישראל במצרים

כשבני ישראל באים למצרים, היתה מצרים זהירה בפני באים זרים, לפיכך יוסף מעמיד פנים שהוא חושד באחיו שבאו לרגל את הארץ. ודאי היתה זו טענה שנתקבלה על נקלה על המצרים והפחידה את הזרים:

"ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערוות הארץ באתם".   

פסילי מצרים ואלוהיהם 

ודאי התנהגות האחים היתה מוזרה ויכלו לעורר חשד בזמנים של קפדנות וחששות. ארץ עשירה מעוררת קנאה בימים קשים, ודאי היה בכך יסוד מדיני. כלומר, מצרים היתה אז סגורה בפני עצמה ולא שלטה בכנען ושכנותיה. והאחים הרי ידעו שיוסף במצרים, וודאי ניסו למצוא אותו מה שעורר תשומת לבם של הממונים על כל נכנס ויוצא. על מה שעמד רש"י בעקבות בראשית רבה:

"שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר, למה נכנסתם בשער אחד? והאחד איננו - אותו אחד שאיננו נתפזרנו בעיר לבקשו" (בראשית מ"ב, י"ב-י"ג).   

כתב היתדות 

כלומר מצרים היתה יחידה מדינית סגורה בפני עצמה, והיתה פתוחה רק בפני הסחר עם ארצות אחרות שהעשיר אותה מאד. וכשיוסף מבקש להושיב את אחיו במקום מיוחד לזמן יותר ארוך, הוא מעונין להשיג לכך הסכמתו של פרעה המשיב לו ביד נדיבה כאות להכרת תודה וחיבה:

"ויאמר פרעה אל יוסף לאמר אביך ואחיך באו אליך. ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך" (שם מ"ז, ה-ו).

בני יעקב באו מצרימה בשבעים נפש בשנה השניה של הרעב על פי הזמנתו המיוחדת של יוסף, שהתחייב לכלכל אותם בשאר שנות הרעב. ועם זה הבטיח להם חבל ארץ שבו יוכלו לחיות חייהם הם, שלא להרגיז את המצרים ולא להתבטל בפניהם:

"מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים, רדה אלי אל תעמד וישבת בארץ גשן והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך. אתה וביתך וכל אשר לך" (שם מ"ה, ט-י"א).

יעקב מיד הסכים לרדת למצרים ולראות את יוסף, אך משהגיע לבאר שבע נתעורר בו חשש מפני ירידה זו, עד שזכה להבטחת ה' שלא יירא, ושדוקא שם יהיה לגוי גדול:

"ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עיניך" (שם מ"ו, ג-ד).

ודאי ראה בכך יעקב הגשמת אחת הדרגות הקשות של הברית בבין הבתרים וירא מפניה:

"ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (שם ט"ו, י"ג).

עם הבטחת ארץ גשן הובטחה לבני יעקב גם תעסוקה במקצועם כרועים:

"והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותנו בעבור תשבו בארץ גשן, כי תועבת מצרים כל רעה צאן" (שם מ"ו, ל"ג-ל"ד).

התכנית הצליחה:

"וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (שם מ"ז, כ"ז).

אין התורה מספרת על תנאי החיים של בני יעקב במצרים, ולא על הגורמים שאחר שנות הרעב לא עלו לארץ כנען. אפשר שבמקום קסמו להם החיים בארץ גשן, ונשארו בה מרצון כדרכם של יורדים מישראל כיום. גם אפשר שהתנאים המדיניים נשתנו בכנען ובמצרים וקשה היה לצאת ולבוא. שהרי כעבור שבע עשרה שנה, כשיוסף מבקש לקבור את אביו בארץ כנען הוא מבקש רשות מיוחדת לכך ממלך מצרים. וגם אין מביאים את ארונו של יעקב לקבורה בדרך עבר הירדן המערבי, בדרך שבה ירד למצרים שהיא הקרובה, אלא בדרך עבר הירדן המזרחי, שכנראה היתה בה יד למצרים, והמלווים, שבתוכם היה גם חיל מזוין, שהתנועעו בה באופן חפשי:

"ויעברו ימי בכיתו וידבר יוסף אל בית פרעה לאמר, אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה לאמר, אבי השביעני לאמר, הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה. ויאמר פרעה עלה וקבר אביך כאשר השביעך ...ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד. ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספר גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים, על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן. ויעשו בניו לו כן כאשר צום. וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת המכפלה אשר קנה אברהם..." (שם נ, ד-י"ד).   

