הרדמה במילה, היבטים רפואיים והלכתיים
מחבר: אברהם שטינברג
שנה בשנה, 2001
תוכן המאמר:
א. רקע מדעי
א1. המצב בעבר
א2. המצב בהווה
ב. רקע הלכתי
ב1. סיכום שיטות הפוסקים
ב2. נימוקים נגד הרדמה במילה
ב3. דחיית הנימוקים נגד ההרדמה במילה
באופן כללי ניתן להוסיף עוד כמה נקודות חשובות:
מקורות
תקציר: הרדמה בעת ברית מילה מעוררת שאלות הלכתיות. המאמר מסכם את השאלות ומציג דרכי הרדמה שונות.
מילות מפתח: הרדמה בזמן ברית מילה.
א. רקע מדעי
א1. המצב בעבר
מאז ומעולם בוצעה המילה בתינוקות ללא כל הרדמה. עובדה זו היא נכונה לא רק במילה כהלכתה ביהודים, אלא גם בניתוח לכריתת הערלה שיש רבים מאומות העולם שמבצעים בתינוקות. דבר זה היה נכון גם לאחר שהתפתחו אמצעי אלחוש והרדמה שונים, ולאחר ששיטות אלחוש והרדמה הוכנסו לשימוש בפרוצדורות רפואיות מגוונות, כולל ניתוחים ולידה. היו לכך מספר סיבות:
ההנחה שיילודים אינם חשים כאב במובן משמעותי כמו מבוגרים, ההנחה שכריתת הערלה היא פעולה מהירה, עם דרגת כאב נמוכה, ההנחה שהיילודים שוכחים מהר מאוד את תחושת הכאב, ולא נותרת להם בעיה נפשית-רגשית בגין כך, ההנחה שאין להשתמש בפעולה שיש עמה סיכון לתינוק, עבור פעולה שכשלעצמה היא ברת סיכונים נמוכים מאוד.
א2. המצב בהווה
בשנים האחרונות חל שינוי במצב זה, לאור שתי עובדות שהתחדשו לאחרונה:
א. התברר מבחינה מדעית, והובא לידיעת הציבור הרחב, שגם תינוקות קטנים סובלים מכאבים, ויש להם חוויה שלילית לתחושת כאב1.
ב. התפתחו אמצעים לשיכוך כאבים ואמצעי הרדמה יעילים ובטוחים, אשר מאפשרים הקלה על כאבים ומניעת כאבים גם בתינוקות.
לאור זאת הומלץ על ידי האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים להשתמש באמצעי אלחוש והרדמה כאשר מבצעים פרוצדורות מכאיבות שונות בתינוקות, ובכלל זה הועלו הצעות, דרישות והמלצות לשכך את כאבי היילוד גם בעת ביצוע המילה2.
הועלו מספר הצעות רפואיות לשיכוך הכאב בעת ביצוע המילה:
1. 1% לבסיס האיבר, או בהקף מרכז האיבר, או הזרקה מקומית של החומר האנסטטי לידוקאין בבסיס הערלה.
יתרונות השיטה - השגת אלחוש טוב ומלא בכ- 70-50% מהמקרים.
חסרונות השיטה - כאב משמעותי בעצם מתן הזריקה במקום רגיש במיוחד לכאב; ההשפעה פגה לאחר זמן קצר, ונותרים כאבים לאחר המילה; חשש לסיבוכים כגון שטפי דם ונמק העור, וכן חשש לאפשרות של ספיגת החומר (לידוקאין) למחזור הדם, אשר עלול לגרום להפרעות בקצב הלב, לירידה בלחץ הדם, לפרכוסים, ולהפרעות בשמיעה; צורך שדווקא רופא יבצע את הפעולה.
2. מריחת משחה מקומית על אזור המילה המכילה ריכוזים שונים של לידוקאין. המשחה הנפוצה ביותר היא משחת EMLA.
