החירש בהלכה

מחבר: חנה פרידמן

מכלול, גיליון ט"ו, 1998

 החרש בהלכה:  הגדרה והשואה

מעמדו של החרש בספרות ההלכה נידון לרוב ביחד עם  השוטה והקטן, והביטוי חש"ו (חרש שוטה וקטן) מצוי ביותר בתלמוד ובספרות ההלכה בעניינים רבים ושונים. ההלכות הנוגעות לחרש מפוזרות בכל התלמוד, והן משתרעות כמעט על כל שטחי ההלכה: טהרות, אישות, נזיקין, דיני עונשים וכל סוגי מצוות וקנינים.

בגמרא (גיטין ע"א, א) נאמר: המדבר ואינו שומע זהו חרש. שומע ואינו מדבר זהו אלם. ובמקום אחר נאמר (נדה יג, ב), שחרש שדברו חכמים בכל מקום - אינו שומע ואינו מדבר. דהוי חרש מעיקרו ואינו בר דעת.

הרמב"ם (אישות ב, כו) פוסק: "חרש וחרשת האמורים בכל מקום, הן האילמים שאין שומעין ולא מדברים. אבל מי שמדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הרי הוא ככל אדם. ואיש ואישה שהן שלמים בדעתם ואינן לא חרשים ולא שוטים נקראית פקח ופקחת". בשו"ע (ח"מ רל"ה, יט) נפסק, שמי שאינו שומע אלא אם כן מדברים עמו בקול - אין זה חרש אלא הרי הוא כפקח לכל דבריו. וכן פקח ונתחרש - בר דעת הוא, וחייב בכל הדינים שבתורה.

אם כי דינו של החרש שווה בדרך כלל לזה של השוטה (חרש שאינו שומע ואינו מדבר) בעיקר במצוות,  יש עניינים שדיניהם נפרדים. בעיקר לגבי מקח וממכר (גיטין נט,א. רמב"ם מכירה כט). וכן מתוך הגמרא מסכת שבת (קנ"ג, א),  וכן לפי מה שנפסק באו"ח (רסו סעיף ד, ה.). נמצאנו למדים, כי החרש והקטן חשובים מן השוטה לפי שאין בו דעת כלל. כך נקבע כי למרות שמן התורה אין החרש יכול לשאת אשה, הרי מדברי סופרים נשואיו של החרש תופסים, בניגוד לשוטה שאין לו נישואין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. כמו כן נקבע, כי בעוד שהשוטה אינו יכול לתבוע פיצויים עבור "בושת", הרי לחרש וקטן שמורה זכות זאת (ב"ק דף פ"ו עמ' ב).

ישנו כלל לגבי חש"ו שיש להן מעשה אבל אין להם מחשבה.  כלל זה נזכר במשנה פעמים אחדות. כך למשל נקבע במסכת טהרות (ח, ו.): "כלל אמרו בטהרות: כל המיוחד לאוכל אדם, טמא עד שיפסל מאוכל הכלב. וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם, טהור עד שיידחנו לאדם. כיצד? גוזל שנפל לגת וחשב עליו להעלותו לעו"ג - טמא. לכלב-טהור. חשב עליו חרש, שוטה וקטן (להאכילו לעו"ג) טהור, אם העלוהו - טמא. שיש להם מעשה ואין להם מחשבה". המשנה קובעת איפוא כי בעוד שאם אדם רגיל חשב להעלות גוזל שנפל לגת וליחדו למאכל לעכו"ם הרי זה טמא, מאחר שכל המיוחד למאכל אדם - טמא, אם חש"ו חשבו כך, אין למחשבתן תוקף עד שיעלוהו ממש.

החרש בדיני נישואין

מצוות יבום של חרש וחרשת

בדין יבום רגיל פסק הרמב"ם (יבום וחליצה פ"ב הל' ב') וכשם שהוא מקדש את יבמתו, כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה. הרמב"ם לא הזכיר כאן שצריך גם לברך ברכת אירוסין, אולם סביר שאם חייב לקדש אותה, כמבואר בהלכה קודמת (פ"ב הל' א'), ממילא חייב לברך. ובהלכה זו בא הרמב"ם לחדש רק את ההלכות של נישואי היבמה.

