תנועות משיחיות בתימן

(קטעים)
נדפס ללא הערות

מחבר: אברהם יערי

מחניים, גיליון פ"א, 1963

 מרובות היו התנועות המשיחיות בתימן יותר מבכל ארץ אחרת בתפוצות ישראל. מאמצע המאה השתים-עשרה עד סוף המאה התשע-עשרה קמו בתימן גופא שורה של "משיחים", מהם שהאמינו בעצמם במשיחיותם והיו בטוחים שיש בידם לגאול, ומהם שלא היו אלא רמאים-נוכלים שהיו משימים עצמם משיחים כדי להפיק תועלת לעצמם. גם שמעם של משיחים שקמו בארצות אחרות הגיעו לתימן ועוררו תקוות גאולה – ובמיוחד בימי שבתי צבי.

ריבוי ה"משיחים" בתימן יותר מבשאר תפוצות ישראל, כמה מקורות היו לו.

האחד, קשי השעבוד של גלות תימן ועוצם הדיכוי בידי שליטים עריצים ושכנים קנאים. שיעבוד קשה זה הלהיב וחזר והלהיב בלבם של הנדכאים והמעונים את האמונה בגואל המובטח, ומשהתמהמה הגואל לבוא, הלכו אחרי כל מי שהיה משים עצמו גואל.

השני, התפשטות אמונות תפלות ואמונה במעשי מכשפים וקוסמים בין יהודי תימן. אמונות אלו הקלו על כל מאחז-עיניים לעשות מופתים ונפלאות ולהוכיח בכוחם שהוא המשיח המקווה.

על היסודות הללו בהתעוררות תנועות משיחיות בתימן, כבר עמד ר' יעקב ספיר, שליח ירושלים לתימן, שהצליח לעמוד על אופיים ומהותם של יהודי תימן ולתארם בחרט אמן יותר מכל איש לפניו. הוא כותב:

"כעצמת עול הגלות וכובד נטל משא מלך ושרים אשר על אחינו אלה הכושלים המדוכאים הנאנחים ונאנקים בארץ התימן, כן חזק לבבם… אל אמונת ביאת משיחנו… ועל כן נקל למו להאמין לכל חולם חלום ולכל משוגע הולך רוח ומתנבא לטוב ולהם לחלצם מן ה"יצר". (אבן ספיר לר' יעקב ספיר, חלק שני, מגנצא תרל"ד. מ' קמ"ט).

וכן כתב ר' חיים בן יחיא חבשוש, מהמשכילים הראשונים שבין יהודי תימן ובן-לויתו של יוסף הלוי בתימן בשנת תר"ל (1870) (חי בשנות תקצ"ג-תרנ"ט, 1899-1833), בחיבורו "קורות ישראל בתימן":

"דע נכונה שארצינו הרה ויולדת משיחים בכל עת, עת שזה נופל זה קם, וגם הפתאים המאמינים בהם, כשירדו מנכסיהם, יעמדו אחרים תחתיהם למלאת רצון משיחם בכספם וקניינם… יען תוקף הגלות, יען מיעוט הפרנסה, יען חסרון הלימוד, יען העלמת עין הרבנים, בעבור זה הסכלות שוררה, וההשכלה רחקה…".

אולם היה כאן עוד מקור אחד: התפשטות האמונה בביאת "אלמהדי" בין המוסלמים שבתימן. כמעט כל "משיח" שקם ליהודים בתימן זכה למאמינים רבים גם בין הגויים שכניהם, החל מהמשיח במאה השתים-עשרה שעליו הודיעו יהודי תימן להרמב"ם, כי נתקבצו סביבו "אנשים הרבה יהודים וערבים", ועד "המשיח" שכר כחיל בשנת תר"ל (1870), שעליו הודיעו כי "אומות העולם בפה אחד מודים לו". ואף מבין המוסלמים עצמם בתימן קמו בדורות שונים משיחי-שקר כאלה שהצליחו להטות את לב העם אליהם.

אלואסעי, ההיסטוריון של תימן, מזכיר שורה של משיחי-שקר מוסלמים כאלה, החל מן עלי בן אלפצ'ל שקם בתימן בשנת 290 להג'רה (903 לספירת-הנוצרים), שהשתלט על תימן במשך שלוש-עשרה שנה והתיר כמה מאכלות אסורים וכמה עריות, ועד עלי סבולה, רועה-צאן, שקם בשנת 1913 והמון העם ראה בו אחד קדוש. כמעשה שכניהם עשו, אפוא, יהודי תימן, אף שלא מצינו בהם שהאמינו למשיחי-השקר המוסלמיים, ואילו המון המוסלמים האמין במשיחי-השקר היהודיים, ובכך הקל עליהם את פעולתם.

המשיח שקם בתימן בימי רמב"ם

(בשנת 1172 לערך)

ה"משיח" הראשון שקם ליהודי תימן, בשנת 1172 לערך, הוא זה שעליו הודיעו יהודי תימן באגרת אל הרמב"ם שישב במצרים, והוא כתב להם בתשובה את "אגרת תימן" המפורסמת. לא הגיעה לידינו האגרת שכתבו יהודי תימן להרמב"ם, אבל במקצת ניתן לנו לעמוד על תכונותיו של "משיח" זה מתוך תשובת הרמב"ם באגרתו, ופרטים נוספים על פעולתו ועל סופו אנו שומעים באגרת הרמב"ם לחכמי פרובינצא על האצטגנינות. באגרת זו כותב הרמב"ם:

"ועל עסקי המשיח שהגיעו אליכם משמי, לא היה כך המעשה, ולא במזרח היה באספהאן, אבל בתימן עמד איש, יש לדבר הזה כמו שתים ועשרים שנים, ואמר שהוא שליח מישר דרך לפני המלך המשיח, ואמר להם שהמשיח בארץ תימן. ונתקבצו אנשים הרבה, יהודים וערביים, והיה מסבב בהרים. וכתבו לי אחינו שבתימן כתב גדול, יודיעו לי דרכו ומשפטו וחידושיו שיחדש להם בתפילות, ומה שהוא אומר. ואמרו שכבר ראו מנפלאותיו כך וכך. ושאלו לי על זה. והבנתי מכל הדברים, שאותו האיש העני חסר דעת וירא שמים, אבל אין בו חכמה כלל, ושכל מה שאומרים שעשה או נראה על ידו, שקר וכזב. ופחדתי על היהודים אשר שמה וחברתי להם כמו שלש ארבע קונטרסים בעניין המשיח וסימניו וסימני הזמן שיראה בו והזהרתי אותם שיזהירו זה האיש שמא יאבד ויאבד הקהילות. כללו  של דבר, לאחר שנה נתפש וברחו כל הנלוים אליו. ואמר לו מלך מן הערבים שתפשו: מה זה שעשית? אמר לו: אמת עשיתי, וכדבר ה' עשיתי. אמר לו: ומה המופת שלך? אמר לו: תחתוך ראשי ואני אחיה מיד. אמר לו: אין לך מופת גדול מזה, ודאי אני וכל עולם אאמין ואדע כי שקר נחלו אבותי. מיד הרגו אותו העני, תהא מיתתו כפרה לו ולכל ישראל. ועונשו היהודים ברב המקומות ממון. ועד עתה יש שם חסרי דעת, יאמרו עתה יחיה ויעמוד".