יתרונות השיטה - השגת אלחוש טוב באחוז ניכר מהמטופלים; היעדר תופעות לוואי כלשהם, בגין היעדר ספיגה של חומרי האלחוש למחזור הדם; השפעה ממושכת למשך מספר שעות לאחר המריחה, ובכך הקלה על הכאב גם לאחר ביצוע המילה; קלות הטיפול; יכולת להפעיל את הטיפול גם על ידי מוהלים שאינם רופאים.
חסרונות השיטה - אחוז קצת יותר נמוך של הצלחה בהשוואה להזרקת חומר האלחוש באופן מקומי; צורך בהמתנה בין מריחת המשחה להתחלת הפעולה הרצויה.
3. מתן הסוכר סוכרוז במוצץ.
יתרונות השיטה - יעילות רבה במניעת הכאב בכל השלבים של ביצוע המילה; קלות מתן החומר; היעדר סיבוכים כלשהם; ללא צורך בהמתנה בין מתן החומר לבין ביצוע המילה; יכולת להפעיל את הטיפול גם על ידי מוהלים שאינם רופאים.
חסרונות השיטה - היעילות למניעת הכאב היא פחותה במקצת בהשוואה לזריקת אלחוש מקומית.
4. מתן תרופה נגד כאבים, כגון אקמול החל משעתיים לפני המילה ועד 24 שעות לאחר מכן.
יתרונות השיטה - התרופה בטוחה מבחינה רפואית גם ביילודים, ללא תופעות לוואי; התרופה משמשת בדרך כלל להרגעת כאבים קלים עד בינוניים גם בילדים קטנים.
חסרונות השיטה - לא נמצאה השפעה חיובית על מדדי הכאב תוך כדי ביצוע המילה וגם לא בתקופה המיידית לאחריה. אכן, נמצאה השפעה חיובית החל מכמה שעות לאחר המילה. יתכן שחסרונות אלו ניתנים לתיקון על ידי מינון גדול יותר של התרופה, או במתן התרופה בתדירות גבוהה יותר, אך דבר זה לא נחקר, ואין נתונים על היעילות או על הבטיחות של השינויים הללו.
ב. רקע הלכתי
אין חולק על כך כי מאז ומעולם בוצעה המילה בישראל ללא הרדמה כלשהי, בין אם מדובר במילת יילוד בן שמונה ימים ובין אם מדובר במילת מבוגר, כגון נכרי הבא להתגייר, או ישראל ערל שבגלל סיבה כשלהי לא נימול בזמנו. כמו כן ברור שמאז שהומצאו אמצעי אלחוש והרדמה שונים ניתן להשתמש בהם כך שהמילה לא תורגש כלל, או שהכאב יופחת במידה משמעותית. ואמנם השימוש באמצעי הרדמה נפוץ כיום במילת מבוגרים - יש מקומות שמרדימים בהרדמה כללית, ויש שמשתמשים בהרדמה כללית רק לילדים, ובהרדמה מקומית למבוגרים.
בין הפוסקים נידונה שאלת ההרדמה במילה רק בדורות האחרונים. בתחילה נידונה רק שאלת ההרדמה במבוגר. הראשון שדן בשאלה זו היה הגאון ר' מאיר אריק3, בעניין שימוש במשחה להרדמה מקומית של אזור המילה בגבר מבוגר בן שלושים שנה. שאלת ההרדמה המקומית של יילוד הנימול בזמנו ביום השמיני הועלתה לדיון הלכתי רק בשנים האחרונות.
ב1. סיכום שיטות הפוסקים
מצינו שיטות שונות בין הפוסקים בנידון. יש שדנו רק במבוגר, יש שדנו רק ביילוד, ויש שדנו בשניהם; יש שדנו בהרדמה כללית, יש שדנו בהרדמה מקומית, ויש שדנו בשניהם. בסיכום השיטות ניתן לומר שמי שאוסר הרדמה במבוגר, קל וחומר שאוסר אותו ביילוד, אבל יש שאוסרים ביילוד ומתירים במבוגר. כמו כן מי שאוסר הרדמה מקומית, קל וחומר שאוסר הרדמה כללית, אך יש שאוסרים הרדמה כללית ומתירים הרדמה מקומית.
