העיוור בהלכה

מחבר: חנה פרידמן

מכלול, גיליון י"ד, 1997

 הסומא בתלמוד

הסומא נמנה בתלמוד בין ארבעה החשובים כמתים: עני, מצורע ומי שאין לו בנים (נדרים סד:). הסומא נזכר ביניהם שנאמר: "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה ג, ו.) וזה נאמר על הסומא. ישנם סיפורים בגמרא בנושא הסומא.

אמר רבי יוסי:

כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה:

"והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה" (דברים כח.).

וכי מה אכפת ליה לעיוור בין אפילה לאורה?

עד שבא מעשה לידי.

פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו.

אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך?

אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי - בני אדם רואין אותי, ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין. (מגילה כד:)

וכן מסופר :

אמר ליה אנטונינוס לרבי:

גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד?

גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני - הריני מוטל כאבן דומם בקבר.

ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו - הריני פורחת באויר כצפור.

אמר ליה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה:

למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות,

והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא.

אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בוא והרכיבני ונביאם לאכלם.

רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום.

לימים בא בעל פרדס.

אמר להן: בכורות נאות היכן הן?

אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן?

אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות?

מה עשה - הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד.

אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד.

שנאמר: "יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו" (תהלים נ').

"יקרא אל השמים מעל" - זו נשמה,

"ואל הארץ לדין עמו" - זה הגוף. (סנהדרין צא)

חכמי התלמוד השתדלו לרחם על סומין ולפייס אותם, ולהראות להם חיבתם. ובפרט

לתלמידי חכמים. ובזה הועילו הרבה להסיר את הבוז והקלון אשר היה בלב ההמון על הסומא.

רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא,

כי מטו לההוא מתא אמרי:

איכא צורבא מרבנן הכא, נזיל וניקביל אפיה.

אמרי: איכא צורבא מרבנן הכא, ומאור עינים הוא.

אמר ליה רבי חייא לרבי: תיב את, לא תזלזל בנשיאותך,

איזיל אנא ואקביל אפיה.

תקפיה ואזל בהדיה.

כי הוו מיפטרי מיניה. אמר להו: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין - תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין.

אמר ליה: איכו השתא מנעתן מהאי בירכתא.

(רבי ור' חייא שהיו מהלכים בדרך עד שהגיעו לעיר אחת. ושאלו שם האם יש איזה רב שהם יכולים להקביל את פניו? ענו להם אנשי העיר, ישנו רב והוא סומא. אמר רבי חייא לרבי תן לי ללכת לבדי. אתה לא תזלזל בנשיאותך. לא הסכים רבי והלכו שניהם. אמר להם העיוור: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין, תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין. לאחר מכן אמר רבי לר' חייא: תראה איזו ברכה כמעט מנעת ממני.)

נאמר בגמרא לגבי תלמיד חכם:

ויש אומרים: אף לא יפסיע פסיעה גסה

דאמר מר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם.

מאי תקנתיה?

להדריה בקדושא דבי שמשי. (ברכות מג:)

וכן נאמר על פת קיבר ושכר חדש וירק, שנוטלין אחד מחמשת מאות ממאור עיניו של אדם (עירובין נה:). הכותח הוא תבלין חריף שנותנים בו קמח, נאמר עליו שהוא מסמא את העיניים, משום המלח שיש בו העשוי להיות סכנה לעיניים (פסחים מב.). כן נאמר:

דאמר רבי יוחנן:

אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע...

רבי אלעזר אמר: עיניו כהות,

שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת" (בראשית כ"ז),

משום דאסתכל בעשו הרשע.

וכן:

דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש:

כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכהנים. (חגיגה טז.)

וכן נאמר (כתובות סח.) על אדם המסמא את עינו בערמה כדי להונות את הבריות לרחם עליו, אינו נפטר מן העולם עד שיבוא לידי כך.

החיוב בקיום המצוות

רוב הפוסקים כגון: רבנו אשר, בנו בעל הטורים, השו"ע ועוד, פוסקים שהעיוור דינו ככל אדם, ומחייבים את העיוור לקיים את כל המצוות שבתורה פרט למצוות מסוימות עליהן חלות הלכות מיוחדות. מצוות אלו יפורטו בהמשך העבודה. אולם מבחינה עקרונית דינו של העיוור כדינו של כל אדם מישראל. פסק קדום יותר הוא של הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה ח,א.), שהסומא הרי הוא כבריא לכל דבריו.

בגמרא (קידושין לא, ב. קמא פז.) מובאת דעתו של ר' יהודה, הפוטר את הסומא מכל המצוות שבתורה. דעה זו היא דעת יחיד. נימוקיו של ר' יהודה הפוטר את הסומא מכל המצוות, מקורם בהיקש בין "תורה וחוקים" ובין "משפטים". כלומר: התורה אומרת "וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלקיכם ללמד אתכם " (דברים ו, א.).

ר' יהודה משווה בין "המצוות והחוקים" המוטלים על כל פרט ופרט בעם ישראל לשמור ולקיים, ובין "למשפטים" דהיינו: לאישים אשר עליהם מוטל להיות הרשות השיפוטית. כגון: הסנהדרין, דיינים. כל האישים שמכהנים כשופטים, חייבים להיות פיקחים (סנהדרין לב:). לדעת ר' יהודה, כל שאינו כשר להיות שופט או דיין בישראל, אינו חייב גם בקיום המצוות. התוספות דן בכמה מקומות אם ר' יהודה פוטר את העיוור מכל המצוות גם באופן מעשי, או שלדבריו של ר' יהודה הפטור הוא רק מן התורה, ומדרבנן גם ר' יהודה מודה בחיוב עיוור במצוות.

ר' יהודה סתם ולא פירש אם כוונתו לפטור את העיוור מכל תרי"ג המצוות או שמא הפטור אינו אלא ממצוות עשה בלבד.

כשרות משפטית אצל העיוור

הגיל שאדם רוכש כשרות משפטית לפי המשפט העברי, היינו גיל ההתבגרות, הוא 13 ויום אחד לבן ו-12 ויום אחד לבת. אדם שלא הגיע לגיל זה אין תוקף לפעולותיו המשפטיות, ובכלל זה קניינו והתחייבויותיו. ומי שהגיע לגיל זה - כל פעולותיו המשפטיות בנות תוקף מלא הן (רמב"ם הל' אישות ב' מכירה כט, יב).

בכמה פונקציות משפטיות אין העיוור יכול להשתתף, או שהשתתפותו מוגבלת. הגבלות אלה אינן מפני שאין סומכים על כושר שיפוטו, או מתוך הנחה שיכולתו האינטלקטואלית מוגבלת.

