תלמידי הגר"א והשתרשותם בארץ

מחבר: אברהם יערי

מחניים, גיליון ע"ז, 1963

תוכן המאמר:
עליית החסידים ועליית המתנגדים
העלייה הגדולה של תלמידי הגר"א
ר' ישראל משקלוב יוצא בשליחות העולים
"אגרת הכולל"
ר' מנחם מנדל משקלוב עובר לירושלים
ר' ישראל משקלוב
מרד הפלחים
הרעש בצפת
שנותיו האחרונות
מרד הדרוזים בגליל
כוחם הארגוני של הפרושים יוצאי ליטא

תקציר: המאמר עוסק בהנהגתו של ר' ישראל משקלוב את תלמידי הגר"א שהתיישבו בצפת, בתהפוכות גורלם ובמעבר שלהם לירושלים.

מילות מפתח: מנחם מנדל משקלוב; ישראל משקלוב; מרד הפלחים; רעידת אדמה בצפת; מרד הדרוזים; פרושים יוצאי ליטא; עליית החסידים; עליית תלמידי הגר"א.

 עליית החסידים ועליית המתנגדים

בשליש השני של המאה השישית ליצירה, בשנות תקל"ז-תקס"ח (1808-1777) חלו שתי עליות גדולות ממזרח אירופה, במיוחד מליטא ורייסן, לארץ ישראל. העולים בשתי העליות הללו לא היו יחידים סתם שהצטרפו לשיירת עולים, אלא נציגי שתי התנועות העיקריות בין יהודי מזרח אירופה אז: תנועת החסידים מיסודו של ר' ישראל בעל שם טוב, ותנועת המתנגדים שמנהיגם הרוחני היה הגאון ר' אליהו מוילנה. שתי העליות הללו ממזרח אירופה שינו במידה רבה את פני הישוב בארץ וקבעו את דרכי התפתחותו וגידולו לעתיד לבוא, משנפתחו אפשרויות חדשות מאמצע המאה התשע עשרה ואילך.

עליית החסידים תלמידי המגיד ר' דוב בר ממזריטש, שמילא את מקום הבעש"ט בהנהגת החסידות – ובראשם ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם מקאליסק – קדמה לעליית תלמידי הגר"א בשלושים ואחת שנה. ואין ספק שהשתרשותם של החסידים בארץ – במיוחד בטבריה – והידוק קשריהם עם הגולה על ידי שליחים קבועים היוצאים מדי שנה בשנה, היא שעוררה את תלמידי הגר"א לילך בעקבותיהם ולקבוע יתד בארץ ישראל ליהדות המתנגדית-פרושית הנאמנת לכל תג ותג שבמסורת בלא לזוז הימנה ימין ושמאל ובלא ליתן מקום למנהגים שנתחדשו ע"י החסידים בעקבות המקובלים.

בודאי שאף לפני העלייה הגדולה של תלמידי הגר"א, בעשור הראשון למאה התשע עשרה, עלו יחידים מבין המתנגדים בליטא, כשם שעלו יחידים מבין החסידים לפני העלייה הגדולה בשנת תקל"ז (1777), כבר בחיי הבעש"ט. אולם עליותיהם של תלמידי הגר"א בשיירות המונים בראשית המאה הי"ט, היתה עליה שבהכרה, עליה מכוונת, שמטרתה היתה לתקוע יתד לתנועתם בא"י ולכוון את הישוב בהם ברוח תורת רבם.

העלייה הגדולה של תלמידי הגר"א

עלייתם העיקרית של תלמידי הגר"א היתה בשלוש שיירות גדולות תוך שלוש שנים.

||השיירה הראשונה| הגיעה לארץ ישראל בשנת תקס"ח (1808), ובראשה עמד ר' מנחם מנדל משקלוב. הללו השתקעו תחילה בטבריה, אולם שם מצאו ישוב חסידי מושרש, וכדי שלא להביא לחידודי יחסים עברו לצפת, שבה ישבו אז חסידים מעטים מוולין, ואף מהם התרחקו. לעומת זה השתדלו ככל האפשר להתקרב אל הספרדים שהיוו רוב יהודי צפת. וכבר בשנה הראשונה לעלייתו, שלח ר' מנחם מנדל משקלוב שליח מיוחד לליטא ארץ מוצאו, והלה הצליח בשליחותו בעזרת תלמידי הגר"א בוילנה, ר' חיים מוולוזין ור' ישראל משקלוב. העזרה התבטאה לא רק בכסף, אלא בעידוד אנשים נוספים בליטא לעלות לארץ ולהצטרף לעדה החדשה.