ברכת אירוסין אצל חרש וחרשת

בענין חרש וחרשת אנו מוצאים מחלוקת פוסקים. מדברי הנודע ביהודה (מ"ת, אבן העזר שאלה א') אנו למדים, שדעתו שברכת אירוסין היא ברכת המצווה, וממילא בנישואי חרש וחרשת אין מסדר הקידושין יכול לברך ברכה זו. לעומתו כתב הט"ז (הל' שחיטה ס' א' סעיף קיז) בשחיטה שהאחד שוחט והאחר מברך, שברכת השחיטה אינה באה על השחיטה עצמה, שאין חיוב לשחיטה אם אינו רוצה לאכול, אלא עיקר הכוונה לתת שבח לקב"ה שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה, ובזה ודאי כל ישראל שייכים באותה ברכה, שהרי על כולם חל איסור. אלא שאין מקום לברך שבח זה אלא בשעת השחיטה. וכן בברכת אירוסין. שהחתן מארס והרב מברך, גם שם מברך על איסור עריות שאסר על כל ישראל. הרי שלדעת הט"ז ברכת אירוסין היא ברכת השבח, ואיננה מוטלת על המקדש דווקא. מנהג ישראל כיום שמסדר הקדושין מברך, והטעם שלא לבייש את עם הארץ שאינו יודע לברך, ועכ"פ עיקר הברכה להוציא את החתן. ולפי הנודע ביהודה, כיוון שהוא חרש, שאינו שומע, אינו יוצא בברכה זו, ואיך יברך המסדר? לדעת הט"ז, שזו ברכת שבח, גם בקדושי חרש וחרשת יש לברך ברכת אירוסין.

הרב פרנק דן באריכות בשאלה אם ברכת אירוסין היא ברכת המצוה או ברכת השבח, בספרו (הר צבי על הטור יו"ד סד' ל"ד) מבאר שזו מחלוקת הראשונים, וביניהם גם בין הרמב"ם והראב"ד, הרמב"ם(אישות פ"ג), סובר שזו ברכת המצווה, ולפי זה מובן שהחיוב לברך הוא דווקא על החתן, ובנשואי חרש וחרשת אין לברך. והראב"ד סובר שזו ברכת השבח. הפסק בשו"ע (אבה"ע סד' לד סע' ג) שאם לא בירך ברכת אירוסין בשעה שקידש, לא יברך אותה בשעת נשואין. זו דעת הרמב"ם, שברכת אירוסין היא ברכת מצווה.

קדושי חרש וחרשת

חרש שנשא פקחת, וכן חרשת שנשאת לפקח - אין קדושיהם גמורים מן התורה אלא מדברי סופרים (יבמות קיב ע"ב). לפיכך אם בא פקח וקדש אשת חרש פקחת - הרי זו מקודשת לשני קדושין גמורים מן התורה. כלל הוא: כל שהקדושין הראשונים הם מדברי סופרים, קדושי תורה חלים אחריהם, ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש, הואיל והפקח לא נשאה עדיין. אבל אם נשאה הפקח אסורה לשניהם (רמב"ם אישות ד, ט).

החרשת, אע"פ שנשואיה מדברי סופרים כנשואי קטנה, לא תקנו לה שתמאן, כדי שלא ימנעו מלנשאה, הואיל ולעולם תוכל למאן מפני חרשותה (גירושין יא, ב)1.

חרש או שוטה שנשאו נשים פקחות, אע"פ שנתפקח החרש ונצללה דעתו של השוטה - אין לנשיהם עליהם כלום, שאין להם דעת ואין תנאם הראשון תנאי. רצו לקיימן אחר שהבריאו - יש להם כתובה וכתובתן מאה. ואם בית דין  השיאו חרש, וכתבו לה כתבתה על נכסיו - נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין. אבל השוטה אין בית דין משיאין אותו בכל מקום, ומפני שאין תקנת חכמים עומדת בו, שלא ידורו בשלום - לא תקנו לו נשואין. אבל החרש אע"פ שאין בו דעת - הואיל וישב בשלום עם אשתו - תקנו לו חכמים נשואין, ותקנתם תתקיים בו (אישות י"א, ו; אבה"ע י, ב.).

ברכת נישואין אצל חרש וחרשת

ברכת נישואין, או כפי שהיא נקראת בפי העם "שבע ברכות", הן ברכת שבח. לפיכך יש מן הראשונים הסוברים שמברכים אותן לאחר הכניסה לחופה, כי אין כאן דין של "עובר לעשייתן". אולם הרמב"ם כתב (אישות י, ג): "וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין". וכמוהו סובר גם הטור (סימן ס"ב).

נחלקו הדעות בסיבת הדבר. הר"ן כתב שטעמו של הרמב"ם אינו משום שצריך לברך עובר לעשייתן, שהרי ברכות האלו ברכות שבח הן, אלא מפני שחופה יחוד היא, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. לעומת זאת מבאר הבית יוסף (סימן ס"ב) שטעם הדבר הוא משום עובר לעשייתן.