מבחינה עקרונית נחשב העיוור בספרות ההלכה לאדם שפוי בדעתו. חלק מן ההגבלות מקורו בנימוקים אסתטיים, שכן כהן בעל מום - ובכלל זה גם עיוור, פסולים להקריב קורבן בבית המקדש. הפסוק (ויקרא כא, יח) "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, איש עור או פיסח או חירום או שרוע". מתכוון למנוע תופעה בלתי אסתטית בבית המקדש, בו הוקפד במיוחד על העיצוב ופאר. אברבנאל, בפירושו על התורה, אומר:

"כי הוא חילול כבוד השכינה,

יען כי כל הרואים את הכוהן בעבודתו והוא בעל מום,

יתפעלו בדמיונם ויתעבו העבודה ההיא.

וזהו גנאי מפורסם אפילו לבשר ודם, כל שכן להשם יתברך".

וכן בתלמוד נאמר כי כהן עיוור בעין אחת בלבד, ואף כהן שלקה במחלת עיניים בלבד, הגורמת לו דימוע מתמיד, פסול לעבודה (בכורות מד, א.).

לגבי ראיית נגעים, אדם הנגוע במחלה החשודה כצרעת, עליו להופיע בפני הכהן, הקובע אם האדם טמא טומאת מצורע אם לאו. השאלה מה דינו של כוהן עיוור בעין אחת? והפסק הוא שאפילו אדם שאינו עיוור לגמרי, אלא שכהה מאור עיניו, אינו כשר לראות את הנגעים. מקור ההלכה מן הפסוק בו מדובר שאת הנגע יש להביא בפני "מראה עיני כהן" (ויקרא יג, יב). התורה כתבה "עיני" בלשון רבים, כלומר ששתי העיניים של הכהן צריכות להיות במצב של ראייה.

לגבי השתתפות בסנהדרין: חברי סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה, שבסמכותם לדון דיני נפשות, אינם יכולים לכהן בבתי הדין הללו, אלא אם כן הם "מנוקים מכל מום" (סנהדרין לו: רמב"ם הל' סנהדרין ב,ו.). כשם שבית דין מנוקין בצדק, כלומר ששופטים בצדק ללא הטית דין כל שהוא, כך צריכים להיות מנוקין מכל מום. וזה מרומז בשיר השירים : "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (צ,ד.). מובן שעיוור - אפילו בעין אחת בלבד - הוא בעל מום ואסור לו להימנות על בתי הדין הדנים דיני נפשות. לגבי בית דין רגיל של שלושה דיינים, שבסמכותו לדון דיני ממונות בלבד, רוב המפרשים והפוסקים (רמב"ם סנהדרין ב' הל' ט. טוש"ע חו"מ סי' ז סעיף ב'.) אומרים שעיוור בשתי עיניו פסול לדון דיני ממונות ועיוור בעין אחת כשר להיות דיין אף לכתחילה.

לגבי עדות בבית דין: אין מחלוקת שעיוור בשתי עיניו אינו כשר להעיד, שהרי אינו יכול להעיד עדות ראייה. ואילו התורה אומרת: "והיא עד או ראה", כלומר שהעדות צריכה להיות תוצאה ממראה עיניים. ולא עדות שמיעה. מצד שני, אין מחלוקת שעיוור בעין אחת בלבד כשר לעדות, כמו שנאמר במשנה:

כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון (נדה פרק ו משנה ד)

וכן כתב גם רמב"ם בהלכות עדות ט הל' יב, ושו"ע חו"מ סי' לה סע' יב.

כמו כן, עד שבשעת עדותו הוא פיקח, אולם בשעה שקרה המעשה עליו הוא מעיד, היה עיוור - אין עדותו מתקבלת. שהרי אינו מסוגל להעיד שראה את המעשה. לעומת זאת אם בזמן של שני המצבים הקובעים - ראיית המעשה וקבלת העדות בבית הדין - היה העד פיקח, אלא שבתקופת ביניים נתעוור -עדותו עדות (טוש"ע חו"מ סי' ל"ה סעיף יג,).

קיים מצב שלישי: היה העד פיקח בשעת ראיית המעשה, אולם בינתיים נתעוור ועיוורונו נמשך גם בשעת מסירת העדות בבית הדין. עד זה פסול לעדות מכיוון שהכלל "כל שתחילתו וסופו בכשרות, כשר". מכאן, שאם סוף העדות בפסול, דהיינו בעיוורון, פסול.

ענייני אישות אצל העיוור

שבעלה אלמנה מת בלא בנים, על אחד מאחי הבעל לשאתה, ליבמה. ואם הוא מתנגד לשאתה עליו לחלוץ לה, ובמעשה החליצה ניתק הקשר ביניהם ומותרת להינשא. אם אחי בעלה עיוור, אומרת הגמרא :

החולצת מן הסומא חליצתה כשרה (יבמות קג.).

ומלשון הברייתא מדייק הרמב"ם (ייבום וחליצה ד, ה.), שלכתחילה לא תחלוץ לגיסה העיוור, אלא יקיים מצוות ייבום. וכך נפסק הדין גם בשו"ע - אינו חולץ ואם חלץ חליצתו כשרה. לכל הדעות מדובר כאן בסומא בשתי עיניו, אבל סומא באחת מעיניו חולץ אף לכתחילה (אבן העזר סי' קעב סעיף טו.).

לגבי סומא בשתי עיניו יש שחולקים (רשב"א, ריטב"א) וסבורים שהסומא חולץ אף לכתחילה, ואפילו אם יש שם עוד יבמים פיקחים. לדעת הסוברים שהסומא אינו חולץ לכתחילה, יש סוברים, שאפילו אם אין שם אח אחר אלא הסומא, אינו חולץ, כיוון שאפשר בייבום. ויש שכתבו שאם אין שם אח אלא הוא, חולץ אפילו לכתחילה כדי שלא תהפוך לעגונה. והדברים אמורים לדעת הסוברים שמצוות חליצה קודמת למצוות ייבום. אבל, לדעת הסוברים שמצוות ייבום קודמת למצוות חליצה, אפשר שאינו חשוב כדיעבד. ואף על פי שאין נוהגים כדבריהם להקל להתיר הייבום, יש להחמיר כדבריהם שהסומא לא יחלוץ. ויש שכתבו שאף לסוברים מצוות ייבום קודמת, יש כאן עיגון, מאחר שאינה חולצת אלא אם כן יש טעם שלא לייבם. ולכן התירו לסומא לחלוץ כשאין שם אח אחר.