||השיירה השניה| של תלמידי הגר"א עלתה בשנת תקס"ט (1809), ובראשה עמד תלמידו המובהק של הגר"א, ר' סעדיה בן ר' נתן נטע מוילנה. בתוך שיירה זו עלה גם ר' נטע, בנו של ר' מנחם מנדל משקלוב, שעמד בראש השיירה הראשונה.

בסוף השנה ההיא עלתה ||שיירה שלישית| מליטא, ובראשה עמדו שני תלמידי הגר"א, ר' חיים בר' טוביה כ"ץ הרב מפאקראי, ור' ישראל ב"ר שמואל משקלוב, עם כל בני ביתו. שיירה זו הגיעה לצפת בחודש תשרי תק"ע (1809) וכבר מצאו לפניהם מבני-עדתם ארבעים משפחות, שהן מאה וחמישים נפש.

ר' ישראל משקלוב יוצא בשליחות העולים

מנהיגי עדת העולים הבינו עד מהרה, שהעולים לא יוכלו להתקיים בארץ – מחמת אי ידיעת הלשונות השגורות בארץ ואי התאמת אומנויותיהם לצורכי הארץ – ללא עזרה קבועה מבני ארצם ליטא, ולפיכך הפצירו בר' ישראל משקלוב – מי שעתיד היה להיות מנהיג העדה במשך שלושים שנה עד יום מותו – לצאת בשליחותם לליטא. קשה היה לו מאד לר' ישראל לצאת את הארץ בשנה הראשונה לעלייתו ולהשאיר את אביו הזקן ואת בני ביתו המרובים, ואף על פי כן נכנע להפצרת חבריו ויצא בסוף החורף לעכו, ומשם דרך היבשה לקושטא, כי דרך הים היתה סגורה מחמת המלחמה בין רוסיה ותורכיה.

לאחר הרפתקאות מרובות הגיע לליטא והצליח שם מאוד בשליחותו. ואף הרחיב את תחום שליחותו ורתם לעזרה גם את יהודי פולין (במיוחד ורשה) וגם וולין. בוולין מצא שלוחי חסידי וולין שישבו בצפת, ובמקום להתחרות אתם, התפשר אתם, שכל ההכנסות מוולין יחולקו בצפת לחסידים ופרושים כאחד, לפי מספר הנפשות שבשתי העדות. תוך כדי שליחותו פרצה מלחמת נפוליאון ברוסיה, והדרך היתה משובשת בגייסות:

"ותרב המלחמה עדי כבש הצרפתי כל מדינת ליטא ורייסין, ושבתי לארצנו הקדושה בתוך מערכי המדינות ההנה דרך ווארשה, קראקא, וויען, עיר המלוכה (קושטא). ולא תכיל היריעה ספר המקורות והמסיבות מנסיעתי דרך יבשה בחורף, בקור הגדול עדי באתי בארץ הקדושה שנת תקע"ג…"

"אגרת הכולל"

עדת תלמידי הגר"א מסרה בידי שלוחם ר' ישראל משקלוב "אגרת הכולל", היינו של העדה כולה, החתומה ע"י אחד עשר חשובי העדה, ואגרת פרטית מאת ר' חיים בר' טוביה כ"ץ, לידידיו בוילנה. את שתי האגרות הדפיס השליח בקונטרס מיוחד, שממנו לא נשתייר אלא טופס אחד הנמצא כיום בגנזי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.

חשיבות מיוחדת לאגרות הללו, ולא רק משום שהן האגרות הכלליות הראשונות של ישוב תלמידי הגר"א בארץ – שעתיד היה לשמש מסד לישוב האשכנזי החדש בכלל – אלא גם בגלל מהותן המיוחדת. יש באגרת תלמידי הגר"א משום מניפסט, משום הכרזת יסוד של עדה חדשה בארץ, שראשיתה אמנם מצער, אבל יודעת היא שאחריתה ישגה מאוד. מבין שורותיה של האיגרת בולטת הכרת הכותבים שהם שליחי העם כולו. אין הם מבקשים אלא תובעים, ולא בזכות עצמם אלא בזכות הארץ. אין הם מעוררים רחמים על צרכי עצמם אלא על צרכי הארץ השוממה מבניה.