יש הרוצים להוכיח מדברי הב"י, שסובר שגם ברכות נישואין הן ברכת המצווה. דבר זה תמוה, הן משום שלא מצאנו כן בדברי הראשונים, כי אלו שהזכירו את הדין כתבו שהן ברכת שבח, והן שנוסח הברכות מעיד על כך. ונראה שאפשר לומר שגם הב"י סובר שברכות נישואין הן ברכת השבח. השו"ע (או"ח רכז ס' ג) פסק בענין ברכה על הרעם ועל הברק שיש לברך תוך כדי הברק או הרעם, ונראה שהב"י מפרש את דברי הרמב"ם, שאמנם הדין של עובר לעשייתן מעכב רק בברכת המצווה, ולכן אם לא בירך שם שוב אינו יכול לברך. אולם בברכת השבח, אע"פ שאפשר לברך גם אחרי שראה או שמע, מכל מקום אם אפשר, גם בברכות אלו צריכים לברך לפני המעשה. ברעם או בברק אין אפשרות לעשות כן, כי אינו יודע אימתי יהיו, אבל בשבח אשר בידו לעשותו, יש לברך עליו לכתחילה לפני עשייתו, ויש להצמיד את הברכה עד כמה שאפשר לשבח עצמו. כמו כן אם אפשר, יש לברך לפני המעשה. מביאור זה, עולה שבנישואי חרש וחרשת יש לברך ברכת הנישואין, כי הדבר תלוי בטיבן של ברכות, והיות שברכות נישואין הן ברכות השבח, הרי שגם לחרש וחרשת יש לברך אותן.

האם אפשר לצרף חתן חרש למנין עשרה בנישואין?

בשו"ע נפסק (אבה"ע סב, ד). "אין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין". ובאו"ח (סי' נ"ה סעיף ה)  פסק: חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה וקטן. המקור להלכה זו היא בב"י, שכתב שמי שאינו שומע ואינו מדבר, דינו כשוטה וקטן לכל דבריו. נראה שטעם הדבר שאילו אינם מצטרפים לעשרה, מכיוון שאינם מצווים בדבר, ומי שאינו מצווה בתפילה אי אפשר לצרפו לעשרה. הרמב"ם בתשובותיו הוסיף שלא רק מי שאינו מצווה, אלא גם מי שאינו מודה בדבריהם, איכה נוכל להצטרף עמהם בדבר אשר הם תקנו. ולכן פסק שאי אפשר לצרפם למנין. לפי זה אפשר לומר שבנוגע לנישואין אין דינו של חרש כדינם של שוטה וקטן. בשו"ע (אבה"ע סז, י.) מבוארת ההלכה שבית דין תקנו נישואין לחרש, דבר אשר לא תקנו לא לשוטה ולא לקטן. הרי שמדרבנן בעניני נישואין שחרש נקרא בר חיובא. לפי זה, כשם שמי שאינו מצווה או אינו מודה בדבר אי אפשר לצרפו, כך מי שמצווה אפילו  מדרבנן מסתבר שאפשר לצרפו.

חרש בדיני גירושין וחליצה

מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש חרשות גמורה - אינו מוציא לעולם: אינו יכול לגרש עד שיבריא, שאין כוח בגרושי חרשות להפקיע קדושי חוכמה, ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו, אע"פ שדעתו נכונה ומישבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש - מגרש ברמיזה, שאין קדושיו קדושין מן התורה. וכשם שכינס ברמיזה כך מוציא ברמיזה (שו"ע אבה"ע י, ב).

חרש שגרש ברמיזה והלכה אשתו לשעבר ונתקדשה לחרש אחר, ואין צריך לומר לפקח, שקדושיו קדושין גמורים מן התורה - אסורה לחזור לבעלה החרש, כי איך יוכל להחזירה אחרי שנתקדשה קדושין גמורים לפקח. ואפילו כשנתקדשה לחרש אחר אסורה לראשון, כי כשתיקנו חכמים קדושין לחרש, לא ייפו את כוחו יותר מהפקח, שהחרש יהא מותר להחזיר גרושתו משנתקדשה לחרש כיוצא בו. אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה - מתרת לחזור לבעלה הפקח, שאין קידושי החרש או נשואיו יכולים להרע לקדושי הראשון הפקח שקדושיו מן התורה. שהרי מן התורה אין נישואי החרש כלום, ולא תקנו חכמים נשואין לחרש כדי לקפח את קדושי הראשון שהוא פקח.

חליצה אצל החרש והחרשת

החרש והחרשת - המדברים ואינם שומעים - שחלצו, יש מהראשונים סוברים שחליצתם פסולה, לפי שאינם ראויים לקריאה. אם לפי שאין אנו יכולים ללמדם ולהקרותם, והדברים אמורים כשלא למדו לקרא לפני שנתחרשו וכן כשאי אפשר ללמדם ע"י כתב או לרמוז להם או לפי שאין קריאתם חשובה קריאה, כיוון שאינם שומעים זה את דברי זה. ויש שהוכיחו מדברי ראשונים שסוברים שחליצתם כשרה. וחשובים ראויים לקריאה, כיוון שאין החסרון בהם עצמם, אלא במה שאי אפשר ללמדם.