אשה שחשודה שזינתה תחת בעלה, לאחר שהתרו בה, מובאת לבית המקדש ומשקים אותה שם "במים המאררים", הבודקים אם החשד הוא חשד שווא או שבאמת זינתה. בתלמוד למדו מן המלים "נעלם מעיני האשה" שבפרשת סוטה, שאם הבעל היה עיוור, לא היו מזקיקים את האישה לשתות מן המים המאררים (סוטה כז.). וכן הרמב"ם אומר זאת, שכוונת התורה להשקות אישה רק במקרה שסתירתה של האישה היא העלמה מעיני האיש. כלומר: שעליה להסתתר בכדי שהבעל לא יראה אותה. אולם אם כתוצאה מעיוורון הבעל, אין עליה להסתתר כדי לזנות, ואף אם תעשה את מעשיה בפני בעלה לא ירגיש בכך - אין דין ההשקאה חל עליה (רמב"ם, סוטה הל' ב,ג.).

אדם האונס נערה בתולה משלם קנס. דין זה אינו אלא בנערה שפויה בדעתה, לפיכך האונס נערה עיוורת חייב בקנס, כי ההלכה מכירה בעיוור כבאדם פיקח. לגבי העניין של אדם הנושא אישה בחזקת בתולה, כתובתה מאתיים זוז. אם לאחר מכן נתברר שלא הייתה בתולה כתובתה מאה זוז בלבד. ואם הבעל נושא אישה עיוורת, והבעל טוען שלא הייתה בתולה, והיא מכחישה אותו, נפסק להלכה הן ברמב"ם (אישות פרק יא הל' 3.) והן בשו"ע (וש"ע אבן העזר ס' סז סע' ו.) שדינה של העיוורת כדין כל אשה לגבי חוק זה, ויש לה טענת בתולים ולפיכך כתובתה מאתיים זוז.

זוג שנתגרש, ולו תינוק הזקוק לשדי אמו, אין כופין את האישה להניק את התינוק במקרה והוא אצל הבעל, ואפילו תמורת שכר הנקה. על הבעל לשכור מינקת. אולם אם התינוק כבר הספיק להכיר ולחוש את אמו, כופים אותה להניקו, מפני חשש סכנה לתינוק אם ינותק משדי אמו. הוא הדין כשהתינוק עיוור, שלכאורה אינו מכיר את אמו ולא קיים חשש של סכנה, כופים את אמו להניקו בשכר. בגמרא מנמק רב אשי את הדבר כך, כי חוש הריח והטעם של התינוק מפותחים למרות עיוורנו, והתינוק העיוור כבר התרגל לחוש את אמו, ולכן יש סכנה אם ינותק משדי אמו (כתובות ס.א.). וכן הרמב"ם פוסק (אישות פרק כא הל' טז), שאישה שנתגרשה אין כופין אותה להניק, שאינה משועבדת לו יותר (כתובות כט:) אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו. ואם לא רצתה, נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. כל זה אמור שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה, ואפילו הוא סומא, אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הוולד, אף על פי שאינו מכירה בראייה, מכירה בטעם וריח ואינו רוצה לינוק מאישה אחרת. הרמב"ם לא נתן שיעור לזמן ההכרה, שאין כל התינוקות שווים בזה אלא כל אחד לפי חריפותו. ולכן כופין אותה ומניקה אותו בשכר עד 24 חדשים. וכן בשו"ע נפסק כך (אבן העזר פרק ב' הלכה ה.) והטעם, שהרי גם אישה חייבת במצוות צדקה וכשם שעשירה חייבת לזון את בנה מחמת צדקה, וכופין על הצדקה, כך זו שהיא עשירה בחלב שבדדיה, כופים אותה להניק את בנה משום צדקה.

אחריות העיוור על מעשיו

העיוור כאדם נורמלי וכחלק מן החברה האנושית, אחראי למעשיו. במקרה שאדם רגיל ממנה שליח להוליך גט לאשתו הנמצאת בארץ אחרת, על השליח להעיד שהגט נכתב ונחתם בפניו, והוא נעשה בכשרות וכהלכתו. נשאלת השאלה, אם סומא כשר לשמש כשליח להבאת גט. המשנה אומרת :

"הכל כשרין להביא את הגט, חוץ מחרש, שוטה וקטן וסומא ונכרי" (גטין פ"ב מ"ה).

הגמרא (גטין כא.) תמהה על כריכת עיוור עם חרש, שוטה וקטן, שהרי הם אינם בני דעה ואינם אחראים למעשיהם. לאחר שקלא וטריא מסיקה הגמרא, לעניין אחריות דינו של עיוור כדינו של כל אדם, אבל כיוון שעל השליח להעיד שבפניו נכתב ונחתם הגט בכשרות, ואילו עיוור מומו מגביל אותו למסור עדות זאת, לפיכך אם נתעוור השליח לאחר הכנת הגט, הרי הוא כשר להעיד על כשרותו של הגט. וזאת בניגוד לסתם עדות.

בשני מקרים דנים בספרות התלמודית באפשרות של פטור עיוור מאחריות למעשיו, ושניהם שנויים במחלוקת.

המקרה הראשון: סומא שהרג נפש בשגגה, לפי דברי ר' יהודה אינו גולה. שנאמר "בלא ראות " (במדבר לה, כג) פרט לסומא שפטור מגלות. דמשמע כאן לא ראה, אבל רואה במקום אחר, פרט לסומא שאינו רואה בשום מקום. ור' מאיר אומר "'בלא ראותי' - לרבות את הסומא. כלומר: אין הדבר חשוב מבחינה משפטית איך נוצר המצב של "בלא ראות", אם כתוצאה מחוסר זהירות ואם ממגבלה גופנית. ולכן עיוור חייב לצאת לגלות, משום שלמעשה גם עיוור אינו בגדר אנוס ממש, כי יש לו "מקצת ידיעה" והוא חש באדם המתקרב או העומד בקרבתו, ולפיכך הוא חייב לשאת בתוצאות מעשיו. להלכה (רמב"ם הל' רוצח פרק י' הל' י"ד.) נפסק שעיוור שהרג בשגגה פטור מגלות "מפני קרוב לאונס".

המקרה השני מתייחס לאדם המבייש את חברו. במשנה נאמר "המביש את הסומא... חייב " (בבא קמא פ"ח משנה א'.). ואין על כך מחלוקת. אולם השאלה מתעוררת כשעיוור בייש את הזולת, ובזה חלוקות הדעות. לפי משנה זו, וכפי שרש"י מפרשה, נמצאנו למדים שעיוור שבייש חייב. אולם לפי ר' יהודה, עיוור שבייש אינו נושא בתוצאות מעשיו. כשם שאין ההלכה כר' יהודה לגבי הפטור מכל המצוות, כך גם לעניין פגיעה מצד הסומא בחבריו הפיקחים, אין הלכה כמותו.