המשיח שקם בתימן בשנת רנ"ה (1495)

אפילו אותו "משיח" שקם בתימן בימי הרמב"ם, שכל-כך הרבה נודע לנו עליו, הודות לשתי אגרותיו של הרמב"ם – לא נמסר שמו. אולם רבים מה"משיחים" שקמו אחריו לא נשאר להם זכר כל-שהוא. וכאשר הופיעו פתאום כך נעלמו וירדו לתהום הנשייה. ורק אלה שבגללם נגזרו גזירות קשות על יהודי תימן נפקדו לרעה על ידי כותביהם המעטים של קורות יהודי תימן.

אותו ר' חיים בן יחיא חבשוש, שכבר הבאנו לעיל את דבריו על הסיבה לריבוי המשיחים בתימן, מספר ב"קורות ישראל בתימן" שלו על "משיח" שקם במדינת חצרמות שבדרום-מזרח תימן בשנת רנ"ה (1495). ואלה דבריו:

"חצרמות העתיקה אשר תושביה זאבי ערב, עם מלך צנעא עמאר ן' עבד אלוהאב [באמת מושל צנעא מטעם המלך אלמתוכל יחיא שרף אלידין] הרגו ליהודים הנמצאים שם ביום חרון אף המושלים עליהם בשנת ה'רנ"ה לבריאת עולם, על דבר משיח השקר אשר יצא משם ועד עיר ביחאן, וערב רב עלה עמו, ובכוח חיילותיו הרבים הרגיז והרעיש את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין [כינויים לשבטי הערבים בתימן] עם שאר אחיהם יושבי תימן בכלל. ואחרי מלחמות חזקות ונוראות נצחו להמשיח המשקר ועוללו אחריו שבטי הנמצאים, לא השאירו שריד ופליט, ועד היום רגל [יהודי] לא תעבור שם".

אף לגבי "משיח" זה, שלא הסתפק בבשורות גאולה אלא אף נלחם בשבטי ערב שבדרום-מזרח תימן, לא נמסר שמו.

בימי שבתי צבי

(בשנות תכ"ו-תכ"ט, 1669-1666)

תנועת שבתי צבי הגיעה לתימן ממצרים כבר בסוף שנת תכ"ו (1666), בטרם נודע דבר המרתו. הבשורה עוררה בלבו של אחד ממקובלי תימן לכתוב חזון-גאולה גדול בשם "גיא חזיון", המצורף מידיעות ממשיות שהיו כלולות באגרות שנתקבלו ממצרים ומדמיונו העשיר של הכותב. הוא חזה ברוחו ששבתי צבי יבוא בשנת תכ"ז לתימן: "בבואו לעתיד בארץ תימן בשנת אנ"י ש"ם יהו"ה אקרא". חזון זה הוא בודאי התעודה החשובה ביותר לתולדות תנועת שבתי צבי בתימן, שכן נכתבה בעצם הימים ההם, בשנת הופעתו של שבתי צבי כמשיח. אולם כדי שנוכל לעמוד כל צרכנו על ההתעוררות בתימן עם הגיע הבשורות על שבתי צבי ממצרים, עלינו לפנות למקורות שנכתבו אמנם בדורות מאוחרים יותר, ואף אם אינם מדויקים תמיד בפרטים, הרי אנו יכולים ללמוד מהם על מצב הרוחות בין יהודי תימן בימים ההם. וכן אנו שומעים מהמקורות הללו על התוצאות הקשות לאחר האכזבה משבתי צבי ועל הגזירות שגזרה המלכות עליהם משנכזבה תוחלתם לגאולה.

בכתב-יד של תכלאל (סידור-תפילה) תימני שנכתב בעיר עטבאן שבתימן בשנת ת"י (1650) סיים הסופר את דברי-החתימה שלו (קולופון), כמנהג, בתפילה זו לגאולה: "והשם ב"ה ירחם עלינו, ועל כל ישראל אחינו, ויקבץ את פזורינו,  לתוך ירושלים עירנו, וישלח לנו מהרה גואלנו, המלך המשיח מלכנו, ויבנה בית קדשנו ותפארתנו, ונראה שכינה בעינינו, כדכתיב:" עין בעין יראו בשוב ה' ציון", כן יאמר רחום, אמן ואמן, שלום ולא שלימו רחמי שמיא". מסביב לדברי-החתימה הללו המסתיימים בתקוות גאולה, נוספה ביד אחרת, לאחר האכזבה משבתי צבי והגזירות שבעקבותיה, דברים אלה:

"הייתה שנת הבשורה בשנת התכ"ז ליצירה, ובעוונותינו הרבים נתאחרה ביאת משיחנו ונתחדשו כמה גזרות קשות ובקשו מלכי האומות לגרש אותנו בשנת התל"ח וקבעו זמן [כארבע מלים חסרות], עתה מחכים ומצפים לישועתו הוא ברחמיו וחסדיו הרבים יעשה עמנו למען שמו ויחיש ביאת משיחנו ויפדנו מבין האומות ויקיים מאמר הנביא: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אכי"ר [אמן כן יהי רצון]".

תיאור מפורט יותר של ההתעוררות בתימן למשמע הבשורות על שבתי צבי שהגיעו ממצרים ומארץ ישראל, אנו מוצאים בכרוניקה של "המשכיל" ר' חיים חבשוש, שנכתבה ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה, בודאי על יסוד מסורות שבעל-פה בקרב יהודי תימן. ואלה דבריו:

"בשנת התכ"ח [באמת כבר בשנת תכ"ו] עופפו אל ארץ התימן שמועות שבתי צבי… שכבר נתגלה המלך המשיח, והיהודים שבתימן מרוב צערם מהאומות ודחקם ועניים בין שכניהם הערביים תמיד נפשם חפיצה ומשתוקקת אל שמועות שקר והבלים, כי הם מאמינים בני מאמינים, אבות עם בנים, על גאולתם ועל ביאת המשיח ועל ויעוד הנביאים והחכמים, באמונה שלמה ביושר לב ובתמים. ויהיו מתלחשים כתות כתות, אנשים ונשים, מתקבצים שמחים ועולצים, והיו מתפללין אל ה' שימהר את הקץ ולא יאחר, וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם, וגזרו שלא יאכלו בשר מבושל כי אם צלי אש, ושלא ישתו יין, ואפילו בליל פסח, ושיאכלו כל מאכל תפל מבלי מלח".

"ממצרים דאו כנשר בשורות המסית וחנו על פני כל ארץ התימן. אחי האומללים שטו ולקטו שמועות יותר מכדי צרכם בעבור להחיות בהם רוחם הנכאה, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מנעו ארשת שפתם מלדבר באזני הגויים שכניהם עליזות כליותיהם… ואנכי חזון הרביתי… נוסף על חזיונותי ועל חלומותי חזו לי עוד נשים ואנשים אשר לא מעמי הם… בשמחת לבבם רובם למען שמו שבתו ממלאכה ומעסק, וכספם וקניינם פזרו בנדבות והלואות עד יעבירם את הירדן ומשם יצברו חומרים חומרים כסף וזהב ואבן יקרה ככל העולה על רוחם..".