כתב החרטומים המצרי 

אין התורה כותבת מי לווה את הארון במעבר הירדן. לעומת זה היא מדגישה שבני יעקב נשאו אותו ארצה כנען. כלומר, אפשר שהיתה הקפדה בכנען לא לתת לצבא מצרי לעבור את הירדן, ולפיכך מקפידה התורה בסיפורה שרק בני יעקב נשאו אותו וקברוהו. גם אפשר שהתורה מדברת מנקודת מילוי הצוואה של יעקב, לפיכך היא מציינת בעיקר את בני יעקב כנושאים, כלומר כגורמים ראשיים בדבר, אך למעשה כל המחנה עבר את הירדן. 

במותו של יוסף נשמעים געגועים חזקים לארץ האבות, אך המצב היה, שרק רחמיו של ה' יכולים להעלות את בני ישראל ממצרים. והאמונה היא חזקה שיום כזה בוא יבוא:

"ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה" (שם נ, כ"ד-כ"ה).   

שבויים במצרים: שמי, חתי וכושי 

מצב מסובך זה שימש רקע לברכת יעקב הפותחת:

"ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים"

קץ הצרות וימי הדין. ובהמשך הוא מחלק את ארץ כנען לבניו. כלומר, אמנם לעת עתה אין לו מה להנחיל לבניו. אבל לאחר שייגאלו ממצרים יבואו לארץ שה' נתן לאבות ויחלקוה ביניהם לפי מה שהוא מצוום לפני מותו. 

התורה מדלגת על קורות ישראל במצרים ממות יעקב ויוסף עד שהגיע הזמן לצאת ממנה. ראינו שבני ישראל באו למצרים בזמן שהמצרים מכרו את עצמם לעבדים לפרעה, בעוד שבני ישראל היו חפשים, שהרי באו לפי הזמנה מיוחדת שהבטיחה להם גם קיום. עוד ראינו שיוסף אינו מאושר בסוף ימיו מן המצב, והוא מבטיח לאחיו, שה' יפקוד אותם ויעלם לארץ שהבטיח לאבות. עצם העובדא, שהמצרים היו עבדים משועבדים לפרעה ובני ישראל היו חפשים לעצמם, שימשה יסוד מסוכן לשנאה בעתיד, שלא נתנה להם להיבלע בישוב המקומי המשועבד. 

התורה מתחילה בפרשת הגאולה בסיכום קצר של ישראל במצרים:

"ובני ישראל פרו וישרצו ויפרו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם" (שמות א, ז).   

שבויים מצריים בעבודת שדה, באמצע שבוי שמי  כלומר,

במשך כל השנים שהתורה אינה עומדת עליהן, עם ישראל נמצא במצב של התעצמות עולה עד שהפנו את תשומת לבם של המצרים. 

השיעבוד הקשה התחיל בקום מלך חדש במצרים, שמשום מה נפל עליו פחד מפני בני ישראל. מקור הפחד ודאי היה ביחודם של בני ישראל במצרים שהתחיל ודאי בקנאה מסותרת והביא לידי שנאה גלויה, והתחילו חיכוכים בין שני העמים:

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שם ח-ט).

כלומר, הפחד היה כפול. א) בני ישראל שהם רבים ועצומים מהווים סכנה למצרים במקרה של מלחמה. ב) כתוצאה מן הגורם הראשון - בני ישראל יעלו ממצרים לארץ אבותם, שהיתה זכורה מכורתם של בני ישראל למצרים. ויפסידו בכך גורם חשוב לחיוניותה של מצרים. או כמו שרש"י מביא מדרש של חז"ל: "כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה". והמצרים לא ידעו זיקת בני ישראל לארץ האבות.  

מתועבות מצרים 

אין התורה מספרת על נסיון להפוך את בני ישראל לאזרחים, אלא על גזרות של שיעבוד קשה ודכוי:

"וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלם".