השחיטה אצל העיוור

שחיטת בהמה חיה ועוף כרוכה במכלול דינים והלכות. אחת ההלכות מורה את המקום המדויק בצוואר של בעל חיים, בו יש לבצע את מעשה השחיטה, והלכה שנייה מתייחסת להוראה מהו עומק הקנה והוושט וכמה יש לשחוט מהם. אם השוחט לא מלא בדייקנות אחרי ההלכות הללו, אסור בעל החיים באכילה. מובן שאצל העיוור מתעוררות בעיות הלכתיות שונות, המותנות במומו, המגבילו בביצוע תקין של ההלכות.

המשנה אומרת :

"השוחט בלילה וכן הסומא ששחט, שחיטתו כשרה" (חולין פרק א' משנה א.).

אולם הגמרא (חולין יג:) מדייקת מלשון המשנה, שדווקא אם שחט בדיעבד שחיטתו כשרה, אבל לכתחילה לא ישחט.

וכן הרמב"ם פוסק:

הסומא לא ישחוט לכתחילה אלא אם כן אחרים רואים אותו, ואם שחט - שחיטתו כשרה (הלכות שחיטה פרק ד' הל י.).

כיוון שרגיל אצל שחיטה ובוודאי כהלכה שחט .

וכן השו"ע (יורה דעה סי' א סע' ט.) פסק כך.

אבל אם העיוור הוא עיוור מלידה, שלא ראה מאורות מימיו, הרי שחיטתו פסולה אף בדיעבד, כי הרי אינו יודע לכוון את מקום השחיטה וגם ידיו אינן אמינות לבצע את השחיטה כהלכה. כל זה נאמר על עיוור גמור בשתי עיניו. אולם עיוור בעין אחת בלבד מותר לשחוט, אפילו לכתחילה. יתר על כן, מותר למנותו לשוחט קבוע, בתנאי שיעבור בדיקה בעינו הפקוחה, אם ראייתו תקינה.

הלכות טומאה אצל העיוור

אדם הנמצא במקום שיש שם טומאה, כגון: אחד משמונה שרצים, אדם מת וכיוצא בזה, וספק אצלו אם נגע בטומאה אם לאו, הרי הוא טמא מספק. הדברים אמורים לגבי רשות היחיד. אבל ברשות הרבים הוא טהור. ואפילו ברשות היחיד אינו טמא, אלא אם אדם המסופק בנגיעתו הוא בר דעת שיכול להיזהר מן הטומאה. ביחס לעיוור, שהוא אומנם בר- דעת, אולם מחמת עיוורונו אינו יכול לדעת אם נגע בטומאה או לא, נפסק שהוא טמא, מפני שיש בו דעת לשאול כלומר, היות ויש בו דעת, חלות עליו החומרות של אדם נורמלי (רמב"ם טהרות ג', ה).

בעיה אחרת היא לגבי אישה עיוורת שבזמן נידותה אסורה לאכול תרומה. במקרה שהיא בת כהן או אשת כהן, עליה לבדוק את עצמה אם היא עדיין בנידותה. המשנה אומרת על כך:

"החרשת, השוטה והסומא ושנטרפה דעתה

אם יש להם פקחות, מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה"

(נדה פרק ב' משנה א)

הגמרא תמהה על כך: הרי העיוורת היא בעלת דעה ונאמנת, אלא שמומה מגביל אותה, אם כן תוכל לבדוק את עצמה לבד ואת התוצאה תראה לחברתה. ולמה נכללת העיוורת בין נשים שאינן אחראיות למעשיהן? בסיכום מודה הגמרא שאומנם משנה זו משובשת היא, ובאמת אפשר להיעזר בעצה זו. וכן ההלכה בחרשת ובשוטה, אם יש להן פקחות המטפלות בהן ובודקות ומטבילות אותן, מותר להן לאכול תרומה לאחר שהעריב שמשן. אבל בסומאת אין ההלכה כן, אלא היא בודקת עצמה ומראה לחברותיה (נדה יג:).

העיוור - בהגבלות השונות

הפרשת תרומות ומעשרות - חמישה לא יתרמו ואם תרמו תרומתם תרומה, ביניהם העיוור (הלכות תרומות פרק ד' הל' ו.). רבנן קבעו שלוש דרגות של כמויות בהפרשת התרומה בהתאם למידת יכולתו ורצונו של המפריש. העיוור אינו יכול לכוון ולהפריש את היפה. וכן כמובן יתקשה למדוד את התבואה ולהפריש את השיעור המתאים. כלומר מצווה זאת מעל יכולתו של העיוור, ולכן אסרו חכמים להפריש תרומה לכתחילה. ומאחר שהתורה לא כתבה את שלושת השיעורים, אלא מהתורה חיטה אחת פוטרת את כל הכרי, וגם הפרשת תוצרת גרועה תופסת בדיעבד, לפיכך הפרשת עיוור מועילה בדיעבד.

אולם השולחן ערוך פוסק שכיום מותר לעיוור להפריש אף תרומה לכתחילה (יורה דעה סימן של"א סעיף יב.). בדיעבד מדובר רק בזמן שבית המקדש היה קיים, והכוהנים יכלו לטהר עצמם מטומאתם ולאכול בתרומה. מה שאין כן בזמן הזה שהתרומה נשרפת ואינה נאכלת על ידי הכוהנים, ולפיכך אין מקפידים גם בטיב התבואה הנפרשת, ומותר לעיוור כיום להפריש תרומה אף לכתחילה.

מצווה אחרת שהייתה נהוגה רק בזמן שבית המקדש היה קיים היא החיוב לעלות לירושלים שלוש פעמים בשנה, ולחוג שם את שלושת הרגלים. עיוור פטור ממצווה זו. ואפילו עיוור בעין אחת פטור, כמו שאומר הרמב"ם:

ונאמר: "בבוא כל ישראל לראות" (דברים לא' יא), כשם שהן באין להראות לפני ה' כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו, להוציא סומא שאינו רואה, אפילו נסמית עינו אחת שהרי אין ראייתו שלימה (רמב"ם חגיגה ב' הל' א.)

וכן כל החייב בראיה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראיה, פטור מן החגיגה. אולם בשמחה חייבים כולם חוץ מחרש, שוטה, קטן, ערל וטמא. מי שהיה סומא ביום הראשון ונתרפא בשני - פטור מן הראייה ומן החגיגה, שביום חובתו היה פטור.

גם לגבי סמיכה על ראש הקורבן, שמביא העיוור לבית-המקדש - פטור. למדו זאת מגזרה שווה של שתי המלים הזהות "סמיכה", הכתובות בתורה במקום שמדובר בו חיוב הסמיכה על ראש הקורבן, וגם במקום שבו מדובר על קרבן הסנהדרין, סמיכת זקני העדה על פר העלם דבר של ציבור, וכשם שלסנהדרין לא בחרו בעיוור, כך גם סומא פטור ממצוות סמיכה (רמב"ם הל' מעשה קורבנות, פרק ג' הל' ח.).