האיגרת פותחת בחרוזים שראשיהם מצטרפים למלים, "ארץ ישראל", כלומר, את תביעתם הם נותנים בפי הארץ עצמה. כותבי האיגרת מגישים את "בקשת הארץ תחילה". הם באים לא רק כתובעים אלא גם כמבשרים:

"הארץ מבשרת, הארץ מתעוררת, ארץ מה לשון אומרת, גם עתה בי לא שום דבר נחסרת, בי התורה מתבררת, בי היראה מתגברת, בי הנשמה משוחררת".

בפי הארץ הם נותנים את השאלה הנוקבת:

"ומדוע עתה אני שחרחורת… שכולה וגלמודה, הלא אני ארץ חמדה… מדוע אני משופלת לכל דבר שבקדושה להיות אחרון באחרונים ולא ראשון בראשונים?"

את הרבנים והפרנסים שבקהילות הם שואלים:

"וכי מכל רברבי רבבות טירדין המקיפין לכל מארי דעסקא, מארי דסחורתא, קשה בעיניהם ליתן חלק ופנאי לרחם על העניה הלזו אכסניה של תורה, הלא היא אמכם שורש נשמתכם; וכי מכל אלפי אלפים אשר הולכים לריק בלי הכרח צרכיכם, קשה בעיניכם לאשוויי האי ארעא קדישא כאחת ממותרות פרנס-תיכון?"

והם מתרים ומזהירים:

"שכחת הארץ הקדושה גורם חס ושלום אריכות הגלות, שכחת [קץ] הימין".

ואין הם מסתפקים בהכרזות כלליות, אלא גם מתארים את המצב בארץ, מבשרים שגם עלית הספרדים גברה,

"שבשנה זו נתרבו באי הארץ הקדושה מהספרדים ומכל המדינות הרבה מאוד ונתיישבו פה".

וכן הם מבשרים על השתפרות מצב הביטחון בארץ,

"כי ב"ה בכאן שלום ושלוה והשקט… ואנו יושבים שלווים ושקטים… וב"ה הולכים בשוק גדולים וקטנים ונשים בלי שום פחד. וכן מחוץ לעיר הלכו כמה אנשים שלנו יחידים ואין שום פגע רע".

וגם מצב פרנסתם של התושבים הותיקים הוא טוב,

"כי הספרדים יש להם פרנסות בחנויות… הכל בהיתר ולא באיסור, ובמנוחה".

לא כן האשכנזים בעולים  -

"מפני מניעת הלשון [אי ידיעת הלשון הערבית] וגם כאן המנהג שהנשים יושבות בחנויות",

שלא כבליטא שבה נשותיהן של תלמידי חכמים פרנסו בעליהן ע"י מסחר קמעונאי. וכן הם מודיעים לבעלי יכולת:

"שמי שיוכל להתפרנס בריווח בכאן מקרן מעותיו שבחו"ל אזי יוכל לישב כאן בשלוה ולקנות שני עולמות".

ושוב הם מודיעים שהצליחו לקשור קשרים עם הגביר ר' חיים פרחי, שר הכספים של הפחה מעכו, והוא הבטיח לעמוד לימינם של העולים מליטא. (סופו של ר' חיים פרחי שנהרג בידי הפחה סלימאן מעכו ביום ערב ראש חודש אלול תקע"ט, 1819).

*

ר' מנחם מנדל משקלוב עובר לירושלים

בשנת תקע"ו (1816), שמונה שנים לאחר עליית השיירה הראשונה של תלמידי הגר"א, משנתבססה עדת העולים החדשה בצפת והתרחבה על ידי עליה נוספת והגיעה לשש מאות נפש, עזב מנהיג העדה ר' מנחם מנדל משקלוב, מי שעמד בראש שיירת העולים הראשונה, את צפת, ואתו כמה משפחות מבני עדתו, ועבר לירושלים. הנהגת העדה בצפת עברה לידי ר' ישראל משקלוב, מי שעמד בראש שיירת העולים השלישית שבשליחותו לחוץ לארץ הצליח לבסס את קיום העדה בצפת.