ודאי הכוונה בעיקר למס עובד. כלומר מסים ששילמו אותם בעבודה, שמתפקידה היה לדכא אותם, ושלא ישתוקקו לחיי משפחה. אך בריאותם של בני ישראל עמדה בפני כל שיעבוד מדכא:

"וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ, ויקצו מפני בני ישראל".

המילדות אומרות לפרעה:

"כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו".

מלכתחילה אין פרעה מעז להתגרות בגלוי בישראל. השיעבוד הולך וקשה עם כשלונו של המשעבד, על מה שעמד הרמב"ן:

"לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו במצות המלך הראשון וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה כי עמהם הוא מתייעץ ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה" (שמות א, י).  

עבודת סנדלרות במצרים הקדומה 

הדיכוי הקשה ודאי עורר את ישראל במצרים לחשוב על עתידו. ודאי התחילו להתארגן לקראת השתחררות, והכל ציפה למנהיג שידריך אותם בכיוון זה. וכנראה היתה פעילה בזה משפחת עמרם - אהרן ומרים. כך אומר ה' למשה בהתגלותו הראשונה אליו:

"הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד, י"ד).

ואיש האלהים אומר לעלי הכהן:

"כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה" (ש"א ב, כ"ז).

ומרים ידועה כנביאה בשעה של בקיעת יום סוף:

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה" (שמות ט"ו, כ).

משה ואהרן אוספים זקני העם והם מטים אזן לשמע לדבריהם (שם ד, כ"ט-ל"א). התורה מדברת על צבא ישראל. ובכל מפקד העם הכוונה מגיל עשרים ומעלה:

"הוא משה ואהרן אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם. כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" (שם ו, כ"ו; י"ב, י"ז).

"מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אתם" (במדבר א, ג).

"וחמשים עלו בני ישראל ממצרים" (שם י"ג, י"ח).

כלומר, היתה הכנה צבאית מודרכת והם יצאו ביד רמה. בשעת הצורך אומר משה ליהושע:

"בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" (שם י"ז, ט).

הנביא יחזקאל מוסר על התעוררות לאומית במצרים:

"ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי. רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים שדים נכנו ושעריך צמח ואת ערם ועריה. ואעבר עליך ואראך, והנה עתך עת דדים ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית אתך נאם אד' ה' ותהיי לי" (יחזקאל ט"ז, ו-ח).

"ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמר אני ה' אלהיכם" (שם כ, ה).

כלומר, לפני הברית בסיני נכרתה ברית בין ה' וישראל במצרים. 

עם יציאת מצרים נפסק במקרא הקשר בין ישראל ובין מצרים, שהרי התורה אסרה לשוב בדרך מצרים:

"רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים י"ז, ט"ז).

ראב"ע:

"מצוה היתה ולא נכתבה; ויש אומרים מטעם לא תספו לראתם עוד עד עולם (שמות י"ד, י"ג) וזאת דרך אחרת". 

רישומי מצרים והיציאה מבית העבדים נזכרים כל אימת שמזכירים את יחס ה' לישראל. אך מגע עם מצרים נפסק למאות בשנים, עד מלכות שלמה אין במקרא שום דבר על קשר עם מצרים לא מדיני ולא כלכלי ולא תרבותי. והרי במשך ארבע מאות ושמונים שנה אלו (מ"א ו, א) נתגבשה האומה הישראלית על אדמתה, והיתה נאלצת לנהל קרבות קשים בתקופת השופטים, שהדים עליהם ודאי הגיעו למצרים השכנה הגדולה בדרום. כמו כן אין שום רמז על מגע עם מצרים בימיהם של שאול ודוד בוני המלוכה ולוחמים גדולים מחוץ לגבולות ישראל, חוץ ממה שמסופר בימי שלמה, שמצרים שימשה מקלט לפליטי חרב דוד:

"ויהי בהיות דוד את אדום בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים ויך כל זכר באדום. ויברח אדד הוא ואנשים אדמיים מעבדי אביו אתו לבוא מצרים, והדד נער קטן. ויקמו ממדין ויבאו פארן ויקחו אנשים עמם מפארן ויבאו מצרים אל פרעה מלך מצרים ויתן לו בית וארץ נתן לו" (מ"א י"א, ט"ו-י"ט).