ב2. נימוקים נגד הרדמה במילה
מצב זה מהווה שינוי מהדרך בה נהגו מקדמת דנא, ויש איסור בעצם השינוי ממנהג אבותינו משנות דור ודור, ואין לעשות חכמות והמצאות בניגוד לרצון הבורא ומנהג ישראל, וחדש אסור מן התורה.
המילה צריכה להיות בצער דווקא, כמבואר במדרש - 'אמר ר' לוי, מל אברהם אין כתיב כאן אלא נימול, בדק את עצמו ומצא עצמו מהול, א"ל ר' אבא בר כהנא לר' לוי שקרנא כזבנא, אלא הרגיש ונצטער כדי שיכפול הקב"ה שכרו' (בראשית רבה, מז, יא), הרי שתחילת המילה הייתה בצער דווקא3. ועוד, מבואר 'שיכווין כל אדם על צרותיו בעת בכי הנימול מיסורי המילה, כיוון שקול זה עולה בלי מונע מכל קליפה שתיכלל בתפילתו' (עוללות אפרים סי' תטו, מובא בהגהות הגר"א גוטמכר על מס' שבת קל א).
קיום המצווה של המילה יתכן לקיים גם כשחותך עור הערלה מבלי להרגיש כלל, אבל קיום הברית של הנולד עם הקב"ה הוא רק כשמרגיש חיתוך הבשר והטפת דם הברית, שבלא זה אין כלל מעשה קיום הברית.
חז"ל ידעו על האפשרות לסמם בשר, כמבואר בתלמוד - 'אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם' (ב"ק פה א), ופירש"י שם 'בין סם לסייף - ידו המוכתבת למלך לקוצצה בסם, שאין שם צער כלל, כמה רוצה ליטול לקוצצה בסייף'. ובכל זאת לא מצינו בכל דורות ישראל שהשתמשו בסם כדי להרדים את המילה, מוכח שחז"ל והראשונים סברו שהמילה צריכה להיות בצער דווקא3.
המוהל הוא שליח של הנימול, וכשהנימול איננו ער, לא יכול לעשות שליח4.
מצות מילה צריכה כוונה, ואם הוא גדול שישן - אין הוא יכול לכוון5-4.
קיים ספק סכנה במתן אמצעי הרדמה, ואסור לסכן את הנימול כלל6.
ב3. דחיית הנימוקים נגד ההרדמה במילה
בעניין היות ההרדמה שינוי ממנהג אבותינו - אמנם נכון שביחס לקיום מצות מילה במיוחד נלחמו גדולי ישראל מקדמת דנא בכל שינוי, כי המחדשים והרפורמים למיניהם בכל הדורות נטפלו למצווה זו, ורצו לשנות בה כל פעם בדבר אחר, ולכן האריכו לדחות חידושים שונים בדרך ביצוע המילה. אכן, בכל זאת קיבלו רבים מהפוסקים חלק מהשינויים בתנאים מוגבלים ומוגדרים, כאשר בבירור אין השינוי בא כדי לפגוע בגדרי הלכות מילה, וכאשר יש טעם נכון לשינוי. ולכאורה דווקא עניין ההרדמה המקומית נראה כרחוק ביותר מחשש לביטול חלק מחלקי מצות המילה. ואם אמנם יש טעם הגיוני להרדמה מקומית, ואם אמנם אין בו שום איסור ושום שייכות לקיום מצות מילה למה נאסרנו? אשר על כן, לשיטת הסוברים שיש גדר כלשהוא בקיום מצות מילה שההרדמה פוגעת בו, או אם רוצים לחדש את עניין ההרדמה כדי לפגוע בדרך ביצוע המילה כהלכתה - בוודאי אסור לבצע את ההרדמה. אך