מעשהו זה של ר' מנחם מנדל משקלוב היה מעשה רב, שעתיד היה לקבוע לא רק את גורל עדת הפרושים תלמידי הגר"א בארץ, אלא אף את גורל הישוב האשכנזי ואף את גורל הישוב היהודי כולו בירושלים והתרחבותו עד כדי רוב בעיר.

בירושלים נחרב מרכז הישוב האשכנזי, שנבנה ע"י ר' יהודה חסיד ובני סייעתו, על ידי הערבים בחודש חשוון תפ"א (1720), ומאז עמד מרכז זה, שנבנה במאמצי יהודי אירופה המזרחית והמערבית, בחורבנו, והיה ידוע בשם "חורבת ר' יהודה חסיד" או "החורבה" סתם. ומאז לא יכלו יהודים אשכנזים אירופאים לישב בירושלים בגלוי, והאשכנזים המעטים שישבו פה – עתים כמה עשרות משפחות ועתים אף לא הגיעו למניין – נאלצו להסוות עצמם לספרדים, ללבוש כמלבושיהם וליישב ביניהם ולהתפלל בבתי כנסיותיהם. ר' מנחם מנדל משקלוב, בעברו מצפת לירושלים ואתו מתי מספר מבני עדתו, התכוון אפוא לנעוץ קנה לחידוש הישוב האשכנזי בירושלים, ישוב בגלוי, שיוכל להתרחב ולהתפתח.

ואמנם הצליח ר' מנחם מנדל משקלוב במשימתו, במקצת הודות לאישיותו ולמידת הטקט שבו, שידע להתקרב לספרדים ולפעול יחד אתם, ובמקצת הודות לשינוים המדיניים במזרח אז: מלחמת רוסיה-תורכיה וניסיונה של רוסיה להתפשט לבלקן ולמזרח, ואחר כך מרידת מוחמד עלי במצרים וכיבוש ארץ ישראל בידו, ולבסוף גירושם של המצרים מא"י ע"י מעצמות אירופה והתבססותן של מעצמות אירופה בירושלים ע"י הסדר-הקפיטולציות, היינו הזכות לנציגי המעצמות להגן על אזרחיהם ולשפוט ביניהם בלא להזדקק לשלטונות התורכיים. כל השינויים המדיניים הללו נוצלו בידי מנהיגי עדת הפרושים כדי להרחיב את יישובם, ואת הישוב היהודי בכלל בירושלים.

ר' ישראל משקלוב

מרבית עדת הפרושים תלמידי הגר"א נשארו בצפת, ובראשה עמד ר' ישראל משקלוב עד מותו ביום ט' סיוון תקצ"ט (1839), היינו במשך עשרים ותשע שנים.

ר' ישראל משקלוב היה מנהיג שבנפשו התמזגו עד להפליא תורה ומעשה כאחד: גאון בתורה, מחבר ספרי יסוד בהלכה ומסדר תורת רבו הגר"א, ועם זה שליח זריז, מארגן מצוין, מנהל וממונה הכולל, שתדלן העדה לפני השלטונות ומסדר יחסיה עם השכנים הערבים, עומד לישוב בכל שעת דחק ועת צרה, ויודע לעשות נפשות לרעיון ישוב ארץ ישראל ולעורר את יהודי הגולה – ולא רק את בני ארצו ליטא אלא גם יהודי מערב אירופה – לעזור לישוב בין מבחינה מדינית ובין מבחינה כספית. במשך כ"ט שנות שבתו בארץ, עד יום מותו, נתרגשו ובאו עליו כל ייסורי ארץ ישראל, צרות הרבים וצרות היחיד, ועם זה לא הפסיק ממשנתו אפילו יום אחד, ולא נחלשה דעתו כהרף עין, ותמיד היה הראשון להושיע, להציל ולבנות. את קורות עדתו רשם ר' ישראל לזיכרון בספר, שרק שרידים מעטים ממנו הגיעו לידינו. את קורותיו ואת קורות ביתו סיפר בהקדמה לספרו "פאת השולחן", על המצוות התלויות בארץ שלא נכללו ב"שלחן ערוך", שנדפס בצפת בשנת תקצ"ו (1836), באמרו לנפשו:

"עלי חובה להזכיר הייסורין וצרות שעברו עלי בייסורי א"י, כמו שכתוב [תהילים קי"ח, י"ט]: "יסור יסרני יה ולמות לא נתנני".