והוא מוסיף עוד סיפור עממי, שהיה נפוץ בקרב יהודי תימן בנוסחאות שונות, על אשה זקנה בודדת שבהגיע לאוזניה השמועות על הגאולה הקרובה מכרה כל אשר לה וצררה את הכסף בידה לצורך הנסיעה, אף קנתה לה חמור "לשאת אותה ואת כל אשר לה עת יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור לתוככי ירושלים". ובערב פסח התרחצה והתקדשה ולבשה בגדי תפארתה ותכשיטיה והלכה לבית-שכניה לסדר-של-פסח, ובשכבה לישון חששה "אולי לא תקיץ בבוא המשיח להוליך את כל הקהל אל המנוחה ואל הנחלה, והיא תשאר לבדה בארץ העמים", קשרה את עצמה לחבל שעל צואר החמור כדי שיעיר אותה מתרדמתה "עת יצאו צבאות ה' עם כל בהמתם וקניינם". באמצע הלילה נתעוררה משנסחבה בחבל שער חמור ואמרה: "לאט לי, משיח, לאט, פן תשבר מפרקתי".

מתוך סיפור עממי זה אנו רואים כמה ידעו יהודי תימן בחוש-ההומור שנחנו בו להתלוצץ על תמימות עצמם משבאה האכזבה.

והאכזבה היתה קשה מאד. בהגיע השמועה למלך תימן כי "היהודים המליכו להם מלך, ויקצוף על היהודים מאד… וישלח שלוחיו וסריסיו רוכבי סוסים מזוינים עם חילותיו אל כל ערי היהודים ומושבותיהם לקחת אותם ולענותם בשלשלאות של ברזל ולהביאם אליו ולבוז את כל רכושם… ויביאו אותם מכל מקומות ממשלתו אל עיר אלסודה". שם דרש מהם להתאסלם, ומשסרבו ועמדו באמונתם, הוציא להורג את נגידם שלמה אלג'מאל. עינה אותם בכל מיני עינויים קשים ואכזריים, ומשהמשיכו לעמוד באמונתם הגלה אותם בשנת תכ"ט (1669) לאי שומם שבים סוף, ושם ישבו שנה תמימה ורבים מהם "מתו מהתלאות אשר מצאום מאויביהם".

עשר שנים לאחר מכן הוגלו כל יהודי תימן למוזע בשפלת החוף תיהאמה, ואף שם מתו רבים מהגולים, ועד היום רואים יהודי תימן ב"גלות מוזע" אחת הגזירות הקשות ביותר שבאו עליהם. וכבר ראינו לעיל, שכותב התוספת לדברי-החתימה בכתב-היד של ה"תכלאל" ראה גם בגזירה זו תוצאה של האכזבה מימי שבתי-צבי.

הדי ההתעוררות בתימן בימי שבתי צבי נשמעים גם מתוך כמה שירי-גאולה של ר' שלום שבזי וזולתו שנכתבו בימים ההם (א. צ. אידלסון, שירי תימן, עמ' 91).

שני משיחים בתימן

(בשנות תרי"ט – תרל"ה, 1875-1859)

תנועה משיחית מיוחדת במינה נתעוררה בתימן ברבע השלישי של המאה התשע עשרה, ונמשכה כחמש עשרה שנה. שמעה של תנועה זו הגיע כבר בשעתה לארצות אירופה ולארצות המזרח. תנועה זו התרכזה סביב שני "משיחים", האחד יהודה בן שלום, שהיה ידוע יותר בכינויו הערבי: שכר אל-כחיל. הוא נתגלה בצנעא בשנת תרי"ט (1859), ועיקר פעולתו המשיחית התחילה בשנת תרכ"א (באחרי"ת לפ"ק, 1861) ונהרג בהר אלטיאל בארץ בני ג'בר בגליל חריב בתמוז של שנת תרכ"ג (1863). השני, ששמו האמיתי לא נודע לנו, והיה משים עצמו שכר אל- כחיל, כלומר, הוא טען שהוא-הוא שכר אל –כחיל שקם לתחיה אחרי שנהרג. הוא הופיע בתנעם באמצע שנת תרכ"ח (1868), ועיקר פעולתו היתה בשנת תרכ"ט-תר"ל (1870-1868) והמשיך לפעול עד שנת תרל"ה (1875) עד שזכרו נשתקע לאט-לאט והוא נעלם. בשעתם ידעו רק מעטים ששני אנשים הם, ואף ר' יעקב ספיר, הלוחם העיקרי בתנועה זו לא ידע תחילה ששני אנשים הם וסבר שהאיש שפעל בשנות תרכ"ט-תר"ל הוא-הוא האיש שהוא עצמו הכירו כשעבר בתימן בשליחות ירושלים בשנת תרי"ט. אולם עיון בקורתי במקורות מאפשר לנו להבחין כראוי בין שניהם. ואלה ההבדלים היסודיים שבתכונותיהם:

 הראשון היה תלמיד-חכם מצנעא, שנמנה בין החכמים והיה מכונה בתואר "מארי" והיה "בעל מקרא ואגדה, זוהר וקבלה מעשית בצרופים וגימטריאות": ואילו השני היה בור ועם-הארץ ולא מצנעא.

הראשון היה אדם פשוט ומצניע לכת ; ואילו השני היה שחצן ותקיף ואיש-מזימות.

הראשון היה סגפן ויושב בתעניות ; ואילו השני הרבה  במשתאות ושתה לשכרה.

הראשון היה רזה ; ואילו השני בעל-גוף ומסלסל בשערו.

הראשון נכשל ונהרג ; השני הצליח וידע מתי להיעלם.

הראשון היה שונא ממון ושונא מתנות ולא נהנה שום הנאה חומרית מ"משיחיותו" ; ואילו השני רדף בצע, עשה את "משיחיותו" קרדום לחפור בו אוצרות כסף על-ידי גביית מעשרות מעשירי יהודי תימן וארצות המזרח.

הראשון שימעו לא הגיע כמעט אל מחוץ לתימן; ואילו השני פרש רשתו, באמצעות שלוחים ואגרות, גם על יהודי עדן, הודו, מצרים ואף ארץ-ישראל.

נתאר כאן, לפי מקורות ראשונים, תחילה את מקורותיו ומעשיו של הראשון, ואחריו של השני.

שכר כחיל הראשון

(תרי"ט-תרכ"ג, 1863-1859)

כותב קורות תימן, סעיד  בן יוסף אלערוסי, מספר עליו:

"בשנת ב'ק"ע [לשטרות, שהיא תרי"ט, 1859] קם איש אחד, שכר כחיל שמו, ובלבל דעות בני אדם באמרו שהוא המשיח, והיה נוסע ממקום למקום לכל מקום שנמצאים יהודים. ואחר כך נסע למקום ששמו חריב, וישב שם קרוב לי"ב חודש, והפחיד כל נשיאי [מושלי] המקומות סביבו, ומקצת היהודים האמינו בו ומקצתם לא האמינו. והיה נותן חתיתו על כל המאמינים בו ונותן להם ראיות מן המקרא או מן הגמרא, כל איש לפי מהללו, ולאומות העולם היה מביא ראיות מן הקוראן. ולאחר זמן עמדו והרגוהו בשנת תרכ"ג, בקע"ד לשטרי [1863]".