כלומר, פליטי חרב דוד מפוזרים במדין ובפארן, ואינם מרגישים את עצמם בטוחים עד שמגיעים למצרים. שם נתקבלו יפה, ופרעה מלך מצרים של אז מכלכל אותם, וגם נתן לו ארץ, ודאי כסמל לשלטון עצמי. דברים אלה ודאי לא נעלמו מדוד. עובדא היא שפרעה אינו מעז להתערב במלחמות דוד, אף שודאי לא ראה בעין טובה את נצחונותיו, אך גם דוד מתעלם ממה שנעשה במצרים, ודאי מתוך התחשבות עם המצב הכללי. שהרי מרד אבשלום ומרד שבע בן בכרי ודאי שיבשו את התכניות הגדולות שעמדו לפני דוד. ומי יודע אם לא בכך דיוקו של הרמז שמביא רש"י על יחסו של דוד לשאר אויבים בפסוק:

"וישב אתם אברם" (בראשית ט"ו, י"א):

"רמז שיבוא דוד בן ישי לכלותם ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבוא המלך המשיח". 

מצרים בימי שלמה

המגע עם מצרים מתחיל בימי שלמה:

"ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים ויקח את בת פרעה ויביאה אל עיר דוד". 

מצבת ישראל של מרנפתאח מלך מצרים, משנת 1230 לפנה"ס 

והרי זה היה בתקופה הטובה של שלמה, שעליה נאמר:

"ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו". ואחר כך נגלה אליו ה' בגבעון (מ"א ג, א-יד).

את בת פרעה לא הזניח גם כשלקח הרבה נשים: 

"והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה" (שם י"א, א).

פרעה מלך מצרים כבש את העיר גזר והרג את הכנעני היושב בה, ויתנה שלוחים לבתו אשר שלמה' (שם ט, ט"ז). גזר, שנשארה עיר כנענית מימי יהושע בן נון (יהושע ט"ז, י; שופטים א, כ"ט) ועמדה במקום מפתח חשוב, לא נכבשה בימי השופטים ולא על ידי שאול ודוד שנלחם בקרבת גזר עם הפלשתים (ש"ב ה, כ"ה; דהי"א כ, ד). ודאי היה לה הסכם עתיק עם ישראל מימי יהושע. לפיכך נזקק שלמה לעזרת כח זר, שבידו תותר גזר לישראל, והרי לשלמה היה צבא אדיר, וכיבוש גזר היה חשוב לו להשלמת חגורת מבצריו. לשם כך נתן שלמה לפרעה לעבור עם צבא כיבוש דרך ארצו ולכבשה לו, ולא חשש לפרעה שלא ירצה למסרה לו, ודאי מתוך אימון רב בו. 

התחתנות זו של שלמה עם פרעה מלך מצרים ודאי עוררה בשעתו הדים רחבים. והרי התחתנות זו הביאה אותו לידי ידידות עם מצרים, מה שראינו בכיבוש גזר. ויותר מזה, בעטיה עבר על איסור מן התורה ובא למצרים למען הרבות לו סוס:

"ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ...ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה" (מ"א י, כח-כט).

בחז"ל אמרו:

"אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי" (שבת נ"ו, ב).

לנישואים אלו ודאי היה ערך מדיני-כלכלי גדול בשעתו (בתעודות אל עמרנה, מכתב 4 נאמר: "מעולם לא ניתנה בת מלך מצרים לשום איש"). אפשר שבמקום פתרו את הדבר בצרכי השעה, והרי כבר עברו עד אז 480 שנה. וגם בתורה קיימת זכירה לטובת מצרים:

"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'" (דברים כ"ג, ח-ט).