אם אין גדר כל שהוא בביצוע המילה שההרדמה פוגעת, ואם הכוונה בביצוע ההרדמה היא למעט בכאב ולא לפגוע בדרך ביצוע המילה - בוודאי אין מקום להתנגד לחידוש זה יותר מאשר לחידושים האחרים. יתר על כן, גם לשיטות הפוסקים האוסרים את ההרדמה המקומית בברית רגילה בגלל השינוי שיש בו, אך הם מתירים הרדמה במקרים מסובכים או במבוגרים - הרי גם בזה יש אותו שינוי ממנהג אבותינו מקדמת דנא, שלא שמענו ולא ראינו שהרדימו במילה מסובכת, ואם כן משמע לכאורה שיש מקום לשיקול דעת מתי להסכים לשינוי מסוים ומתי להתנגד לו. ואמנם הלכה למעשה נוהגים כיום בכל מילה של ילד או מבוגר למולו בהרדמה מקומית או בהרדמה כללית. לפיכך, נראה לכאורה, שהשיקול צריך להיות דווקא אם יש בפעולת השינוי מגמה נגד ההלכה, או שהשינוי פוגע בעקרון הלכתי.
בעניין הצורך שהמילה תהא בצער דווקא - אין לדרישה זו שום מקור בתורה ובהלכה ובתורת הסוד, ולא מצינו בש"ס, בזוהר ובפוסקים, הראשונים והאחרונים עד הדורות האחרונים, שהתייחסו לצער כחלק מחלקי מצות מילה.
אמנם המקור היחיד לעניין הצער במילה שהביאו הפוסקים הוא המדרש בבראשית רבה (מז יא), שאברהם אבינו רצה בצער המילה כדי להגדיל שכרו. אך זו איננה ראיה כלל מכמה טעמים: משם משמע שאברהם רצה להגדיל הצער כדי להגדיל שכרו, אבל משמע שכדי לקיים המצווה איננו צריך להרגיש בצער, ובוודאי שאין משם ראיה שיש חיוב שירגיש צער; לא ניתן להשוות את גדולתו וצדקו של אברהם, שבוודאי קיבל על עצמו את הצער בלב שלם ונפש חפצה, אבל בוודאי לא משמע שהיה חייב לעשות כך, ואם ראשונים סברו וקבלו משום חביבות המצווה, וכמו שעשה אברהם אבינו, מהיכא תיתי לומר שהבא לעשות טצדקי למנוע ממנו צער המילה שנוכל לעכב בעדו7; אברהם אבינו עשה זאת מדביקותו העליונה באהבתו לקב"ה, ואין מכאן ראיה לכל אדם שצריך לעשות דווקא בדביקות כזו8. יתר על כן, בעניין הצער במילת אברהם אבינו מצינו מחלוקת במדרשים. כבר במקור הנ"ל יש מחלוקת בין האמוראים בנידון, ובמדרש תנחומא (לך לך, יז), מובא שאברהם מצא עצמו מהול על ידי עקרב שהקב"ה הביא על אותו מקום. ועוד, מבואר ברש"י (בראשית יז כד) ובדעת זקנים מבעלי התוספות (שם כו), שסייעו הקב"ה לאברהם בביצוע המילה, ולא מוזכר כלל עניין צער, וסביר להניח שהקב"ה בכבודו ובעצמו לא גרם לצער8.
יתר על כן, יש מי שהביא בשם ראש המקובלים בירושלים, שחיפש ולא מצא בזוהר הקדוש ובספרי הקבלה שיש עניין מיוחד בצערא דינוקא. ואדרבה, מבואר בזוהר שצער הלידה מכפרת על עוון של חווה, ובכל זאת עושים כל מאמץ כדי למנוע את צערה ולא מצינו מי שפוצה פה ומצפצף9.