פסק  החרש והחרשת  שאינם שומעים ואינם מדברים חליצתם פסולה, שאינם ראויים לקריאה.

החרש בקיום מצוות

לגבי הפרשת תרומות הגמרא אומרת (ברכות טו), שחרש המדבר ואינו שומע - לא יתרום, ואם תרם - תרומתו תרומה. לא יתרום משום שצריך לברך על הפרשת התרומה, והוא אינו יכול לשמוע את הברכה. אולם אם תרם תרומתו תרומה. וכן פוסק הרמב"ם  (הל' תרומה ד, ד): חמישה לא יתרומו, ואם תרמו תרומתן תרומה, החרש, האלם, הערום, השיכור והסומא.

אבל חרש שאינו מדבר ואינו שומע - לא מפריש אפילו בדיעבד.

לגבי שלשת הרגלים, הכל חייבין בראיה, ראית פני המקום בשלוש הרגלים, חוץ מחרש שוטה וקטן (משנה חגיגה ב). חרש אפילו באוזן אחת פטור מן הראיה. בגמרא (חגיגה ג) וגם ברמב"ם (חגיגה ב, א) נפסק כך, כיוון שנאמר (דברים לא, יא) "באוזניהם", שחרש באוזנו אחת פטור מן הראיה.

לענין שחיטה שאיננה דורשת כוונה מיוחדת מצד השוחט, אך צריך שביצועה יעשה לפי הכללים שנקבעו בדין, נפסק כי חרש, שוטה וקטן ששחטו בפני מי שבקי, וראה אותן ששחטו כהוגן- שחיטתן כשרה (חולין פו.; רמב"ם - שחיטה ד, ה).

לגבי קריאת המגילה נפסק בגמרא (ברכות טו.), "הכל כשרין לקרא את המגילה חוץ מחרש, שוטה וקטן".

הטור (או"ח תרפט סע' ב) פסק: חש"ו, אפילו הגיעו לחינוך, אינן מוציאים אחרים ידי חובתם.

לענין תקיעת שופר בראש השנה, חש"ו פטורים מתקיעת שופר. ואפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא אחרים, מכיוון דאינו שומע, אינו בר חיוב הוא. וכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן (ר"ה ג, ח.). אבל שומע ואינו מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן (או"ח תקפט א, ב).

לענין הצטרפות לזימון בברכת המזון, פוסק הרמ"א: "וחרש ושוטה - אם מכוונים ומבינים מצטרפים לזימון".

החרש בדיון משפטי, ובמשא ומתן

החרש אין נזקקין לו לכל טענה, לא לטענתו על אחרת ולא לטענת אחרים עליו. לא לשבועה קלה ואין צריך לומר שבועה חמורה או תשלומין (שבועות ו, ד; רמב"ם הל' טוען ונטען ה, הל' יב).

לגבי עדות נפסק ברמב"ם (עדות ט, יא)  ובשו"ע (חו"מ לה, יא), החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצוות, וזה בחרש שאינו שומע ואינו מדבר, ומשווה אותו לשוטה שאינו בן דעת. וכן חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר - עדותם פסולה. שאע"פ שראיתו ראיה מעולה ודעתו נכונה, צריך להעיד בבית-דין בפיו, שכתוב "על פי שנים עדים", מפיהם ולא מפי כתבם, או שיהיה ראוי להעיד בפיו, ויהיה ראוי לשמוע הדיינים והאיום שמאיימין עליו שלא ישקר בעדות. וכן אם נשתתק, שנעשה אילם מחמת חולי. בניגוד לשומע ואינו מדבר שהוא מלידה, אע"פ בדרך שבודקין לענין גיטין, ששואלים אותו שאלות שונות בסירוגין, אם אמר על לאו-לאו, ועל הן-הן, סימן שדעתו מיושבת עליו, ונמצאת עדותו מכוונת ובכל זאת העיד בפנינו בכתב ידו - אינו עדות כלל (גיטין כג).

בגמרא נאמר (גיטין כג.), חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אחרי שבודקין אותו שלש פעמים. אם אמר על לאו לאו ועל הן הן, הרי אלו יכתבו.

חרש שאינו שומע ואינו מדבר, או שמדבר ואינו שומע כלום, אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר בקרקעות, אבל מוכר ולוקח המטלטלים ברמיזה ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר (ש"ע ח"מ כלה סעיף יז). וכן הרמב"ם פוסק (הל' מכירה כט, הל' א, ב). ששלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר מדין תורה, והחרש בינהם. אבל חכמים תקנו שיהיה החרש נושא ונותן ומעשיו קיימים משום כדי חייו, אבל רק במיטלטלין וברמיזה ע"י בדיקות רבות.

מי שנתחרש, בית דין פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי לכך (שו"ע ח"מ).