עובדא היא שמימי שלמה והלאה נזכרת מצרים במקרא תמיד לרעת ישראל. בסוף ימיו של שלמה הופכת מצרים למבצר של שנאה מסוכנת נגד שלמה. הדד האדומי חוזר ממצרים ודאי בעזרתה, ובמשך הזמן הוא קם כשטן לשלמה (מ"א י"א, י"ד). ירבעם בן נבט שהרים יד במלך שלמה בורח למצרים אל שישק מלך מצרים וממתין שם להזדמנות להפוך את ממלכת שלמה, וודאי קיבל שם עידוד לכך, מה שמתגלה אחרי מות שלמה. ודאי היו כבר היחסים עם מצרים רעים לעת זקנת שלמה, לפיכך לא הסגיר שישק את ירבעם בן נבט בידי שלמה שביקש להמיתו:

"ויבקש שלמה להמית את ירבעם ויברח מצרים אל שישק מלך מצרים ויהי במצרים עד מות שלמה" (שם שם, מ).

והרי תורת העגלים ודאי למד ירבעם במצרים, שהזכירה את עבודת העגל במדבר שבאה בזמנה לטבוע מטבע של פולחן העגלים במצרים בדת ישראל, עד שהשתמש בהצהרתו בלשון עושי העגל: "הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שם י"ב, כ"ח).

קדש במלחמתה נגד המצרים ציור מ- 1310 לפני סה"נ 

במה שנהרסה בחלק הגדול בישראל העבודה הגדולה שנעשתה מימי משה עד שלמה. בכך התוצאה הקשה ביותר מחידוש המגע עם מצרים. ובכך נחתם גזר דינם:

"וילכו בני ישראל בכל חטאות ירבעם אשר עשה לא סרו ממנה. עד אשר הסיר ה' את ישראל מעל פניו" (מ"ב י"ז, כ"ב-כ"ג). 

שישק מלך מצרים עולה על יהודה

ראינו שבסוף ימיו של שלמה מלך במצרים שישק, שהפגין יחס רע לשלמה במה שתמך בהדד האדומי ונתן מקלט לירבעם בן נבט. בימי שלמה לא העז שישק להתגרות בישראל. עם החלשת ישראל על ידי הפירוד והירידה הפנימית כלה שישק מחשבתו הרעה ביהודה:

"ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלם. ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח, ויקח את כל מגני הזהב אשר עשה שלמה. ויעש המלך רחבעם תחתם מגני נחשת והפקיד על יד שרי הרצים השמרים פתח בית המלך" (מ"א י"ד, כ"ה-כ"ז).

לפי זה היה מסעו של שישק במטרת שוד. בדהי"ב י"ב, א-י"ב מסופר יותר:

"וילכד ערי המצרות אשר ליהודה ויבא עד ירושלם, ושמעיה הנביא בא אל רחבעם ושרי יהודה אשר נאספו על ירושלים מפני שישק, ויאמר להם כה אמר ה' אתם עזבתם אתי ואף אני עזבתי אתכם ביד שישק. ויכנעו שרי ישראל והמלך ויאמרו צדיק ה'. ובראות ה' כי נכנעו היה דבר ה' אל שמעיה לאמר נכנעו לא אשחיתם ונתתי להם כמעט לפליטה ולא תתך חמתי בירושלם ביד שישק. כי יהיו לו לעבדים וידעו עבודתו ועבודת ממלכות הארצות. ויעל שישק מלך מצרים על ירושלם ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך את הכל לקח ויקח את מגני הזהב אשר עשה שלמה... ובהכנעו שב ממנו אף ה' ולא להשחית לכלה, וגם ביהודה היה דברים טובים".

כלומר, מקודם כבש שישק ערי מבצר והיה בידו לשעבד את יהודה. מששבו לה' הסתפק במה שהפך את יהודה למס עובד. גם זה כנראה לא היה זמן רב, כיון שאינו נזכר עוד. 

המעניין הוא שאין במקורותינו שום רמז להתגרות שישק בממלכת אפרים שבראשה עמד ירבעם, ממה שאפשר להסיק, שעליתו של שישק על ירושלים היתה כדי לעזור לירבעם בפני רחבעם במלחמה הארוכה שהיתה ביניהם. 