והנה לכאורה ברור שלשיטת הסוברים שיש עניין בצער במילה במובן של הגדלת השכר, הרי זה שייך דווקא במבוגר, שיש לו הבנה ממשמעות הצער וממטרתו, אבל ביילוד מה מועיל לו הצער, הרי איננו בר דעת כלל, ואם כן פלא שיש מהפוסקים שהצריכו את הצער דווקא ביילוד, אבל וויתרו על הצער בגדול, וצ"ע.
לאור הדברים הללו מובנים דברי אחד הפוסקים שכתב:
"שאין צורך כלל לגרום צער לנימול על ידי עובדת המילה, ולא יתכן כלל לנקוט שמדינא יש להצריך לגרום לנימול צער על ידי המילה, אחרי שאין לזה כל מקור, וכיוון שעמודי ההוראה וכל הפוסקים הבאים אחריהם שדרכם לפרש דבריהם לא חיישי לפרט עניין יסודי כזה על הצורך בצער הנימול ש"מ שאין מקום כלל להצריך צער במילה"10
וכן כתב אחד מגדולי הפוסקים:
"שלא מצינו בשום מקום שיש מיצוה למול בהגרמת צער לנימול, ואברהם אבינו ע"ה רצה לקבל שכר על צער מילתו, כמו שנאמר לפום צערא אגרא, אבל אין זה מוכרח שיש חיוב לגרום צער לילד שאין בו דעת להרגיש צער קיום המצוה"'4.
ואמנם זו מסקנת גדול הפוסקים בדורנו שכתב, שמה 'שאין נותנים סמי תרדמה, שאין זה דבר טוב לרפואת האדם, ולכן אין נותנים סמי תרדמה לעשיית מילה דקטן, ולא מצד שיש איזה חששות בדין לקיום המצווה, ואף לא לסודות המצווה, כשלא ידעינן משום תקלה ומשום חשש, דעיקר דבר המצווה ואף הסודות ידועים לחכמי הדור'6.
אכן גם לדעת החוששים להצריך צער במילה, לא אסרו אלא סם שמבטל לגמרי את תחושת האיבר3, אבל בהרדמה מקומית על ידי משחה, ובוודאי בדרך של שתיית סוכרוז, אין ביטול מוחלט של התחושה המקומית אלא רק הפחתה של הכאב, ובוודאי שלא יהא מי שיסבור שיש שיעור מסוים של כאב. לפיכך, די בכאב כלשהו של התינוק שיתקיים בו עניין צער המילה.
ובאותו אופן בעניין הצורך להרגיש את עצם החיתוך והטפת הדם בעת מילה לצורך קיום הברית - אף שהסברה כשלעצמה היא מחודשת, והראיות לה קלושות, אך במצבי שיכוך הכאבים, שמדובר בהם לעיל בחלק הרפואי, אכן אין הרדמה מוחלטת וחוסר תחושה מוחלטת, אלא רק הפחתה בעצמת הכאב ובמשך הכאב. ולכאורה גם לשיטה הסבורה שצריך בדווקא להרגיש כאב וצער, בוודאי שאין לזה שיעור, וגם כאב וצער מופחת די בו כדי לקיים את הברית.