העיוור בהלכות שבת ומועד

בשבת אסור להוביל משא כלשהו ברשות הרבים. וכן במועד אסור לעשות כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש. בהתאם להלכות הללו נאמר בגמרא : "אין הסומא יוצא במקלו" (ביצה כה:). וכן ברמב"ם (הלכות יו"ט פרק ה' הל' ג.) נפסק כך, גם בשו"ע (או"ח ס' שא סעיף יח.) נפסק כך, שסומא אסור לו לצאת במקל. אחד הפוסקים האחרונים (עטרת זקנים על או"ח סי' תקכ"ב) מבהיר שאין איסור זה נאמר אלא בעיוור שבכוחו ללכת גם בלא עזרת מקל, והוא אינו בא אלא לתוספת ביטחון בהליכה. לפיכך עיוור שאינו מסוגל לנוע כלל בלי מקל, מותר לו לצאת עם המקל בשבת.

הקלה נוספת לעיוור יש לראות בהלכה הבאה: יולדת נכללת בסוג החולים שיש בהם סכנה ומחללין עליהן את השבת. כשיולדת זקוקה לנר בשבת מותר להדליק בשבילה גם כשאין הדבר קשור במישרין במצבה המיוחד, אלא כדי להרגיע את היולדת. והנה לגבי עיוורת שהנר לא יעזור לה במאומה, פוסק הרמב"ם (הלכות שבת ב' הל' יא.) וכן השו"ע (או"ח סי' של סעיף א.), שמדליקין לה נר. ואפילו סומא, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה. הדלקת הנר עשויה להרגיע גם יולדת עיוורת באומרה: אם יקרה סיבוך כלשהו בלתי צפוי מראש, הרי אם יהיה אור יוכלו לעזור לי.

לעניין הבדלה במוצאי שבת: מבדילים על היין ומברכים על הנר "בורא מאורי האש", עיוור שאינו נהנה מן האור במישרין אינו מברך ברכה זו (או"ח רצח סעיף יג.). אולם את הברכות האחרות שבהבדלה הוא חייב לומר. לכאורה מה ההבדל בין הלכה זו שעיוור אינו מברך "בורא מאורי האש", לבין הברכה של "יוצר המאורות" שהוא כן מברך? אלא שישנו הבדל עקרוני בין שתי ההלכות. "יוצר המאורות" שמברכים בבית הכנסת בנוכחות קהל רב מראה, שהעיוור כחבר בחברה האנושית נהנה מן האור באופן עקיף, באמצעות בני אדם המשתדלים להקל עליו את דרכו ומפנים מפניו את המכשולים. ולכן יש מקום להודות לה' על יצירת המאורות מהם גם הוא נהנה. אבל בברכת "מאורי האש", הכוונה להנאה אישית בלתי אמצעית בה אין העיוור שותף ולפיכך אין לו לברך אותה.

לגבי ישיבה בסוכה, הרמב"ם פסק "ואפילו חש בעיניו פטור מן הסוכה" (הלכות סוכה פרק ו' הל' ב.). גם לגבי צום "תענית אסתר" ביום י"ג אדר, פוסק השו"ע (או"ח סימן תרפ"ו סעיף ב), שמי שחש בעיניו ומצטער הרבה לא חלה עליו חובת הצום ומותר לו לאכול. צום זה אינו נכלל בין ארבעת הצומות, ומקורו במנהג מאוחר יותר מן ארבעת הצומות, ולכן גם בכאב עיניים בלבד נפטר מן התענית.

נרות חנוכה לא ניתנו להנאה, ואסור להנות מהם. מסתבר שעיוור חייב להדליק. המהרש"ל (תשובות סי' עז) פוסק שהעיוור ישתדל להוציא את עצמו על ידי אחרים או אפילו אשתו. רק באין ברירה, כשהעיוור הוא ערירי והוא גר בביתו, חייב הוא להדליק ולברך. על דעת המהרש"ל חלק מור וקציעה, ואומר שידליק ולא יברך.

לגבי אמירת ההגדה בפסח, נאמר בגמרא:

סומא פטור מלומר הגדה.

כתיב הכא [בעניין פסח]: "בעבור זה" [עשה ה' לי בצאתי ממצרים]

וכתיב התם [בעניין בן סורר ומורה] (דברים כא) "בננו זה",

מה להלן - פרט לסומא [שאם היה אחד ההורים סומא אינו נידון כבן סורר ומורה],

אף כאן [בעניין אמירת הגדה] פרט לסומין (מסכת פסחים קטז:)

אולם דעה זו נדחתה בגמרא בהסתמך על התנהגותם של האמוראים העיוורים. רב יוסף ורב ששת, שהם עצמם נהגו לומר את ההגדה.

העיוור בעבודת בית הכנסת

נאמר בגמרא :

סומא פורס את שמע ומתרגם.

רבי יהודה אומר: כל שלא ראה מאורות מימיו - אינו פורס על שמע.

(מגילה כד.)

השאלה היא כלום עיוור שאינו נהנה מן האור, האם מותר לו לברך על יצירת האור? ישנה מחלוקת בעניין זה. ר' יהודה פוסק שלא, ברמב"ם (תפילה ח' הל' יב), לעומת זאת, נפסק שסומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור לתפילה. וכן בטור :

סומא, אע"פ שלא ראה מאורות מימיו, פורס שמע ומברך יוצר המאורות שהוא נהנה במאורות שרואין אחרים שיורוהו הדרך אשר ילך בה. (או"ח סימן סט סעיף ב'.)

לעניין כוונה בתפילה נפסק:

בקומו להתפלל, אם היה עומד בח"ל, יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קודשי הקדשים;

היה עומד בא"י, יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קה"ק;

היה עומד בירושלים, יחזיר פניו למקדש ויכוין ג"כ לבית קדשי הקדשים.

(שו"ע או"ל סימן צד סעיף א)

לגבי סומא נפסק, שיכוון את לבו כנגד השכינה ויתפלל, כלומר יפנה לבו ורעיונותיו ויחשוב שפניו כנגד קדש הקדשים.

לגבי קריאת התורה, בתקופת התלמוד וגם זמן ממושך לאחריה, היה נהוג שהעולה לתורה הוא גם שקורא בה. לא היה זה תפקידו של אדם מיוחד לכך, בניגוד לזמננו אנו. וישנה הלכה מפורשת "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה " (גטין ס:) לפי הלכה זו אין ספק שאסור לעיוור היודע את התורה בעל פי לעלות לתורה ולקראה בציבור. בהלכה נפסק :

"סומא יורד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה,

משום: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. "

(שו"ע או"ח סימן נג סעיף יד.)