כידוע מקובל לזהות את שישק עם שישנק הראשון בעל הכתובת בקרנק (מצרים), שבה רשומים בלא סדר כמאה וחמשים מקומות, בתוכם: רבת, גזר, אילון, בית חורון, גבעון, מצרים, מחנים (שבעבר הירדן), תרצה, שונם, תענך, מגידו. כן מראים שבר קטן של אסטלה מצרית מאותו הזמן, שנתגלתה בחפירות במגידו. אין בכתובת קרנק לא ירושלים ולא שכם. לאור כתובת זו מסיקים ששישנק פרץ למלכות אפרים והגיע עד מחנים ומגידו. קיימת גם סברה ששישנק (שישק) ערך מסע ענשין על ירבעם על שלא עבדו די הצורך. סברה אחרת אומרת ששישק דימה להשתלט על יהודה וישראל כאחד.   

מצור מצרי 

כמובן שלכתובת זו חשיבות רבה. אך אשר לזיהויה יש להתייחס אליה כלהשערה ארכיאולוגית בלבד. שהרי ארץ ישראל היא מעולם רוח המקרא. ולא יתכן מאורע גדול בארץ ישראל בתקופת המקרא ללא הד בו. ואם מדובר בשישק כעולה על ירושלים, לשם מה העלים סופר המקרא את עליתו על ערי אפרים החשובות. ולא זו בלבד, הרי בכתובת שישנק אין ירושלים, שבמקור המקרא מודגש שעליה עלה שישק. כמו כן אין בה שכם, שעל כל פנים היתה עיר חשובה בשנים הראשונות לירבעם. אילו שישק היה באמת בעל הכתובת של שישנק ודאי היה מתפאר בכיבוש ירושלים ושכם. אם כן יש להתייחס בהסתייגות בזיהוי עליית שישק על ערי יהודה שבספר מלכים עם הכתובת הבלתי ברורה בכלל של שישנק בקרנק. 

העובדה שספר מלכים וספר דברי הימים מסיימים את דבריהם על רחבעם וירבעם במלחמה שהיתה ביניהם כל הימים מוכיחה ששישק מלך מצרים לא התערב עוד בעניני יהודה וישראל. 

זרח הכושי נלחם באסא מלך יהודה

בדהי"ב י"ד, ח-י"ד מסופר על מפלת זרח הכושי לפני אסא מלך יהודה:

"ויצא אליהם זרח הכושי בחיל אלף אלפים ומרכבות שלש מאות ויבא עד מרשה. ויצא אסא לפניו ויערכו מלחמה בגיא צפתה למרשה. ויקרא אסא אל ה' אלהיו ויאמר ה' אין עמך לעזר בין רב לאין כח, עזרנו ה' אלהינו כי עליך נשעננו ובשמך באנו על ההמון הזה ה' אלהינו אתה אל יעצר עמך אנוש. ויגף ה' את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים. וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגג ויפל מכושים לאין להם מחיה כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד. ויכו את כל הערים סביבות גרר כי היה פחד ה' עליהם ויבזו את כל הערים כי בזה רבה היתה בהם".

אמנם כאן מדובר רק בכושים, ואין מזכירים את שם מצרים. אך כוש ומצרים היוו הרבה פעמים יחידה מדינית אחת, ויש שמדינתם נקראת כוש, אולי על שהכושים היו הרוב. כך אומר הנביא עמוס על גלות מצרים:

"הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאם ה', הלוא את ישראל העליתי ממצרים" (עמוס ט, ז).

"מכוש מבטם ומן מצרים תפארתם".

"וישמע על תרהקה מלך כוש" (ישעיה כ, ה; לז , ט)  

והרי הכוונה בעיקר למצרים.  יש מזהים את זרח הכושי עם פרעה אוסורכון א' בנו של שישק. יש סבורים שזרח היה מושל גרר, שהיה כפוף למצרים ועלה על יהודה בסיוע הצבא המצרי. 

שעבוד מצרי על תחריט קיר בחזית ארמונו של רעמסס השני 

מסתבר, שהמצרים העבירו צבא רב למלחמה באסא, וריכזו אותו בסביבות גרר שהיתה אוהדת את מצרים, לפיכך הכה אסא את הערים שמסביב לגרר. 