ר' יעקב ספיר הכיר אותו בעברו בשליחותו בתימן בשנת תרי"ט (1859), וכשחזר ממסעותיו במזרח הרחוק דרך עדן, שמע על משיחיותו, והודיע מיד על כך באגרת מיום כ"ח אדר ראשון תרכ"ג (1863) ואלה דבריו:

"בעיר הגדולה צנעא קם איש אחד לבשר על הגאולה ועל תמורת הזמן. האיש הזה בשמו יהודה בר שלום, ובערבית: מארי שכר אל-כחיל, והוא אחד מחכמי העיר הזאת, בעל מקרא ואגדה, זוהר וקבלה מעשית בצרופים וגימטריאות. וידעתי את האיש ושיחו, ומכירו הייתי מאז היותו בצנעא לפני ג' שנים וחצי. והוא יוצר כלי חרש על קנה מקטרת הטאבאק, ככל רבני הארץ הזאת, אשר תורתם ואומנותם כבדים גם יחד. לפני ירחים עבר רוח קנאת ד' צבאות על האיש הזה, ובא ויספר להם את חלומו במחזה נורא לאמר: כמלאך נראה לי בחזון ליל, ויצווני לשלח את אשתי בספר כריתות ולנזור מדרך העולם ולהתבודד במקום שאין אנשים ולסבב בערי ישראל לעוררם על התשובה, ולבשרם על הגאולה, כי קרובה לבוא. וכששמעו חכמים בדבר זה, לא אחרו ממלאות רצונו לגרש את אשתו." (הגיטין נעשים שמה בזריזות ולמרבה ואף גם שלא ברצון האשה).

"והמבשר לקח עמו מקלו וילקוטו והכין מחוץ למחנה מושבו. בדד ישב, לא יברך לאיש ולא יעננו, ומסבב מעיר לעיר. וכה דרכו בכל מקום אשר יבוא שמה: יקרא בגרון או יכתוב בספר לקצרי רוח ורפויי ידים בארץ תימן, לאמור: השתדלו בתפילה, התעוררו בתשובה, כי קרובה ישועת ישראל לבוא וגאולתנו לא תאחר. וכמו זרה דברתו, ככה נכריה עבודתו. בעיר לא ילין, לחם אנשים לא יאכל, מאכל לחם יבש יאפה לעצמו ומים ישתה מדלעתו, ומפליא לעשות נפלאות, עצמו מספר. גם פה עדן יבא המשוגע הזה ושאל בית הנשיא הרב היקר והגביר הנכבד מארי מנחם משה יצ"ו, ולא מצאוהו, ובבואו שנית ולא מצאהו, התעבר ועבר לו ועקבותיו לא נודעו, כי לא יתאחר יום יומיים במקום אחד".

ר' יעקב ספיר מוסיף לספר שם, שהיהודים הבאים מפנים תימן לעין מספרים על מופתיו ונפלאותיו, ומעיר בלגלוג, שבינתיים המופת היחיד שעשה, שגרם למלך תימן החדש, שהתחיל כמלך טוב לישראל, שיחדש גזרותיו, כי "היטב חרה לו על היהודים ויתן עליהם עונש כסף". בשעה שכתב ר' יעקב ספיר את אגרתו לא היה ידוע היכן נמצא שכר כחיל: "ויעבור ואיננו ולא נדע מקומו איה…".

ספיר כתב אמנם אז את דבריו מפי השמועה, ואף על פי כן יש בהם תיאור נכון של דמות האיש, כי רשם בנאמנות מה ששמע בעדן מפי יהודים שבאו מפנים תימן, ודבריו נכתבו סמוך לזמנו: ובמיוחד חשובים הם משום שנכתבו לפני הופעתו של שכר כחיל השני, שלא כרוב שאר העדויות שבהן משמשות דמויות שניהם בערבוביה.

משהגיע ר' יעקב ספיר לירושלים הוסיף מה ששמע מפי עולי צנעא על האיש ועל שיחו:

"אחר חג השבועות שנת תרכ"א [1861]… התחיל להתנבאות… וכל דבריו בהגדת עתידות… ומלאו לבו לאמר שבפסוק (ישעיהו מ"ה) ,כה אמר ה' למשיחו לכרש' צ"ל, 'לשוכר'. פעמים היה אומר שהוא משיח, ופעמים היה אומר שהוא רק שליח מאליה הנביא לבשר על הגאולה ולעורר על תשובה. וכתב על פס ידו הימנית, ,משיח בן דוד', ועל פס ידו השמאלית שם מלך ממלכי ישמעאל אשר בדה מלבו שזה יפול ביד מלך המשיח. כמעט כל היהודים יושבי תימן האמינו בו וספרו ממנו דברים נפלאים… ואחרי כן סבב כמה חדשים על עירות וכפרים… ישב לו רחוק מצנעא דרומה מהלך יום וחצי בעיר בני גובר, אשר בה רק עשרה יהודים עניים יושבים לבדם, ושם האומה קשה ועזה של ערביים, אנשי חייל וגבורים, אבל טובים להגרים הבאים להחסות בצלם כטבעם. וישב שם קרוב לשנתים. ומשם הגיעו לצנעא שמועות גדולות מהפלאת מעשיו בכל יום על ראש ההר הרם אשר אצל העיר הזאת, שאנשי הארץ מפחדים לעלות עליו מפני השעירים אשר ירקדו שם, והוא עולה בלי פחד וזובח את השעירים… עד שבסוף כאשר היה בהר ארבו עליו הערביים ויורו עליו בקנה רובה ויהרגוהו והסירו את ראשו ושלחו לעיר הבירה צנעא להראות את גבורתם שהרגו המשיח של היהודים, כי המלך הבטיח להם מתן על זאת, ואת גויתו לקחו היהודים שם קברוהו בקבורתם… אבל היו מהפתאים שאמרו שלא נהרג ולא חלו בו ידים ורק לפנים הרגוהו, ומהם אמרו שנהרג אבל ישוב ויחיה ויעשה נפלאות שכן נבא בעצמו".