ובעניין מה שידעו חז"ל על סם מרדים ולא השתמשו בו במילה - איננו ראיה כלל מכמה סיבות: הראיה שמביאים על ידיעת חז"ל היא מסם בשימוש לקטיעת איבר, ושם לכאורה בפשטות מדובר בסם הקוצץ את היד (וכמו שכתב רש"י - 'לקוצצה בסם', והרמב"ם חובל ומזיק ב,י - 'לקטוע אותו בסם') ולא בסם המרדים, ולכן אין כלל ראיה שידעו על סם הרדמה. ולכאורה יותר ראיה היו יכולים להביא מהניתוח של ר' אלעזר ב"ר שמעון (ב"מ פג ב), שהשקוהו סם שינה והכניסוהו לבית שיש. אלא שגם מזה אין ראיה כמבואר להלן; יתכן שהסם היה מסוכן לשימוש, ולפיכך בוודאי שאסור היה להשתמש בו לצורך מילה11, ויתכן שהשתמשו בו רק בניתוחים גדולים ונחוצים (כדוגמת הניתוח הגדול של ר' אלעזר ב"ר שמעון - ב"מ פג ב), (וכמו שאנו טוענים כיום ביחס להרדמה כללית, או הרדמה בזריקה לצורך מילה - ראה להלן); יתכן שהסם לא היה מצוי, ועובדה שרק במצבים מועטים השתמשו בו, והמילה הייתה כמובן נפוצה ומצויה מאוד; גם לשיטה זו שאמנם הייתה לחז"ל ידיעה על סמי הרדמה ולא השתמשו בה למילה - עובדה היא שגם לא השתמשו בסם הרדמה למניעת כאבי יולדות, וכן לא השתמשו בסם הזה נגד הכאבים העזים שהיו לרבנו הקדוש, עד כדי שנתנו לו למות (כתובות קד א), וכן לא השתמשו בו במקרה של רבי חנינא בן תרדיון (ע"ז יח א), ועוד מצבי סבל רבים המוזכרים בש"ס ובמדרשים. ובכל זאת לא שמענו ולא ראינו שמי מהפוסקים יאסור להשתמש בהרדמה ובשיכוך כאבים הנהוגים בימינו בעת לידה, וכאן לכאורה הייתה סברה גדולה יותר לאסור את ההרדמה, על פי הפסוק 'בעצב תלדי בנים' (בראשית ג טז), או בחולה סופני הסובל מייסורים קשים12. לפיכך, ברור שלא שמענו ולא ראינו אינה ראיה, ועצם העובדה הזו לא יכולה לשמש ראיה נגד היתר שימוש בהרדמה נכונה במילה.
בעניין מה שכתבו מדין שליחות - כבר הוכיחו חלק מהפוסקים באריכות, שגם מבוגר שנימול כשהוא ישן בהרדמה כללית אין בזה חיסרון של שליחות מכמה טעמים: ישן איננו בגדר מחוסר מעשה, ומועילה שליחות שעשה לפני שנרדם13, ודברים אלו לכאורה מוכרחים הם, שהרי מי שמינה שליח לקדש לו אישה במקום רחוק, והלך השליח לקדשה, ובשעה שמצאה וקידשה היה המשלח ישן, וכי לא יהיו קידושין?! במצווה שבגופו לא שייך שליחות כלל, ומצות המילה הוא שיהיה נימול13; המילה איננה כלל תורת שליחות, שהרי קטן כשר למול (טושו"ע יו"ד רסד א), וקטן לאו בר שליחות הוא7.
ואם נכונים הדברים ביחס למבוגר, קל וחומר שהם נכונים ביחס ליילוד במילה בזמנה, שהרי כאן השליחות למוהל נעשית על ידי האב, והוא בוודאי ער, גם אם התינוק ישן. ובוודאי שאין חיסרון שליחות בהרדמה מקומית.
ולעניין מה שכתבו שצריך כוונה בשעת המילה, שמבוגר שהרדימו אותו לא יכול לכוון - כבר הוכיחו הפוסקים, שאין זה מעכב במילה מכמה טעמים: מועיל מה שמכווין ומגלה דעת לפני שהרדימו אותו5; כיון שמעשה המילה נעשה על ידי אחר ולא על ידי הנימול עצמו, די כשהמוהל מכווין למצווה7; אין צורך בכלל בכוונה במילה (מנ"ח מ' ב. וראה עוד הכתב והקבלה, בראשית יז יג), כמוכח מהדין שקטן כשר למול (טושו"ע יו"ד רסד א).