 כבר בשנה הראשונה לעלייתו נאלץ לצאת בשליחות בני עדתו ולנדוד במשך שלוש שנים על פני כל אירופה בעצם ימי מלחמות נפוליאון. ובדרך שליחותו הספיק להדפיס במינסק בשנת תקע"ב (1812) את ספרו ||"תקלין חדתין"| על מסכת שקלים בתלמוד ירושלמי. אך הספיק לחזור לארץ, והנה פרצה מגפה קשה בצפת, ור' ישראל - כרבים מתושבי העיר – ברח עם בני ביתו לירושלים, אבל אשתו מתה בדרך, בכפר שפרעם, ובירושלים מתו חתנו, שני בניו ושתי בנותיו, ובצפת מתו אביו ואמו, ומכל משפחתו לא נשארה לו אלא בתו הקטנה.

מרד הפלחים

אבל קשים מצרות היחיד היו צרות הרבים. העולים הספיקו להתבסס, ועליהם נוספים גם עולים שלא מבני עדתם, כגון ר' ישראל ב"ק, מהחסידים, מדפיס בברדיטשוב, שעלה לצפת בשנת תקצ"ב (1832) ויסד בה בית דפוס עברי, הראשון בארץ בימים ההם. (לפניו היה בית דפוס עברי בצפת במאה השש-עשרה והיה קיים עשר שנים, בשנות של"ז-שמ"ז, 1587-1577). ר' ישראל עמד לימינו ואף מסר לו להדפסה את ספרו "פאת השולחן" על המצוות התלויות בארץ. והנה התרגשו ובאו על צפת צרות על צרות. בשנת תקצ"ד (1834), באמצע הדפסת הספר, התמרדו הפלחים בשלטון המצרי, שבראשו עמד בארץ איברהים פחה ששלט מטעם אביו מוחמד עלי במצרים. המורדים שלא יכלו לפגוע בשלטון, פגעו ביהודי צפת וערכו בהם פרעות שנמשכו שלושים וששה ימים ורוששו את הישוב בצפת. ספרו שבבית הדפוס ניצל, ויצא לאור שנתיים אחרי כן, בשנת תקצ"ו (1836).

הרעש בצפת

עוד טרם הספיקו יהודי צפת להתאושש מהפרעות והנה באה עליהם גזירה בידי שמים. ביום כ"ד טבת תקצ"ז (1837) התחולל הרעש, שבו נהרגו למעלה מאלפיים נפש יהודים, והעיר היתה לעיי מפלה. ביום הרעש נמצא ר' ישראל בירושלים, כי נסע לשם קניית חצר מיוחדת לבני עדתו שבירושלים. בהגיע אליו השמועה על הרעש, שלח מיד משלחת עזרה לצפת ולטבריה, ואף פנה באגרות דחופות למנהיגי יהודי אירופה ("הפקידים והאמרכלים" באמשטרדם, ר' משה סופר, בעל "חתם סופר" בפרשבורג, ועוד) שיבואו לעזרת הנפגעים.

שנותיו האחרונות

בשתי שנותיו האחרונות ישב בירושלים והיה מראשי הבונים את הישוב בירושלים מחורבנה של צפת. בירושלים ראהו בשנת תקצ"ח (1838) ד"ר אליעזר הלוי – מי שהיה עתיד להיות מזכירו של משה מונטיפיורי ויד ימינו בכל פעולותיו למען הישוב בא"י – והוא מספר על ר' ישראל משקלוב "אשר איננו מדבר ביום השבת בלתי אם לשון הקודש לבדה". ר' ישראל משקלוב חתם מיד בספריו ובאיגרותיו, בלשון ענוה: "עפר ארץ ישראל". ואמנם השפיל את עצמו עד עפר למען ארץ ישראל וישובה. את מפעל חייו סיכם בהקדמתו לספרו "פאת השולחן" בדברים אלה:

"ארץ ישראל חביבא לי טובה [הרבה], כי בייסורים רבים עמדה לי אשר זכיתי להסתפח בנחלת נ' ולהתגנדר בעפרה זה שבעה ועשרים שנה, והרבה נתייסרתי, והרבה יגיעות על תיקוני ישיבתה יגעתי, וכמה הרפתקאות עדו עלי מיום שבתי, פחד דבר ורעב טעמתי, ובשבי הקשה בסוגר ישבתי, סבוני גם סבבוני אויבי בנפש יקיפו עלי, והרבה הצלתי ועזרתי, ארץ הקדושה ואנשיה בכל כחי עבדתי, והנהגות כולל ציבור טהור בכל כחי עשיתי, ועבודת לימוד תורה ברבים קבעתי, ויסודות ישוב ארץ הקודש מחוץ ופנים יסדתי"…

ואין בדברים אלה הגזמה כל שהיא, ואם סיפר על כך בכלל, הרי זה לא כדי להחזיק טובה לעצמו, אלא כדי להסביר למה חביבה עליו ארץ ישראל – משום שקנה אותה בייסורים.

מרד הדרוזים בגליל

לא הספיקה שארית פליטת הרעש בצפת להתעודד, והנה באה עליהם צרה חדשה: מרד הדרוזים בגליל, שמרדו בשלטון המצרי ובינתיים התנפלו על שארית יהודי צפת המרוששים ושדדו את המעט מן המעט שנשאר להם. מכל מה שהקימו בני עדת פרושים מתלמידי הגר"א בצפת במשך שלושים שנה, לא נשאר זכר. בני העדה המעטים שלא נפגעו בביזות וברעש, עברו לירושלים והצטרפו אל אחיהם שבירושלים שבינתיים הצליחו להתבסס שם.

הכל ראו מעשה השגחה עליונה בזה שמנהיגם ר' מנחם מנדל משקלוב עבר כבר בשנת תקע"ו (1816) לירושלים לנעוץ קנה לחידוש הישוב האשכנזי בירושלים, ובינתיים הספיק לקומם שם מרכז חדש לישוב האשכנזי שהיה ביכולתו עתה לקלוט את שארית הפליטה של הפרושים בצפת. אף על פי שבצפת עצמה ירד כל מפעלם של תלמידי הגר"א לטמיון, הרי נשמת מפעלם – אהבה ומסירות אין קץ להרחבת הישוב בארץ – נשארה בעינה והראתה את כל כוחה בירושלים.

כי בינתיים צצו ועלו אפשרויות חדשות: תחילה ע"י שלטון מוחמד עלי המצרי, שהיה מעוניין בפיתוח הארץ ובביטחונה ובדעה טובה עליו במדינות אירופה – ולפיכך היה נוח ליהודים בארץ; ואח"כ, לאחר גירוש השלטון המצרי מהארץ, בכוח מעצמות אירופה, ע"י התבססות המעצמות בארץ בכוח הקפיטולציות, שנתנו ליהודים ממוצא אירופי או בני חסותם של מדינות אירופה מחסה רב מפני תאוות הבצע של המושלים התורכים.

בעשר השנים שלאחר אסון צפת שנות ת"ר-תר"י (1850-1840), הניחו יהודי ירושלים – שהרוח החיה בהם היו עולי ליטא מכוחו של הגר"א ותלמידיו – את היסוד לשגשוגו של הישוב בירושלים ולפיתוח שורה של מוסדות ציבור, שהביאו עד מהרה לרוב יהודי בירושלים, ולבסוף לפריצת חומות העיר העתיקה ולהקמת ירושלים החדשה שמחוץ לחומות.