פרטים נוספים לתיאור דמותו של "משיח" זה קיבל יחיא מזרחי, יהודי תימני עשיר באלכסנדריא, מפי יהודי צנעא שנזדמנו לאלכסנדריא, ואלה דבריו:

"העידו לפני עדות גמורה אנשי עירו הנקראת צנעא, כמו עשרים בני אדם, כל אחד בזמן לבד… שהוא ירא שמים בתכלית כל ימיו, מסתפק במועט, לא מילא שחוק פיו, לא הלך בקומה זקופה, תלמיד חכם רשום. כשנכנס לבית המדרש, יושב בקרן זוית היותר שפלה, כשמכבדים אותו שיעלה למעלה אינו רוצה, כשמזמינים אותו לסעוד אפילו בסעודת מצוה אינו הולך, מימיו לא נהנה משום נברא, כי אם מיגיעו, הוא איש עני, מלאכתו תופר עורות, יושב בחנות מעט, כל זמן שהרויח עד שיספיק לו להוצאת היום, סוגר והולך ללמוד. ועתה הוא כבן ארבעים שנה, אינו מתכבד בלבושו. לילה אחת נגלה אליו אדונינו אליהו הנביא ז"ל וצווה אותו שיגרש את אשתו… ויש לו אחות נשואה, ואשתו נתן לה גט, ויש לו בן גדול לומד תורה בבית הספר. ובזמן סבובו היו רוצים אנשי המקום שמה ליתן לו לחם לאכול ושמלה ללבוש, ולא היה מקבל כלל שום טובת הנאה משום נברא… תיכף כשידע מלך צנעא שעלה להר לבדו, נתן דבור לחייליו: כל מי שימית זה היהודי שוכרי כחיל ויביא לי ראשו, יקח מתנה גדולה. והלכו הרבה בני אדם ועלו להר, ישבו כמו שני ימים וירדו באמרם: מצאנו אותו וחתכנו ראשו, הנה הוא בידינו. הוליכו למלך צנעא ולקחו מתנה, והמלך תלה אותו במבוי היהודים שלושה ימים. ויצא הקול בין האומות שחתכו את ראשו. ואולם אחותו ובנו לא התאבלו עליו, יען בריא להם כשאמר להם מקודם: אל תאמינו שחתכו ראשי, אלא אני מראה להם כך כדי שלא יצערו לישראל בזמן העלמתי עד שאתגלה בע"ה".

יהודי בצנעא שסיפרו כל זאת ליחיא מזרחי באלכסדריה, האמינו בשכר כחיל, וביחוד לאחר שנתגלה השני, והם מאריכים שם לספר מנפלאותיו, אולם העובדות שהבאתי לעיל מתוך דבריהם ודאי נכונות הן ומתאשרות גם מפי אנשים שלא האמינו בו כלל מתחילתו.

וזה סדר מאורעותיו המשיחיים: בסוף שנת תרי"ט (1859) גירש את אשתו ללא סיבה והסביר שהוא עושה זאת על פי מצות אליהו הנביא שנתגלה לו. באמצע סיון תרכ"א (1861) התחיל מתנבא בפני חבריו חכמי צנעא, ועיקר נבואתו על חבלי משיח קשים בזמן הקרוב ועל גאולה קרובה בעקבותיהם, ועיקר קריאתו לתפילה ולתשובה ולהכשרת הלבבות לגאולה. בתחילת הופעתו בצנעא לא אמר ואף לא רמז שהוא עצמו  משיח. היו מחכמי צנעא שהאמינו בנבואותיו, ואף אלה שלא האמינו לא ראו כל רע בקריאתו לתשובה. בסוף תמוז תרכ"א, היינו כחודש וחצי אחרי התגלותו בצנעא כנביא ומבשר, עזב את צנעא והתחיל נודד בכל גלילות תימן ובכל מקום קרא לתשובה.

בנדודיו הגיע עד עיר הנמל עדן, ושם לא הצליח לראות את המארי מנחם משה ולא את הגביר משה חנוך הלוי, מנהיגי הקהילה, אף בימי נדודיו לא התערב עם הבריות אלא כילה את נבואתו ופרש ולן מחוץ למקום, מגדל פרע את שערו וצפורניו, ואינו מקבל שום טובת הנאה. נדודיו נמשכו קרוב לשנתיים, ולבסוף קבע ישיבתו בארץ חריב בגליל בני ג'בר בהר אל-טיאל. שם ישב בדד על הר גבוה ושמם שהיה ידוע כמשכן שעירים. בימי שבתו בהר יצא שמו לתהילה בתימן בין יהודים ומוסלמים כעושה נפלאות ומכניע שדים.

בימים ההם כנראה התחיל רואה את עצמו כמשיח ממש. משהתחיל שמו מתפשט ומלך צנעא ראה סכנה בדבר, שכר אנשים להרגו, והוא נהרג בהר אל-טיאל בסוף שנת תרכ"ג (1863) וראשו הובא לצנעא כדי להראות שאין הוא קיים עוד. אולם מאחר שהוא עצמו התנבא בחייו שיתנכלו להמיתו ולא יוכלו לו. האמינו חסידיו וקרוביו שהוא לא נהרג באמת או שנהרג ויקום לתחיה.

שכר כחיל השני

(תרכ"ח-תרל"ה, 1875-8168)

בסופו של שכר כחיל האמיתי נעוצה הופעתו של איש אחר, ששמו האמיתי לא נודע לנו, והוא קרא לעצמו שכר כחיל ואמר על עצמו שהוא-הוא שכר כחיל שנהרג וקם לתחיה בדרך נס. הוא כולו אינו אלא בבואה של הראשון, או כפי שאמר בלגלוג מתנגדו ר' חיים חבשוש: "המשיח הראשון שכר כחיל היה שאור למשיחים וזה השני היה בצקם". בניגוד לראשון שהיה תלמיד-חכם וירא-שמים, היה זה השני בור וקל-דעת, ובניגוד לראשון שהאמין בשליחותו ולא רצה שום טובת-הנאה לעצמו, היה זה רמאי ואיש-מזימות שלא נתכוון אלא לשם בצע, ובניגוד לראשון שנכשל, הצליח זה מאד. ומאחר שהראשון היה בן צנעא וידוע לבני העיר, נזהר זה הזייפן שלא להופיע בצנעא כלל במשך כל ימי פעולתו, כדי שלא יוכיחו לו שקרו על פניו, וגם בודאי מפחד השלטון. ומאחר שהיה הראשון תלמיד-חכם, הכריז השני שביום שהחיה אותו אליהו הנביא גזר עליו שלא לעסוק בתורה עוד. הוא התגלה בעיר תנעם בחודש ניסן תרכ"ח (1868), לערך ארבע שנים ומחצה לאחר שנהרג הראשון הוא ידע היטב את גורלו של המשיח שקם בתימן בימי הרמב"ם, שאמר למלך לחתוך ראשו לאות שהוא משיח, ולא קם עוד, ולפיכך התפאר שבו בעצמו נתקיים מופת זה.

בתיאור דמותו ומאורעותיו אין אנו חיים מפי עדים, אלא מונחת לפנינו הודאת בעל דין עצמו באגרותיו שהגיעו לידינו, ושבהן הוא מתאר בפרוטרוט את מאורעותיו בגלגול ראשון ושני.