ואף כאן כל הדיון שייך רק בהרדמה כללית במבוגר, אבל בהרדמה מקומית, ובוודאי בהרדמה של יילוד, לא שייך כל הדיון הזה, שהרי בהרדמה מקומית בגדול הוא יכול לכוון, ואם מדובר ביילוד - אין הוא מכוון בכלל.
באופן כללי ניתן להוסיף עוד כמה נקודות חשובות:
על פי שיטות הפוסקים שהתירו בימינו הרדמה במילת מבוגר, ואפילו הרדמה כללית, ולא חששו כלל לצורך בצער, שלדעתם אין הצער מעכב בקיום מצות המילה, וגם לא חששו לשינוי שיש במעשה כזה, ולא חששו לעובדה שלחז"ל היה ידוע על אפשרות השימוש בסם להרדמה - הרי שדבר זה נכון גם במילת היילוד בזמנו.
באופן עקרוני מקובלנו ש'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', ואם ברור שיש צער משמעותי במילה, וניתן למונעו ללא פגיעה באיסור או בגדר הכרחי של מצווה - לכאורה צריך להקל ולא להחמיר. אשר על כן נראה שהנימוק היחיד שיש לו ללא ספק מקום בהלכה הוא החשש לסכנה לנימול, ולפיכך יש להגביל את ההיתר להרדמה לצורך מילה רק לאמצעים שמבחינה רפואית ברור מעל לכל ספק שאין בהם כל סכנה כלל.
מאידך, יש להדגיש כי קיים הבדל משמעותי בין 'ניתוח לכריתת הערלה' כפי שמבוצע על ידי רופאים לצרכים רפואיים (גם בשאינם בני ברית) לבין 'ברית מילה' המבוצעת על ידי מוהלים לצורך מצות המילה. במקרה הראשון משתמשים בקלמפ לצורך מניעת הדימום לאחר החיתוך, ואשר גורם לנמק של הערלה ולכאבים חזקים וממושכים. כמו כן מבוצע 'ניתוח' זה על ידי רופאים צעירים ומתמחים בבתי החולים כאשר אין להם ניסיון רב, והפרוצדורה אורכת זמן רב. לעומת זאת בביצוע מצות ברית מילה, מבוצעת הפעולה במהירות רבה, על ידי מוהלים מנוסים ובקיאים, וללא מתן קלמפ ממושך על הערלה. במצב כזה משך הכאב ועוצמתו בוודאי קטנים בהרבה מאלו המתוארים במחקרים הרפואיים היוצאים מארה"ב.
במאזן כל השיקולים שנמנו לעיל, הנני סבור כי יש מקום להתיר שימוש במשחת EMLA, בסוכרוז, או באקמול, אך יש להימנע ממתן זריקות לתוך האיבר.
כל הדברים הנאמרים כאן אינם אלא בגדר לימוד והצעה, להלכה ולא למעשה. הפסיקה למעשה מסורה בידי הפוסקים המובהקים בלבד.
מקורות
1.Anand KJS & Hickey PR, N Engl J Med 317:1321, 1987; Butler NC, Bioethics 3:181, 1989
American Academy of Pediatrics, Pediatrics 103:686, 1999 .2
3. שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קמ אות ג.
4. שו"ת שרידי אש ח"ג סי' צו.
5. שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמז אות ב.
6. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' מ אות ב.
7. שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כב סק"ד.
8. חוקת הגר פט"ו הע' 31
9. נשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' רס סק"א.
10. שו"ת מערכי לב חיו"ד סי' נג.
11. שו"ת חמדת צבי ח"ד סי' מח.
12. ראה באריכות בהיתר ובחיוב לשכך כאבים בחולים סופניים באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ד, ע' נוטה למות, עמ' 415-414.
13. שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' פה.