הדלקת נרות ביום הכיפורים

מחבר: ד"ר נ. וואהרמאן

מחניים, גיליון ל"ג, 1958

תקציר: המאמר עוסק בהבדלי מנהגים ובנימוקים השונים להדלקת נרות בערב יום הכיפורים, בקהילות השונות.

 נרות חג בבית

אחת המצוות העיקריות בשבת היא, לפי המשנה, הדלקת הנר בבית "בערב שבת עם חשכה", והאמוראים מצאו טעם למצווה זו בפסוק (איוב ה): "וידעת כי שלום אהלך וכו'" (עיין שבת ל"ד, א').

אולם בנוגע להדלקת הנר בבית בליל יום הכיפורים לא היה מנהג אחיד בארץ ישראל בזמן קדום, כפי שיוצא מדברי המשנה:

"מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק - אין מדליקין" (פסחים נ"ג ב').

אך בימי הביניים קבע אחד הפוסקים שיש להדליק נרות בערב יום הכיפורים בבית כמו בערב שבת, מפני שיום הכיפורים נקרא: "שבת שבתון" (עיין בית יוסף טור או"ח, סימן תר"י בשם המרדכי). וכך נתקבל בימינו המנהג, שבערב יום הכיפורים

"קודם בין השמשות פורשין מפות על השולחנות ומדליקין נרות בבית כמו בערב שבת... ומברכין על הנרות: להדליק נר של יום הכיפורים... והנשים מברכות שהחיינו כמו רגל".

(קיצור שלחן ערוך סי' קל"א, י"ד, ערוך השולחן, או"ח סי' תרי, ה').

נרות לכבוד היום בבית הכנסת

כבר בזמן התנאים היה נהוג בכל המקומות בארץ ישראל, להדליק נרות בלילי יום-הכיפורים בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות לתפילה ולשירות ותשבחות. במיוחד היה זה חשוב בשביל אלה מבין הקהל, שהיו ערים בליל יום-הכיפורים "זכר למקדש" (השווה תוספתא יום הכיפורים פ"א, מ"ח). בימי הביניים לא הסתפקו חכמי ההלכה בהשוואה שבין יו"כ לשבת על ידי הדלקת נרות חג בבית, אלא הוסיפו עוד את הדרשה, שיש לכבד את יום הכיפורים באופן מיוחד ע"י ריבוי נרות בבית-הכנסת הנימוק שהביאו למנהג זה הוא: כבר האמוראים דרשו לכבד את יום הכיפורים ב"כסות נקיה" וביססו את דבריהם על הפסוק

"וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (ישעיה נ"ח)

באמרם:

"מאי ולקדוש ה' מכובד? - זה יום הכיפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה: כבדוה בכסות נקיה" (שבת קי"ט א', עיין רש"י שם).

ומכיוון שראינו שהתורה הקפידה לכבד את היום הקדוש במה שנוכל, וכתוב: "באורים כבדו ה'" (ישעיה כ"ד, כ"ו)

והתרגום מפרש:

"בפנסיא", כלומר: באורות של פנסים, יש לכבדו בכל דבר שמצינו שנקרא: כבוד" (רא"ש למסכת יומא, ע"ח, ב'; השווה ערוך השולחן, או"ח, תר"י. סעיף א' ג').

נר החיים

בימי הביניים, כנראה, התקבל אצל יהודי ארצות מערב אירופה המנהג, שכל אחד ואחד הביא אתו נר לבית-הכנסת בערב יום-הכיפורים עם חשכה. לדעת אחד הפוסקים היתה הסיבה לכך, "לפי שצריכים לקרות בלילה" (כל בו בבית-יוסף לטור או"ח, תר"י). אך הקהל הרחב ראה בהבאת הנרות לבית-הכנסת אמצעי סמלי לבדוק את מזלם בשנה הבאה. אמונה זו מבוססת על דברי התלמוד הבאים (כריתות ה', ב'):

"אמר רב אמי האי מאן דבעי לידע אי מפיק שתא או לא, לייתי שרגא עשרה יומין דבין ריש שתא ליומי דכיפורי וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא. אי משוך נהוריה נידע דמיסיק שנתיה"

(עיין דרכי משה לטור או"ח, תר"י, לדברי המרדכי בבית יוסף שם).

בהמשך הזמן התחילו להביא הרבה נרות לבית הכנסת. כמנין הזכרים במשפחה. וכך אנו קוראים ב"ספר מנהגים" למהר"ם ב"ר ברוך מרוטנבורג:

"ונהגו לעשות נרות של שעווה כמנין בניהם הזכרים ולהניחם בבית הכנסת ולהדליקם, לפי שלוחות אחרונים ירדו ביום כפור וכתוב: כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. (משלי ו') וכתוב: ולמדתם אותם את בניכם (דברים י"א-י"ט) - בניכם ולא בנותיכם".