בתקופתנו הדבר שונה. ישנו אדם מיוחד "בעל קורא", שהוא קורא בתורה, ואילו העולה לתורה אינו אלא מאזין לקריאה. מתעוררת השאלה מה יהיה דינו של העיוור העולה לתורה? הפסק שבשו"ע הוא העתקה מפסק דינה של הגמרא, מבלי לקחת בחשבון את תמורת העתים לגבי נוהג של הקריאה בתורה. לפיכך מביא השו"ע מיד הסתייגות להלכה זו בשם מהרי"ל, דעכשיו קורא סומא כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ (שו"ע או"ח ס' קלט ס' ד.). הדגש הוא על "ועכשיו", כלומר מאחר שעכשיו אין נוהגים בעניין זה כבתקופת התלמוד, נשתנה גם הנוהג והדין, ומותר לו לעיוור לעלות לתורה. ישנה דעה, שדווקא סומא תלמיד חכם מותר לו לעלות לתורה, אבל סומא עם הארץ אין לקרותו כלל (בית חדש על טור או"ח סי' קמא.). והנימוק הוא, שאפילו עם הארץ, שאינו עיוור, לא היה ראוי לעלות לתורה, אלא שכבר נהג העם לקרוא לעם הארץ לעלות בתורה, ואין בכוחו לבטל את המנהג מפני דרכי שלום. אבל עיוור עם הארץ, שנמצאים אצלו שני ליקויים, אין לקרותו לספר תורה כלל.

תחום נוסף הוא עניין נשיאת כפיים של כוהן עיוור. בשעה שהכוהנים נושאים את כפיהם לברך את העם, אסור להסיח את הדעת מן הברכה. ועל כן כהן שהוא בעל מום במקומות גלויים לעין, אסור לו לשאת את כפיו, כי מומו מושך את תשומת לב העם, ויסתכלו במומו ולא יתרכזו בכוונת הברכות. מטעם זה אסור לכהן עיוור, ואפילו בעין אחת בלבד, לעלות לדוכן ולברך, כי גם עיוורון הוא בכלל המומים, שמושכים תשומת לב ההמון. כל זה מדובר כשהכהן העיוור הוא תושב חדש בעיר או בקהילה, והעם עדיין לא התרגל אליו ואל מומו.

אבל תושב ותיק, שכולם מכירים אותו ואת מומו, מותר לו לשאת כפיים גם אם הוא סומא בשתי עיניו. וכן הרמב"ם אומר:

הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו,

ואם היה דש [כלומר רגיל וידוע] בעירו

והכל היו רגילים בזה הסומא באחת מעיניו...

מותר, לפי שאין מסתכלין בו.

(הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק טו הלכה ב)

השו"ע (שו"ע או"ח סי' קכ"ח ס' ל'.) הוסיף, שאפילו עיוור בשתי עיניו, מותר לו שיישא את כפיו אם רגילים בו ומכירין הכל שיש בו אותו מום.

לגבי מצוות ציצית ותפילין, חייב העיוור, אף על פי שלכאורה היה אפשר להעלות על הדעת פטורו ממצוות אלו. בתורה כתוב "וראיתם אותו" כלומר, שהאדם יראה את הבגד עליו נקשרו הציציות, כדי שיזכור את חסדי ה' עם עמו בהוציאו מארץ מצרים. ואם כן, עיוור שאינו מסוגל לראות, הדעת נותנת שיהיה פטור ממצווה זו. אולם בשו"ע (או"ח סימן יז, א.) נפסק, שסומא חייב בציצית. המסקנה מהמלים "וראיתם אותו" ממעטות בגד המיוחד ללילה מקשירת ציצית עליו, אולם מחייבים עיוור במצות ציצית.

מתנות עניים אצל העיוור

הקוצר את שדהו ושכח עמרים בשדה, אסור לו לחזור ולקחת את השכחה, והם שייכים לעניים. לא כל שכחה אסורה לבעל השדה. למשל: אם העומרים היו מכוסים במשהו, וזאת הייתה סיבת השכחה, אין זה נכלל בגדר של שכחה, והעומרים שייכים לבעל השדה. כי לולא היה מכסה את העומרים, השכחה לא הייתה נגרמת. כלומר: שכחה הנגרמת כתוצאה מדבר חיצוני, אינה שכחה. נשאלת השאלה: מה דינו של עיוור הקוצר ושכח עומרים בשדה? הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ה, ח.) ענה על כך: "וכן הסומא ששכח - יש להם שכחה". הנימוק: עיוור המסוגל לקצור, חזקה עליו, שחוש המישוש מפותח אצלו במידה שיוכל להיות במידת מה תחליף לחוש הראיה, לפיכך לא נגרמת השכחה מחמת מומו של הקוצר, כי בוודאי מישש את העומרים לפני עוזבו את השדה, כמו שקוצר שאינו עיוור בודק את פריון עבודה. ולכן אין אפוא הבדל עקרוני בין השניים, ושכחתו של עיוור היא שכחה רגילה ונורמלית, והיא של העניים. ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוון ליטול את התבואה הגסה הגדולה, אין לו שכחה לקטנים הואיל ולא כיוון לקצרם ואין כאן: "כי תקצור את קצירך".

שו"ת אגרות משה חלק או"ח א' סימן מה

הרב משה פיינשטיין

בעניין סומא שהרגילו כלב להוליכו, אם יכול ליכנס לביהכ"נ לתפלה.

יום א' כ"ג שבט תשי"ג. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר פינחס מרדכי טייץ הגאב"ד עליזאבעט שליט"א, שלו' וברכה

הנה בדבר הסומא אשר למדו לכלב להוליכו, ומוכרח הכלב להיות תמיד אצלו, אם יכול ליכנס לביה"כ להתפלל בצבור ולשמוע קדיש וקדושה וקה"ת וקריאת המגילה וכדומה, אף שהכלב מוכרח ליכנס עמו, או שיש בזה בזיון להכניס בע"ח לביה"כ שהוא מקדש מעט .

והנה איתא בירושלמי פ' בני העיר ה"ג ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי, והוא משום דסובר כר"י בן לוי דאמר שם לעיל מזה בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם, וכדאיתא גם בגמ' דידן /מגילה/ בדף כ"ח אמר רבא חכמים ותלמידיהן מותרין דאמר ריב"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן, ולכן אמר ר' אימי לספריא שאף אם הוא רק קצת בן תורה נמי נחשב כבן תורה לגבי זה ומותר כשהוא אורח להיות שם עם חמורו וכל כליו והובא בר"ן במגילה שם. וא"כ חזינן דהכנסת חמור לביהכ"נ אינו קלות ראש ובזיון יותר מאכילה ושתייה ושינה דאם היה יותר מזה לא היה ניתר לת"ח דאטו ת"ח אינו מוזהר על מורא דמקדש כדאיתא במג"א /או"ח/ סי' קנ"א סק"ב, ודייק גם מלשון הטור וש"ע דאינך מילי אסור, וגם המג"א הביא שם ירושלמי זה ברמז שכתב וכן הוא בירושלמי שת"ח מותר להתאכסן בביהכ"נ עיי"ש, והוא ירושלמי זה שמפורש שגם רשאי להכניס שם החמור, וגם הגר"א בסק"ה הביא לשון הירושלמי, וא"כ פוסקין כן.