באגרת ארוכה לרבני ירושלים מיום י"ג כסלו תר"ל (סוף 1869), הוא מתאר לפניהם "כל אשר קרה אותי מיום שהלכתי בשליחות של הקב"ה כשנגלה עלי אדוני [אליהו] ז"ל כששגרני להלוך אצל ישראל". מובן שהוא מתחיל משנת תרכ"א, שנת ראשית התנבאותו של שכר כחיל האמיתי. פרטי מאורעותיו של זה משנת תרכ"א עד יום הריגתו הוא מתאר כהוויתם אגב תוספת קישוטי פרטים וסיפורי נפלאות. ומשהוא מגיע לפרשת מותו הוא מספר:

"ואח"כ עליתי להר ששמו אל טיאל, והיה הקב"ה עושה לי תשועה גדולה אלולא שגרם החטא של ישראל, ובאו עלי האויבים והרגו אותי וחתכו את ראשי, וכל זה בשביל ישראל. ויבא אדוני אליהו ויחיה אותי, ומאותו היום גזר עלי שלא לעסוק בתורה. ומיד אמר אלי: קום התהלך בארץ כמו בראשונה. וישבתי בארץ כמו חמש שנים ומחצה מתהלך כמו שצווה אותי אדוני, ולא ידע שום אדם בי… ולא הנחתי שום עיר ומדינה שלא הלכתי בה… וצווה אותי שאתגלה בעיר מערי תימן ושמה תנעם, יע"א [יכוננה עליון אמן] בשנת תרכ"ח בחודש ניסן. והלכו היהודים ומסרו אותי לאומות, ובקשו להרוג אותי, והקב"ה מצילני מידם. וישבתי שם כמו שנה, והיו באים ישראל לנסות אותי, ועמד עלי אדם רשע מישראל, מכשף גדול, ושמו יהודה אלשאקי, ובקש להזיק אותי בכשפיו ולא יכול, כי יד ה' עמי… ואח"כ הלכתי מעיר תנעם, יע"א בכבוד גדול, ובאו עמי קצת מאומות העולם. ויש מהאומות אורבים עלי בדרך, ששכרם מלך אוזל [צנעא] להרוג אותי, ולא יכלו לעשות בי מאומה… עד הגיעני לעיר אלטוילה. ועליתי וישבתי בכרך שלה בעל כרחם של אומות, וישבתי שם בכבוד גדול. ויש בה גוי אחד מכשף גדול ארור, ושמו עזזאל יש"ו [ימח שמו וזכרו], והיה בא אלי בכשפיו ומבקש להזיק אותי ולא יכול. ואח"כ צוה אותי אדוני [אליהו], שאשלח שלוחים לכל ערי ישראל לקבץ מהם מעשר. ושלחתי. ויש מי מישראל הביאו, ויש מהם מלעיסים עלי. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שלא לכבודי עשיתי אלא לכבוד ישראל עשיתי, שיפדו את עצמם, וזה בציוויו של הקב"ה… ואח"כ שלחו אלי היהודים מעיר אוזל [צנעא] חכם אחד, ושמו ישועה אל חמדי, ובידו בטול כשפים, כי הם אמרו שאני ח"ו מכשף, ושכר עלי האומות להרוג אותי, ולא יכול, לא הוא ולא הם, שנעשו צוארי כעמוד של שיש… אדוני אליהו בכל עת שאני נצרך לו הוא בא אלי, וכל מעשים שאני עושה הם עפ"י דבורו של הקב"ה וציוויו של אדוני אליהו ז"ל, איני יכול לא לפחות ולא להותיר. ועתה קרב המועד וקרב הזמן לגאולתן של ישראל…".

מתוך אוטופוטרט זה שרשם הזייפן, ניתן לעמוד על כמה קווי אופי באישיותו ופעולתו: אדם תקיף, מתפאר ביכולתו לחולל נפלאות; כדי לחפות על בורותו, הוא מודיע שאליהו גזר עליו שלא לעסוק בתורה; כנגד אלו שדרשו ממנו לעשות "אות או מופת", הוא מודיע שאינו יכול "לא לפחות ולא להותיר" על מה שציוה אותו אליהו (על תירוץ זה הוא חוזר בכמה וכמה אגרות). ובכלל הוא מציג עצמו כמדיום של אליהו, כדי לחפות על פגימותיו. ואחרון אחרון, הוא מגלה כאן את מטרתו העיקרית בפעולתו: לקבץ מעשר מכל ערי ישראל. (וגם זה, כמובן, במצות אליהו).

הוא נתגלה כארבע שנים ומחצה לאחר שנהרג שכר כחיל האמתי. ניתן לשער שהמתין עד שישכח במקצת פרצוף פניו של הראשון. ואולי נתעורר למעשה-המרמה לאחר שראה מה רב הרושם שהשאיר הראשון בכפרי תימן ולאחר שנתברר לו כי רבו המאמינים שהוא לא מת. ראשית מעשיו היתה להחזיר גרושתו של הראשון. הוא שלח להביאה מצנעא, נשא אותה והוליד ממנה בן זכר. בשעת ברית-המילה של בן זה סידר מחזה של מעשה-פלא, כאילו אליהו עצמו מל את הבן. בעזרת מאמיניו במקומות שונים שהביאו אליו שמועות וידיעות, יכול היה לחולל "נפלאות" ולהראות שהוא רואה למרחוק וצופה צפונות. בעזרתם של אלה, בעזרת שוחד ממון לערבים, יכול היה להתנקם במתנגדיו. שמע נפלאותיו וגבורתו התפשט עד מהרה בתימן, ורוב יהודי תימן יושבי-הכפרים האמין בו "שהוא משיח, אבל הוא בעצמו אינו אומר שהוא משיח, כי אם כל מה שאומר לו אדוננו אליהו הנביא הוא עושה". ממקומות רבים בתימן באו להקביל פניו, והוא מספק להם סעודות. וגם ערבים במספר רב האמינו בו או פחדו מפניו. לא האמינו בו רבים מיהודי צנעא, וביחוד תלמידי-החכמים.

מתנגדו סלמאן בן סלימאן עמר מצנעא, שנאלץ לעזוב את תימן מפני חמתו וחמת המאמינים בו, סיפר בפני בית-הדין בירושלים דברים אלה:

"ובחג הפסח של שנית תרכ"ח יצא שמועה בין הגוים והיהודים, שבערב ר"ח אייר יבוא הוא וכל חילו לצור על עיר צנעא, ויש לו עמו חיל רב מאד מאד, יש מן הגוים היושבים סביבותיו, ויש מבני גד ומבני ראובן רבים כחול אשר על שפת הים לרוב. ומפני זאת השמועה ביקש מלך מהמדינות האלה [אחד מגלילות תימן] להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ח"ו… והרבה משרי המדינות חתמו עמו… לולי ה' שהיה לנו… והעמיד מליץ יושב… הוא שר העיר של צנעא… ואחר פסח שלח שר העיר הזאת וקרא לרבני ודייני וראשי העיר היהודים, ויאמר להם: מחויבים אתם להתפלל לפני ה' על ענין זה. ואם הוא שליח מן השמים, גם אנחנו מקבלים עלינו, ואם הם דברים שאין בהם ממש, יחלש כוחו ולא יבלבל העולם. ויעשו כן, ויצאו שלושה ימים על בית החיים להשתטח על קברי הצדיקים, ויצעקו צעקות גדולות לפני ה' יתברך. וביום ג' שהוא ערב ר"ח נתענו כל הקהל, אנשים ונשים וטף, וישמע ה' צעקתם, ולא נשאר מאותן השמועות הבהלות שום דבר… ואולם היהודים אשר בצנעא היה לנו הוצאות מזה אצל שר העיר… ואח"ז אמרו שהוא יושב במדינה [בעיר] אלטוילה ושולח שלוחים אל כל המקומות שיתנו מעשר ממונם…".