(השווה ספר המועדים כרך א' עמ' 254).

והרמ"א מעיר על זה:

"וכן המנהג פשוט, שכל אחד עושה לו נר, אף לזכרים הקטנים עושין נר לכל אחד"

(דרכי משה לטור או"ח תר"י).

הואיל והנר שימש לסימן, הקפידו מאד שלא יכבה, ובכדי למנוע דאבון-לב מאלה אשר נרם כבה מחמת הרוח או החום הגדול, הונהג שכל אחד

"יתן הנר אל השמש, שהוא יעמידו במקום שירצה והאיש לא ידע כלל מקום נרו"

(קיצור שו"ע קל"א, ד').

אולם המספר העצום של נרות שהצטבר בבית הכנסת גרם לכך, שרובם לא דלקו כראוי והיה צורך למנות לא-יהודי, שישגיח על הנרות ויתקן אותם בשעת הצורך. מסיבה זו נתקבל המנהג, לעשות רק נר אחד לכל בני המשפחה החיים ולהדליק את הנר הזה בבית, כפי שיוצא מדברי אחד הפוסקים האחרונים:

"ונוהגין במדינותינו שכל בעל בית עושה נר של שעווה לביתו"

(חיי אדם, כלל קמ"ד, ט"ו).

ובקשר עם הנר הזה, כנראה, אומר הרמ"א (שו"ע או"ח, ת"רי, ד'):

"מי שכבה נרו ביום כיפור יחזור וידליקנו במוצאי יו"כ ואל יכבנו עוד אלא יניחנו לדלוק עד גמירא, וגם יקבל עליו, שכל ימיו לא יכבה במוצאי יו"כ נרו, לא הוא ולא אחר, כך נמצא במנהגים ישנים"

(עיין לזה ערוך השולחן, או"ח תר"י ז').

נר נשמה

כבר בזמן התנאים נוצר אצל יהודי ארץ ישראל הרעיון, שגם המתים צריכים כפרה את הפסוק בתורה: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'" (דברים כ"א-ח')

דורש הספרי:

"כפר לעמך ישראל - אלו החיים, אשר פדית - אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכיפורים ולפסוק עליהם צדקה"

(פרשת האזינו).

בקשר עם מנהג זה, כנראה, נהגו בימי הביניים. שכל אחד מדליק נר אחד לכפר על אביו ואמו שמתו (דרכי משה לטור או"ח, תר"י). המנהג הזה התקיים עד ימינו אנו, ואחד הפוסקים האחרונים מנמק אותו כדלהלן:

"וזהו תיקון הנשמה, דנשמה מקרי נר, כדכתיב: נר ה' נשמת אדם (משלי כ'), וגם המתים צריכים כפרה כדאיתא בספרי"

(ערוך השולחן או"ח, תר"י ו').

את הנר הזה היו נוהגים להביא לבית הכנסת בניגוד לנר החיים שהדליקוהו בבית. לכך התכוון כנראה גם ר' שלמה גאנצפריד באמרו:

"ונוהגין שמדליקין אחד בביתו שידלק עד שעת הבדלה ויבדיל עליו, ואחר מדליקין בבית הכנסת" (קש"ע סימן קל"א, ז').

כדי להבדיל ביניהם היה אחד גדול (נר החיים) ואחד קטן (נר נשמה).

הנרות ליום הכיפורים נעשו בעיקר על ידי הנשים, ובקשר לכך נתהווה בפולין מנהג חדש, שנקרא "הנחת הפתילות" (ביידיש: קנויטלעך לעגין). הנשים יצאו לבית-הקברות ומדדו בחוטים את קברות אבותיהן וקרוביהן. אחר כך קיפלו והכפילו את חוטי המדידה והכינו מהם פתילות בשביל נרות השעווה לזכר הנשמות. במקרה שאי אפשר היה להן לעלות ל"קבר אבות", היו מסתפקות בהזכרת שמות הנפטרים, בהקדישן לכל אחד מהם חוט מיוחד בפתילת הנר. חוטים מיוחדים היו גם על שמותיהם של ה"אבות" וה"אמהות" הקדושים: אברהם יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. בשעת "הנחת הפתילות" קראו "תחינות" מיוחדות והתפללו בקולות בכי קורע לב, שהנרות שלהן יאירו את עיני ילדיהן וילדי כל בית ישראל בתורה ובמצוות ובמעשים טובים.

מנהגינו בארץ

בישוב החדש בארצנו נוהגים להדליק נרות יום הכיפורים כמו בערב שבת ולברך עליהם. מלבד זה מדליק כל אחד בביתו נר נשמה הדולק כל היממה.