מצרים בימי הפולמוס האשורי והבבלי

מצרים מופיעה כגורם שלילי בנביאים בימי מלחמות אשור ובבל. בשתי תקופות קשות אלה אופי אחד למצרים ביחס לישראל. בימים של הירידה, כשישראל הרגישה בחולשתה, קמו זרמים שבקשו ברית עם מצרים, למה שהתנגדו כל הנביאים פה אחד. הנביא יחזקאל סוקר את המצב כך:

"ותזן אהלה (שמרון) תחתי ותעגב על מאהביה אל אשור קרובים... ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה כי אותה שכבו בנעוריה והמה עשו דדיה ושיפכו תזנותם עליה. לכן נתתיה ביד מאהביה ביד בני אשור אשר עגבה עליהם... ותרא אחותה אהליבה (ירושלים) ותשחת עגבתה ממנה ואת תזנותיה מזנוני אחותה. אל בני אשור עגבה... ותוסף אל תזנותיה ותרא אנשי מחקה על הקיר צלמי כשדים חקוקים בששר... ויבאו אליה בני בבל למשכב דדים ויטמאו אותה בתזנותם ותטמא בם ותקע נפשי מהם... ותרבה את תזנותיה לזכר את ימי נעוריה אשר זנתה בארץ מצרים. ותעגבה על פלגשיהם.. לכן אהליבה כה אמר אד' ה' הנני מעיר את מאהביך עליך את אשר נקעה נפשך מהם והבאתים עליך מסביב... והשבתי זמתך ממך ואת זנותך מארץ מצרים ולא תשאי עיניך אליהם ומצרים לא תזכרי עוד" (יחזקאל כ"ג).

כלומר בזמן של חולשה בקשו את ידידותה של אשור, אך יחד עם זה בקשו את ידידות מצרים מתוך זכרון אהבה לתרבות מצרים מימי נעוריה של האומה. מה שהעלה את כעס אשור והחריבה את ממלכת אפרים. 

דבר זה חזר ביהודה בימי התקרבותה לאשור, ואחר כך בימי ההתקרבות לבבל. הברית עם אשור מצד אחד וידידות עם מצרים מצד שני (כאן הנביא קיצר כמובן מאליו) הביאה את יהודה בצרה גדולה בימי סנחריב מלך אשור. ואחר כך מצד אחד התקרבות לבבל, ומן הצד השני ידידות עם מצרים הביאה לידי חורבן ירושלים. הנביאים שהתנגדו מלכתחילה לפניה לאחרים לבקשת עזרתם, ברגע קשה העדיפו את אשור ואת בבל על מצרים. ונביאי החורבן ירמיה ויחזקאל הטיפו לשלום עם בבל והזהירו מפני אשלית מצרים. 

הפולמוס האשורי

פולמוס זה זיכה אותנו בשורה של נביאים גדולים שמדבריהם אנו למדים גם על המצב המדיני. הראשון בזמן היה הנביא הושע, שבנבואותיו מדובר על שני זרמים בישראל. יש הדוגלים בהתקרבות לאשור ויש הדוגלים בהתקרבות למצרים. הנביא הושע מתנגד להתקרבות לעמים והוא מזהיר מפני אכזבה, והוא מטיף להבראה מבפנים:

"לא ישוב אל מצרים, ואשור הוא מלכו כי מאנו לשוב. אשור לא יושיענו, על סוס (מצרים העשירה בסוסים) לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע יא, ה; יד, ד).

הנביא ישעיהו, שפעל בעיצומה של תקופה סוערת זו, רואה אסון גדול בהליכה אחר מצרים:

"ההלכים לרדת מצרים ופי לא שאלו, לעוז במעוז פרעה, ולחסות בצל מצרים לכלמה. כי היו בצען שרידו ומלאכיו חנס יגיעו. כל הבאיש על עם לא יועילו למו, לא לעזר ולא להועיל כי לבשת וגם לחרפה... ומצרים הבל וריק יעזרו לכן קראתי לזאת רהב הם שבת" (ל, א-ז).

"הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד, ולא שעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דרשו... ומצרים אדם ולא אל, וסוסיהם בשר ולא רוח וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור ויחדו כלם יכליון" (ל"א, א-ג).