כוחם הארגוני של הפרושים יוצאי ליטא

הפרושים יוצאי ליטא ורייסן, תלמידי הגר"א, ותלמידיהם וחבריהם שעלו בעקבותיהם, הביאו אתם – כחסידים שקדמו להם בשלושים שנה – התלהבות מרובה, אמונה איתנה ומסירות אין קץ לרעיון התרחבות הישוב בארץ. אולם הם הביאו אתם עוד כמה מידות, שלא היו מצויות בשפע אצל הקודמים להם – חוש מעשה וכוח ארגון, הבנה מדינית, רצון לפשרה ולהתקרבות בין העדות ותחושה ציבורית והבנת הצורך במוסדות ציבור מסודרים ומאורגנים כראוי. בכוחותיהם אלה עשו כל מה שבידם כדי להגיע לשיתוף פעולה עם החסידים, ומלבד הפעולה הנפרדת בארצות מוצאם במזרח אירופה, אורגנה כל פעולת העזרה במרכז אירופה ובמערבה בשותפות עם שאר העדות, והעזרה משם היתה מיועדת לישוב כולו ולא לעדות נפרדות. וכן הראו מידת טקט מרובה כלפי הספרדים ועשו כל מה שבידם להתקרב אליהם ולשתפם במעשיהם, בייחוד כלפי חוץ, כלפי יהודי התפוצות וכלפי נציגי השלטונות ונציגי המעצמות. בהבנתם המדינית ניצלו כל שינוי מדיני בארץ כדי להביא להתרחבות הישוב וביסוסו. בחוש המעשה וכוח הארגון שבהם הקימו שורה של מוסדות ציבור מסודרים: מוסדות עזרה רפואית וביקור חולים, מוסדות תלמוד תורה וישיבות, מוסדות עזרה הדדית, ולבסוף אף למוסדות קואופרטיביים להתיישבות בשכונות מחוץ לחומות ירושלים. אף העזרה מיהודי התפוצות היתה מעתה קבועה יותר, מסודרת יותר ומועילה יותר.

עולי ליטא, מיסוד תלמידי הגר"א, טשטשו יותר ויותר את מושגי העדות הנפרדות ופיתחו יותר ויותר את מושג "הישוב היהודי"; לא שקטו על שמריהם ולא הסתפקו בשמירת היש, אלא פעלו תמיד תוך מגמה לעתיד, לאפשרויות הרחבת גבולי הישוב וכוחו; ידעו להעריך את כוח אחיהם שבתפוצות, ובייחוד שבמערב אירופה, שהשפעתם גדלה והלכה. ובירושלים עצמה הניחו יסודות לניצול האפשרויות החדשות הללו.

מהחצר הקטנה שקנה ר' מנחם מנדל משקלוב לעדתו הקטנה, הגיעו עד מהרה לאפשרות קליטת שארית הפליטה של רעש צפת, ולבסוף הצליחו לקבל לידם את המרכז שהקים ר' יהודה חסיד ושנחרב ע"י הנושים הערבים בחשוון תפ"א (1720), הקימו בית כנסת מרכזי לתפארת וסביבו שורה של מוסדות חינוך ומוסדות צדקה וחסד, חצר "החורבה", ששימשה מרכז תסיסה לכל מעשה יישובי חדש. מהמרכז הזה ומהסביבה הזאת יצאו האנשים שפרצו את חומות ירושלים והקימו, תחילה תוך כוחות עצמיים משותפים ולבסוף בעזרת יהודי התפוצות, שורה של שכונות מחוץ לחומה. ואחרון אחרון יצאו מהחוג הזה האנשים שהקימו את המושבה החקלאית הראשונה – פתח תקווה.

ספרו של ר' מנחם מנדל מקמיניץ - "קורות העתים"

בני עדת הפרושים ידעו לא רק לפעול ולארגן מעשים, אלא ידעו להעריך ערך מעשיהם ולתארם. מתוך הכרת מעשיהם וצפונותיהם לעתיד לבוא תארו אחדים מהם את הרפתקאותיהם ומעשיהם עלי ספר. איגרותיהם ופנקסיהם של עולי ליטא, תיאוריהם של ר' ישראל משקלוב בפנקס העדה, באיגרותיו ובהקדמתו לספרו, ותיאוריו של ר' מנחם מנדל מקמיניץ דליטא, שתיאר את עלייתו ואת מאורעות צפת בשנות השלושים למאה התשע עשרה בספרו "קורות העתים", הן מהתעודות ההיסטוריות היפות ביותר, המעידות על הכוח החלוצי התוסס שבעדת העולים ההיא מליטא, והמסביר לנו את התהוות המסד שעליו התחילו להקים את הישוב החדש בעשרים השנים האחרונות של המאה התשע עשרה.

לא נוכל להבין את מפעלנו ללא התבוננות מעמיקה בכוחות ההם. מי שרוצה להבין כיצד הגענו להישגי הדור  האחרון, יקיים דברי משה לישראל לפני מותו: "זכור ימות עולם בינו שנות דר ודר".