משהתבסס מצבו בפנים תימן, התחיל פורש רשתו על פני שאר ארצות המזרח ושולח אגרות לעדן, להודו, למצרים ואף לארץ ישראל. ולעדן ולאלכסנדריא אף שלח שלוחים מיוחדים וציוה להיזהר בכבודם. פעולתו זו נמשכה במרץ בשנות תרכ"ט-תר"ל (1870-1869). הצד השוה שבכל האגרות, שכולן מסתיימות בדרישת מעשר כסף. האגרות כתובות בסגנונות שונים, עתים דרך פיתוי והוכחה, ועתים דרך תקיפות ותביעה, הכל לפי  הצורך. בכל אגרותיו  אלה חתם: "מרי שכר כחיל יר"ה ותמ"ל" (ירום הודו ותנשא מלכותו לעולם) ברכה שנוהגים לכתוב אחרי שמו של מלך.

אגרתו לרבני עדן שנכתבה בראשית שנת תרכ"ט, כתובה רובה ארמית, לשון הזוהר, כדי לעשות רושם מיוחד, אולם משהוא עובר בה לצד המעשי של תביעת כסף, הוא עובר גם ללשון העברית המובנת יותר למקבלי האגרות. תחילה הוא מתאר את התגלותו לאחר הריגתו ואת תעודתו לבשר הגאולה, ואחר-כך הוא מטיף לתשובה, ללימוד הזוהר, ולאמירת תהלים, לשמירת שבת, ומזהיר מפני כמה עבירות, ביחוד שבועת שקר ועדות-שקר, ומפני התייאשות מהגאולה: "ועליכם לקיים צווי ה' לתת סכום הנזכר אחורי האגרת הזאת, בהכרח ולא נדבה, כדי לסמוך ולתמוך גאולה לשכינת עוזינו", "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חובה מוטלת עליו". וכלפי בעלי ספקות, הוא מקדים ומזהיר: "ואל תחשבו ח"ו שום מחשבה זרה.. ואל תהיו כאלו היושבי-קרנות ומחריבים העולם בהבל פיהם ומחשבים רעה מוסרים ומכחישים ומחרפים ומגדפים ומתייאשים, הם וכל ההולך אחר עצתם מתייאשים מן הגאולה". "ומה שזכרתם שאתם מבקשים ממני אות, תדעו שסוד הגאולה זו נעלמה מעין כל חי ואין לי רשות לגלות כבר מושבע אני", אולם הוא מרמז שהגאולה קרובה.

אגרתו לקהל אלכסנדריא, ובמיוחד ליחיא מזרחי, תימני עשיר שישב בה, מיום ד' סיון תרכ"ט, מתחילה במעשר ומסתיימת במעשר, ומפורש בה סכום המעשר, בתוספת הסבר שהכסף דרוש לו "לשלוח אותם לס"מ וגינדא דיליה, למלאת סאתיה, לשככא חמתיה, ונשא נס לגויים ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה יבא וכו'", כלומר, לשם מתן שוחד. גם אגרת זו מתובלת בדברי-מוסר ובתביעה "להיזהר מחנופה ושבועות שווא ומיאוש הגאולה… מחילול שבת". ואף כאן הוא מזהיר: "אל תתלוצצו". ואף כאן הוא מסרב ליתן אות, ומרמז שהוא מכין "צידה לדרך לדרכי אני וחברי [אליהו] זל"ט (זכור לטוב) ועיניכם תחזינה משרים בעגלה הם יוצאים מחצרמות".

אגרתו לכלכותא נכתבה אל הגביר דוד יוסף עזרא, שעשרו נערך אז לחמשים מיליון פרנק, וממנו תבע לשלוח לו מעשר מכל הונו. הגביר לא נטה ליתן, אבל מאידך פחד להמרות פי "המשיח", ולפיכך שאל בעצתו של שלמה רינמן, איש גליציה שישב אז ישיבת קבע בהודו, והלה הוציא כל פחד מלבו ויעצו שלא להיענות לתביעה.

ואילו מעדן שלחו לו מאתיים ריאל (טאלר). הגביר משה חנוך הלוי מעדן, המודיע על כך, מוסיף: "באלו הימים מבקש מן כל ישראל מעשר לחלק אותם לעניים ולגויים, יען שולחנו גדול, יותר משני מאות שרים אוכלים אצלו". מעדן שלחו לו "את כל הנקבץ בבית התפילה מיום היבנותו. ומדי חודש בחודשו הוסיף לשלוח את שלוחיו לקבץ כסף, והמאמינים בו הרבו להביא נדבותיהם לאלפים".

ואלה תוצאות אגרתו לאלכסנדריא: "דבריו עשו רושם גדול בלב השומעים, ועתה בכל יום ויום מתאספים בבתי כנסיות אחר חצות ולומדים תהלים, אפילו אותם שהם בעלי עסקים, ולעת ערב מתאספים ולומדים זוהר לערך עשר עלים מלה במלה". אבל כסף לא שלחו לו מאלכסנדריא. ועל כך הביע תימהונו באגרת שניה שכתב לשם, וכלפי הספקות העשויים להתעורר הוא מקדים תירוצים: "דעו לכם כי כל מה שאמרו החכמים והנביאים על המשיח, לא אמרו אלא שבזמן שהיא אחישנה, אבל בזמן שהיא בעתה לא ידע שום נביא ושם חכם כיצד יבא… שכל מה שנתנבאו הנביאים לא אמרו אלא באחרית הימים, לרמוז כי בתרכ"א לאלף הששי יתגלה המשיח [כאן הוא קורא לעצמו בפירוש: משיח]… באחרית עולה תרכ"א.. ומה שאמר בזוהר הקדוש שהמשיח עתיד להתגלות בארעא דגליל, דבריו ע"ה דברי אמת, אבל כל מה שכתב הוא דווקא בעולם העליון, אבל בזה העולם אינו מתגלה אלא בחוץ לארץ…" ואף אגרת זו מסתיימת בתביעה הרגילה: "שתתנו פדות נפשכם כמו שצוויתי אתכם ביד השליח אהרן בן משה אל-מריסי יצ"ו, אל תאחרו אותו".

שמע האגרות הללו נתפשט עד מהרה, העתקים מהן נשלחו מקהילה לקהילה: מעדן לאלכסנדריא ולבומבי, ומאלכסנדריא לירושלים. אז נתעורר ר' יעקב ספיר בירושלים לצאת נגדו באגרת שחיבר בשם "אגרת תימן השנית" (לרמז ל"אגרת תימן" של הרמב"ם). האגרת נכתבה לשם חכמי צנעא, אבל נשלחה ליחיאל בריל עורך "הלבנון" נדפס במיינץ, וחתנו של ר' יעקב ספיר, שיפרסמנה בעיתונו וישלח את הגיליונות לעדן "אשר משם יפוצו לכל ערי תימן פנימה". לאגרתו נספחה אגרת רבני ירושלים שבה אישרו כל דברי ספיר.