רבשקה אומר:

"הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה, כן פרעה מלך מצרים לכל הבטחים עליו" (לו, ו).

הנביא רואה את צבא מצרים מוכה בידי אשור:

"כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף ערות מצרים".

מפלת מצרים תפקח את עיני יהודה:

"ואמר ישב הזה ביום ההוא הנה כה מבטנו אשר נסנו שם לעזרה להנצל מפני מלך אשור ואיך נמלט אנחנו" (כ).

יש והנביא מתרומם מעל זמנו הוא, והוא מנבא על חורבן גדול של מצרים:

"וסכסכתי מצרים במצרים ונלחמו איש באחיו, ואיש ברעהו, עיר בעיר, ממלכה... וסכרתי את מצרים ביד אדנים קשה ומלך עז ימשל בם".

כתוצאה מכך תחדור תרבות ישראל למצרים:

"ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות".

גם אשור תרד מגאותה וביחד עם מצרים וישראל יהוו ברכה בעולם:

"ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ. אשר ברכו ה' צבאות לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל" (י"ט).

והרי אשור אחר שכבשה את מצרים בימי המלכים אסרחדון ואשורבניפל התחילה לרדת, ולבסוף נעשתה בת בריתה של מצרים נגד הכח הבבלי העולה. 

מות המלך יאשיהו בידי מצרים

בשנת 609 לפנ"ס עובר דרך ארץ ישראל פרעה נכה מלך מצרים לעזור לשרידי אשור על נהר פרת. יתכן שפרעה כבן בריתה של אשור טען לזכות מעבר דרך ארץ שמרון, שהיתה פחוה אשורית שנכבשה למעשה בידי יאשיהו. יאשיהו התנגד למעבר זה. כנראה שהשיקולים היו שלא להסתבך במלחמת בבל-מצרים. וגם לא רצה לראות במצרים את יורשתה של אשור בישראל. הדבר נגמר במותו של המלך יאשיהו ובשיעבוד יהודה למצרים:

"בימיו עלה פרעה נכה מלך מצרים על מלך אשור על נהר פרת וילך המלך יאשיהו לקראתו וימיתהו במגדו כראתו אתו" (מ"ב כ"ג, כ"ט).

בזה בעצם מתחילה השקיעה של יהודה. 

מצרים בימי הפולמוס הבבלי

בשנת 604 נכבשה ארץ ישראל בידי נבוכדנצר מלך בבל אחר נצחונו על חילות מצרים על נהר כרכמיש. מאז שוב מופיעה מצרים כבימי אשור מסיתה את יהודה למרוד בבבל מה שהביא בעקבותיו את חורבן ממלכת יהודה. הנביא יחזקאל אחר שהוא מתאר את יהודה של צדקיהו בפרוטקטורט הבבלי אומר:

"וימרד בו לשלח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב, היצלח? הימלט העשה אלה? והפר ברית ונמלט?... ולא בחיל גדול יעשה אותו פרעה במלחמה בשפך סללה ובבנות דיק להכרית נפשות רבות" (יחזקאל י"ז, ט"ו-י"ז).

לבסוף הוא מקדיש שורה של נבואות (כ"ט, ל, ל"א, ל"ב) על מפלת מצרים. על הפועל היוצא ממפלת מצרים לישראל אומר הנביא יחזקאל:

"ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם" (יחזקאל כ"ט, ט"ז).

כך אומר הנביא ירמיהו על העזרה המדומה של מצרים:

"הנה חיל פרעה היצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים" (ל"ז, ז).

גם ירמיה מקדיש נבואות גדולות (מ"ו, מ"ז) תוך נבואות הנחמה לישראל:

"נתתי כפרך מצרים, כוש וסבא תחתיך". "יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים, אנשי מדה, עליך יעברו ולך יהיו, אחריך ילכו, בזקים יעברו, ואליך ישתחוו, אליך יתפללו, אך בך אל, ואין עוד אפס אלהים" (ישעיה מ"ג, ג; מ"ה, י"ד).

בסיכום יש לומר, שמלבד תקופת הצלחתו של יוסף במצרים, שהיתה מעין פיתוי לירידה למצרים לא היתה נחת ממנה לישראל במשך כל הדורות.