וכיוון שהוא רק כאכילה ושתייה הרי לזה מהני תנאי בבתי כנסיות שבחו"ל לאכול שם בשעת הדחק אף לכל אדם כדאיתא בר"ן שם בשם הרמב"ן שמהני התנאי אפילו בישובן לעניין שאם הוצרכו אנשי העיר להאכיל בהן עניים או להשכיבם שם והביאו הב"י /או"ח/ בסי' קנ"א. ואף שבש"ע /או"ח/ סעי' י"א משמע שפסק דלא מהני תנאי כלל בישובן לעניין אכילה ושתייה, עיין במג"א ס"ק י"ד, אבל בסק"ב הביא גם שיטת הג"א בשם או"ז שעל תנאי שרי אפילו בישובן לאכול ולשתות לכל אדם ואף שלא מדוחק. והגר"א בסק"ה הביא הר"ן בשם הרמב"ן שעל תנאי מותר לכל אדם מדוחק ומשמע שפוסק כן ולכן שפיר פסק המ"ב בבאור הלכה ד"ה אבל שיש לסמוך על הרמב"ן שכן סברי גם הר"ן והרשב"א להתיר אפילו בישובן לכה"פ בשעת הדחק. וכמדומני שבהרבה מקומות נוהגין להקל אף שלא בשעה"ד. ולצורך מצווה קצת כגון לאכול סעודה שלישית בשבת אף שאין צורך גדול שהרי יכול כל אחד לאכול בביתו נוהגין כמעט בכל המקומות להתיר. ואף לעשות משתה בקריאת החתן או בר מצווה נוהגין להקל, אף שאין ברור שיש בזה עניין מצווה. והחסידים נוהגין בכל בתי כנסיות שלהן להתיר אף בדבר הרשות ממש כהא דאכילה ושתייה ביום היא"צ. א"כ מוכרחין לומר שנוהגין כרש"י והג"א בשם או"ז שמותר על תנאי אפילו בישובן לאכילה ושתייה וכה"ג אף בלא דוחק. ונמצא שנפסק עתה כן להלכה אף אם אולי רק בדורות האחרונים התחילו לנהוג כן. כמפורש ברש"י בשבת דף י' אף במנהג כדעת יחיד במילי דאורייתא לעניין מתנות שכתב וכי היכי דאחזו במנהג בראשית הגז בימי ר"נ ולא מחינא בהו ונהגנא כולא כוותיה השתא דנהוג אף במתנות לא משנינן מנהגא עיי"ש, וכ"ש במילי דרבנן כהא דאיסורי אכילה ושתייה בביהכ"נ. אך אף אם לא נימא כחדושא דרש"י דאולי החולקים על רש"י וסוברים דמתנות נוהגות בחו"ל שהוא הרמב"ם ושיטה ראשונה בש"ע יו"ד סי' ס"א סעי' כ"א פליגי על רש"י גם בחידוש זה, מ"מ בשעת הדחק ודאי יש לפסוק להתיר שבזה הא מתירין גם הרמב"ן והרשב"א והר"ן וכדפסק המ"ב בביאור הלכה.

ולכן, כיוון שבהכנסת חמור חזינן שלא גרע מאכילה ושתייה ושינה יש להתיר בבכ"נ שלנו שעל תנאי הן עשויות אם הוא בשעת הדחק לפסק המ"ב בביאור הלכה. ובוודאי שכלב לא גרוע מחמור ואין לנו שעה"ד גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקה"ת וקריאת המגילה בצבור וגם יש ימים שהעג"נ =שהעגמת נפש= גדולה מאד כגון בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים עיין ברמ"א /או"ח/ ס"ס פ"ח, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לביהכ"נ להתפלל ולשמוע קה"ת וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הציבור.

וגם יש להסתפק דאולי בכלל ליכא שום בזיון וקלות ראש בכניסת בהמה אלא כשהכניסה היא שלא לצורך תפלה אלא לצורך התאכסנות כעובדא דירוש' אבל כשהכניסה היא לצורך תפלה של בעליו אפשר אין זה דבר בזיון וקלות ראש כלל, ויהיה ניחא מה שלא הזכירו זה לחידוש דין משום דאין בזה אלא משום ההתאכסנות שהזכיר המג"א בטק"ב, ונוגע זה בביהכ"נ של א"י שאינו על תנאי שג"כ לפ"ז יש להתירו אבל אין זה ראיה ברורה ועדיין יש לעיין בבתי כנסיות של א"י אבל בב"כ שלנו היא ראיה ברורה לע"ד שיש להתיר.

ועיין בברכות דף ס"ב שפרש"י בהא דאביי מרביא ליה אמרא מגדלת לו שה ומלמדתו שהולך עמו תמיד, והא אביי היה כמעט כל היום בביהמ"ד וא"כ משמע קצת שהלך עמו גם לביהמ"ד דאל"כ אלא על המעט מהיום שהיה הולך לעסקיו היה הולך עמו לא היה שייך לשון תמיד. וגם הטעם שפירש"י כן הוא דאם לא היה עמו תמיד לא היה הולך עמו לבית הכסא ובמעט היום לא היה מתרגל ונמצא שגם מגמ' דידן יש ראיה קצת, אך אין זה ראיה ברורה, אבל מהירושלמי הוא ראיה ברורה כדלעיל.

ידידו ואוהבו בלונ"ח, משה פיינשטיין

פרי השדה - דיטש אליעזר בן אברהם

חלק ג' סימן קיט

השאלה

אדם שנעשה סומא, וכמעט סכנה הוא לו לילך בשווקים להמציא פרנסת אנשי ביתו מחמת שאינו רואה בעיניו, והוא יוכל ליפול, האם מותר לאשתו כשהיא נדה להחזיק בידו להוליכו ברשות הרבים?

תשובה

במסכת סוטה יט: דיבור המתחיל "וכהן", מעיר התוספות שע"י הפסק מפה היה מותר לכהן להניח ידו תחת יד האישה, ולא חוששין ליצר הרע. אך אין להביא ראיה משם. שהכהן רק לפי שעה היה רשאי להניח ידו תחת יד הסוטה אי לאו משום חציצה, אבל בן אדם שתלך עמו בשווקים וברחובות כמה שעות, כאן ודאי יש חשש יצר הרע והרהור, אפילו ע"י הפסק מפה.