בראש אגרתו מבקש ספיר מחכמי צנעא לשים לבם "לדבר הגדול הזה אשר תעמדו היטב על עניין ומעשי האיש הזה בכל דרכיו ותהלוכותיו, מנהגיו, אותותיו ומופתיו, והודיעו אותנו דבר ברור, אמת לאמתו, מאת כל הנעשה, ונדע גם אנחנו, אנה אנחנו פונים, כי הגואל והגאולה לא לגולת תימן בלבד, אבל לכל ישראל הפזורים בארבע רוחות השמים, שהם אולי אלף פעמים ככם, וירושלים בראש כולם". אחר כך הוא מתאר להם בפרוטרוט "איכות ועניני המשיח", בעיקר לפי דברי הרמב"ם ב"החזקה" וב"אגרת תימן", ומסיק שכל סימנים הללו אינם מצויים בשכר כחיל, וכהרמב"ם בשעתו הוא מדגיש שהמשיח יתגלה בארץ-ישראל דווקא. בעברו לעמוד על הופעתו של זה, מדגיש ספיר שזה אמנם "השכיל פיהו להגיד אמת שאיננו הוא המשיח (אף שאחרים מאמינים ג"כ שהוא משיח) וגם לא רצה לאמר שהוא אליהו הנביא", אלא אמר שהוא שליחו של אליהו, ועל כך לועג ספיר ואומר, שלא שמענו בשום מקום שאליהו יעשה שליח, ולמה לו שליח, ובלגלוגו מפריז ספיר על המידה ומוסיף: ,ומדוע זה יסתור אליהו… יכבוש את נבואתו… וישלח דברו ביד איש יאמיני [תימני]"…

אחר כך עובר ספיר לנתח את מופתיו ונפלאותיו ולהראות את הסתירות שבשמועות ואת ההבל שבמהות מקצתן, ולנתח את אגרותיו להראות את סגנונן הלקוי המעיד על העדר חכמה ואת הערפל והטשטוש שבהן. בכך הראה ספיר כוח ניתוח וביקורת והטיב לחדור למהותו של האיש.  ומפליא שלמרות כל זאת לא הכיר ספיר שאין כותב האגרות אותו שכר כחיל שהוא עצמו הכירו בצנעא בשנת תרי"ט, אלא סבור היה, שהראשון לא נהרג אלא למראית-עין, כי לא עלה על דעתו שעד כדי כך יתנו יהודי תימן את עצמם בידי רמאי פשוט.

על אגרתו של ספיר השיב שכר כחיל באגרת מפורטת אל רבני ירושלים מיום י"ג בכסלו תר"ל, באגרת לר' שמואל העליר אב"ד צפת, ובאגרת לר' משה חנוך הלוי בעדן. מאגרתו לרבני ירושלים כבר הבאתי לעיל את הפרטים האוטוביוגרפיים. באגרת זו באו חליפות דברי תרעומת ותחינה, תקיפות והתרפסות: "שמעו אחי, שמעו רעי, עד מתי תדברו עתק מפיכם, העתרתם עלי דבריכם, ואני אין בי כוח לענות אתכם, עד שיבוא מי ששלח אותי אליכם והוא יתבע עלבוני מכם. שלחוני לבשר אתכם, אשר לא עזב חסדו בגלותכם, ונתן לכם מושיע לגאול אתכם, ואז יראו עיניכם ונשמח ונגיל אני ואתם". ומאידך: "מי שמע כזאת, מי ראה כאלה, היעמוד מכם אחד שיהרג?" והוא אף מעיז לומר כאן: "רוח ה' עלי יען משח אותי לקרא לשבויים דרור, לאמר לאסורים צאו, לאשר בחשך הגלו לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר" כאן הוא קורא אפוא, לעצמו בפירוש "משיח" באזני רבני ירושלים.

באגרתו לר' שמואל העליר אב"ד צפת הוא משיב במיוחד כלפי הטענה שהמשיח יתגלה רק בארץ-ישראל, ואומר שדברי הזוהר בענין זה כוונתם רק בעולם העליון. ומוסיף להביא ראיה מדברי הזוהר חדש "שהמלך המשיח עתיד להתגלות בהר שיש לו קרניים כמו קרני הראם, ולא מצאנו שום הר [כזה] בעולם אלא הר ששמו אלטיאל שהוא בערי התימן, ולא עוד אלא ששם קבור משה הנביא רבינו ורבן של כל הנביאים הרועה הנאמן". אף באגרת זו הוא חוזר ומודיע שאליהו אסר עליו לעסוק בתורה, "שאם אעסוק בתורה וישראל אינם עוסקים בתורה ומקיימין מצוותיה כראוי, ואז יהיה פתחון פה למדת הדין לקטרג על ישראל ח"ו". בתירוץ מחוכם זה יכול היה גם לתרץ ביטול המצוות.

יש לציין שאגרותיו לירושלים ולצפת אינן מסתיימות בתביעת מעשר. חוש מציאות היה לו ל"משיח" זה וידע שמשם אין לו תקוה מרובה לקבל.

לתשומת-לב מיוחדת ראויה פרשת יחסיו של שכר כחיל השני עם משה חנוך הלוי בעדן, סוחר ובעל קשרי מסחר עם מצרים והודו. אל גביר זה כבר בא שכר כחיל הראשון ולא נתנוהו המשרתים להיכנס לביתו ורצו ליתן לו נדבה, אבל הוא סירב לקבל והלך ולא חזר עוד. כשקם שכר כחיל השני והתחיל שולח שלוחים לעדן לבקש מעשרות, עדיין לא האמין בו הגביר משה חנוך הלוי, ואף דיבר נגדו בפני השלוחים שסעדו בביתו בחג הסוכות תרכ"ט, ואמר: "מתימן יצא המן ולא משיח". אחרי-כן נפל מגג והאמין שהיה זה עונש על שהתריס דברים נגד שכר כחיל, לפיכך עלה לספר-תורה בשבת והתודה: "חטאתי לה' אלקי ישראל וגם לאדוננו מורי שוכרי חיל ומבקש מחילה". שמע המעשה הגיע לאוזני שכר כחיל, והוא כמובן חיזק את הרושם על ידי הפצת שמועות בידי שלוחיו, שהוא-הוא שהביא לידי מעשה הנפילה. מאז היה הגביר בידו, והוא ניצל זאת, תבע ממנו כסף רב, ואף ציוהו לבוא אליו. משה חנוך הודיע לאלכסנדריא: "עכשיו הוא תקיף וכתב לאנשי עדן אגרות לרוב, וגם כן אגרת לי על שמי ובקשני ללכת אצלו ואני מתפחד". ואף על פי כן ציית הגביר ויצא מעדן לחודיידא, אבל שם התגבר בו שוב הפחד להיכנס לפנים תימן ונתעוררו בו ספיקות לגבי משיחיותו של שכר, וחזר לעדן. על כך הוכיחו שכר באגרת מיום י"ד בכסלו תר"ל, ומשהוא רואה שהגביר נמלט מידו, הוא מניח את תקיפותו וחוזר לדבר אליו רכות: "וחזרת מן אלחדיידה אל עדן ושלחת כתב אצל הרב רבי יחיא מזרחי הי"ו [באלכסנדריא] ואמרת לו שאני מכשף ח"ו, על פי התשובה שהשיבו לך אנשי חראז, אבל אין בלבי עליך כלום, ואני יודע שאין אתם אומרים כך אלא בשביל שאעשה לכם אותות, ואבשר�%