וכן בדבר שהוא משום גדר וסייג, יש להחמיר באשתו הנדה יותר מבשאר נשים. והרי באשתו נדה אסרו הושטה מיד ליד, אפילו בלא נגיעה, ובאישה אחרת לא אסרו בהושטה מיד ליד בלא נגיעה, רק מצד מדת החסידות. ואם כן דבאשתו נדה שלבו גס בה יותר, יוכל לבא לידי איסור ממש. אם כן לא מצא המחבר היתר שתאחז בידו ממש, רק שתיקח בידה איזה בגד או מקל, והוא יאחז בצד אחד והיא תאחז בצד אחר. אבל שתאחוז ביד ממש, אפילו ע"י הפסק מפה לא הותר. שכהן גדול אינו מותר רק לשעה בעלמא, אבל לא כמו בני אדם שלפעמים תוכל לשהות עמו כמה להוליכו בשווקים וברחובות. ואם כן, כיוון שהוא לצורך פרנסה יש להתיר להם באופן שהוא אוחז בצד זה והיא אוחזת ידה בצד האחר, וזהו גם כן אין להתיר רק משום צורך הפרנסה.

הרב מאיר שטינברג חבר ביד"צ לונדון

נועם א' פ"ה

בעניין הרכבת עין מן המת לסומא

השאלה

אחד שרוצה לצוות, שאחרי מותו ינקרו את עיניו ולמסרן לבית חולים, כדי להרכיב הקרום על עין חי של אדם הסומא בעינו, וע"י ההרכבה הזאת יתחדש כוח הראות של הסומא. והוא רוצה לדעת אם זה מותר מצד הדין.

תשובה

ישנם הרבה איסורים הכרוכים בדבר זה. כמו איסור הנאה, מניעת המצווה של קבורה של אבר שלם, ובפרט את העיניים, שהם איברים חשובים בגוף, וגם איסור ניוול המת. ולכאורה נראה שאין מקום להתיר.

אולם כשנדון בחומר העניין, ובגודל המצווה של החזרת האור לאיש אומלל המגשש באפילה ובחושך וחשוב כמת, ובקרום קטן אפשר להחזיר לו חיים, ואחרי עיון בדעת הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים, אפשר לצדד להיתרא בנידון דידן.

והלא הדבר פשוט, שבמקום פיקוח נפש אין שום ספק שמותר, כי אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, חוץ משלש העבירות הידועות. והנה סומא בשתי עיניו סכנה נשקפת לו תמיד, מדי יום ביומו ובכל רגע גם בביתו וגם כשיוצא החוצה. ואם מותר להאכיל שרץ טמא לחולה נכפה משום פקוח נפש מפני הסכנה, שבעת שיקבל התקפה יכול ליפול לאש או מים (הגהות מיימוניות פרק י"ד מהל' מאכלות אסורים), מדוע לא נתיר לסומא ליהנות מקרום של עין מת, כדי להציל את נפשו?

ואף אם נאמר כדעת המחמירים שזה לא עניין של פיקוח נפש, וגם שאין לדון בזה דין חולה מסוכן העומד לפנינו, ויתר על כן, אף אם נקבל דעת המחמיר ביותר כמו הגאון מהר"י עטלינגר ז"ל בעל "ערוך לנר" שהפליג לאסור אפילו בחולה מסוכן העומד לפנינו, ברם דעת אותו גאון היא, להתיר אם מחל בחייו לנתחו לאחר מיתה. ובשאלה הנדונה כאן, לא באה השאלה מרופא הרוצה ללמד חכמת הרפואה, אלא מיהודי פרטי הרוצה לצוות מחיים לנקר את עיניו למען גודל המצווה של החזרת חיים לבן אדם הדומה למת.

הדין הוא שהאומר אל תקברוני, אין שומעים לו. כמו שנאמר בהל' אבל יב הלכה א'. אולם כל זה שייך לומר רק אם ישאירו אותו בלא קבורה כלל, שהוא בזיון המת ועוברים ע"ז משום עשה ד"קבר תקברנו". ובלאו ד"לא תלין". אבל בשאלה הנדונה, שהמת מובא לקבורה בכל הכבוד ויראת הכבוד הראוי לבן ישראל, אלא שישאירו את העיניים, הלא השואל שלפנינו הרוצה לצוות מחיים יכול לעשות תנאי, שאחרי שיסירו את הקרום, שיקברו את העיניים, וממילא יפקע האיסור של מניעת המצוות של קבורה.

ומה שנוגע לאיסור הנאה מהמת, שהרי מת ישראל אסור בהנאה, הלא הרבה מגדולי ישראל התירו בעור המת, באומרם שבעור האדם אין בכלל איסור הנאה. יתר על כן, בחולה עיוור בשתי עיניו, אשר חז"ל חשבוהו כמת ופטור מכמה מצוות, הרשות ניתנה לו להתרפא בכל דבר חוץ מעבודה זרה, כמו כל חולה שיש בו סכנה. ובפרט אם השאלה היא רק על הקרום, יען העיניים יקברו אחרי הניתוח.

כתב כבר אונטרמן עם סברתו החדשה, בספר "שבט מיהודה" כי כשמתחבר חלק מן המת אל גוף חי ומקיץ לתחייה, פוקע מעליו איסור מת, ומשום דמת אסרה תורה, ולא חי. שאין האיסור על הבשר מפני שבא מגוף מת, אלא מפני שהוא עצמו בשר מת. וכשנתחבר עם גוף חי, והחיות מתפשטת עליו במרוץ הדם ובהרגשה, נעלם האיסור, מפני שחלפה סיבת האיסור.

אם כן נראה, שאם הוא רוצה לצוות מחיים, שמזה נראה שלא רק שהוא אינו מקפיד על בזיונו, אלא שהוא רוצה לזכות את הרבים, ונניח לו לקיים מצוות גמילות חסדים בחלק מגופו כדי לרפא את חברו, שהוא יצווה שאחרי שיסירו את הקרום מעיניו, שיביאו את העיניים לקבורה, וירכיבו את הקרום מעיניו לאדם הסומא בשתי עיניו, שזה בגדר של פיקוח נפש והצלת נפשות. ולמען גודל המצווה של החזרת חיים לאדם הדומה למת יש להקל בנידון, והמתיר לא הפסיד.

מקורות ביבליוגרפיה:

אוצר המשפט / רקובר

העיוור במשפט העברי / יוסף כהן סיני סיון תשכ"ד

העיוור בהלכה / י. יוסף כהן המעיין כרך ד' תשכ"ד.

בדין סומא פטור מן המצוות "הפרדס" חוברת יב, סי' קטז.

בעניין סומא ונשים לסיפור יציאת מצרים. "הדרום" תשל"ג.

א. פחד יצחק.

א. אוצר ישראל.

א. שדה חמד

אוצר מאמר הלכה.

א. הלכתית

משנה

גמרא

רמב"ם

שו"ע

אגרות ר' משה פיינשטיין

שותי"ם פרי השדה

נועם